על הדברים הקרובים

על הספרות

אני מבקש לפתוח, ברשותכם, בדבר אחר למדי;1 אני מבקש לספר דווקא על שנות ילדותי. ילד עירוני הוא ארכי־ילד, ספקן מלידה, אדון הרחוב, ואך טבעי הדבר שהוא בז לאותם — איך אומרים? — ראשי בטטה, אוכלי קש, עמי הארץ, עזים פזיזות, חורשי שדות; בקיצור, לילדי הכפר. אלא שבן הכפר מצדו מביט על בן העיר בבוז, והצדק עמו: הוא הלוא אדון השדות והיער, הוא מבין בסוסים ובבקר, הוא יודע להצליף בשוט, ולמרותו סרים כל אוצרות החלד — מענפי ערבות ועד פרגים בפריחתם. בן הכפר אינו בהכרח הקטון שבנסיכי תבל, שהרי בסביבתו נגלה לעיניו יותר משרואה כל יציר אחר בעולמנו: הוא יכול להתבונן במלאכתם של כל אומני הארץ.

כשהייתי אני נער צעיר בעיירה קטנה, ראיתי בביתי את מלאכתו של הרופא, ואצל סבא התבוננתי במלאכת הטוחן והאופה, שהיא מהנה עד אין קץ ויפה. אצל דודי יכולתי להתבונן במלאכת האיכר; אבל זה כבר יהיה סיפור ארוך מדי — כמה למדתי שם, ולאילו דברים התוודעתי. אך השכן הקרוב ביותר אלינו היה צבָּע, וזהו מקצוע נפלא ומרתק. לעתים הרשה לי לערבב לו את הצבע בספלים, ופעם — לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות — אפילו הרשה לי לצבוע שבלונה במברשת. זה יצא עקום, אבל בסך הכול מוצלח. לעולם לא אשכח איך היה הצבּע עולה ויורד בסולם, ושר, מוכתם להרהיב בכל צבע אפשרי, ומשרטט בְּדרך נס קווים ישרים להפליא, ולפעמים אפילו משהו בציור חופשי, אפילו על התקרה, נֹאמר איזה ורד עגלגל שצבעו כצבע כבד ישן. על כל פנים, כך התגלתה בפני לראשונה אוּמנותו של הצבָּע, ומאז אותו יום אני מאוהב בה לגמרי. אחר כך הלכתי מדי יום להתבונן במלאכתו של הפונדקאי, איך הוא מגלגל חביות אל המרתף, איך הוא מוזג בירה, מסיר בנשיפה את הקצף ומשוחח בתבונה עם הדוֹדים המנגבים בגב ידם את הקצף מזקנם. מדי יום באתי להביט בשכננו הסנדלר ובחנתי בשתיקה כיצד הוא גוזר את העור וממסמר אותו אל האימום ואז מחבר את העקב וכבר איני זוכר מה עוד, שהרי זוהי אומנות מורכבת ועדינה, ומי שלא ראה עור בידי סנדלר אינו יודע עליה דבר — גם אם הוא נועל נעלים מעור קורדובה.

היה גם השכן שניגן בתיבת נגינה, אדון האנוסֶק, וגם אליו הייתי הולך כשהיה בבית, ותמיד התפלאתי שבבית הוא לא מנגן בתיבת הנגינה אלא יושב ובוהה בפינת החדר, עד שהיה לי לא נעים. והיה גם הסתת העגמומי, שהיה יושב בפתח הבית ומסתת צלבים ומלאכים שמנמנים וגוצים. הוא הלם בפטיש כל היום ולא פצה פה, ואני הייתי מתבונן בו שעה אולי, בעודו מסתת את עינו העיוורת של מלאך מתייפח. ואז — הה, אז! — היה גם בונה הגלגלים, עם קורות העץ האיכותיות שלו והחצר המלאה גלגלים מחליקים, במילותיו של הומרוס.2 גלגלים כאלה, ידידַי, הם פלא בפני עצמו. והיה גם חרש ברזל בנפחייתו השחורה; התפוצצתי מגאווה כשהרשה לי לפעמים ללחוץ על המפוח בעוד הוא, קיקלופ שחור, מלהיט מוט ברזל והולם בו עד שיוצאים ניצוצות; וכשהיה מפרזל סוסים, היה האוויר מצחין מקֶרָטִין שרוף, והסוס הפנה עין נבונה אל החרש, כאילו רצה לומר: ״תעבוד, אני בסדר.״

