על הכול 6: להיאבק על הכול

פרולוג ריף

אני לא יודעת מי האידיוט שקבע את זה, לכל הרוחות, ולמה בני האדם מטומטמים כל כך שהם דבקים בהמצאה המחרידה, הפוגענית, השגויה משורש, המשפילה והמדירה של מודל היופי. אבל נראה שהעולם סובב סביב אידיאל יופי ארור שעל פיו את אמורה להיות גם יפה וגם רזה. ואם המשקל שלך גבוה יותר מהמודל או הפנים שלך טיפה עגולות יותר או חדות יותר, אם העיניים שלך הן בצבע הזה במקום בצבע ההוא או השיער שלך בצבע הזה או מהסוג הזה ולא מזה, אם האף שלך גדול בסנטימטר או רחב יותר או כל שטות אחרת שהאידיוט דלעיל המציא, את כנראה לא מתאימה למודל היופי. מה שבעצם אומר שיש לך סיכוי גבוה בחמישים אחוזים לכל הפחות לסבול מחוסר ביטחון עצמי. תעברי תקופות קשות, בעיקר בבית הספר כי ילדים הם עם אכזר, וככל הנראה תצטרכי ללמוד לאהוב את עצמך. ספוילר, זה לא תמיד מצליח. בעיקר אם יש לך אחיות שכן מתאימות לאידיאל ובייחוד אם אימא שלך אחרי חמש לידות נראית כמו אחותך הקטנה.

חוויתי שיברון לב בחיי. עוד כשהייתי נערה מתבגרת והמשקל שלי ריחף מעליי כמו ענן שחור. בנים הרשו לעצמם לשחק בי, או לכל הפחות לנסות. אימא לימדה אותי לעמוד זקופה ולעולם לא להישבר, לא להרשות לאף אחד להקטין אותי או לפגוע בי. תמיד קינאתי ביופי שלה, בגוף שלה, בזה שגם בגילה לא רואים עליה שהיא עברה לידות ואפילו הפכה לסבתא צעירה. אבל עם הזמן למדתי לקבל את עצמי והכרחתי את עצמי להפגין ביטחון עצמי מופרז כלפי חוץ. זה, בתוספת הנפנוף הגאה שלי בקשר שלי עם משפחת קדוש, בדגש על אביתר, הקנו לי בתיכון את המעמד שייחלתי לו.

כולנו גדלנו עם משפטים ששגורים בפה של כל אימא בישראל. משפט כמו 'אימא תמיד צודקת' או 'אימא תמיד יודעת'. מעולם לא חלקתי על זה ואולי הסכמתי עם זה יותר מאחרים. בפרט אם משהו נאמר על ידי סבתא עליזה. תמיד הקשבתי לה וכיבדתי כל מה שהיא אמרה. אם אימא תמיד יודעת, בטח סבתא תדע טוב יותר.

בפעם הראשונה שהבאתי את דרור החבר שלי הביתה זיהיתי משהו במבט שלה, אבל היא לא אמרה כלום. ההורים קיבלו אותו בחום הקבוע שלהם ומהר מאוד הוא נכנס למשפחה, אבל סבתא לא הפגינה את החום הקבוע שלה. מי שמכיר את עליזה עמר יודע שהיא יכולה לאמץ לחיקה כל אדם שתפגוש. יש לה את הלב הרחב בעולם והיא האימא הלא רשמית של חצי מחוז חיפה והקריות. חודש לאחר המפגש הראשון סבתא ביקשה ממני לבוא לדירה שלה והשביעה אותי שלא משנה מה, לא אשכב איתו לפני חתונה.

מעולם לא היינו דתיים. מסורתיים כן, אבל לא דתיים. ובהסתמך על זה שאדווה אחותי הגדולה ישנה כל שני וחמישי אצל דביר והוא אצלנו, הרבה לפני שבכלל חשבו להתחתן, ידעתי שהיא לא ביקשה משאר הנכדים שלה לשמור את עצמם לחתונה. ואם האישה הזאת לא הייתה מגדלת אותי לאהוב את עצמי בכל מחיר ולשים פס על מי שטוען שהגוף שלי מלא יותר מאחרים, בזמן שהיא מפטמת אותי במקביל, אולי הייתי נתקפת חוסר ביטחון. אבל במקום זה נשבעתי לה. דרור לא ממש אהב את הקטע של 'לשמור את עצמנו לחתונה', אבל לא השארתי לו ברירה.

דרור נראה כמו גיבור מהחלומות ונוסף לכול הוא איש כוחות הביטחון. איש 'משרד' כמו שהוא קורא לזה בכל פעם שהוא קורץ בחיוך מושלם. הוא נעדר הרבה בגלל העבודה שלו, אבל תמיד חוזר משדה התעופה ישירות אליי. נשארתי לישון אצלו מדי פעם, אבל לא משנה כמה הוא רצה, לא הסכמתי להפר את השבועה.

