על ההזדקנות: מרד וכניעה

פרק ראשון היות (דא־זיין)19 וחלוף הזמן

את האדם המזדקן – האישה המזדקנת, הגבר המזדקן – נרבה לפגוש כאן, והוא יופיע בפנינו בגרסאות שונות, ובאדרת כזו או אחרת. פה נזהה את המזדקן כדמות מוכרת היטב מיצירה ספרותית, שם כהפשטה טהורה מכוח הדמיון, במקומות אחרים הוא יתגלה לבסוף בקווי המתאר של כותב שורות אלה. גם מניין שנותיו, כמו דמותו, לא יהיה מוגדר. הדבר מתחייב מן השפה ומן המציאות. נראה את המזדקן בהגיעו לסביבות גיל ארבעים, כי בנסיבות מסוימות התהליך שאותו ננסה לתאר כאן מקדים להתחולל. במקרים אחרים הוא יופיע כאדם בעשור השישי לחייו, אשר בהתאם לאובייקטיביות סטטיסטית עמומה, אכן הופך לאדם זקן: ״סֶנֶקְס״. כאן, כאשר אנו עוסקים בהיות ובחלוף הזמן, הבה נציג אותו כמי שמלאו לו כמעט חמישים, ואשר מותו המוקדם מצדיק את העובדה שהוא עצמו כבר חש את עצמו באותן שנים כאדם מזדקן, ולכן עלינו להתייחס אליו ככזה. אנו פוגשים אותו שעה שהוא מוצא את עצמו בקבלת פנים של שעת בוקר, לראשונה מקץ שנים רבות, שכן זה זמן רב הוא כבר נמנע מיריד ההבלים, שבו נועד לו פעם תפקיד הבדרן. הוא במקטורן עליון, זקוף מאוד, עדיין בעל יציבה טובה, אם כי דומה שהחזה והבטן בולטים באופן לא טבעי ומוזר מעט. השיער השחור, הסמיך, היורד על עורפו והשפם טרם האפירו, אבל הפנים החיוורות, מעל לצווארון הנוקשה, הן מעין מסכת שעווה, והעיניים האוריינטליות הקודרות נטולות ברק ושקועות עמוק בצִלם של עיגולים כחלחלים.

נציין את המזדקן הזה באות אל״ף: א’, כפי שנכנה את כל אלה החולקים את גורלו, שאותם נבקש לְזַמֵּן אל הרהורינו מדי פעם. ״א״ הוא הסימול המתמטי, המופשט ביותר שניתן לחשוב עליו, ועם זאת, הוא מאפשר לדמיונו של הקורא וליכולת ההמחשה שלו את חופש הפעולה הנרחב ביותר. ואולם באופן חד־פעמי נקרא ל־א’ שלנו גם בשם שהעולם העניק לו: ״המסַפר״, ובאופן יוצא מן הכלל נדייק גם בשמו האזרחי: פְּרוּ, כפי שבאורח חריג מבטאים את שמו של מרסל פרוסט, המוכר לנו כפרוסט, באזור הולדתו: לוּאַר־אֶ־שֶׁר.20

מגבעתו בידו, א’ – מרסל פרוסט – מגיע לבית מארחיו ומגלה כי משרתי הבית מזהים אותו, חרף שנים של היעדרות. הנה מגיע אבא פרוסט, אומרים האנשים, וכיוון שאין לו בן, הוא מבין ש״אבא״ מתייחס מן הסתם לגילו בלבד. לו היטיבו המשרתים לדעת ואילו השכילו להתבטא, היו אומרים שלמרות עמידתו האיתנה ושערו שלא הלבין, אותו איש שטרם מלאו לו חמישים, נראה זקן לגילו באופן לא מוסבר, שכן בפניו הדוממות, הצהובות־לבנות, כבר ממתינה צפידות המוות (ריגור־מורטיס). המסַפר שב ופוגש אנשים שמצבם, אם עיניו אינן מטעות אותו, רע בהרבה משלו. מיהו אותו מלך מן האגדות, עם זקן הצמר־גפן, שגורר את צעדיו כאלו היו סוליות נעליו עשויות עופרת? הנסיך דה־גרמאנט, ש״זה״ – זה שעוד ידובר בו רבות, ובאריכות – קרה לו. ומיהו אותו ישיש שזקנו אינו נראה עוד כאבזר תאטרון על במת חובבים, אלא כזקנו של קבצן? מסייה ד’ארז’נקור, ללא ספק, אויבו המושבע של המסַפר משכבר! הברון דה שרלוס, אי־אז יהיר ונהדר, היה ל״ליר״ טרגי של טרקלינים, המסיר את מגבעתו בהכנעה בפני אנשים, שבימיו הטובים לא היה מזכה אותם אפילו בהרמת גבה. בלוך, עמיתו מימים עברו, נקרא כעת ז’ק דה־רוזייה, ומרכיב מונוקל מבהיל, המשחרר את פניו הבאות־בימים מן הצורך להפגין הבעה כלשהי. האורח נתקל באנשים שעפעפיהם חתומים בנוקשותם, כדוגמת אלה הנוטים להסתלק מן העולם, ואשר שפתותיהם, הנעות ללא הרף, ממלמלות את תפילותיהם של העומדים למות. אחרים עוצבו מחדש על ידי הקישיון, שהפך אותם לאלילי אבן מצרִיים. המסַפר מוצא גם כאלה שכביכול לא השתנו, כל עוד מביטים בהם מרחוק; אך כאשר מתקרבים אליהם, כדי לפנות אליהם בדברים, מגלים מתחת לפני העור, הנדמה חלק עדיין, התעבויות, גבשושיות זעירות, נימים כחולים אדמדמים, ואנשים אלה מעוררים דחייה חזקה ובהלה עמוקה פי כמה מאלה ששיער נטול צבע, גב כפוף ורגליים נשרכות מסגירים את גילם. את רובם האורח מזהה. הוא ראה אותם, דיבר איתם לפני שנים בסעודת ערב כלשהי בעיר, ומבעד להסתיידות ולצחיחות הוא מצליח לפענח את תווי המתאר של פעם. אבל קורה שמישהו פונה אליו והוא ניצב אובד עצות לנוכח פניו, קולו או דמותו. אישה עבת בשר אומרת לו ״בונז’ור״. א’ מביט בה כשואל ומתנצל על השאלה: זוהי ז’ילברט, שאותה אהב בעלומיו בקומברה ובשאנז־אליזה, אבל מה לאמיתו של דבר קרה לאנשים שאותם המסַפר של פרוסט שב ופוגש בקבלת הפנים של הנסיך דה־גרמאנט? לא הרבה. הכול. זמן חלף.

זמן חלף, שטף, ניגר, נגוז, ואנחנו אוזלים עמו – מה אני סח? – כמו עשן ברוח עזה. אנו שואלים את עצמנו מהו הזמן, שעליו נאמר שהכול מחליק ועובר איתו – שואלים את עצמנו בעיקשות תמימה עד כדי גיחוך, ונענים על ידי אלה המלומדים במשחקי היגיון, שהשאלה הנשאלת באורח כה בנאלי אינה אלא שאלה מדומה. די במִספר ניסויים ראשוניים באשר לזמן, כדי להביאנו לידי בלבול מוחלט. את זאת אמר האנגלי החכם עד מאוד, בעל ראש הציפור, שנחשב כבר בימינו לקדמון, והעמיד בפנינו פרדוקס משעשע, ברוחו של זנון.21 האם העבר קיים? לא, משום שהוא כבר איננו כאן. האם העתיד קיים? לא, משום שהוא עדיין אינו כאן. ובכן, האם רק ההווה קיים? בהחלט. אבל האין הדבר כך, שהווה זה אינו מכיל שום מרווח של זמן? אמנם כך. ובכן, מסתבר שזמן אינו קיים כלל ועיקר. נכון: הוא אינו קיים. ניתן ליישב את הפרדוקס של ראסל. אפשר להשיב על אי־אלו שאלות ביחס לזמן. לא מעט הוגים מיומנים וחדים כתער ניסו את כוחם בכך, אך מסקנותיהם אינן מענייננו.