קצת רחוק יותר גרה טונצ׳ה, הזונה. את מלאכתה לא הבנתי עד תום וכשהייתי עובר ליד ביתה הרגשתי גוש בגרון; פעם אחת בלבד הצצתי אליה מבעד לחלון, אבל הבית היה ריק, רק שמיכות פסים, ומעל המיטה ערבת עִזים מקודשת.3 התבוננתי בעבודתם של בעלי בתי חרושת, ראיתי אותם מתרוצצים במזכירוּת וליקטתי שם בולים מארצות רחוקות מתוך סלי האשפה; והתבוננתי בפועלים, בכישוֹרים מלאי פשתן, באורגים היושבים ליד נולי ז׳אקאר מסתוריים;4 התגנבתי אל הגיהינום האדום הלוהט של כבשני היוטה ונצליתי עם מסיקים ליד הדוּד, אחוז התפעלות מאתיהם הארוכים, שבקושי יכולתי להרימם. הייתי מבקר את הקצב באטליז ומציץ בסקרנות לראות אם לא יקצוץ לעצמו אצבע; הייתי מתבונן בבעלי חנויות, איך הם מודדים ושוקלים, עצרתי אצל הפחח ועברתי בחצרו של הנגר, שבה הלם הכול ודפק בשצף; הלכתי אל בית המחסה לראות מה עושים העניים, וליוויתי אותם אל יריד יום שישי שלהם בעיר, כדי לראות איך עובד קיבוץ נדבות.

עתה יש גם לי מלאכה משלי ואני עושה אותה במשך כל היום. אבל גם אילו הייתי יושב על המרפסת בקדמת הבית ועושה את מלאכתי שם, איני חושב שהיה עוצר לידי איזה ילד, נעמד על רגל אחת יחפה, ברגלו השנייה מגרד את הקרסול, ובוחן את אצבעותי כדי לראות איך עושים ספרוּת. אין בכוונתי לומר כי מדובר במלאכה לא ראויה או מיותרת; אך שוב אין זה דבר מופלא ונהדר, והחומר שעמו אני עובד הוא מוזר כזה — אפילו לראותו אי אפשר. אבל הייתי רוצה שיהיה במלאכתי כל מה שראיתי אי פעם: מהלומות הפטיש המדנדנות של הנפח וצבעיו של הצבָּע המזמר, סבלנותו של התופר ומכות הפטיש המדודות של הסתת, חִיוּתו של האופה, ענוות העניים וכל הכוח והעמל והמיומנות שאנשים גדולים משקיעים בעבודתם מול עיניהם הנדהמות, המוקסמות, של ילדים.

[1924]

1 הרשימה פורסמה לראשונה בעיתון ״לידובה נוביני״, תחת הכותרת ״מדוע אתה אוהב את עבודתך?״ (כל ההערות הן של המתרגם)

2 אפשר שצ׳אפק רומז כאן דווקא לצירוף המסתורי rotarum lapsus ב״אינאיס״ לווירגיליוס: ״שמנו גלגלים ברגלי הסוס להחליקו״, בתרגום יהושע פרידמן.

3 ערבת עִזים, בשמה המדעי Salix caprea, מכונה בצ׳כית kočičky, חתלתולים, על שום פריחתה הצמרירית שמזכירה פרוות חתול. פרחים אלה הם אחד מסמלי חג הפסחא בצ׳כיה והם מקודשים ביום ראשון של התמרים, כתחליף לענפי דקל, אשר אינם נפוצים בחלק זה של העולם.

4 הנול המכני שהמציא ז׳וזף מארי ז׳אקאר ״תוכנת״ באמצעות כרטיסי ניקוב ואִפשר טוויית בדים מורכבים.