על הפרק: נישואים

1

ארין נהגה להתעורר מוקדם. השחר הפציע באותו יום שני כאשר התעוררה, ולמרות שידעה שלא תוכל להירדם שוב, היא הניחה למחשבותיה לנדוד.

היא התרגלה לחיים ולעבודה בלונדון עכשיו, למרות שעבודתה היתה זמנית בלבד. לפני חודש היא חיתה בכפר זעיר בשם קרום בבינגטון, יחד עם אביה, בבית בו חיתה כל חייה.

הוריה התגרשו כאשר היתה בת חמש, אמה הכריזה שנמאס לה מהביתיות. העובדה שאמה נפלה תוך זמן קצר למלכודת הביתיות ונישאה שוב זמן קצר לאחר גירושיה היתה חסרת משמעות – מקץ שנתיים עזבה נינה, כך העדיפה להיקרא בפיה של ארין, גם את נישואיה השניים. "לא עוד!" נדרה.

נינה דבקה בנדר שלה. למרות שזה לא הפריע לה להחזיק סדרה אינסופית של מעריצים. ארין חשבה עליה באהבה וחיבה. נינה לא נטשה אותה לגמרי, אבל בחיותה עכשיו בברקשייר, היא הקפידה לבוא לבקרה אחת לחודשיים-שלושה. ארין לא נסעה לברקשייר לבקר את אמה. אביה של ארין אסר עליה לעשות זאת.

למרבה הפלא, הוא היה עדיין מריר אחרי שבע-עשרה שנים, מר נפש על כך שהאשה לה נישא עזבה אותו והוא לא רצה שבתו תגדל "פרועה" כאמה. כמו-כן, למרות שארין ידעה שיש קשר של אהבה בינה לבין נינה, הרי שלאמה הרדודה לא היתה שום כוונה לגלות בחוג ידידיה שיש לה בת. בעיקר אחרי שארין התפתחה ופרחה לכדי יפהפיה בלונדית סגולת עיניים כאמה. ארין לימדה את עצמה לא לעשות עניין מהעובדה שאמה לא רצתה שתבקר אצלה, למרות שהחיים מעולם לא היו משעממים כאשר נינה היתה בסביבה.

עם זאת, קרוב לוודאי שבגלל שהחיים עם אב קפדן היו מעיקים-משהו היא התחילה לחשוב שלא ייתכן שאין בחיים יותר מאשר להתעורר עם בוקר לעבודה פקידותית משמימה שאינה מובילה לשום מקום. ארין חשה מיד נקיפות מצפון על המחשבה הזו, מפני שהוא היה אב נפלא, תמיד היה לצדה כדי לנחמה ולייעץ לה.

כמה שנים לפני כן הוא יעץ לה ללמוד מנהל עסקים בשילוב עם מזכירות. הוא הציע את זה אחרי שיום ראשון אחד אמה הגיעה, נשקה ללחיו למרות שקפא למגעה ואמרה לו בעליצות, "אני מזמינה את ארין לארוחת צהרים. זה לא מפריע לך, נכון?" שאלה כלאחר מחשבה.

באותו ערב הוא אמר שתמיד יש עבודה לעוזרות אישיות. אמנם כלכלית היא לא היתה צריכה לעבוד – הוא ירש הון שאותו הגדיל באמצעות ניהול נכון של תיק מניות – אבל זה ירחיק אותה מצרות, הוסיף בחיוך.

ארין למדה קשה, ועבדה, וגילתה שהעבודה הראשונה שלה משעממת עד מוות. לפני שישה חודשים היא החליפה עבודה והתחילה לעבוד אצל מרק פרנטיס.

היא לא היתה אומרת שהעבודה הזו מסעירה יותר מזו שעזבה, אבל אחרי שעבדה אצל מרק חודשיים, החיים התחילו פתאום לחייך אליה. מרק הזמין אותה לצאת אתו. היא חשבה שהוא יוצא עם מישהי אחרת, אבל נראה ששגתה.

היא יצאה עם בחורים בעבר, אבל אביה התעקש תמיד שהגבר יבוא לאסוף אותה מביתם. ופירוש הדבר שנאלצו לעבור חקירה צולבת לפני שהורשו לצאת עמה, וארין עברה חקירה דומה כאשר חזרה הביתה – אביה הקשוח רצה לדעת בפרוטרוט מה היה.

היא ידעה שאביה אוהב אותה ושהוא עדיין חושש שהיא עלולה לצאת "פרועה". אבל אף שנכון שירשה חלק מהגנים של אמה, הרי שהיא ירשה גם חלק מהגנים שלו. ואף שאולי גילתה עניין בריא בהתנסויות, ארין לא התכוונה עדיין להעניק את בתוליה לאיש.

מרק שמח לאסוף אותה מהבית, אבל לא מאושר במיוחד, כאשר החזיר אותה הביתה וגילה שאביה חיכה להם, ללא כוונה לפרוש למיטה לפני שהמחזר של בתו יעזוב. מרק גילה באותה מידה שלארין אין שום עניין להישאר בביתו למשך הלילה.

הרומן שלה עם מרק פרנטיס, גילתה ארין, לא נועד להיות רציני. היא המשיכה לעבוד אצל מרק עד לפני שישה שבועות. היא לא ראתה אותו בערב הקודם, והיתה עסוקה בעבודה אשר דון מייסון, חברה לשעבר שלו, נכנסה למשרד שלה עם העניבה שלבש ביום הקודם בין אצבעותיה.

"אני לוקחת אותה אל מרק," אמרה והוסיפה בנימה ארסית, "הוא השאיר אותה אצלי אמש."

ארין היתה כל-כך המומה עד שלא אמרה מילה – אז. אבל היא כן דיברה מקץ עשר דקות, כאשר מרק נכנס אל משרדה של ארין, לאחר שוודאי שילח את דון דרך הדלת השניה.

"נשארת בביתה של דון אמש?" שאלה ארין בצורה ישירה – מצפה ממנו שיכחיש את זה.

"אני – אה – כן," הודה.

"אתה – לא...?" היא לא יכלה לסיים את המשפט.

"טוב, את לא מוכנה!" השיב בהתגוננות.

ואז גילתה ארין שהיא אינה אמה או אביה – אלא אדם שלם בפני עצמו – ובכלל לא העכברה הקטנה והשקטה שתמיד חשדה שהינה.

בלי גינונים נוספים, היא קמה ממקומה, אספה את מעילה ואת תיקה ואמרה למרק פרנטיס, "אולי דון מייסון תרצה גם להדפיס בשבילך," ועזבה את העבודה שלה.

היא לא התחרטה לרגע על ההחלטה לעזוב את העבודה, ולמעשה, היא התגאתה בפרץ האופי שהפגינה כאשר לא נשארה יושבת בהכנעה במקום ולספוג עוד הבלים מהסוג הזה.

אלא שאחרי שבוע היא התחילה להרגיש שהחיים קצת משעממים מדי. היא קיבלה מאביה קצבה, כך שלא נזקקה לעבודה בכלל, אבל היא חיפשה משרות אחרות ולא יכלה שלא להרגיש שנשים אחרות בגילה ודאי עושות חיים בזמן שהיא נובלת.