במחשבה על הזמן, הווה אומר כשאיננו דנים בזמנם של הפיזיקאים, שעבורם מדובר במשהו אחר, אלא בזמננו שלנו, שהוא תמיד רק שלנו, זמן נחווה (temps vécu)22 – במחשבה כזו, אנחנו צועדים בין שני אזורי סיכון, שניהם קטלניים באותה מידה. מצד אחד, מאיימת עלינו השתקעות בהרהורים עמומים ובהגיגים חובבניים. מצד שני, ישנם אלה הנשמעים מלומדים, אבל בשפתם המלאכותית של הפילוסופים המקצועיים הם אינם מוכיחים את עצמם אלא כבעלי ערך הכרתי מינימלי. ובכל זאת, עלינו לנסות ולהתקדם; הן זה הזמן, הזמן הנחווה, או אם תרצו, הזמן הסובייקטיבי, שהוא בעייתנו הדחופה ביותר. בעיה? הנה עוד מילה שכזאת, מן העיתון, מדיפה ריח רע של השחרת דפוס! הזמן הוא אויבנו הקדמון וידידנו הטוב ביותר, קנייננו הפרטי המוחלט היחידי, וזה אשר לעולם איננו יכולים לתפוס, מסכת ייסורינו ותקוותנו. קשה לדבר עליו. ממורדות הר הקסמים23 אנו שומעים: האם אפשר לספר את הזמן, אותו עצמו, כשהוא־לעצמו, כשלעצמו ובשביל־עצמו? לאמיתו של דבר, לא. מן הסתם זהו מעשה טפשי. סיפור כגון: הזמן נגוז, ניגר, זרם, וכן הלאה – אדם בעל שכל ישר לא יוכל לכנות זאת סיפור. לא זו בלבד שאין בכך משום סיפור, כפי שסבר הקוסם, אלא שאין לכך כל קשר עם זמן, למעט העובדה שזמן, קצר ככל שיהיה, חלף על פניו. להתנדף, להינגר, לזרום... הזמן אינו עושה דברים כאלה. דברים מסוג זה מתהווים במרחב, הם נראים לעין, או לפחות ניתן להסיקם בעקיפין. בדברנו על הזמן אנו נדרשים לדימויים מתחום המרחב, למטפורות ״ספסיו־מורפיות״ (דמויות מרחב, בעלות צורה מרחבית), כפי שיכולנו לומר אילו רצינו להישמע מלומדים. הזמן בקושי ניתן לסיפור. בקושי, אנחנו אומרים, ולא: איננו ניתן לסיפור כלל, שאם לא כן היה עלינו לשתוק בין שני אזורי הסכנה, במקום לומר על כך משהו בכתב, כפי שאנו משתדלים לעשות. הדיבור בדימויים עשוי להביא לנו תועלת בתנאי שיהיה מודע כל הזמן לעובדת היותו דימוי, ויתיר לנו להציג הרהורים, גם אם הם חסרי ערך הכרתי, אם יעלה בידינו תיאור שאחרים יוכלו לשוב ולמצוא בו את עצמם.

א’, שזה זמן רב ייסרו אותו מחשבות על הזדקנות, דא־זיין (היות־כאן) וחלוף הזמן, ביקר את ידידו, הפיזיקאי הנודע, בתקווה שזה האחרון יפתח לו פתח אל מה שחסום בפניו. איש המדע נטל את רשות הדיבור ודיבר גבוהה־גבוהה. זמן? הרי זו סוגיה של הפיזיקה. פעם הייתה הפיזיקה הקלסית של ניוטון, שבה הזמן, למעשה, טרם היה זמן, כלומר: זמן שעדיין אפשר היה להפוך את כיוונו, כיוון שעסק רק בתנועתם של גופים בחלל. את מיקום הירח, למשל, ניתן לקבוע מראש לשנת 2500 על סמך תאריכים נתונים, כשם שניתן לקבוע אותו לאחור, לשנת 1600. אחר כך, עם הפיזיקה המודרנית, הגיע זמנה של התרמו־דינמיקה, הזמן הבלתי הפיך, הקשור למושג האנטרופיה, שהוא אמת מידה לאי־היתכנות סדר מקרי במולקולה. נטייה זו מובילה באופן כללי לאי־סדר גדל והולך, אשר התופעה המכונה ״מות החום (של היקום)״ היא מקרה הקיצון שלו. בניסוח פופולרי ודחוק: הזמן של התרמו־דינמיקה אינו הפיך, שכן הוא נוטה לניוונה של ההוויה כולה. אגב, יש לציין שניתן לדבר גם על זמן ביולוגי, שלהבדיל, חותר ליצירת מבנים ולא לפירוקם. ואולם זמן ביולוגי אינו מעניינו, טוען הפיזיקאי, כל עוד לא ניתן לתרגם את מושגיו במלואם לשפה מתמטית־פיזיקלית.

כל זה כלל לא היה ״ברור״ לא’ המוטרד, אך גם היו לו אי־אלו תהיות. הוא קלט את הדברים באופן אינטואיטיבי, כך שהבין, פחות או יותר, על מה הידיד דיבר. אלא שאותו, בניגוד לפרופסור, כלל לא העסיקו תנועות הגופים בחלל, או מות החום, שבעזרת האל עוד יתעכב קצת, וגם לא הזמן שניתן להיסק מעובדות האבולוציה. הוא דיבר על השנים, אלה החולפות, על זיכרונות שלפתע צצו, ושימרו את הזמן במרמה, על משקלו של המוות, שנהיה מוחשי ככל שהזמן הטהור מזַמן אותו. בחוסר סבלנות בולט ביטל זאת בעל הידע הפוזיטיבי, אך כיוון שלא היה מומחה צר מוחין, אלא איש תרבות, שרוי בתחומי הרוח, המודע גם לאיש ההוא שפגשנו אצל הגרמאנטים, ובקיא בפילוסופיה, הוא אמר: אני יודע, מֶשֶׁךְ נחווה (durée vécu), ברגסון, מינקובסקי, אי־רציונליות, משחק מחשבות פנומנולוגי, אני לגמרי בעניין. ואף על פי כן, אני שואל אותך, לשם מה לי כל זה, כמי שעוסק ביחסים בין מרחב וזמן; מרחב וזמן, ככל שהם ניתנים לניסוח במשוואות? ואכן – מה זה נותן לו באופן מעשי? א’ הודה לו וחמק משם בבושת פנים, כשהוא מהרהר, נבוך, בטרדה הלא־נסלחת שהסבו בדלי מחשבותיו הבוסריות לחוקר הרציני.

זמן רב לאחר מכן א’ שב לפגוש את ידידו במקרה. באותה שעה האיש היה מיואש ומותש, וכבר לא נטה לדבוק בנושא באותה יהירות. איך שהזמן חמק ממני, אמר המלומד. ממתי אנחנו כבר מכירים? עשרים שנה? הא, זמן יקר, אילו תוכניות היו לי, מה לא רציתי להספיק, כמה דברים נותרו לא עשויים, ומה עוד הייתי מבקש להגשים לו רק היה לי זמן. אבל כבר חלף זמן רב מדי, ונותר לי זמן כה מועט. הו, זמן מופלא, הו, בילוי זמן – את זאת לא הוסיף הפיזיקאי: א’ חשב זאת לעצמו באופן מכני למדי, והוא נפרד שוב מן הידיד לא מנוחם, כמי שאינו מסוגל לנחמה – ומן הסתם זו אף לא נתונה לו. עם זאת, כפי שאירע לו לעתים תכופות, הוא שמע את מילותיו של האדון הקטן מקניגסברג,24 שהיו מוכרות לו מנעוריו ואשר בהן שב וגילה את עצמו ואת מחשבותיו מחדש אף על פי שהלוגיקה והדיאלקטיקה המודרניות כבר גזרו את דינן. מרחב וזמן נותרו עוינים זה לזה, למרות כל השתדלויותיהם של הפילוסופים המודרנים ליצור ביניהם סולידריות. זמן הוא צורתו של החוש הפנימי, הוא ההתבוננות שלנו בעצמנו ובמצבנו. האין זה מובן מאליו? בכל רגע נתון א’ יכול היה למדוד את המרחב בצעדיו ולהתמקם בו. החוש החיצוני היה חוש החושים, מה שהתרחש במרחב היה נתון לשיג ושיח. אך מה שאירע ל״חוש הפנימי״, את זאת לא ניתן היה לחלוק עם אחרים אלא במעט, ומי שהעז להתכנס פנימה כדי להתחקות אחרי עצמו והאובייקטים שלו, לא קיבל שום פרס על תעוזתו והסתכן בישימון רוחני. כשמדובר במציאות מרחבית, אזי גם אם המילה כושלת, תמיד אפשר להחליף אותה בפעולה. מהו כחול? כמעט שלא ניתן להסביר זאת; ובכל זאת, כאשר א’ נשאל על צבע כחול, היה ביכולתו להצביע על המפה ולומר: הנה – עכשיו – כחול. אבל איך יכול היה למסור למישהו אחר את תחושת הזמן שלו? כאן לא היה בנמצא שום אמצעי בין־סובייקטיבי אמין כמו האצבע המושטת. כאן נדרש אפוא להמתין, עד שהאחרים יגיעו לזמן (או עד שזמנם של האחרים יגיע) והם בעצמם ידברו בו. ואכן כך אירע. הפיזיקאי, מתוך צורך אישי, דיבר על הזמן באותן מילים נדושות שהמדע והפילוסופיה המקצועית מוקיעים, במה שהיה מתואר כדיבור־סרק על ידי זה הלָבוש במעיל רוח בבקתת סקי מוקפת רוחות סוערות.25 כי גם הוא כבר לא היה איש צעיר.

