על הראשונים שמואל

חנה העקרה האהובה >> התפילה במשכן שילה >> לידת שמואל והבאתו למשכן

(יג) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה:

(כז) אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ:

אלקנה ואשתו בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנים ברחובה של עיר, והייתה המדינה מרגשת והיו שואלין אותן להיכן תלכו?

ואומרים: לבית ה' שבשילה, שמשם תצא תורה ומצות, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד?

מיד עיניהם משגרות דמעות, אומרים להם: נלך עמכם! ואומרים להם: הן.

עד לשנה הבאה חמשה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, עד שהיו כלם עולים.

ובדרך שהיה עולה שנה זו - לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כלם עולים,

אמר לו הקב"ה: אלקנה! אתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחנכתם במצות, וזכו רבים על ידך, אני אוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות, הרי למדת שבשכר אלקנה - שמואל.

(ילקוט שמעוני שמואל א, רמז עז)

לעיתים חש אדם כי תהליכים העוברים על עם ישראל כולו אינם בתחומי אחריותו, הרי על העם אחראי הקב"ה, אחראית הממשלה, אחראים גדולי הדור, ובכלל אני הקטן איזה כלים יש לי להשפיע על עם שלם?!

ברגעי רפיסות שכאלה חייבים אנו להיזכר באלקנה אביו של שמואל הנביא. אלקנה, שבימיו הופך המשכן בשילה לדחוי ומאוס בעיני העם, שכן מונהג הוא בידי בניו האלימים והגסים של עלי הכהן. אלקנה אינו מוכן להרים ידיים ולקבל את מאיסת משכן ה' כגזרת שמיים הניצבת וממתינה לפתרון אלוהי או ממלכתי. אלקנה פותח במסעות עלייה לרגל משפחתיים ומתוקשרים. לנים הוא וכל משפחתו ברחובות הערים, משכנעים אדם אחר אדם ומשפחה אחר משפחה להצטרף לעלייתם לשילה, בוחרים בכל שנה במסלול עלייה אחר כדי להפיץ את הבשורה ולהחזיר את עטרת המשכן ליושנה. וכך עקב בצד אגודל, בית אחר בית ועיר אחר עיר הולך וגובר זרם העולים לשילה משנה לשנה.

יוזמה של אדם אחד, דבקות במשימה של משפחה אחת ומסירות נפש של חבורת אנשים והנה ספינת עם ישראל העצומה מתחילה לנוע. האחריות על גורל עמנו נתונה בידי כל אחד מאיתנו, השסע החברתי יתוקן על ידי זכריה, המצב הרוחני על ידי צביקי, והיחס לזקנים על ידי דני אם רק יאמצו לליבם את אלקנה אבי שמואל כמודל.

דמותו של אלקנה אבי שמואל הופכת בפרקנו לצדדית ובלתי רלוונטית לעומת תעצומות חנה אשתו. אלקנה מצטייר כבעל פסיבי שאינו מצליח להבין לנפש אשתו האהובה ומנסה לנחמה בתנחומי הבל על עקרותה וחשכת חייה – "וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (ח). חנה היא זו הפועלת, יוזמת, מתפללת ולא נכנעת לגזרת העקרות. חנה היא זו המצליחה בעשר אצבעותיה ותנועות שפתיה להשיג את הבלתי יאמן וללדת את שמואל. כה עמוקה התהום הפעורה בין חנה ואלקנה בפרק עד כדי תימהון במה זכה יהודי זה להיות אביו של אבי הנביאים?

מדרשנו בא להרחיב את זווית הראייה ולראות מתוך ההקשר הרחב מי היה אלקנה ומה היו זכויותיו. בהרחבת הזווית נחשפת בפנינו מציאות שונה לחלוטין. אלקנה הוא האדם שבזכותו מגיע העם שנית לעבוד את ה' במשכן שילה המסואב. אלקנה הוא מהפכה לאומית מהלכת של איש אחד. אלקנה מאמין ונלחם במציאות הלאומית והופך אותה על פיה. עכשיו ברור מדוע זכה להיות בעלה של חנה ולמה נבחר להיות אביו של שמואל מוליד מלכות ישראל. לעיתים מיקוד תשומת הלב באירוע אחד ובדמות מסוימת מקטין את הסביבה ויוצר עיוות בתפיסת המציאות.