יום לאחר מכן היא התחילה להאמין שהן עושות חיים ודאי מפני שאינן בתולות. טוב, החליטה, היא יכולה לעשות משהו בעניין הזה, וזה מה שתעשה – בהזדמנות הראשונה!

ואז נזכרה באביה. איך תוכל? איך זה אפשרי? הוא התעקש תמיד שתנהג אתו בהגינות. אז איך היא תוכל לחזור הביתה כדי לספר לו מה עשתה?

עוד יומיים עגמומיים חלפו – ואז קרה משהו ששינה לגמרי את כל עולמה. היא פגשה את שרלוט פישר. בקצה הכפר עמדו שני בתים גדולים. ארין ואביה חיו באחד מהם; שרלוט פישר והוריה חיו בזמן מסוים בבית השני. שרלוט היתה מבוגרת מארין בכמה שנים, אבל השתיים חיבבו זו את זו והסתדרו ביניהן. אבל שרלוט והמשפחה עזבו את האזור לפני חמש או שש שנים, כך שזו היתה הפתעה גדולה לארין להיתקל בה בדואר של הכפר.

"שרלוט! מה את עושה כאן?" קראה.

"ארין!" זרחה שרלוט, ושתיהן שכחו את ענייניהן בדואר ופטפטו כאילו שרלוט מעולם לא עזבה. שרלוט עדכנה אותה בכך שהוריה חיים עדיין בבריסטול, ושהיא חיה עכשיו בלונדון ותוך זמן קצר תתחתן. "סבתא עוד מתגוררת כאן, והבאתי את רובין כדי להציג אותו בפניה. את יכולה לבוא לשתות אתנו קפה?" הזמינה. "יצאתי רק כדי לקנות לסבתא כמה בולים שהיא צריכה."

ארין דחתה את ההזמנה, מנחשת שסבתה של שרלוט תרצה את שרלוט וארוסה לעצמה בלבד למשך השעות הספורות שיבלו עמה. אבל היא ושרלוט ניגשו אל פינת הרחוב והתעדכנו זו בחייה של זו.

"התחלת כבר את הקורס בעסקים?" שאלה שרלוט. "אני זוכרת שחשבת על זה בזמן שמשאיות המובילים הגיעו לבית הישן שלנו."

ארין הנהנה. "התחלתי וגמרתי. אני כרגע בין משרות," הודתה.

"כמה חבל שאת לא גרה בלונדון," הטעימה שרלוט. "לא היתה מזיקה לי קצת עזרה."

"ולי לא יזיק שינוי," אמרה ארין בקלילות.

ולפתע שרלוט התייחסה ברצינות להערה שלה, וסיפרה לה שהיא עובדת בתחום הטקסטיל, בקטן, ושהיא עושה את כל העבודה המשרדית שלה בעצמה, אבל עם החתונה הקרבה היא כל-כך מפגרת עד שזה הפך לסיוט. "זה יהיה זמני בלבד, כדי לחלץ אותי מהבוץ שבו אני שקועה, אבל אני אודה לך אם תבואי לעזור לי! תגידי שתבואי!" דחקה בה.

וארין חשה פרץ של התרגשות נוכח הרעיון. ההתרגשות היתה מהולה בהקלה שזו ההזדמנות שלה לברוח מהשעמום הנורא של קיומה הנוכחי. "בשמחה," ענתה. היא הגיבה בהתלהבות – אבל בעודה מדברת, היא נתקפה מחשבה אודות תגובתו השלילית הצפויה של אביה למחשבה. דומה שגם שרלוט נזכרה בו לפתע.

"אויש! אבא שלך!" קראה. "הוא ירשה לך לבוא? הוא עדיין בודק כל אדם אתו את נפגשת וכל דבר שאת עושה?"

ארין נתקפה תדהמה לגלות שזרים היו מודעים לפיקוח הצמוד של אביה עליה. אבל בו זמנית, היא חשה חוסר נאמנות כלפיו בגלל שהניחה לשרלוט לדבר עליו בצורה כזו. אבל האדם החדש והנמרץ שהתעורר לחיים לפני עשרה ימים בתוכה הופיע שוב עם המחשבה שהכפר כולו מאמין שהיא לא מסוגלת לקבל החלטה אלא אם היא זוכה לאישורו של אביה.

"אני בטוחה שזה לא יפריע לו," ענתה הנערה שמעולם לא בילתה לילה בלי שהוא יהיה באותו מקום. היא ידעה מראש שדי במחשבה על מעבר ללונדון כדי לגרום לו לעוויתות. "אבל הוא לא יהיה כל-כך מרוצה אם אעזוב את הבית כדי לחיות בדירת חדר במקום כלשהו." ארין התחילה לסגת. "ושכר הדירה של דירה שתיראה לו הגונה יעלה בטח הון תועפות בלונדון. אני לא אוכל להרשות לו לשלם."

"יש לי רעיון!" קראה שרלוט. "והוא יועיל לשתינו." היא מיהרה להסביר שכאשר עזבה את ביתה בבריסטול עם המעבר ללונדון, אביה חשב בדיוק כאביה של ארין, ולכן הוא קנה לה דירה זעירה. "היא ממש זעירה, דירונת קטנטונת, אבל לא ידעתי מה לעשות בה. אני לא בטוחה שאני רוצה למכור אותה, ואני קצת חוששת להשכיר אותה למישהו שאני לא מכירה. אבל, ארין, את תהיי מושלמת!"

ארין חשה עוד פרץ של התרגשות, והרעיון התחיל לקרום עור וגידים. למרות שניסתה לדבר ברוגע כאשר אמרה, "את רוצה שכר דירה לונדוני..."

"לא," הכחישה שרלוט. "אני אקח רק משהו סמלי, אם תתעקשי. אבל את בעצם תשמרי על הדירה בשבילי – וזה יספק לי זמן להחליט מה אני רוצה לעשות בה. היא קטנטנה, בהשוואה למקום שאת רגילה אליו, אבל התאהבתי בה על המקום ואני בטוחה שגם את תאהבי אותה. מה את אומרת?"

ארין היתה כבר תשעים אחוז בדרכה לשם – גברת ג'ונס, סוכנת הבית שלהם, עבדה אצלם שנים והיא תמשיך להשגיח על אביה. "אם היא כל-כך קטנה, אז איך יהיה בה מקום לשתינו?"

"אני נמצאת בה לעתים נדירות בלבד!" ענתה שרלוט בעליצות. "בכנות, אני מבלה את רוב הזמן אצל רובין. ובגלל שהחתונה מתקרבת ואמא שלי בפניקה שלא נהיה מוכנים בזמן, אז כשאני לא אצל רובין אני אצל ההורים שלי בבריסטול. אז תגידי שתבואי!"

"אה – אני יכולה לחזור אלייך?"

שרלוט נתנה לה מיד כמה מספרי טלפון. "אני יודעת שהפלתי את זה עלייך. זו הפתעה גם בשבילי." היא הצטחקה. "אבל אם אני לא בעבודה, או שאת לא מצליחה להשיג אותי בסלולרי, תתקשרי אלי למספר של רובין – אבל רק אם התשובה היא כן."

הן נפרדו וארין, בלב גדוש אחרי הפגישה עם שרלוט, חזרה הביתה ופגשה שם את אביה, שהזכיר לה שלא קנתה לו את המעטפה המרופדת, לשמה הלכה לדואר.