הזמן, שאליו אנחנו מתוודעים בהזדקנות, אינו רק בלתי נתפס; הוא גם מלא סתירות, הגחכה מרה של כל דיוק אינטלקטואלי נכסף. מישהו מצפה למשהו טוב: אבל זמנה של הציפייה הטובה, הזמן ה״טוב״, נהיה יריבו. הוא רוצה אותו מאחוריו, רוצה ״להבריח״ אותו, אפילו ״להרוג״ אותו. ומישהו אחר מאוים על ידי משהו רע: אזי ״הזמן הרע״ נהיה לידידו היחיד שהוא נצמד אליו כמו הנידון למוות: נותרו לו עוד חמש שעות עד להוצאה להורג, אז עוד שעתיים, ולבסוף, כשבחוץ כבר נשמעים הצעדים, מדובר בדקות, בשניות, והחוטא המסכן מבקש לעכב עוד קצת את הרגע הנורא – הרי הוא יפה כל כך.26 להבדיל, איש צעיר, שעוד זמן רב לפניו. רב כל כך, שהוא אינו מעוניין כלל לשמוע על הזמן או לדעת עליו משהו. הוא מרגיש חיוניות כה בריאה בגופו, שאפילו אינו נדרש לסטטיסטיקה המועידה לו, לבן העשרים, עוד חמישים שנות חיים. כברת זמן שקשה לדמיין את סופהּ. הוא חי אל תוך מרחבי הזמן, עם המצפון והמצפן הטובים של עשרים שנותיו. אבל למחרת הוא דוהר במכוניתו לתוך עץ שִׁקמה ושרוע מרוסק על הרוּט־נסיונל. ובכן הוא, עם תוכניותיו ותקוותיו העמומות, חי חיים מוטעים, כי הסוף – סוף בטרם עת, במקרה זה – אינו אלא אמת ההתחלה עבור חיים שהסתיימו, והוא משליך אפוא את אורו החיוור על כל שלביהם של אותם חיים צעירים שקופחו. אבל גם אם הגענו לגיל שהולם פחות או יותר את ציפיותינו ואת חישובינו הסטטיסטיים, הרי הזמן – שאותו אנו מחלקים ומקבעים בעזרת שעונים ולוחות שנה – נותר בלא שיעור, לא מדיד, במלוא מובן המילה. פרקי הזמן ומידותיו יחסיים לא רק לזמן הפיזיקלי, האינטר־סובייקטיבי, שהוא בכל מקרה חסר מובן עבורנו, אלא הם יחסיים גם זה לזה – וכך אין הם נותרים שווים.

א’ עבר את המלחמה, את מלחמת העולם השנייה, את שירותו בחזית, פציעותיו, ההפצצות, אובדן קרובי משפחה והגירוש מהמולדת. עבורו, ממדי הזמן של השנים 1945-1939 הם עמומים וכבדים. העשור שקדם למלחמה הפך בזיכרונו לאנמי, צנום וחסר משקל, כמו שני העשורים שבאו בעקבותיה; חמש שנים הן זמן ארוך יותר, כבד־משקל יותר מעשר, או עשרים. בלי משים, משקלו של הזמן מחולק כך מחדש. עשב צומח על העבר כולו, שנדמה לפתע כמישור, שניטלו ממנו ערכי הזמן. עד אשר – ומגלים זאת לרוב במכה אחת – נחשפת ההתארכות של מידות העבר, שהתחוללה מתחת לפני השטח: ואזי הזמן הקשה של המלחמה אינו רב מן הזמן שלאחריה, ומה שמתרומם לו כמסה דמוית הר אינו אלא שבועות קיץ ספורים, רחוקים מאוד, שנשאו עמם הרפתקת אהבים נשכחת למחצה.

אין אנו מגיעים למערכת יחסים נבונה עם השעון ועם לוח השנה. אבל גם לעולם איננו בטוחים באשר לזמננו שלנו, אף שהוא מכונן את האני שלנו בכללותו. בילינו ימים ארוכים, משמימים, וימים קצרים, כך לפחות אנחנו אומרים באגביות, אבל כשאנו מנסים להתחבר שוב לאותה אריכות או קצרצרות של פעם, אנחנו מוצאים שטעות בידנו. לאמיתו של דבר, הזמן שאותו בילינו בחדגוניותו של השעמום לא היה ארוך כלל, אלא קצר להחריד, כשהוא חוזר ועולה בזיכרוננו מכווץ ומאוין לחלוטין. את הזמן הקצר אבל עמוס האירועים אנו מזהים כארוך ורב. השעון מתקתק באחידות. היום אני תולש את הדף מלוח השנה כפי שעשיתי אתמול וכפי שאעשה גם מחר, אלא אם זה – אותו ״זה״ שנדרש עוד לדבר בו – יקטע אותי באורח בלתי צפוי. ועדיין צעדו של הזמן אינו צעד אחיד. אני עצמי הוא הצועד אותו, בתוך הזמן ועם הזמן, ומשלה את עצמי שגם אם אינני הלך אמיץ, אני לפחות הלך הגון של החיים האלה – עד שאני מכיר בכך שאי־אז דהרתי קצר נשימה ואילו באי־אז אחר גררתי את עצמי בעצלתיים, בטלן וחסר מעש.

הנה כך הגענו מנקודה אחרת לגמרי ובדרכים שונות לחלוטין לקביעה הפרדוקסלית, המשעשעת, של אותו אנגלי חד־שכל, בעל ראש הציפור – הזמן לא קיים? שטויות! הזמן נמצא תמיד בתוכנו, כמו שהמרחב נמצא סביבנו. גם אם איש אינו יכול להגות אותו לאשורו איננו יכולים לסלק אותו בדיבור כשם שאיננו יכולים לסלק בדיבור את עצם היותנו־כאן (את הדא־זיין שלנו). אבל האם איננו יכולים להפוך אותו לקנייננו?

ובכן, אנו יכולים. אנו מוצאים את הזמן בהזדקנות. גם אם איננו מתמסרים לאשליית המשורר, כמו א’ chez de Guermantes (אצל דה גרמאנט), הרי אנו משיגים אותו שוב, כזמן שנמצא שמור בזיכרון, ובתוך כך מוצאים את עצמנו חומקים אל הנצח.

הו, כמה רצתי, חושב לעצמו א’ ומחליק בידו על מצחו, דהרתי ללא הרף דרך הזמן מאז סוף המלחמה, וכעת אני עייף ונאלץ לנוח מעט בשולי הדרך. אתמול, כשתמו הדם והמוות, חשבתי לעצמי שעתיד גדול צפוי לי; רצנו לקראתו עיוורים, בחמת זעם, לאורך הריב־גוש, סן ז’רמין דו־פרה, לה־רוז־רוז’, סארטר, מן הרזיסטאנס אל המהפכה. אך הזמן רצה זאת אחרת, והדהירה הפראית הייתה לטפיפה שוות נפש, אולי מעייפת יותר מן הדהירה. התמקמתי בעולם שייחלתי לראותו שונה, אלא שהוא, מצדו, רצה אותי שונה, ובקרב המאוד לא שוויוני הזה, ידו של העולם הייתה על העליונה. פיתויֵי הבורגנות המזויפת. דירה, קטנה. מכונית, קטנה. חשבון בנק. רק בשביל הפקדה מזדמנת, ואף על פי כן: דירה, מכונית, חשבון בנק, שהושגו בַּטפיפה המייגעת, והחירות של עליית הגג, חירותו של מי שהיה נטול שליטה מכול וכול, חלפה לה – עם הזמן, תוך כדי הזמן.

הו, כמה רצתי, חושב לו א’, מותש, וכעת, לא משנה מה, אקח לעצמי קצת זמן להתנמנם ולהרהר, כי הרחובות תמיד נהיים ארוכים יותר, והרגליים – קצרות יותר. הנשימה מכבידה, השרירים נחלשים, השכל נהיה סָכָל יותר. אבל גם עם שכל מטופש אפשר להרהר על דא־זיין ועל חלוף הזמן, ועל ההזדקנות הנחרתת במצח, אפילו טוב יותר מאשר עם שכל חד כתער, כי הלה מבקש כל הזמן סדר, בעוד שהתחקות אחר הזמן מחייבת הליכה בעקבות האי־סדר.