'יום יבוא ותביני למה ביקשתי ממך לשמור על עצמך', המילים של סבתא מהדהדות בראשי. כן, השאלה היא מתי יבוא היום, סבתא.

"את מוכנה?" תהל נכנסת לחדר שלי בדיוק כשאני מסיימת להתאפר. "עד שהילדים נרדמו, בואי נברח מכאן."

"שמישהו יסביר לי איך אחותי ואת מגדלות את הילדים שלכן."

"אנחנו דוגלות בזמן איכות עם האבות שלהם ועם סבא וסבתא." אדווה דוחפת את מרפקה אל צידי. "כשתגדלי תביני."

"אני בת עשרים ושתיים."

"ילדה." הן נאנחות יחד. כן, גיסתי ואחותי היקרות הן הנפש התאומה זו של זו. ומיום שהן שכנות למדתי לרחם על אחי המסכן שסובל אותן יחד אקסטרה.

"איפה שובל? איפה המבוגרת האחראית?"

"אמרה שאנחנו פדלאות וביקשה ממאי לאסוף אותה בדרך. הן כבר מחכות לנו שם."

"הגיוני. בואו נזוז." אני מציצה בפעם האחרונה במראה ונותנת למשוגעות להוביל אותי החוצה. אני מתיישבת מאחור, מתעסקת באפליקציות השונות בזמן שהן מרכלות מקדימה כאילו לא התראו שנה. תהל מחנה מחוץ למרינה בהרצליה ואני מסתכלת סביב. "מה אנחנו עושות פה?"

"הפתעה. הבאנו לך חשפן ליום ההולדת."

"לא באמת."

"את חייבת לחוות את זה, ריפי. הגעת לגיל."

"אדודה!"

"אני אחות גדולה מדהימה, אני יודעת. קדימה, בואי נלך." היא יורדת מהרכב ופותחת לי את הדלת. "לא באמת הבאנו חשפן, ילדה מעצבנת. סתם שכרנו יאכטה להפלגה קצרה."

"תודה." אני נושפת בהקלה והן צוחקות. אנחנו מתקדמות אל המרינה והן עוצרות אותי ומכסות את עיניי. "לא באמת."

"באמת. מזל טוב, ריפי. תהיי מאושרת," אדווה לוחשת באוזניי. "אוהבת אותך, ילדה מפונקת ומעצבנת שכמותך." היא משלבת את זרועי בשלה ואנחנו ממשיכות להתקדם.

"תנו לי, אני אמשיך מכאן." דרור? "בייבי שלי, את מוכנה?"

"מה אתה עושה כאן?" ידי נשלחת אל עיניי להתיר את הקשירה, אבל הוא עוצר אותי.

"ששש, תני לי, בייבי." הוא משלב את ידינו ולרגע אני מורמת באוויר עם כל כובד משקלי ואז מונחת על קרקע שנעה לאט. אנחנו על יאכטה? הוא עשה לי הפתעה ליום ההולדת?

"בייב."

"אל תפקחי עיניים עד שאגיד לך," הוא לוחש באוזניי ומתיר את הקשר. הבד מחליק על פניי ומצמרר אותי בעוד גופו מתרחק ממני. "תפקחי."

"דרור," אני מועדת מעט לאחור, גופי רועד מהלם והתרגשות ועיניי דומעות מייד. על הסיפון פזורים עליי כותרת ונרות, ודרור עומד ליד שלט 'התינשאי לי' עשוי פרחים. "בייב," אני פורצת בבכי ומניחה יד על פי. החברים שלנו כאן, לצד אחי הגדול והאחיות שלי, ולצד הדור הצעיר של המשפחה המורחבת. אפילו גל אחי הקטן הגיע עם מדים ונשק. דרור לוקח את ידי, מוביל אותי אל השלט, כורע על ברכיו ושולף קופסת קטיפה אדומה.

"ריף שלי, אהבת חיי, האישה הכי יפה שהכרתי, האימא שאני רוצה לילדים שלי, התינשאי לי?"

אוי, אלוהים. "כן, בטח שכן!" אני כמעט מזנקת עליו כשהוא משחיל את הטבעת על האצבע שלי ומנשק אותי. החברים שלנו קופצים עלינו בחיבוקים ובנשיקות. אני מחבקת את כולם, אבל מישהו אחד חסר, החבר הכי טוב שלי, ליאם קדוש.

"ריפי," מאי מחבקת אותי. "מזל טוב. אני שמחה בשבילך כל כך."

"מיני עמרית," אלי מחבק אותנו יחד. "מזל טוב."

"תודה. איפה ליאם? למה הוא לא כאן?"

"אני כאן," קולו נשמע מאחוריי. "מזל טוב, פיפו." יש הבדל של שמיים וארץ בין המילים שיוצאות מהפה שלו לטון הדיבור שלו. אני מסתובבת אליו ופוגשת עיניים אדומות, זרות, קרות.

"הכול בסדר איתך?"

"בטח." הוא מרים בקבוק בירה בידו. "לחיים. לחייכם."

"ליאם," אלי רוטן מאחוריי.