"אני אלך שוב," אמרה. "אה – פגשתי את שרלוט פישר."

"שרלוט פישר? אלוהים אדירים! שרלוט פישר שגרה בבית ליד?"

ארין סיפרה לו ששרלוט חזרה כדי להציג את ארוסה בפני סבתה – ואת כל שאר השיחה.

"אמרת לה שאת רוצה לבוא?" שאל, לא נשמע כלל המום כמו שארין ציפתה שיהיה.

"זה לא יפריע לי. זה יהיה זמני בלבד," נחפזה להוסיף. "אני – אה – חשבתי שתכעס."

"אני מודה שהרעיון אינו לרוחי, אבל לאמיתו של דבר, ציפיתי שתרצי לפרוש כנפיים ולעזוב את הבית בגיל עשרים."

"באמת?" ארין היתה המומה.

"עשיתי הכל כדי להגן עלייך, אבל מזמן השלמתי כבר עם העובדה שלא אוכל להחזיק בך כאן לעד."

ארין הופתעה שוב, ואפילו התרגשה. "אוי, אבא," אמרה חרש.

אבל רגע האמפתיה ההדדי הזה היה כל מה שלסלי טניקליף יכול לשאת, והוא מיהר מיד לפנות לעניינים מעשיים. וארין גילתה שהוא עוד לא מוכן להניח לה לצאת מתחת לכנפיו המגוננות כאשר הכריז, "מובן שאני רוצה לבוא לראות את הדירונת הזו שאליה תעברי. ואני אשלם לשרלוט פישר שכר דירה הוגן – אני אטפל בצד הזה של הדברים."

זה לא מה שארין רצתה. היא הרגישה שהיא על סף עצמאות והיא רצתה לסמוך על עצמה בלבד. אבל מנגד, הוא היה אביה והיא אהבה אותו ואין ספק שהוא התקשה להניח לה לצמוח, למרות שמדובר במצב זמני בלבד.

אז היא הסכימה וגילתה שאינה צריכה להתקשר אל שרלוט מפני ששרלוט התקשרה אליה. לא כדי להגיד לה שחזרה בה, כפי שארין חששה בתחילה, אלא כדי לומר שהיא ממש, אבל ממש זקוקה לה. "זו תהיה עזרה עצומה בשבילי אם תוכלי לשחרר אותי מהררי העבודה המשרדית," לחצה.

"מתי את רוצה שאתחיל?" ענתה ארין והעסק הוסדר עם צווחת האושר של שרלוט.

ארין בילתה את היום הבא בסידור החפצים שלהם תזדקק לקראת הסדר שלושת החודשים שלה עם שרלוט. וביום שלאחר מכן נכנס לסלי טניקליף למכוניתו ונסע בעקבות מכוניתה של בתו ללונדון.

וכפי ששרלוט חשבה, ארין התאהבה מיד בדירה הקטנה. זו היתה דירה בקומה הראשונה, אבל היתה לה דלת קדמית משלה, והגישה אל החדרים נעשתה באמצעות גרם מדרגות צר ותלול. חלק מהדירה נבנה מעל מעבר מקומר שהוביל לחצר פנימית מרוצפת. מצד אחד של המעבר היו חדר שינה וחדר רחצה, והחלק שמעל הקשת שימש כחדר אוכל עם מטבחון זעיר. אלה הובילו לחדר הסבה מקסים, גם אם קטן. אבל נראה שגם אביה היה מרוצה מהדירה.

"את נערה טובה," אמר לאחר שהיא ליוותה אותו אל הדלת. "ארין, אני סומך עלייך שתזכרי את החינוך שלך."

ארין, שעמדה לטעום לראשונה את טעם החירות, הרגישה שכל העשה ואל-תעשה של ילדותה יגבילו אותה. אבל הוא היה אביה, היא אהבה אותו ולא רצתה להדאיגו.

"אני אנסה להיות טובה," ענתה בקלילות ומתחה את חבל ההתנהגות הטובה. בשבילה זו היתה הרפתקה גדולה. היא התחילה לערוג להרפתקאות.

הוא נשק לה לשלום והיא חזרה אל הדירה כשחיוך בלתי רצוני מפתיע על פניה בזמן שעלתה במדרגות הצרות. מי היה מאמין? לפני שבוע החיים היו משמימים עד אימה והיא כעסה על התנהגותו של מרק פרנטיס. אבל כמה מסעירים חייה עכשיו! ומר פרנטיס? לעזאזל אתו! התחוור לארין שמעולם לא חיבבה אותו מאוד.

לרגע היא הרגישה בהלה, שמא היא דומה לאמה יותר מכפי שנדמה לה. אמה, שעזבה שני בעלים והחליטה לא להתחתן בשלישית, שיחררה את הגברים בחייה – כאילו היו עובדים שלה – ברגע שהזכירו את המילה "נישואים".

ארין נרגעה. היא לא דומה לאמה בשטח הזה; היא ידעה שלא. אבל המחשבה על אמה הבהירה לה שהיא לא יידעה את נינה בנוגע להתפתחויות החדשות, בגלל שהכל קרה כל-כך מהר.

לפני שפרקה את חפציה ארין הוציאה את הטלפון הסלולרי שלה וחייגה את מספרה של נינה. היא היתה בבית – ולא האמינה למשמע אוזניה.

"הארי המאושר הניח לך ללכת סוף-סוף!" צווחה.

"זה רק זמני. שלושה חודשים או משהו כזה," ענתה ארין. הארי המאושר! אמה היתה איומה.

נינה צחקה. "את לא תוכלי לחזור אחרי שלושה חודשים! אני יודעת שאני לא יכולתי! תני לי את הכתובת שלך. אני אבוא לבקר אותך ברגע שתהיה לי דקה פנויה."

ארין התמתחה עכשיו על המיטה שלה. כל זה קרה לפני חודש. היא התחילה לעבוד אצל שרלוט ותוך זמן קצר הצליחה להקטין את ההרים. ארין יצאה מהמיטה וניגשה למקלחת. היא התכוננה ליום החדש, חוששת ששלושת החודשים ששרלוט הקציבה לה כדי לארגן את המשרד שלה ולעדכן את כל החומר היו בבחינת הגזמה. גם אם היתה עובדת במשרה חלקית, חשבה ארין, היא היתה מסיימת הכל תוך זמן קצר.

והבעיה היתה שברגע שהמשרד יהיה מעודכן היא תצטרך לשוב הביתה. ו – נינה צדקה. היא לא רצתה לחזור לחיות בקרום בבינגטון. היא בילתה שם את סוף-השבוע עם אביה, חזרה ללונדון אתמול בלבד; סוף-השבוע נראה ארוך כאורך הגלות. לא שהמון דברים קורים בזירה החברתית בלונדון. נינה באה לבקר אותה, שרלוט באה כדי לאסוף את בגדיה. ארין פגשה את רובין, ארוסה של שרלוט, גבר בשנות השלושים שלו, בחור שקט ומופנם שארין חיבבה מיד.