רק מבט רחב התופס את המכלול יוכל להציב כל פרט במקומו ולתת לכל אדם את היחס הראוי לו בפסיפס המציאות.

אלקנה ואשתו בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנים ברחובה של עיר, והייתה המדינה מרגשת והיו שואלין אותן להיכן תלכו?

ואומרים: לבית ה' שבשילה, שמשם תצא תורה ומצות, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד?

מיד עיניהם משגרות דמעות, אומרים להם: נלך עמכם! ואומרים להם: הן.

עד לשנה הבאה חמשה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, עד שהיו כלם עולים.

ובדרך שהיה עולה שנה זו - לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כלם עולים,

אמר לו הקב"ה: אלקנה! אתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחנכתם במצות, וזכו רבים על ידך, אני אוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות, הרי למדת שבשכר אלקנה - שמואל.

(ילקוט שמעוני שמואל א, רמז עז)

לעיתים חש אדם כי תהליכים העוברים על עם ישראל כולו אינם בתחומי אחריותו, הרי על העם אחראי הקב"ה, אחראית הממשלה, אחראים גדולי הדור, ובכלל אני הקטן איזה כלים יש לי להשפיע על עם שלם?!

ברגעי רפיסות שכאלה חייבים אנו להיזכר באלקנה אביו של שמואל הנביא. אלקנה, שבימיו הופך המשכן בשילה לדחוי ומאוס בעיני העם, שכן מונהג הוא בידי בניו האלימים והגסים של עלי הכהן. אלקנה אינו מוכן להרים ידיים ולקבל את מאיסת משכן ה' כגזרת שמיים הניצבת וממתינה לפתרון אלוהי או ממלכתי. אלקנה פותח במסעות עלייה לרגל משפחתיים ומתוקשרים. לנים הוא וכל משפחתו ברחובות הערים, משכנעים אדם אחר אדם ומשפחה אחר משפחה להצטרף לעלייתם לשילה, בוחרים בכל שנה במסלול עלייה אחר כדי להפיץ את הבשורה ולהחזיר את עטרת המשכן ליושנה. וכך עקב בצד אגודל, בית אחר בית ועיר אחר עיר הולך וגובר זרם העולים לשילה משנה לשנה.

יוזמה של אדם אחד, דבקות במשימה של משפחה אחת ומסירות נפש של חבורת אנשים והנה ספינת עם ישראל העצומה מתחילה לנוע. האחריות על גורל עמנו נתונה בידי כל אחד מאיתנו, השסע החברתי יתוקן על ידי זכריה, המצב הרוחני על ידי צביקי, והיחס לזקנים על ידי דני אם רק יאמצו לליבם את אלקנה אבי שמואל כמודל.

דמותו של אלקנה אבי שמואל הופכת בפרקנו לצדדית ובלתי רלוונטית לעומת תעצומות חנה אשתו. אלקנה מצטייר כבעל פסיבי שאינו מצליח להבין לנפש אשתו האהובה ומנסה לנחמה בתנחומי הבל על עקרותה וחשכת חייה – "וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (ח). חנה היא זו הפועלת, יוזמת, מתפללת ולא נכנעת לגזרת העקרות. חנה היא זו המצליחה בעשר אצבעותיה ותנועות שפתיה להשיג את הבלתי יאמן וללדת את שמואל. כה עמוקה התהום הפעורה בין חנה ואלקנה בפרק עד כדי תימהון במה זכה יהודי זה להיות אביו של אבי הנביאים?

מדרשנו בא להרחיב את זווית הראייה ולראות מתוך ההקשר הרחב מי היה אלקנה ומה היו זכויותיו. בהרחבת הזווית נחשפת בפנינו מציאות שונה לחלוטין. אלקנה הוא האדם שבזכותו מגיע העם שנית לעבוד את ה' במשכן שילה המסואב. אלקנה הוא מהפכה לאומית מהלכת של איש אחד. אלקנה מאמין ונלחם במציאות הלאומית והופך אותה על פיה. עכשיו ברור מדוע זכה להיות בעלה של חנה ולמה נבחר להיות אביו של שמואל מוליד מלכות ישראל. לעיתים מיקוד תשומת הלב באירוע אחד ובדמות מסוימת מקטין את הסביבה ויוצר עיוות בתפיסת המציאות.

רק מבט רחב התופס את המכלול יוכל להציב כל פרט במקומו ולתת לכל אדם את היחס הראוי לו בפסיפס המציאות.