על ספסלי מתכת

פרק 1 לפני כמה שעות הוא עוד היה בבית. התעורר ליום חופש שקיבל במקום לחזור לבסיס, ועכשיו הוא יושב כאן ומחכה, מוציא את הטלפון הנייד שלו מהכיס בכל כמה דקות, בודק מה השעה ומחזיר אותו למקום. הזמן לא עובר, כל דקה היא כמו נצח בשבילו. הוא מרגיש איך בכל רגע שעובר הסבלנות שלו הולכת ומתקצרת, כמו מכל מלא שהולך ומתרוקן, ושברגע שיתרוקן הוא יהיה חייב לנקוט פעולה, למלא אותו בחזרה, הוא לא יוכל יותר לשבת. החדר הולך ומתרוקן, המסדרונות נטולי החלונות שמובילים אליו מחשיכים והרעשים במבנה הגדול הולכים ושוככים, הופכים לרגועים יותר, כאילו המבנה מכין את עצמו לשנת הלילה שלו. הוא מרגיש איך הרגל שלו לא נחה, קופצת קפיצות קטנות ומהירות. הוא רוצה כבר לחזור הביתה, ללכת לישון. הוא קנאי לשעות השינה שלו, יודע כמה הן חשובות כדי שיוכל להיות במיטבו. הוא צריך לקום מחר מוקדם בבוקר ולחזור לצבא, אבל במקום להיות עכשיו בבית ולהתכונן לקראת מחר, הוא יושב פה ומחכה. ממתין בחוסר סבלנות שדלת החדר מולו תיפתח ויקראו לו פנימה. בפנים הם יֵשבו מול האחות בחלוק הלבן, והיא בטח תגיד להם שהכול בסדר, שהוא יכול לחזור הביתה. הוא מוציא שוב את הטלפון ומסתכל בשעה, כל מבט כזה בשעון מלחיץ אותו עוד קצת, מרוקן עוד קצת את מכל הסבלנות שלו, מזכיר לו שירדו עוד כמה דקות ממכסת שעות השינה שלו. האנשים שעוד נשארו בחדר ויושבים לאורך הקירות הלבנים, נראים רגועים. מדי פעם בפעם קם אחד מהם וניגש לדלפק הקבלה, ואז חוזר באיטיות למקומו. הרגל שלו ממשיכה לקפוץ בעצבנות, אי אפשר לעצור אותה, היא כמו חיה שמשתוללת בתוך כלוב קטן, והוא מרגיש שמכל הסבלנות שלו מתרוקן והולך, ופתאום הוא לא יכול יותר לשבת, הוא חייב לעשות משהו. הוא קם וניגש לדלפק הקבלה, מבקש מהפקידה תשובה, אבל היא לא יודעת מה לענות לו. הוא סב על עקביו, כמו שאר האנשים שניגשו אל הדלפק לפניו, ומתיישב בחזרה על ספסל המתכת ליד אביו. בחוץ כבר חושך מוחלט, ואפילו שאי אפשר לראות זאת בתוך חלל ההמתנה נטול החלונות, הלילה שיורד מורגש בו היטב. השקט הולך ומתעצם, תנועת אנשי הצוות הולכת ומאטה, נהיית כבדה ועייפה. חוסר השקט מתגבר ומציף אותו. מתסכל אותו שאת השעות האחרונות שנותרו לו לפני שהוא חוזר לצבא הוא מעביר בישיבה על ספסלי המתכת בחלל ההמתנה הקר הזה, מחכה לתוצאות הבדיקות שיאשרו שהכול בסדר. שוב הוא מוציא את הטלפון מהכיס ומסתכל. עברו עוד דקות אחדות, הרבה פחות מכפי שחשב שעברו, והוא שוב מרגיש שגופו אינו מסוגל יותר לשבת. הוא קם ומבין פתאום שאין לו מטרה, שקם רק בגלל חוסר השקט שהיה נתון בו, אז הוא חוזר ומתיישב ליד אביו, מאפשר לרגל לחזור לקפוץ בעצבנות. הדלת שמולו נפתחת והקלה מתפשטת בגופו. זהו, הגיע תורם, בעוד כמה דקות הם ייכנסו לאוטו וייסעו הביתה. הוא מסב את תשומת ליבו של אביו, שעיניו נעצמו לכמה רגעים, לכך שקראו להם, והם נכנסים מבעד לדלת, מתיישבים לשולחן המשרדי אל מול האחות בחלוק הלבן המלווה ברופא צעיר. הרופא מתחיל לדבר ואילו האחות יושבת לצידו בשתיקה. ככל שנוקפות הדקות ודיבורו של הרופא מתארך הוא מרגיש איך קצב הלב שלו מתגבר, איך הדחף לחזור הביתה הולך ונעלם, מפנה מקום לפחדים אחרים, חזקים יותר, להיכנס לראשו. כשהתעורר הבוקר, בבית, בעקבות כאב הראש המהדהד שגרם לו להרגיש כאילו ראשו נתון בתוך מלחציים בזמן שמישהו מסובב את הידית ולא עוצר, לוחץ אותו חזק עד שהמוח יצא מהאוזניים, הוא לא חשב שזה ימנע ממנו לבלות את יום החופש הזה בבית. כשמשכך הכאבים הראשון שבלע לא עזר, הוא בלע את השני והיה בטוח שהכול בסדר. גם לאחר שהקיא פעמיים היה בטוח שזו רק תגובה לכאב הראש וזהו, אפשר לחזור לשגרה, להמשיך את יום המנוחה בבית ומחר לחזור לצבא. אבל עכשיו, לאט־לאט, כשם שהשמש בחוץ שוקעת בהדרגה, הוא מבין שלא יחזור הביתה כל כך מהר, שכנראה זה לא כל כך פשוט כפי שחשב.