רובין כל-כך לא דמה לגווין גרדנר, הגבר השתלטן שגר ביחידה הצמודה לשל שרלוט. גווין הזמין את ארין לצאת אתו חצי שעה אחרי שפגש אותה. אבל אף שארין היתה להוטה לצאת ולחוות את החיים, היא גילתה שיש משהו שהוטמע בתוכה והניאה מלצאת עם גברים מסוגו של גווין. היא דחתה את ההזמנה שלו. זה לא ריפה את ידיו. הוא המשיך להזמין אותה – והיא המשיכה לסרב.

ארין עזבה את הדירה שלה כדי להשתלב בנחיל העובדים. תוך זמן קצר למדה שלא כדאי לנהוג ברחובות לונדון בשעת העומס כדי להגיע לעבודה הזמנית שלה, ולנסות למצוא מקום חניה קרוב. התחבורה הציבורית היתה אולי צפופה, אבל היא היתה האפשרות הנוחה יותר.

היא ראתה בעיניה את פישר בדים כאשר גווין גרדנר הופיע לצדה. "סוף-שבוע טוב?" שאל.

ארין לא ראתה סיבה להסתיר ממנו את האמת. "הייתי בסוף-השבוע בבית הישן שלי," ענתה. "איך היה סוף-השבוע שלך?" שאלה בתגובה.

"הוא היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם את היית מככבת בו," ענה בקלילות.

בחלום הלילה! "עסוק?" שאלה והתכוונה לעבודה – הוא עשה משהו בתעשיית הפלסטיק.

"לא כל-כך עסוק שלא אוכל למצוא זמן לקפה, ארוחת צהרים, ארוחת ערב אתך. איפה שאת רוצה," הציע.

היא צחקה. פיה המלבב התעקל כלפי מעלה. או שהוא היה נורא בוטה או שהיא התחילה להצמיח שכבה דקה של תחכום – היא לא ידעה איזה מהשניים. בכל מקרה, היא שמחה שהגיעו לפישר בדים. "להתראות, גווין," אמרה לו.

"יום אחד," איים. "יום אחד."

ארין חייכה כאשר נכנסה לבניין שדמה יותר לסככה גדולה מאשר לכל דבר אחר. שרלוט, שהגיעה לשם ראשונה, הרימה את עיניה וראתה את פניה המחייכים. "גווין גרדנר?" ניחשה.

"בסוף הוא ירים ידיים."

"אם את מאמינה בזה, אז את מוכנה להאמין בכל דבר. מה שלום אביך?" שאלה, מודעת לכך שארין חזרה לבית אביה כל סוף-שבוע.

"הוא שמח לראות אותי." חיוכה גווע. "אני חושבת שהוא מתגעגע אלי," הוסיפה ארין.

"זה בטוח. את היית מרכז החיים שלו מאז שאמך עזבה," הטעימה שרלוט.

זה לא שיפר את הרגשתה של ארין. "את חושבת שאני צריכה לחזור?" שאלה בדאגה.

"אלוהים, לא!" התנגדה שרלוט. "את רוצה לחזור?"

האמת היתה שהיא אהבה את תקופת הזמן הקצרה שלה בלונדון, למרות אהבתה לאביה ולמרות שהיתה אסירת תודה לו על החינוך שלה. היא נענעה בראשה. "לא," ענתה בכנות. "אני לא רוצה. למרות שאם לשפוט לפי מצב הניירת שלך," הרגישה שעליה להגיד, "זה לא ייקח לי שלושה חודשים תמימים לעדכן את כל החומר."

שרלוט שקלה את הדברים לרגע ואז ענתה, "גם כך, גם אם לא תזדקקי לשלושה חודשים, אין שום-דבר שימנע את הישארותך כאן, נכון?"

"את מתכוונת, בלונדון?" שאלה ארין בבעתה. המחשבה לא עלתה במוחה.

"לא תהיה לך שום בעיה למצוא עבודה אחרת – ואני אתן לך המלצה מזהירה. עדיין לא החלטתי מה לעשות עם הדירה, למכור או להשכיר אותה."

"את אומרת שאני יכולה להישאר בה?"

"כמובן. ואם אחליט למכור, אני אודיע לך מספיק זמן מראש, כדי שתוכלי לחפש לעצמך מקום מגורים הגון אחר. מה דעתך?"

ארין רצתה להגיד כן, כן, כן. אבל היא היתה צריכה לחשוב גם על אביה. "אני יכולה לחשוב על זה?" שאלה והרגישה חצויה.

"כמובן," אמרה שרלוט וחייכה. "ואם את לא כל-כך עסוקה כמו שחשבתי שתהיי, אז למה שלא נעזוב הכל – ונצא לקניות!" שרלוט זרחה. "עבדתי בלי הפסקה בסוף-השבוע הזה. אני זקוקה למנה טובה של טיפול בקניות."

ארין חשבה על העבודה שחשבה להספיק באותו יום – לא משהו רציני מדי – והחליטה שקניות היו הרעיון הטוב ביותר ששמעה מזה זמן רב. "אחרייך!" עודדה.

מקץ שעתיים, עם אוסף מעורר שביעות רצון של תיקים, הן התיישבו אצל שולחן חלוני בבית-קפה אופנתי, נחות מעמל יומן כאשר שרלוט העירה, "אני חושבת שאחזור לקנות את הצעיף ההוא." לפתע שתיהן היו מודעות לגבר גבוה, כהה ויפה-תואר מאוד, שנכנס והתקרב אל השולחן שלהן. "ג'וש!" קראה שרלוט בעונג וכאשר ארין הרגישה תחושה מוזרה ביותר באזור הלב, הגבר התבונן בשרלוט ואחר-כך בארין והחזיר את מבטו אל שרלוט.

"חשבתי שזו את," אמר האיש, שכנראה ראה את שרלוט מבחוץ ונכנס פנימה. "לא יזיק לי ספל קפה. אני יכול להצטרף אליכן?"

שרלוט היתה מאושרת. "כמובן. ארין ואני נחות מהעבודה הרצינית ביותר בחיים." הוא התבונן בשקיות שלהן כאילו הבין אורחות נשים. ובזמן שארין קבעה בינה לבינה שהוא ודאי מבין אורחות נשים, ובצורה מעמיקה, שרלוט מיהרה לערוך הכרות ביניהם.

"זהו ג'ושוע סלסברי, השושבין של רובין בחתונה שלנו," אמרה וכאשר ארין החליטה שג'וש יפה-התואר הוא בגילו של רובין בערך, שרלוט אמרה, "ארין טניקליף. ארין מגיעה מהכפר שבו אני גדלתי במקור."

ג'ושוע סלסברי הושיט את ידו הימנית אל ארין, והיא לחצה את ידו, שמחה לפתע על שלבשה את חליפת המכנסיים האהובה עליה ושהחמיאה לה במיוחד. ואז ג'ושוע התיישב על הכסא הנוסף שליד שולחנן והמלצרית הופיעה לצדו באורח פלא.

"ארין, באת ללונדון לקניות, או שאת חיה כאן?" שאל אחרי שהמלצרית עזבה.

"ארין למדה עסקים ומזכירות והיא כאן כדי לעזור לי ברגעי המשבר שלי מפני שעבודת הניירת שלי הגיעה לממדים בלתי נשלטים," ענתה שרלוט במקומה.

"אבל החלטתן במקום לצאת לקניות?" הטעים בנינוחות.