בחקר הזמן, סבור א’, יש להפעיל את האמביציה האינטלקטואלית. מותר לנו להיות מרוצים גם אם תוצאות המחקר יהיו רעות, כל עוד הן צודקות, ״צודקות״ לא במובן של ״נכונות״, אלא ״נאמנוֹת לאמת״. האם זה יהיה משהו כמו הכרה אינטואיטיבית? אלוהים אדירים, לא! המחשבה הרעה, הצודקת, אמורה לתאר רק את דרכו של הפרט. כל השאר הוא ספרות או פילוסופיה, שאינן מועילות כלל.

ההיגיון המחמיר, שהוא רב־ערך, בהיותו כלי החשיבה היחיד שעשוי להשיג הכרה פוזיטיבית, מתגלה כחסר שימוש כאשר סתירות יסודיות מוציאות מכלל אפשרות את צידוקו המוחלט של דבר־מה. בהתחקות אחר הזמן אנו מפרים כמה כללים של מחשבת הלוגיקה הקונבנציונלית, וזאת משום שעבור העצמי המתבטא אף כלל אינו תקף, משום שזמן, בהבדל מן המרחב, אינו מכיר את הלוגיקה של המציאות. עבר, הווה, עתיד, הראשון מאחוריי, השני אצלי ואיתי, השלישי לפניי: כך מבקשים הרגלי הדיבור והדימוי השגורים. העובדה שכל זה לא מסתדר עם ההווה היא המחשבה הראשונה, הטריוויאלית ביותר, שעומדת בדרכנו, משום שההווה – כבר אמרנו זאת ביחס לאנגלי – אינו מכיל כברת זמן. אנו נעזרים במונחים מלאכותיים: הזמן איננו קו, שבאמצעותו מתחבר העבר מנקודת ההתחלה לנקודת הסיום בדרך הקצרה ביותר, כי אם ״שדה של אינטנציונליות״ (התכוונותיות). השימוש הרווח בשפה, שלא הטה אוזן לפנומנולוגים, שלא נדרש להטות להם אוזן, שכן הוא שיקף את המציאות היום־יומית, והרי רק היא הקובעת, שימוש כזה בשפה כבר תמיד ידע זאת, כך או אחרת. אנו מדברים על ״הווה״, אך אף פעם איננו מתכוונים בכך לנקודה האידאלית, נטולת יכולת ההתפשטות. מי שאומר הווה יוצר באופן לא מודע שיטה מתוך מכלול נתונים. ״שדה״, אם הביטוי עדיף בעיניכם. אני אומר בהקשר מסוים ״עכשיו״: ה־עכשיו מכיל בתוכו כמויות מסוימות של עבר ושל עתיד. בהתאם לאופן שבו הנאמר או הנעשה קובעים זאת, הוא עשוי להיות רגע של אימפולס חושי, הרף־עין שבו שרפתי את אצבעי עם סיגריה, אבל גם ארבעה שבועות החופשה שאני מבלה כעת על שפת הים, או השנה הנוכחית, שבה עבודתי מקבלת תפנית. אני נמצא בעיצומם של השבועות, או בעיצומה של השנה, אבל כשאני אומר ״עכשיו״, אני פורשׂ בִּשדה הזמן מכלול של עתיד ועבר, שאותו אני מכנה הווה. וכזה הוא הזמן בשביל מי שחי אל תוך העולם, לא בעיה אישית – אולי עד לרגע בו – אבוי, לאן נעלמו להן כל שנותיי?27 רק בשעה שאדם נהיה מודע לאותה היעלמות ואי־חזרתיות כמו א’ שלנו, שמתיישב לצד הדרך, רק אז מתפנה הזמן לשאלה המופנית כלפיו.

כשמבקשים למצוא לה תשובה, נתקעים. כי לפתע פתאום העניין לא מסתדר עם קו – וגם לא עם שדה. העבר נמצא כאן ונשאר כאן. אבל הווה ועתיד מאבדים את אופיים הזמני. ההווה נבלע על ידי העבר – ומצבו של העתיד לא שפיר יותר. אבל את זאת תופס תמיד רק המזדקן, כי כבר לא צפוי לו כל כך הרבה. באופן הגיוני, אי־אפשר שיצפה לו הרבה, והוא מתחיל, עדיין בהסתייגות, להגיד לחבר שהוא נפרד ממנו – נתראה בעוד שנה. יש לו זמן, ולמעשה הוא־הוא זמן, כי הרי בעולם, ובבאוֹת, הוא כבר לא כל כך מאמין.

מי שטוען שגם לצעיר יש זמן וכי הוא מכיר אותו, שכן גם הוא זמן, אף שהוא חי בלי משים כשפניו אל העתיד, אדם זה מעולם לא חווה את הזמן כזמן, ותו לא. הלוא העתיד שהצעיר נופל אל תוכו, כמו א’ שלנו בימי הרוֹז־רוּז’28 והאקזיסטנציאליזם, איננו זמן: הוא עולם, או ליתר דיוק: הוא מרחב. הצעיר אומר על עצמו שהזמן לפניו, אבל מה שבאמת מונח לפניו הוא העולם, שאותו הוא סופג אל קרבו ושהוא מניח לו לסמן אותו; הזקן, כך אומרים, החיים מאחוריו, אך החיים הללו, שכבר לא נחיים באופן ריאלי, אינם אלא זמן צבור, זמן שנחווה, שמוצה עד תום. ככל שאנו מאמינים כי עומד לפנינו זמן קצר יותר, כיוון שגופנו והסטטיסטיקה חושפים זאת, כך גדל הזמן שבתוכנו – וגם אם הנסיך דה־גרמאנט והאדון ד’ארז’נקור לא השתנו חיצונית, כך שא’ הצליח לזהותם בלא מאמץ, הם בכל זאת היו זקנים. זקנים מפאת הזמן שהכביד עליהם מבפנים. כי אנשים צעירים מודעים למה שעל פי אמונתם הוא זמן, כציפייה חסרת סבלנות לבאות ולמה שצפוי להם על פי מהלך החיים והמוות. זמן עבורם הוא מה שנע באופן מובן מאליו במרחב, ואשר ייכנס פנימה, ויופנם בחייהם ובקרבם. מקובל יותר לומר על אדם צעיר ש״העולם פתוח בפניו״ מאשר ש״יש לו זמן לפניו״. ואולם הזקן, או המזדקן, חווה את העתיד מדי יום כשלילת המרחביות – ועמה שלילת רישומה של המציאות. העתיד, אנו אומרים, אינו זמן, אלא הרבה יותר מכך, הוא עולם ומרחב. מי טרם חווה זאת מדי פעם בחיי היום־יום שלו! אדם מצפה קצר־רוח להתרחשות כלשהי. הדריכות מבהילה אותו. הוא קם ממקומו, מסתובב באי־שקט הלוך ושוב, עוזב את הבית, כדי למשוך אליו את ההתרחשות המרחבית־קוסמית. הוא נוסע במכונית או ברכבת לקראת הזמן – שהוא למעשה זמן־מרחב. אבל מי שנותר לו לצַפות רק למעט מזעיר, או ללא־כלום או ללא־ייאמן, מי שיורד אל תוך העבר שבארו עמוקה,29 נותר בשקט במקומו. הוא יושב שקוע בעצמו. מסגל לעצמו תנוחת עובר במיטתו, עוצם את עיניו כאוהב המשתדל לשווא לתור בתוכו אחר מה שהיה חיים, היה עולם, היה מרחב, אבל נותר זמן בלבד. להיות זקן, או אפילו רק להזדקן, לחוש את עצמך, משמעו: להכיל זמן בגוף ובתוך מה שניתן לכנות בקיצור, הנפש. להיות צעיר, משמעו: להשליך את הגוף מנגד לעבר הזמן, לקראת מה שהוא אין זמן, אלא חיים, עולם ומרחב.