"הכול טוב, אחי. זה לא כאילו פיפו שלי הרגע התארסה, נכון?" החיוך שלו קר וציני. "חבר'ה שמישהו יפעיל את המוזיקה. נראה שיש מה לחגוג כאן."

"מה עובר עליך, למען השם? אתה שיכור?"

"יש לך בעיה עם זה?"

"בועז, קח אותו מכאן ושפוך עליו דלי קרח," אלי פוקד.

"עזוב אותו, אני מטפל בזה." רואי נעמד לצידו. "ריפי, מזל טוב. שתהיו מאושרים." הוא מחבק אותי ביד אחת, מאזן את ליאם לצידו ומעיף את הבירה שלו לים.

"חתיכת מזדיין, עכשיו אתה תביא לי בקבוק חדש!"

"בוא, אחי. בוא נלך לפני שתצטער על זה."

"תעזוב אותי!"

"בועז." אלי מחווה בראשו ובועז מייד ניגש לעזור. הם גוררים את ליאם בכוח וכעס ממלא אותי. החבר הכי טוב שלי הורס את הצעת הנישואים שלי ואני לא יכולה לכעוס עליו כי רק לפני כמה חודשים הוא יצא מתוך התופת ונראה שהוא עדיין לא חזר לעצמו במאת האחוזים. לא הוא ולא הקשר בינינו.

"הוא לא שווה אותך!" הצעקה שלו נשמעת מרחוק והם משתיקים אותו.

אני מסתובבת אל אלי ומאי ומחבקת את עצמי. "מה הסיפור?"

"סתם, שיכור."

"אלי."

"הכול בשליטה, ריפי. תיהני מהלילה שלך." הוא מצמיד את מאי אליו ומתרחק איתה אל החבר'ה שלנו. אחי מחליף איתו כמה מילים והמצח שלו מתמלא ורידים. מה שזה לא יהיה, זה הרתיח אותו. תהל מניחה עליו יד בניסיון להרגיע והוא נועל לסת לכיוונה. מה קורה פה?

"בייב," דרור מחבק אותי מאחור, מניח את ראשו על כתפי ושותל נשיקות קטנות על צווארי. "אני יודע שזה לא הזמן, אבל בכל זאת. הוא לא שווה את החברות שלך, את האהבה שלך. אדם שלא מסוגל להתאפס על עצמו כדי לשמוח עם מי שלטענתו חשובה לו כמו אחות לא ראוי לה."

ליאם מעולם לא אמר שאני חשובה לו כמו אחות. חשובה לו, כן. 'כמו אחות' לא נאמר מעולם. וכן, לאורך השנים מגיל אפס ועד היום היו לי חלומות של ילדת טלנובלות שנהפוך מחברים לאוהבים. שנהיה מהזוגות האלה שכל החיים היו יחד, שהיו הראשונים והיחידים זה של זה, שאהבו מהרגע הראשון ולא נפרדו מעולם וגם לא ייפרדו לעולם, אבל חלומות ילדות לחוד ומציאות לחוד.

"ליאם חבר טוב, דרור. הכי טוב."

"לא, הוא לא. אני שמח שהתרחקת ממנו קצת, הוא השפעה רעה."

אם כבר, אני לא החברה הטובה. אני לא מצאתי זמן להיות לצידו כשהוא חזר הביתה. אני.

"מספיק. זה לא הזמן לדבר על זה." אני מסתובבת אליו וזוכה לנשיקה על מצחי. "זה הלילה שלנו."

"צודקת, זה הלילה שלנו. אבל אגיד בפעם האחרונה, תשמרי ממנו מרחק, אני לא רוצה שתיפגעי בגללו. הבחור הזה מריח מצרות ואת יודעת, במקצוע שלי לומדים להריח אנשים כאלה ממרחקים."

"דרור, די."

"זהו, הנושא סגור." הוא מנשק אותי ואז מלטף את לחיי בחיוך. "אוהב אותך, בקרוב אשתי."

"גם אני אותך, בקרוב בעלי." אני מתמסרת לחיבוקו, אבל לא מרגישה את הפרפרים שציפיתי להרגיש.

"מחכה לרגע שתהיי שלי, אבל באמת."

"כן, גם אני." וגם מתה מפחד מהרגע הזה. מהרגע שתראה את כולי חשופה ואולי לא תאהב את מה שתראה. הוא הציע לך נישואים, ריף. תפסיקי, אני נוזפת בעצמי.

"אוהב אותך."

"גם אני אותך." אני מרימה את ראשי לנשיקה ואז מחזירה אותו אל חזהו, מצמידה את אוזניי אל ליבו בציפייה לשמוע את הפעימות האלה כמו בסרטים, אבל הן לא שם. לא אצלו ולא אצלי. עיניי נודדות אל המזח, שם ליאם עומד בין רואי ובועז, סיגריה בין שפתיו, וגם מהמרחק הגדול אני מרגישה את עיניו עליי. הפעם הלב שלי פועם כמו בסרטים ולא ברור לי למה.