"בילינו נהדר," אמרה ארין בחיוך וראתה שמבטו נע לשניה אל פיה המתעקל, ולפתע הרגישה שהיא במים עמוקים מדי. נעלמה מעטפת התחכום שחשבה שהצליחה לרכוש! היא שמחה כאשר המלצרית חזרה עם הקפה שלו. ואז שרלוט אמרה שחלפו יובלות מאז שרובין והיא ראו אותו.

אותו – ביחיד? האם אין בסביבה גברת ג'ושוע סלסברי? ארין התבוננה בו וחשבה שוודאי לא מעט נשים היו כמהות למעמד זה, אם לשפוט לפי חליפת העסקים הגזורה היטב שלו ולפי המראה החיצוני שלו – שלא להזכיר את הקסם האישי של האיש, שהיה יכול להטביע צי שלם של ספינות.

ג'ושוע סלסברי ענה שהיה בחו"ל במשך זמן-מה ושאל, "את נמצאת בעיר זמן רב, ארין?"

"חודש," ענתה בנועם.

"ונותרו לה עוד חודשיים," הטעימה שרלוט. "אני מנסה לשכנע את ארין להישאר אחרי שתגמור לעדכן את הניירת שלי."

"יש לך דירה בעיר?" הוא סב אל ארין, והיא, שלא ידעה אם כולם יודעים ששרלוט מתגוררת אצל רובין, היססה.

"ארין שומרת לי על הדירה עד שאחליט מה לעשות בה. למכור או להשכיר," אמרה שרלוט בפתיחות.

זמן קצר לאחר מכן הציץ ג'ושוע סלסברי בשעונו, כילה את הקפה שלו, איחל לשתיהן המשך קניות מוצלח ואמר שהוא חייב ללכת. הוא הוסיף שיהיה בקשר עם רובין, שילם תמורת הקפה שלו ושלהן והשאיר אותן שם.

ארין רצתה להשמיע הערה כלשהי ביחס אליו, לשאול עליו שאלות, אבל לא רצתה ששרלוט תחשוב שיש לה עניין מיוחד בו. אבל לאמיתו של דבר, ארין הרגישה שמעולם לא פגשה גבר דוגמת ג'ושוע. בעיניה הוא היה בבחינת הכל, אבל ממש הכל. אין ספק שהיה מצליח. לא היה ספק בכך שהיה מתוחכם. לצדו כל הגברים עמם יצאה נראו כמו נערים.

"אמרת שאת רוצה לחזור לקנות את הצעיף ההוא," הזכירה לשרלוט במקום.

"זה מה שאני חושבת. את יודעת איך זה. אם אני לא אקנה אותו עכשיו, אני בחיים לא אמצא מה שאני מחפשת כאשר אצטרך אותו."

ארין חזרה אל הדירה שלה בתום יום נעים של קניות עם כמה רכישות משלה. אבל היא נאלצה להודות שמחשבותיה לא עסקו בקניות החדשות שלה בזמן שהכניסה אותן לארונה כי-אם בגבר גבוה, כהה שיער ואפור עיניים, שכמותו לא פגשה מעודה, ולמרבה העצב, ודאי גם לא תפגוש שוב.

איכשהו ארין לא הצליחה להוציא ממוחה את המחשבות אודות ג'ושוע סלסברי. הוא חזר אליה לעתים קרובות וקטע את הריכוז שלה כל אותו שבוע, בזמן שעסקה בתכתובת או בחשבונות.

היא עזבה את לונדון ביום שישי בערב כדי לבלות את סוף-השבוע עם אביה, למרות שהרגישה רעה ובוגדנית על רצונה להישאר בלונדון. אבל המחשבה על מציאת משרה קבועה והישארות בעיר לא נתנה לה מנוח. למרות שרק ביום ראשון בצהרים העלתה את הנושא באוזני אביה, וגם אז, באמצעות אזכור התגובה שלו חודש לפני כן, כאשר אמר שציפה לכך שהיא תרצה לעזוב את הבית עם מלאת לה עשרים.

"תהיה לך בעיה אם אני לא אחזור הביתה אחרי שאסיים את העבודה אצל שרלוט?" שאלה בחפזון פתאומי, שכן התקרב הזמן לחזור ללונדון.

לסלי טניקליף התבונן בה בחריפות. "נראה שהדשא בלונדון הרבה יותר ירוק," ענה, ולמרות שהרגישה זוועה, ארין לא יכלה להגיד את מה שידעה שהוא מקווה שתגיד – שזה לא משנה ושהיא תחזור לקרום בבינגטון כדי לחיות בה. אבל הוא נעתר אחרי רגע ואמר, "אני לא הוגן. את בטח מאוד נהנית לחיות בלונדון, אחרת לא היית רוצה להישאר שם. ספרי לי על התוכניות שלך."

ארין נהגה ללונדון והתקשתה להאמין שקיבלה את ברכתו של אביה לצעדה. היא סיפרה לו ששרלוט טענה שלא תהיה לה שום בעיה למצוא משרה נוספת, ואף סיפרה לו ששרלוט תיתן לה מספיק זמן לחפש לעצמה מקום מגורים הולם אם תחליט למכור את הדירה. ארין הבטיחה לו גם שהיא תבוא הביתה כל סוף-שבוע, בימי שישי או שבת.

שרלוט עודדה אותה כאשר ביום שני ארין סיפרה לה על כוונתה לחפש משרה בלונדון. "זה נפלא!" קראה והוסיפה, "אני יודעת שזה נורא אנוכי מצדי, אבל מלבד כל השאר, אני לא אצטרך למהר להחליט מה לעשות עם הדירה."

"יפריע לך אם אתחיל לחפש עבודה כבר עכשיו?"

"כל עוד לא תשאירי אותי תלויה באוויר," ענתה שרלוט בקלילות. ואז חישבה, "למרות שאם תתחילי ללכת לראיונות בשבוע הבא, נניח, ואז תגידי למעסיק העתידי שלך שאת רוצה לתת לי הודעה של חודש מראש, את תשלימי בכך את שלושת החודשים שלך אצלי. לא שאני אכריח אותך להישאר אם תמצאי עבודה מדהימה," הזדרזה להוסיף.

ארין קנתה עיתון ערב בדרכה חזרה לדירתה עוד באותו ערב. היא סרקה במהירות את המודעות בשניה בה נכנסה הביתה, אבל לא מצאה שום-דבר שגרם לה לרצות לגשת מיד לכתוב מכתב וקורות חיים.

היא החליטה להכין ארוחת ערב ולבחון את המשרות הפנויות בצורה נינוחה יותר אחרי הארוחה. וזה בדיוק מה שעשתה כאשר צלצל הטלפון בדירתה הזעירה. ארין נהגה להשתמש בטלפון הסלולרי שלה כדי להתקשר, ולא מסרה לאיש את מספר הטלפון של שרלוט.

מודעת לכך שהשיחה תהיה ודאי מיועדת לשרלוט, ארין ניגשה לענות. "הלו," אמרה בנועם – ותוך שניה הרגישה סערת רגשות כאשר שמעה מי נמצא מן העבר השני של הקו.

"שלום, ארין," אמר קול תרבותי וחזק. "ג'וש סלסברי."

"אוי!" קראה ורצתה למות על שקראה משהו, ומיהרה להתעשת. "אני חוששת ששרלוט איננה כאן עכשיו."