א’ אומר לעצמו מדוכדך: עדיין לא חלף זמן רב כל כך מאז שהשלכתי את עצמי מן הריב־גוש אל החיים, רק כעשרים שנה. הן מרגישות לי כמו פרק זמן זעום, המבהיל את הלב עד מוות, שכן קמטי המצח שהראי מציג לי אינם מעניינים אותי כלל, אלא דרכם ואיתם ניבטות אליי בבואות רבות, שאותן ראיתי במשך שני העשורים. אבל בעוד עשרים שנה כבר לא אהיה כאן: כמה מעט עולם עוד צפוי לי! מי שמאמין שעוד יש לפניו מה שנהוג לכנות ״זמן״, לאמיתו של דבר ודאי יודע איך לצאת אל המרחב, ״להחצין״ את עצמו.30 מי שיש לו חיים בקרבו, כלומר זמן אמיתי, צריך להסתפק בכישוף הכוזב של הזיכרון. מה שצפוי לו הוא המוות, שיוציא אותו לגמרי מתוך המרחב, אותו עצמו, ואת מה שנשאר מגופו. ייטול ממנו את מרחביותו, ייטול ממנו את החיים ואת העולם, ויגזול מן העולם אותו ואת מרחבו. משום כך, כמזדקן, הוא אינו אלא זמן: הוא באופן מוחלט בעליו של הזמן, והוא זה שמיטיב להכירו.

אבל האם החיים אינם חיים לקראת־המוות,31 ודווקא מפני שהזמן חייב לקרֵב את המוות, ובכך ניכרת הטמפורליות הטהורה שלו במלוא שקיפותה, האם אין זאת כי העתיד, כזמן, הוא בשל כך הממד האמיתי של האדם? הוא כזה ואינו כזה, ובין הכֵּן והלא, האפשריים כמענה לשאלה זו, ה’לא’ כבד משקל יותר מן ה’כן’. לחכות למוות, ומשום כך להיות בזמן – לא בזה העניין. כי כשאני ממתין, זה תמיד משהו שהתקרבותו, שהיותו עתיד לבוא, ממלאים את משך המתנתי. כך מחכה האדם הצעיר: לאישה שהוא אוהב, למרחבי הטבע שהוא מייחל לראות, לעבודה שהוא נרתם אליה כמשימתו. אבל היכן שהמוות נכנס למשחק כתכליתה של ההמתנה, כאשר אותו מוות, כדבר שאליו מכוונת ההמתנה, מקבל עבור המזדקן תוכן ממשי יותר מיום ליום, וכל פיצוי אחר להמתנה מתאיין – שם אין לדבר עוד על זמן־לעֵבר־העתיד. כי המוות, שלו אנו מצפים, אינו דבר־מה. הוא שלילתו של כל דבר. להמתין לו, אין משמעו להיות־לקראתו, כי הוא אינו ולא־כלום. המוות אינו מציל עבורנו את העתיד כממד של הזמן. להפך: דרך הנגטיביות המוחלטת שלו, דרך הקריסה שאינה ניתנת לביטול, שהיא משמעותו – אם בכלל ניתן לדבר כאן על משמעות, דבר שהוא קביל רק על תנאי – המוות מבטל את מובנו של עתיד כלשהו. הוא איננו השלד ההוא, עם החרמש ושעון החול, ש״לוקח אותנו הביתה״ – לאן, בעצם? הוא פועל יוצא, המהווה סתירה כשלעצמה, של התפנותי מן החלל במובן המילולי ביותר: הַשְׁמָדָתִי.32

האדם המזדקן הוא גם זה שמגלה לראשונה את הזמן, במלוא היקפו, כבלתי הפיך. מדברים על ״סתיו החיים״ – מטפורה חביבה! סתיו? אחרי הסתיו חייב לבוא חורף, אחריו שוב אביב וקיץ. אבל בשביל המזדקן סתיו החיים הוא הסתיו האחרון, ומכאן שאין הוא סתיו כלל ועיקר. הצעיר לעולם אינו עומד בפני אי־הפיכותו של הזמן במלוא אכזריותה. סתיו, חורף, אביב, קיץ, ושוב סתיו. עוד חילופי עונות רבים לפניו. מה שלא אירע באביב הזה יבוא באביב הבא, בזה שאחריו, באחד מהם, שאמנם באופן אובייקטיבי קל למנותם מראש, אך באופן סובייקטיבי נדמים כאין־ספור ימי אביב, שעוד יכוננו לו עולם ומרחב. רק המזדקן, שלפתע יכול לספור את סתָוָויו וחורפיו בדייקנות מבהילה, יודע; שכן הוא אומד אותם כנגד אלה שחלפו וכמשו בתוכו, מבין את חלוף הזמן כאי־הפיכות איומה מכדי להתלונן, כי כל כך הרבה כבר חמק ואזל.

למזדקן, התופס שכבר אינו אלא זמן, ושהלה עוד מעט יוציא אותו מן המרחב, יש כמה אשליות מנחמות, גם לבד מן הנחמה הגדולה והמתעתעת מכול – זו של הדת. א’ – פרוסט – ספון בחדרו המבודד, עטוף צעיפי צמר ומשרבט במיטתו את ה־recherche (החיפוש), בשעה שהאסטמה מציקה לו, סבר שבהיזכרות הוא יכול לנַכס לעצמו את המציאות האמיתית יותר, ועם זאת גם לאחוז במשהו כמו על־זמניות, או אפילו נצח; בתוך כך התהוותה יצירה גדולה, אבל כשנתלש מן העולם בייסורי נשימתו האחרונה, הישג זה לא הביא לו שום תועלת. אחרים מציצים פנימה למרחב שלהם כפי שאולי ייראה אחריהם: ישנו בית, שבו ומתוכו יפעלו הילדים וילדי הילדים, ישנה מצֵבה, אפורה ואימתנית, שתעיד עליהם; ספריהם יעמדו על מדפים או שדיוקניהם ייתלו על קירות המוזיאון. אבל הבית יתמוטט והנכדים יפוצו ברוח לכל עבר, את הספרים והתמונות ימהרו לשכוח. בבית הקברות הפריזאי פר־לה־שז רואים מבנֵי קבורה מפוארים שבורים ונטושים, שעכברושים מקננים בהם. מילים חרוטות עליהם בזהב שדהה: concession à perpétuité (המקום נרכש לצמיתות), כאילו הון בורגני מסוגל, לכל הפחות, לרכוש לעצמו נצח מדומה במרחב. בית וחצר, ספר, תמונה וקבר, כל אלה, כמו לילות האהבה והייסורים של הנפטר, יהיו כלא היו.

ייתכן שחלוף הזמן בהזדקנות נתפס באופן אינטנסיבי במיוחד על ידי זה שמרגיש כי חייו הוחמצו. ה־raté (הכישלון) החף מאשליות, ככל מה שמכונה אי־הצלחה, ומוטב היה לכנותו כישלון חיים חרוץ, מציב בפני האדם שאלות בדבר הקץ.33 לבדו בבית הקפה, ה־raté, א’ – זה שאין לו ילדים ושאינו רשאי לבוא בדרישות לתהילת נצח, זה שלא יזמין לעצמו מצבה ואפילו אין לו צורך לערוך צוואה – עושה חשבון שמוטב לו למכור את גופתו למכון האנטומי. הוא מכיר את עצמו ביסודיות רבה יותר כצרור של זמן. מאז מתמיד, מאז ששום דבר לא יצא מאותה מושלכוּת־אל־העולם,34 הוא תפס רק מרחב מועט. הוא רגיל להחליק אל תוך באר העבר ולחפש בה את עצמו. שכנו, בעל המכונית הגדולה והחדרים המרובים, עדיין מרעיש כה וכה, עד שיום אחד יקרע אותו כאב חד בחזה, כאלו תלו אותו על אנקול קצבים, והרופא של אשתו מדבר בקול כבוש על התקף לב; זה מוציא אותו מן המרחב35 עוד בטרם ביקש למצוא זמן כדי לחשוב על הזמן. אבל המזדקן ה־raté יודע לאן הגיע, וגם אם אינו ״יודע״ במובן שיש לו תובנות מועילות לגבי העתיד במרחב, הרי שהוא חווה זאת – יותר מן האיש בבית הסמוך.

על העובדה שהדברים הנאמרים כאן קרובים יותר לנכון מבחינה אנושית – לא לאמת – כלומר לכך שהזמן ואי־הפיכותו מתממשים לראשונה במלואם אצל האדם המזדקן, על כך מעיד מבוקשו היוקד, ובעת ובעונה אחת גם חסר הסיכוי, של המזדקן להפוך את כיוונו של הזמן. להפוך את מה שקרה ללא־קרה, ואת מה שלא אירע לאירוע. א’ מתחרט. היה עליו לעשות דבר זה, לעזוב דבר אחר, אבל עליו לתפוס שעשייה או אי־עשייה כבר אינם ניתנים לביטול: הוא אינו יכול להעניק לחיי עברו את הטעם והערך שהיה רוצה לתת להם כעת, שכן הוא אינו מכיר עוד בעמדות הטעם והערך שהיו לו פעם. במקום לחכות לכך שמן הרזיסטאנס תתפתח המהפכה, אולי, בשנים שאחרי 1945, היה עליו לשכלל את לשונו ותו לא. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. כשהוא מביט בכך בעין בוחנת, הטעם, או חוסר הטעם לחייו, כבר נאגר בקרבו כמסת זמן. המציאותי שטף את האפשרי של פעם. בסובסטנציה, הנתונה בידיו, הוא כבר אינו יכול לעצב את חייו. הוא מצר על דחיינותו. עכשיו כבר איחר את הרכבת. ולאן שלא יסתכל הוא רואה את הכתובת על הקיר: לעולם לא עוד.