"וטוב שכך, מפני שהתקשרתי מתוך תקווה לדבר אתך."

הוא רצה לדבר אתה! ג'ושוע סלסברי, גבוה, כהה, יפה-תואר – היא לא הצליחה לשכוח את מראה פניו – רוצה לדבר אתה?

היא ניסתה לדבר בצורה מתוחכמת. "במה אוכל לעזור לך?" שאלה בנימוס – כאילו שגבר ברמתו זקוק לעזרה ממנה!

"אני רוצה לסעוד בחברתך," ענה – ישר ככה, בלי גינונים! הרגליים שלה נחלשו.

הוא ביקש ממנה לצאת אתו. הוא... היא התמוטטה על כסא קרוב. ואז, להפתעתה, גילתה שהבוגדנות של הגבר האחרון אתו יצאה השפיעה עליה יותר מכפי שידעה. כך שבמקום לקפוץ על ההזדמנות לצאת עם ג'ושוע סלסברי – ואין ספק שכאשר הציע שיסעדו יחד הוא לא התכוון לכך שיישארו בבית והיא תבשל את הארוחה – היא שאלה קודם, "אתה לא נשוי – או משהו?"

"לא נשוי," ענה ונשמע משועשע. "או משהו. מעולם לא הייתי נשוי. למרות שדומני שהמצב הזה די פופולרי ושיש אפילו אנשים שנהנים ממנו." ארין הרגישה כיצד שפתיה מתעקלות. היה ברור שהוא מכריז עוד לפני שהתחילו לצאת יחד שהוא לא מעוניין להתחתן. זה התבהר עוד יותר כאשר הוא המשיך ואמר, "ארוחת ערב – יום שישי?" לא היה לו זמן לדיבורים מיותרים.

אלוהים אדירים. קרביה התמוססו. אז מי היתה האשה הזו שהצליחה להגיד לו, "אני מצפה לזה בכיליון עיניים"?

"אני אאסוף אותך. בשבע וחצי," אמר. "להתראות." וניתק.

ארין ישבה, משותקת מכדי לזוז, זמן רב אחרי השיחה. זכרון הדברים שעשתה כאשר הטלפון צלצל – סריקת העיתון – פרח מראשה. האם זה באמת קרה? האם ג'ושוע סלסברי באמת התקשר והזמין אותה לצאת אתו? האם באמת קיבלה את ההצעה?

העובדה שעשתה את זה נראתה לא פחות מציאותית למחרת, כאשר העסיקה את עצמה במפעל. היא היתה אסירת תודה על כך ששרלוט היתה עסוקה רוב היום עם קונים שבאו לראות את העבודה שלה. חלק מארין רצה לשתף את שרלוט בנוגע לשיחת הטלפון של ג'וש סלסברי, אבל חלק אחר ממנה היה מבויש מכדי לעשות משהו מעין זה. כמו-כן, ארין הרגישה שהיא שונה מהנשים שהוא מזמין בדרך כלל לצאת אתו, ולא רצתה ששרלוט תאושש את דעתה הזו ולו בהרמת גבה.

למרות שאולי שרלוט ידעה שבכוונתו להתקשר אליה? אחרי-הכל, הוא ידע את מספר הטלפון שלה, ומאחר שאמר שיבוא לדירה ביום שישי בערב, אין ספק שידע את כתובתה. אולי רובין מסר לו את מספר הטלפון והכתובת.

וכל אלה לא הסבירו את העובדה בשלה ארין הרגישה התרגשות כזו. ג'ושוע סלסברי היה איש העולם הגדול, גבר מושך ביותר, ואילו היא, ארין טניקליף, טבעה ברגשות של חוסר ביטחון. איך היא תצליח לאכול אפילו פירור אחד? המחשבה על כך שג'וש יבוא לאסוף אותה, יישב לצדה במכונית שלו בזמן שינהג למסעדה אותה בחר, גרמה לבטנה להתהפך. מה יהיה מצבה ביום שישי?

ארין הגיעה לביתה אחרי העבודה ביום רביעי כשהיא עדיין מתמודדת עם מגוון רגשות כל-אימת שחשבה על ארוחת הערב עם ג'וש סלסברי – והיא עשתה את זה לעתים קרובות מאוד. היא נטתה למצוא את מספר הטלפון שלו, לצלצל אליו ולהגיד לו שלא תוכל להגיע, אחרי-ככלות-הכל. מאחר שהוא התקשר אליה ביום שני כדי לקבוע סידורים ליום שישי, לא נראה שהוא כל-כך להוט לצאת אתה, נכון?

מנגד, הוא ודאי אדם עסוק ביותר. ביום בו הוא הצטרף אליה ואל שרלוט לקפה, הוא אמר שהוא נעדר מהמדינה למשך זמן-מה. אולי הוא נוסע לחו"ל לעתים קרובות. או שצדקה בניחוש הראשון שלה והוא לא כל-כך להוט להיפגש אתה.

כאן הרימה גאוותה את ראשה. ובאופן מוזר, היא החליטה שלא תצא עם גבר שאינו מעוניין בה.

היא מצאה את פיסת הנייר עליה כתבה שרלוט את מספרי הטלפון שלה. אבל לפני שהספיקה לצלצל אל דירתו של רובין כדי לבקש את מספר הטלפון של ג'וש סלסברי, היא נזכרה כיצד באה ללונדון כדי לבנות לעצמה חיים.

האם לא עשתה את כל הדרך מהכפר הקטן שלה מפני שהחיים היו נורא משעממים שם? האם לא החליטה להידמות לנשים אחרות? האם לא החליטה לחפש לעצמה מעט התרגשות? ובזוכרה את החיים בהם אביה המתין לה בערבים בהם יצאה, היא ידעה שחיפשה הרבה התרגשות.

אז האם היא תתמוטט נוכח המכשול הראשון? כן, אבל ג'ושוע סלסברי, איש העולם הגדול? ארין שיערה שהיא עלולה למצוא את עצמה במים עמוקים מדי אם תצא אתו. אבל שוב – היא ניערה את עצמה – למען השם, לא הגיע הזמן שהיא תיכנס למים העמוקים האלה? גם אם התכווצה מעט כאשר חשבה על טבילה במים אלה עם ג'וש סלסברי, כשהוא מדריך השחיה הראשי.

למחרת בבוקר סיפרה ארין לשרלוט על הפגישה שלה בערב הבא. "את יוצאת עם ג'וש סלסברי!" קראה שרלוט, ולמרבה ההקלה של ארין, היא לא הרימה את גבותיה, אבל הוסיפה בחיוך, "מכשפה קטנה–!" היא השתתקה. "את יודעת שחצי מיפהפיות העיר מחכות לטלפון ממנו?"

"הופתעתי בדיוק כמוך..." פתחה ארין אבל מישהו הגיע לפגוש את שרלוט וארין החזירה את תשומת לבה אל העבודה – אבל לא את מלוא תשומת לבה.

חצי מיפהפיות לונדון... חצי מהיפהפיות המתוחכמות של לונדון, זו הכוונה, לא? ארין שוב נתקפה חוסר ביטחון. הדבר האחרון שרצתה היה לגרום לג'וש סלסברי לחשוב שהיא מטומטמת או נאיבית.

על בסיס זה לבדו, כאשר שרלוט היתה פנויה, ארין ביקשה את מספר הטלפון שלו. שרלוט היה נדיבה מספיק כדי לא לשאול לשם מה, ואחרי שהציצה במדריך הטלפונים האישי שלה, היא רשמה את המספרים האישי והעסקי שלו.

אלא שכאשר ארין חזרה הביתה באותו ערב היא כבר השמיעה באוזני עצמה הרצאה קשוחה. למען השם, האם לא רצתה להכניס לחייה הרפתקאות? אז תתחילי לחיות קצת, בבקשה. האם רצתה להיפגש שוב עם ג'וש סלסברי או לא?

לא היה על מה לחשוב. היא רצתה. והיא תיפגש אתו. למרות שהיא לא ידעה איך תרגיש בשבע עשרים-וחמש למחרת בערב, בעודה ממתינה לצלצול בדלת.

היא החליטה לאכול ובדקה את מודעות הדרושים בעיתון הערב בחיפוש אחר משרה שיהיה בה משהו ושלא תגרום לה שעמום אימים אחרי חודש. לאחר מכן החליטה לבחון את המלתחה שלה בחיפוש אחר משהו מהודר, בלי להגזים, כדי ללבוש מחר לפגישה.

ארין לא הספיקה אפילו להכין ארוחה. שכן, בעודה מניחה את העיתון על השולחן, היא נחרדה לראות צילום של לא אחר מהגבר שעמו עמדה לסעוד למחרת בערב! הוא צולם בחברת גבר מבוגר יותר, אבל נאה באותה מידה. שניהם לבשו מקטורני ערב, שניהם השתתפו ללא ספק באירוע זה או אחר.

היא סרקה במהירות את הכותרת. התמונה, קראה, היתה של תומס סלסברי, יושב-ראש מערכות הנדסה סלסברי, ובנו, ג'ושוע סלסברי, המנהל הכללי של החברה. התמונה צולמה חודש לפני כן, כאשר תומס סלסברי היה בריא ביותר. לדאבון הלב, אתמול הוא לקה בהתקף לב.

מזועזעת מעט, ארין קראה את הכתבה פעמיים. היא למדה עוד כמה דברים, חוץ מהתיאור של מערכות הנדסה סלסברי כחברת ענק שהעסיקה מומחים בינלאומיים בפרוייקטים של הנדסה מורכבים ביותר. ג'ושוע סלסברי, נוסע מתמיד, טופח להיות יום אחד יושב-ראש החברה.

ג'וש המסכן, חשבה ארין. שני הגברים המצולמים נראו קרובים מאוד זה לזה. נדמה שאהבו זה את זה מאוד, בלי לשדר את העובדה הזו בראש חוצות. ג'וש לא ירצה לקבל לידיו את ניהול החברה בגלל מחלת אביו. ארין הרגישה שהיא בטוחה בזה.

היא שכחה לגמרי להמשיך לבדוק את מודעות הדרושים בעיתון, הכינה לעצמה ספל קפה ובחנה את המהומה הרגשית שתקפה אותה תוך שהיא שוקלת אם לבטל את הפגישה עם ג'וש, כאשר היה סביר להניח שעכשיו הוא יתקשר ויבקש לדחות את הפגישה אתה.

האם עליה להתקשר אליו? להתקשר אליו ולהגיד שראתה את העיתון ושהיא מבינה טוב מאוד שיש לו עניינים דוחקים יותר מאשר לקחת אותה לארוחת ערב מחר?

ארין לא התקשרה באותו רגע, משתי סיבות. אחת היתה שהיא, שמעולם לא סבלה מביישנות בחייה, הרגישה לפתע ביישנית מאוד. השניה היתה שהיא היתה בטוחה למדי שהוא נמצא בבית-החולים לצד אביו, ושלא תמצא אותו באחד המספרים ששרלוט רשמה עבורה.

ואז צלצל פעמון הדלת שלה וארין ירדה במדרגות כדי לפתוח את הדלת. והמחשבות אודות ג'ושוע סלסברי פרחו ממוחה לזמן-מה כאשר פתחה את הדלת וגילתה על הסף את אמה.

כרגיל, נינה נראתה מהודרת מאוד, מאחר שאמות המידה שלה היו גבוהות מאוד. "הייתי בסביבה וגיליתי שאני מקדימה ל – פגישה שלי. אני לא רוצה להיראות להוטה מדי," אמרה. "אז חשבתי לבוא ולבלות חצי שעה עם בתי היקרה."

"תיכנסי," הזמינה ארין ותהתה כמה זמן יחזיק מעמד החבר הזה לפני שאמה תצטרך "לשחרר" אותו. לא היה ספק כלל שנינה נפגשת עם גבר.

ארין הובילה אותה אל חדר ההסבה שלה והסתובבה כדי לשאול את אמה אם היא רוצה קפה, אך ראתה שאמה הבחינה בעיתון הערב ובהתה בו בחלחלה.

"טומי סלסברי!" קראה והרימה את העיתון כדי לקרוא במה מדובר.

"את מכירה אותו?" שאלה ארין והרגישה מבועתת בעצמה.

"הייתי אתו בשבוע שעבר," ענתה נינה והמשיכה לקרוא את הכתבה בבהלה. "אלוהים אדירים, הוא היה יכול ללקות בהתקף הלב הזה כשאני הייתי אתו! תודה לאל ששחררתי אותו בזמן!"

המומה, ארין בהתה באמה. "את – שחררת אותו?"

"שחררתי אותו – זרקתי אותו, נדמה לי שזה מה שאומרים עכשיו. את יודעת איך הגברים האלה נעשים אחרי זמן-מה. הוא שאל שאלות מובילות בנוגע למשפחה שלי, כמו שגברים עושים כאשר הם נעשים רציניים מדי. הייתי צריכה לשחרר אותו כבר אז, עם הסימן הראשון, אבל..."

"רציני? ממש פעמוני חתונה?" שאלה ארין וראשה הסתחרר נוכח התפתחות זו.

"ממש פעמוני חתונה. ממש! שעמום אמיתי!" פעם ארין היתה משועשעת נוכח דבריה של נינה, אבל זה לא היה מצחיק. "הוא הציע לי נישואים – לא הייתי מוכנה לזה," הכריזה נינה בלי מחשבה.

"דחית אותו?"

"ברור שדחיתי אותו!" ענתה נינה, כאילו לא הבינה מדוע בתה צריכה בכלל לשאול.

ארין נותרה אילמת. למען השם, אמה יצאה עם הגבר לפני שבוע! ייתכן אפילו שהעובדה שנינה שחררה אותו תרמה להתקף הלב שלו!

"הייתי צריכה לזהות את הכתובת על הקיר כאשר הוא הציג בפני את בנו ואז התחיל לרמוז שלא היה אכפת לו לפגוש כמה מבני המשפחה שלי. אבל טומי היה תמיד כל-כך נחמד עד שבהתחלה לא הבחנתי בסימני האזהרה..."

אמה פגשה את ג'ושוע סלסברי! אלוהים, זהו סיוט! "את – סיפרת למר סלסברי שיש לך בת?" שאלה ארין וידעה שהיא ודאי בהלם אם שאלה כזו שאלה מגוחכת.