אולי החרטה הזאת וה״שוב לעולם לא״ שאנו מודעים להם, הם המצויים, בלי שנרצה להאמין בכך בלא תנאי, בבסיס פחד המוות, שכן המוות לא רק מוציא אותנו מן המרחב, אלא גם מחריב את שכבות הזמן שהצטברו בנו, כך שאפילו החרטה – שעם כל מופרכותה בכל זאת עדיין מפעם בה שביב תקווה – אינה יכולה להתקיים עוד, ויחד עמה נאלצת להתפוגג גם הערגה להפיכותה. ״שהזמן יפנה לאחור – שנהיה כמו שהיינו לפני עשרים שנה – שנהיה בשבוע שעבר, שנהיה אתמול״, אומרים המלך בראנז’ה והמלכה מרי.36 אבל הזמן אינו פונה לאחור – et le roi se meurt (והמלך גוסס). ככל שהמזדקן תופס את עצמו באופן מובהק יותר ככזה, ככל שהוא תופס את הזמן ביתר דיוק באי־הפיכותו, כך הוא נלחם כנגדו בייאוש גובר והולך, וכך – בו־בזמן ובאותה נשימה – הוא שייך לו באופן אינטימי יותר. הוא – הזמן – הנו כל מה שהמזדקן עדיין מהווה: הוא אינו יכול לוותר עליו יותר מכפי שהוא יכול לוותר על עצמו, ואף על פי שהוא יודע שיאבד אותו ואת עצמו, מחר, כעבור שנה, חמש או עשר שנים, זה כבר לא כל כך משנה.

האדם המזדקן, אמרנו זאת, הוא צרור של זמן או הצטברות של שכבות זמן. אבל אין פירוש הדבר שהוא יכול לפרק או לאגד את הצרור כרצונו, או שיש ביכולתו למשש את השכבות, להיות אדון לזמנו. הפסיכיאטרים מלמדים אותנו שחולי הנפש לוקים בדיסאוריינטציה במרחב ובזמן. מה שנכון במרחב רק עבור החולים בנפשם, מאפיין גם את ההיות־בזמן של האדם הבריא. המזדקן, כשהוא צולל בזמן, מוטח כמו מים מסלע אל סלע, אל הלא־נודע.37 הוא יכול לקרוא את העבר פחות או יותר מטבלאות הזמן הפיזיקלי, אם כי גם זה לא תמיד מצליח, לא תמיד ברור לו אם זה־היה־לפני־חמש־שנים, או לפני ארבע, והוא מהסס לנקוב בתאריכים בשעה שהוא מספר. אבל מה שחשוב יותר הוא, שרשת הקואורדינטות, המסגרת, הנדרשת לו לצורך פירוט האירועים תוך כדי סיפור, כמעט שאינה מעניינת אותו, או אם הרגיש אחרת ״לפני חמש שנים״ מאשר ״לפני חמש עשרה״. אמנם, משקלן הספציפי של שכבות זמן מסוימות מתחלף, אך התחלפות זו אין לה ולא־כלום עם כרונולוגיה. מי שגילה את זמנו שלו חי, במובן זה, באופן לגמרי א־היסטורי.

בשביל א’, כאשר סבר כי ישוב וימצא את הזמן אצל הנסיך דה גרמאנט, לא היה לאירועים שזכר שום סדר כרונולוגי. דיוקן האם מעל למיטה, טריקת שער הברזל של הגן, הביקור של סוון, ערב עם סן־לו בדונסייר, טעמה של עוגיית המדלן, וזכר שמלה אחת של הדוכסית אוריין, הוא הבחין ביניהם על פי דרגת האינטנסיביות שלהם, בלי שרצף האירועים היה משמעותי עבורו. א’, ממש כמו כולנו, הלך לאיבוד בזמן. אינטרוולים, ימים, שבועות, שנים, לא נגעו לו כלל, ממש כמו הזמן שעבר על אֶחיו של הנזיר מהייסטרבאך, כאשר שב הביתה לתפילת הערבית.38 כיוון שהזמן שאותו שב ומצא לא היה בעל תבנית כרונולוגית, אלא הרבה יותר מכך זמן נחווה, וככזה בלתי תלוי בתאריכים ביוגרפיים קבועים, המזדקן ביקש אותו באותן רמות אינטנסיביות של מה שנִּחְיָה בעבר, שגם הן עברו תמורות עם הזמן ובמהלכו. עוד בטרם הוצא מן המרחב, הוא בעצמו צעד החוצה מתוכו, אל מחוץ למרחביותו של העולם הנתון בהווה, שעליו אמר כי ראה אותו קודם לכן רק דרך רמיית החושים. הוא, המזדקן, ויתר על העולם, כדי להפוך לזמן: כדי להיעשות הוא עצמו: הוא נזכר בכך בשעה ששכבות זמן הצטברו בו, בהיותו עייף מכדי לרצות לבטא את עצמו. הוא רק פחד מהמוות, שאינו מסתפק בהוצאת הגוף מן המרחב, אלא מושך ממנו בחזרה גם את הזמן, הזמן שנִּחְיָה, שרק בתוכו הוא עצמו יכול היה למצוא את אותו אני, את החיים ״dans le monde״, בעולם זה, שמשמעו כאן בעת ובעונה אחת שדה פנומנלי ו״חברה אלגנטית״, ואשר עליו אין לו שום זכות קניין.

א’ נזכר וזוכר את עצמו, כלומר: הוא נהיה הוא־עצמו בהיזכרות. הדבר שעליו אין הוא מדווח לנו ברשימותיו אודות ה־recherche du temps perdu (החיפוש אחר הזמן האבוד), הוא אותו זמן, המעיק גם על מי שזיכרונותיו דהו ואשר אין לו כל חשק או כוח לחפש את עצמו. המזדקן, שלא לומר קודם כול הזקן, או אפילו הישיש המופלג – חש את כובדן של שכבות הזמן גם כשאינו ממשש את עקבותיהן תוך כדי היזכרות. בתוכו הוא חש כבר – ולא רק בגלל שכוחו הגופני תש, או בגלל הסבל הגובר שאותו גוף מסב לו – שהוא נושא בקרבו זמן, ולשם כך הוא אינו נדרש כלל להמחיש לעצמו את העבר בהיזכרות. הזמן שעבר ישנו, גם בלי שום זיכרון, כתחושה טהורה, איכות שאינה ניתנת לתיווך או לדיווח, שלצורך סימולה בשפה אנחנו נדרשים למטפורות מתחום המרחב, כדי שלא ניאלץ לעבור עליה בשתיקה מוחלטת. כובד הזמן שוכן גם במי שעדיין זוכר רק אירועים מעטים, שאותם הזמן מציב נכחו בהווה. כך הזמן נהיה זמן טהור, או: מימושו של ״החוש הפנימי״ שהוא שלנו יותר מן ״החוש החיצוני״, כצורת ההתבוננות המרחבית.39

המרחב, גם המרחב שלי, אשר בהשתייכו לי מאפשר לי את ההתבוננות המרחבית, הוא תמיד בעת ובעונה אחת גם מרחבם של האחרים: תופעה שניתנת לתפיסה אינטר־סובייקטיבית. אין בו שום דבר שאינו ניתן לתיווך ואין שום אי־התאמה בין המרחב הנחווה והמרחב המדיד של המדע. אבל עם הזמן שלי אני לבדי, גם אם מאוד נחוץ לי לספר עליו. משום כך, תחושת הזמן טעונה בדרמטיות שאינה בת השוואה לתחושת המרחב.