"את מטורפת?" ענתה אמה. "כמובן שלא. לא עלה בדעתי להציג אותך בפני אף-אחד מהחברים שלי." אבל כדי להוציא את העוקץ מהדברים, היא חייכה בחן לעבר בתה והחמיאה לה, "את יפה מדי." ובזמן שארין בהתה באמה היפהפיה, שתהיה תמיד יפהפיה, נינה וודוורד המשיכה להדהים אותה באומרה, "חשבתי לעבור ניתוח פלסטי."

"את רוצה לעשות מתיחת פנים?" שאלה ארין והרגישה כיצד היא מתמוטטת.

"את חייבת להיות כל-כך גסה?" התלוננה אמה. "אמרתי שאני חושבת על זה, אז ודאי לא אעשה את זה. הייתי רוצה להנות מהתוצאה הסופית, אבל לא מתחשק לי לעבור את ההרדמה – ואני בטח לא מוכנה לעשות את זה כשאני בהכרה."

"אמא, את יפהפיה כמו שאת!" מיהרה ארין להגיד לה וחשבה שמפחיד שאמה הרדודה תפנה לאמצעים כל-כך קיצוניים, בעיקר כאשר הם לא נחוצים כלל.

"נראה לך?" הגיבה נינה ונראה שהתנחמה מעט. "על כך אסלח לך שאמרת 'אמא'. עכשיו, אם תרשי לי להשתמש בחדר הרחצה שלך, אני אלך לדרכי."

ארין ישבה זמן רב אחרי שאמה עזבה, עברה שוב ושוב על כל הדברים ששמעה. למרות שלאמיתו של דבר ידעה כבר, כפי שידעה ברגע הראשון, מה היא חייבת לעשות.

לאורך כל הדרך היו לה ספקות ביחס לארוחת הערב עם ג'וש סלסברי מחר. היא היתה נסערת ונרגשת לקראתה. פעמים רבות היא חשבה להתקשר אליו ולבטל, אבל ההתרגשות והלהיטות ניצחו את הספקות. אבל עכשיו, איך תוכל לצאת אתו?

הוא פגש את אמה. אין ספק שהוא יודע שאביו ביקש את ידה של אמה. בדיוק כפי שכמעט בטוח שג'וש ידע שאמה עזבה את אביו ברגע בו נעשתה ההצעה, ושהוא חושב שבגסותה, ואין ספק שכך הוא רואה את זה, תרמה להבהלתו של אביו לבית-החולים אתמול. האם ג'ושוע סלסברי ירצה לצאת לארוחת ערב עם בתה של האשה שהיה לה חלק גדול בסבלו של אביו?

ארין זכרה את הגבר המקסים והנעים שהצטרף אליה ואל שרלוט באותו בוקר לקפה. היא זכרה את לסתו הנוקשה, את העיניים האפורות אשר, למרות שהיו ידידותיות אז, יוכלו ודאי להפוך עוינות ברגע שהיא תסביר מיהי. אין צורך לשאול אם הוא ירצה לצאת אתה לארוחת ערב. היא כבר ידעה את התשובה. הוא לא ירצה.

ארין חשה בחילה עמוק בפנים כאשר השלימה עם העובדה שלא תוכל לעשות דבר זולת להתקשר אליו. היא חונכה לדבר אמת בכל זמן, אבל איך תוכל לספר לו שהיא בתה של נינה וודוורד? אף שהיה ברור שהוא נאמן לאביו – זה הופיע בצילום העיתון, כאשר השניים נראו עומדים יחדיו – גם ארין חשה נאמנות כלפי אמה, למרות מעשיה והתנהגותה. ארין הרגישה שלא תוכל לשבת בשקט בזמן שג'ושוע סלסברי יביע את דעתו השלילית על אמה.

השעה היתה תשע וחצי כאשר ארין מצאה את העוז הנדרש כדי להתקשר. היא קיוותה שהוא יהיה בבית. אחרי שטמטמה את עצמה במשך שעות, היא רצתה עכשיו לגמור עם זה. היא הציצה שוב בשעונה, וחישבה שג'ושוע סלסברי כבר הספיק לחזור הביתה – ואז חייגה. היא לא נענתה.

היא צלצלה שוב לאחר חצי שעה. הטלפון צלצל כמה פעמים, וכאשר ארין לא ידעה אם להרגיש שמחה או צער על שהוא לא נמצא שם, פסק הצלצול. "סלסברי," אמר קול גברי וחזק.

"אה, ג'וש – וע." היא הוסיפה את הסיום כאשר התחוור לה שהם עדיין לא ביחסים של שמות חיבה. "מדברת ארין טניקליף." היתה שתיקה במהלכה הוא לא אמר דבר והמתין שתמשיך. "קראתי בעיתון על אביך," אמרה בחופזה. "אני מקווה שהוא מרגיש טוב יותר."

"תודה על דאגתך. הוא נמצא בידיים טובות," ענה ג'ושוע סלסברי בקול מדוד.

נשמע כאילו אין עוד מה להוסיף, וארין הבינה שג'וש סלסברי אדם פרטי מאוד כאשר מדובר בענייני הבית. "העניין הוא," הזדרזה להגיד, "שאני מצטערת שלא נוכל להיפגש מחר, אחרי-הכל."

מה שציפתה, מה שחשבה שיקרה, היו כמה מילות תודה אדיבות לפני שינתק. להפתעתה, מה שקיבלה היתה שאלה. "את לא יכולה?"

הצילו. ארין חשבה שאולי היא חייבת לו הסבר כלשהו, אבל אם מישהו מהם צריך להשתמש במחלתו של אביו כתירוץ, הרי שלו היתה הבכורה על כך. היא לא חשבה שהוא יטרח לשאול למה ולא היתה ערוכה לכך. היא מיהרה לחפש אחר תירוץ אמיתי כלשהו – לא נמצא לה כזה. לפחות, לא תירוץ שיכלה להשמיע באוזניו.

"אני – אה – יש... כלומר..." היא התנשמה עמוקות בניסיון להירגע והמשיכה, "כלומר, יש לי כמה סיבוכים ב... שלב זה." היא התלהטה בכל גופה וקיוותה שהוא יניח לה.

למרבה המזל, הוא הניח לה וקולו נשמע צונן וכלל לא מאוכזב כאשר, בלי לטרוח ללחוץ עליה, הוא לאט, "למה שלא תתקשרי אלי אחרי שתפתרי את הסיבוכים האלה?"

כאילו שהוא כל-כך להוט להיפגש אתה! "אני..." פתחה, אבל הוא כבר ניתק. טוב, למה ציפתה? ברור שלא אכפת לו אם לא ישמע ממנה שוב לעולם.

והדבר העציב אותה. היא חיבבה אותו. אבל היא לא היתה צריכה להיות הבחורה החכמה ביותר בכיתה כדי לדעת שהיא פספסה כל סיכוי להזמנה נוספת מצדו. שכן אין ספק שג'ושוע לא רגיל לכך שנשים מבטלות פגישות אתו.

בדיוק כפי שידעה, וכשהנסיבות כפי שהנן, היא ידעה שלעולם לא תתקשר אליו ואף ידעה שהוא לא יחכה לטלפון ממנה בנשימה עצורה. דומה שידעה שהוא לא הטיפוס שמבקש פעמיים – והיא, ידעה ארין, זה עתה הרסה כל סיכוי לראותו שוב.