א’ אחד, שאותו אנחנו מכירים היטב, שכב כבול במשך שישה חודשים בתא חשוך למחצה. לא היה לו מרחב, גם מפני שהתא היה זעיר ואפלולי, וגם מפני שהאזיקים לא אפשרו לו לזוז. במשך הזמן הוא הסתדר, המרחב לא חסר לו, משעה שהסתגל לעובדת ניתוקו מן העולם, אבל הזמן הנחווה, שהנכיח את עצמו בדחיסות גוברת והולכת מרגע לרגע, משנייה לשנייה, נהיה לעבר, כך שסעודת המרק, שממנה נהנה לפני שעה קלה, רחקה ממנו לא פחות מחוויית הילדות שעלתה כעת בזיכרונו. הוא כבר כמעט סולק מן המרחב לחלוטין כאשר הכיר בכך, אחת ולתמיד, שבנסיבות מסוימות הזמן הנחווה חייב לפצות על העולם: הוא היה רכושו הבלעדי ועצמיותו, אלא שהוא משטה בכולנו ללא הרף. במימוש העצמי המיוחל שלנו, אנו מקווים שנטביע את חותמנו בעולם. ואולם אז מתברר שכל הַטְבָּעָה מבוטלת על ידי הטבעה אחרת. הרצון לעתיד אינו מוביל להתהוות אני, ואף לא לתפיסת בעלות על העולם. הוא רק איבוד־עצמי קצר־נשימה לידי כוחות זרים, הגוברים עלינו.

לבסוף, אחרי כל הפרדוקסים והאבסורדים של מחשבתו על הדא־זיין (ההיות־כאן) במרחב ובזמן, הגיע א’ בתאו לידי תפיסת הדבר האחד, הגדול, שמכיל בחובו כל שניוּת וסתירה אפשרית: דהיינו שבהיות־בעולם, במושלכות שלנו אל תוך עולם המרחב, עדיין אין אני. הוא יתהווה רק במאבק כנגד העולם ובמשחק העדין עמו; שאזי, בהיותו כבר מגובש, הוא זמן שאזל, זמן בלא עולם, ואותו אני־בזמן, דמוי־הצל, הוא בעל תכונה של אֲבֵלוּת דוממת ושל כניעה; כך ששניהם, ה־אני־בעולם וה־אני־בזמן, בסופו של דבר, אינם יכולים להיות מציאות.

ובכל זאת, כל עוד הוא עדיין נמצא במרחב ומחזיק בקרבו זמן, כל אדם מצוי במציאות, ועל כן הוא חלק ממנה. הסתירות מתיישבות לבסוף בָּאבסורדיות של השיגעון או בהרס עצמי, רק כאשר מחשבותינו המאומצות יתר על המידה על אודות הדא־זיין (ההיות־כאן) וחלוף הזמן, שהיו חסרות סיכוי מלכתחילה, דוחפות אותנו לשיגעון או להתאבדות. מן הסיבה הזאת היה מצבו של א’ בתא שונה מזה של חבריו לשבי, שאיתם שוחח לא מעט על טבעו של הזמן בתקופת הבידוד תחת איום המוות. רבים מהם לא ויתרו על התקווה שמקורה במשאלה להיזרק אל תוך העולם. א’ הביט אל הסוף הצפוי בלי מורא גדול. לא מפני שהיה אמיץ – הוא לא היה – אלא רק מפני שבהכרח הרהוריו סבו סחור־סחור, כי מה שהתהרהר בהם היה בלתי נתפס וכמעט לא ניתן לחשיבה, והוא כל כך נלאה מהם, בדומה לאורחם של הגרמאנטים, כשעזב את ה־matinẻe (השחרית) של הנסיך כדי להתמסר לעבודה בחדר הספון שעם. מי שפעם אחת כופר בכך שכל אחד מצוי במציאות, ועל כן הוא חלק ממנה – והרי כל אחד אומר זאת, ופועל כמי שמאמין שהוא אכן קיים במציאות שהוא מאמין בקיומה – ובכן, מי שמתחיל במרד הזה, כבר אינו יכול ליישר קו עם המוסכמה. בסופו של דבר, נגזר עליו להיות נלעג בעיני העולם ובעיני עצמו, משום שהוא מבקש לחשוב את הבלתי ניתן לחשיבה. מצבו בכי רע, ונותרת לו רק אותה הקלה, בדומה לזו של א’ בחיפושיו המאוחרים אחרי הזמן האבוד.

למעשה, ההקלה נדרשת רק לאלה שבחלוף הזמן אכן הגיעו מן האבסורד של קיומנו (הדא־זיין שלנו), אל סִפו של הטירוף, שהוא אולי המענה היחיד לשאלה המתעתעת ביותר – ועם זאת המציקה – מבין כל שאלות הקיום הניצבות בפנינו. מי שאינו מתחיל בחקירה כזו, שמובילה בהכרח מן ההגיג אל ההרהור ומשם לשוטטות המחשבה השטותית, חי בַּזמן ובַמציאות ככל אחד אחר. הוא מעורסל בסוג של שיווי משקל שאינו בר־הפרה אבל ודאי מאזן את עצמו באמצעות התחדשות כלשהי של תאים רוחניים. הוא תלוי בין מוות לשיגעון במעין איזון, שבו יש לזמן המרחבי, הכרונולוגי, ולזמן הנחווה משקל שווה בקירוב, ושבו האינרציה של המוח פועלת מתוך שימור עצמי. אולי הוא אומר שיש לו ״תחושת זמן טבעית״, ערובה לשכל בריא ולכושר הישרדותו.

האם בכך הוא רק נסוג מאזור הסכנה של החשיבה אל אזור הנוחות של המוסכמה? הוא הרי מדבר בלי הרף על הזמן כאילו הוא מכיר את צפונותיו: מחר בשתים־עשרה ניפגש, לפני שנה ביקרתי בארמונות הלואר, ההמתנה אצל רופא השיניים היא שעמום ובזבוז זמן. הקיום בקרב החברה מחייב אותו להחזיק בשעון, לרשום מועדים בפנקסו, להזמין מקום ליום מסוים, כדי לחצות את התעלה במעבורת. בשלוות היותו חופשי ממחשבה יש לו עבר, הווה, עתיד, בהתאם לנדרש, כי הוא צריך לתפקד. אבל ייתכן ש״תחושת הזמן הטבעית״ שלו – שבסופו של דבר אינה עומדת בסימן שאלה, ואשר הוא מתרברב כי הוא מודע לה יותר ממי שמדבר שטויות – בכל זאת שונה מן הנוחות ומן הציות לכללי הפונקציונליות. למעשה, כך יכול היה לטעון, היא קרובה הרבה יותר לטבע, ולא רק לסדרי הטבע הפיזיקלי והמתמטי של המדע, אלא לטבע הנחווה, אם נשתמש בביטוי מוכר, לשם שינוי.

כיוון שהוא חי, אפשר להניח שיש לו פצע. תחילה הפצע מסרב להגליד; הוא זב מוגלה וגורם לו כאב. ובכן, הוא מתייחס אליו כאל מתקפה של המרחב החיצוני על גופו, ששייך לו במלואו, רק כשאינו בבעלותו, כלומר: כשאינו מודע לו. אבל אז חלה הטבה. האורגניזם שלו מנצח בקרב נגד הדלקת, הפצע מגליד, והנה בבת־אחת, זהו הזמן שמוחק את הפציעה. הפצע, הנסגר ברקמת תאים חדשה, נהיה מיום ליום יותר זמן נחווה וטבע נחווה, עד לניצחונו של הזמן, שהודות לו – הרי בהתאם לאִמרה העממית הזמן מרפא הכול, אף שלבטח אין הוא עושה זאת כלל – הפצע למעשה כבר לא קיים. הפציעה הייתה לצלקת, שטופלה על ידי הזמן, ולפיכך היא כבר אינה זמן בעצמה, וגם לא מרחב חיצוני, אלא פשוט חלק שהפסיק לחוש את עצמו, מן הגוף השייך לעולם.

כך יש אפוא בוודאי מעין תחושת זמן טבעית, הנובעת מן המוסכמות המעשיות. אולם המחשבה על הזמן אינה טבעית ואינה רוצה להיות כזאת. זוהי מלאכתו של האדם המזועזע, שהשלווה כבר אינה שורה עליו, כי אי־השקט אינו מתיר לו שלווה, והוא מבקש למצוא את עצמו בכך שהוא נוטש את עצמו, למצוא את עצמו בזמן, שסודו מציק לו יום אחד, בהזדקנו, ומקומם אותו. האם זה משום שהוא מכיר בכך שההחלמה של כל פצע היא תרמית, שהרי בשבילו ובשביל כל אחד אחר בעולם הזה ממתינה מעבר לכל החלמה הפציעה האחרונה, שאחריה לא תתחדש עוד שום רקמה? האם זה משום שאינו יכול לקבל את העובדה שהוא קיים בזמן ובמרחב, אבל לא יהיה קיים בהם באחד הימים הקרבים? האדם שנתן לזעזוע לטלטל אותו, ולו רק למשך שעה קלה, בחושבו על הזמן שכבר נצבר בו, כבר ממילא עזב באופן חלקי את המרחב, שבו אולי עוד יורשה לו להישאר לזמן קצוב. בעוד שזמנו אוזל כהרף עין, הוא עדיין רק יצור של הזמן. הוא אומר: אני, וכוונתו: הזמן שלי. במידה גדלה והולכת הוא נעשה זר לאחרים – לאלה שפשוט מניחים לזמן לנקוף, ואפילו לאותם חדי מוח, שכופים על הזמן את הלכות מחשבתם המיטיבה לתפקד.

19. הבחירה של אמרי במונח Dasein מתייחסת למושג המרכזי מספרו של מרטין היידגר (Heidegger) (1976-1889), הוויה וזמן (1927). הפירוש המילולי של המונח הוא להיות־שם או להיות־כאן. היידגר משתמש בו כדי לאפיין את משמעותה של ההוויה האנושית החורגת מעבר לקיומה הממשי. עבור היידגר, האדם תמיד מצוי בעולם (ולא מונח בתוכו או עומד למולו), ויישותו מוגדרת בהכרח לאורם של מבנים זמניים שפתוחים תמיד לאופק של אפשרויות ויכולת שינוי. בהקשר שלפנינו, אמרי מתייחס למה שהיידגר מכנה היות־לקראת־המוות. בפרק זה אמרי בוחן את האופנים השונים שבהם האדם חווה ומגדיר את עצמו במונחים זמניים ומבקר תאוריות שמתייחסות אל הזמן כדיסקרטי, מדיד וחיצוני לקיום אנושי. למרות שהוא מבקר אותו במקומות רבים אחרים, היידגר חשוב כאן לאמרי משום שהוא מציע מבנה ייחודי ומקורי של הבנת היישות כנטועה בזמן, שלתוכו היא מושלכת, בלשונו של היידגר. חשוב לציין שהיידגר לא מתייחס בספרו להזדקנות או לממדים הגופניים שחשובים כאן לאמרי כל כך.

20. אמרי מתייחס כאן למרסל פרוסט (Proust) (1922-1871) בספרו הזמן שנמצא, הכרך השביעי של יצירתו בעקבות הזמן האבוד. הסצנה המתוארת מציגה את ביקורו של המסַפר בקבלת הפנים אצל הנסיך דה גרמאנט (ראו עמ’ 169-161. תרגום: הלית ישורון, הספריה החדשה, 2012).

21. הכוונה כאן היא לפילוסוף האנגלי ברטראנד ראסל (Russel) (1872‏-1979). ראסל כתב על תפיסת הזמן של זנון בכתבים שונים, ביניהם עקרונות המתמטיקה (1937), הידע שלנו על אודות העולם החיצוני (1926) והיסטוריה של הפילוסופיה המערבית (1948). כוונתו של אמרי בהמשך הפסקה היא לפרדוקס בנוגע לאי־אפשרותו של הזמן ולא למה שידוע כ״פרדוקס של ראסל״, ומקורו במכתב שכתב ראסל לגוטלוב פרגה, והיווה את אחת מנקודות ההתחלה של תורת הקבוצות.

22. במכתב להלמוט הייסנבוטל, מנהל תחנת הרדיו של שטוטגרט, אמרי מזכיר שהוא לוקח את המושג ״זמן נחווה״ מיוג’ין מינקובסקי (Minkowski) (1972-1885), פנומנולוג ופסיכיאטר שהושפע רבות מברגסון. אמרי מתייחס כאן כנראה לספרו זמן נחווה: חקירות פנומנולוגיות ופסיכו־פתולוגיות (1933). מי שפיתח את המושג ״זמן נחווה״ הוא אנרי ברגסון (Bergson) (1941-1859). ראו במיוחד מסה על הנתונים המידיים של התודעה (1889) (תרגום: רואי בן בשט, רסלינג, 2017), וחומר וזיכרון (1896).

23. אמרי מתייחס כאן לספרו של תומאס מאן (Mann) (1955-1875), הר הקסמים (תרגום: רחל ליברמן, הקיבוץ המאוחד, 2020).

24. אמרי מתכוון כאן לעמנואל קאנט (Kant) (1804-1724), שנולד בקנינגסברג שבפרוסיה (כיום, קאלינינגרד שברוסיה), ועד יום מותו לא עזב את העיר. הוא נודע בטיוליו היומיים הקבועים, שעל פיהם כיוונו – על פי האגדה – תושבי העיר את שעוניהם.

25. אמרי מרמז כאן לפילוסוף מרטין היידגר.

26. הניסוח של אמרי כאן כמעט זהה לשורה מן המחזה פאוסט של יוהאן וולפגאנג פון גתה (Goethe) (1832-1749). שם מבקש פאוסט עוד זמן כדי שיוכל לעצור לרגע (Verweile doch, du bist so schön): ״אם לרגע חולף אבקש לאמור: השתהה נא מעט, כה יפה ונעים״ (תרגום: ניצה בן ארי, הוצאת אוניברסיטת תל־אביב, 2006, שורות 1700-1699).

27. השורה הראשונה בשירו של הזמר הנודד ווֹן דר ווגלוויידה (von der Vogelweide, c.) (1230-1170), שנכתב באחרית ימיו. (תרגום ל.ב.ה.)

28. מועדון ג’ז בשנות ה־50 בפריז.

29. אמרי מתייחס כאן לפרולוג "מסע לשאול תחתית", בספרו של תומאס מאן יוסף ואחיו: "עמוקה באר העבר. האם לא מן הדין הוא שנכנה אותה אין־חקר?" (כרך א’, תרגום: מרדכי אבי שאול, ספרית פועלים, 1957, עמ’ 9).

30. יש כאן משחק מילים של אמרי. המשמעות המילולית של המילה הגרמנית er-äussern היא "להחצין את עצמו", או להיות מחוץ לעצמו, אך בלא מקף מפריד (eräussern) משמעותה היא להתבטא. הביטוי er-äussern הוא היפוכו של הביטוי er-innern, המופיע בשורה הבאה, שמשמעו מילולית "להפנים את עצמו", אך בלא המקף המחבר (erinnern), מובנו להיזכר.

31. רמז למושג ״היות־לקראת־המוות״ (Sein-zum-Tode) שטבע היידגר בספרו הוויה וזמן.

32. אמרי משתמש לאורך הספר במילה Vernichtung שמובנה השמדה, הכחדה או איוּן, אך מסבך אותה ל־ver-nichtung בהפרידו בין הקידומת ver, שהוראתה להיעשות, לבטל, להפריע, להשהות, לבין המשכה nichtung, הנגזרת ממילת השלילה nicht – לא; או nichts – לא־כלום. המילה תורגמה בהתאם להקשר.

33. בהרצאת רדיו שבה סיפר על הקריירה שלו כעיתונאי וסופר, אמרי משתמש באותו מושג – raté – כאשר הוא מתאר את עצמו, ומציין שהוא בוחר להותיר את המושג הצרפתי משום שכך זה נשמע ״פחות דרמטי ופתטי״. ראו “After Five Thousand Newspaper Articles: How I became a Writer”, in Radical Humanism, Ed. and Trans. S. Rosenfeld (Indiana University Press, 1984), p. 3.

34. רמז למושג ״מושלכות״ (Geworfenheit) שטבע היידגר בספרו הוויה וזמן.

35. המילה הגרמנית Raum משמשת במובן מרחב/חלל אבל גם במובן מקום, או חדר. בהמשך אמרי משחק בריבוי המובנים, כשהוא מתייחס למזדקן המודר ממרחבי הטבע ונופיו, אבל גם כמי שמסולק מחדרו.

36. ציטוט ממחזהו של אז’ן יונסקו (Ionesco) (1994-1909), "המלך גוסס", שעוקב אחר המלך ברנז’ה שאשתו מבשרת לו על מותו הקרב. (תרגום: ל.ב.ה.)

37. אמרי מתייחס כאן לשירת הגורל של היפריון, מאת פרידריך הֶלדֶרלין.

38. הנזיר מהייסטרבאך (Heisterbach) (1240-1180 לערך) יצא מן המנזר ליער, בעקבות ציפור שהפליאה לשיר. כשחזר עם ערב לתפילת הערבית במנזר, לא הכיר אף אחד מחבריו. במפגש עם אב המנזר הסתבר שמאז עזיבתו עברו 300 שנה.

39. אמרי מתייחס כאן לפרק "האסתטיקה הטרנסצנדנטלית״ בספרו של קאנט, ביקורת התבונה הטהורה (1781) (תרגום: ירמיהו יובל, הקיבוץ המאוחד, 2013, עמ’ 155-135). שם מגדיר קאנט את הזמן כ״חוש פנימי״ ואת המרחב כ״חוש חיצוני״.