על פני הים

עריכה: אהוד מימון

הדבר הראשון ששמתי לב אליו בכדור הארץ היה הכבידה. כשפסעתי בנמל החלל של ישראל הרגשתי כאילו שאל רגליי קשורים גושי קרח עצומים שמושכים אותן מטה. פקידת ההגירה טענה שאתרגל לשינוי בתוך שעה, מקסימום שעתיים. היא דיברה מהר מאוד והגתה כל הברה בחדות. כך בוודאי נשמע מבטא עברי-ארצי, חשבתי לעצמי.

אולם הכניסה של נמל החלל על שם מוריס קאהן היה המבנה הגדול ביותר שהייתי בו מעודי, וההמולה בו לא פסקה לרגע. הודעות נשמעו בשלל שפות: עברית, צרפתית, נוֹגתית מדוברת, רוסית אסטרואידית. אלפי בני ובנות אדם צעדו בששת המפלסים שהרכיבו את המקום, החזיקו את מזוודותיהם המכווצות ודיברו ביניהם או היו שקועים בתוך עצמם. קל היה לזהות את הארציים, שלא התקשו לצעוד על הקרקע השואבת. מלבדם הבחנתי במקום גם בכמה בני טיטאן, נמוכים וכבדים. גופם האדום היה עטוף בחליפת לחץ, שמנעה מהמתאן שזרם בגופם לרתוח. מסעם לכאן מהירח הגדול ביותר של שבתאי היה אף ארוך משלי, ידעתי. ראיתי שם אפילו כמה אירופנים-ילידים, עטופי בועות מים תכלכלות נעות. תקתוקי הסונאר שלהם נשמעו למרחוק. בחללית שהביאה אותי לכדור הארץ לא היו ילידים, רק בני אדם, שהמשפחות של רובם, כמו המשפחה שלי, עברו לפני דורות לירח האטרקטיבי ביותר של צדק. חשבתי עליו לרגע, על הירח אירופה, על המקום שהיה ביתי במשך שלושים השנים הראשונות של חיי. על מה שהוא לקח ממני. ואז הסתכלתי לעבר חזית נמל החלל, וחיפשתי את המעבורת אל העיר הארצית שבחרתי להפוך לביתי החדש.

*

דווקא אהבתי את אירופה. את המושבה, את הירח, את חיי שם. עבדתי כרופאה, ואוֹרי עבד כמהנדס חשמל. בערבים הייתי מציירת. בסופי השבוע, אחרי שהיינו אוכלים אצל המשפחה שלי או שלו, אורי ואני היינו מטיילים. התהלכנו על הקרקע הקפואה בין הבתים הכחולים של המושבה, עד שהיינו מגיעים אל גבעת הקרח הגדולה של הקצה. כשטיפסנו עליה, יכולנו להסתכל על הכול מלמעלה. על המושבה הצפופה וגם על השטח שמחוץ למושבה, שבו הקרקע זהרה בלבן ובחום-אדום. הסתכלתי על החרכים שהדורות הקודמים חצבו בקרח הקרקעי ברחבי המושבה, שאִפשרו לחום מפנים הירח ולחמצן לפעפע מתוך מי האוקיינוס התת־קרקעי הענק ולהגיע עד אלינו. אורי הסתכל על העמודים הגבוהים, שניצוצות ורודים שנורו מהם מדי פעם, ושגרמו לו לחייך, העידו על קיומה של שכבת ההגנה השקופה של הירח, שנתנה לנו קצת כבידה ושמרה עלינו מהקרינה החזקה של צדק הגדול.

אורי ואני היינו מדברים, וצוחקים, ויושבים לנו מחובקים שם. ומתישהו היינו נשכבים על הקרקע, והייתי שמה את הראש שלי על הבטן שלו, והיינו מסתכלים למעלה. הבטנו על צדק, שמילא כל כך הרבה מהשמיים. לעִתים השמש נצנצה כפנס קטן מאחוריו, ולעִתים היא שהתה במקום אחר, ואִפשרה לו לזהור אלינו בכל מאודו – פסיו זרחו במלוא צבעוניותם, והכתם האדום שעל גופו נדמה כעין ששומרת עלינו. הבטנו על הירחים האחים שלנו. על גנימד האפור, הגדול. על איו הצהוב-כתום, שנצמד תמיד לצדק כמו ילד קטן לאימו.

ובסוף, אורי היה אומר: "מאיה, אני ואת כמו צדק והשמש. תמיד מאוהבים, תמיד מסתובבים זה סביב זה. וכמוהם, גם אנחנו לא ניפרד לעולם." ומעולם לא עלה על דעתי לשאול אותו מי מאיתנו צדק ומי השמש. או לספר לו שמתישהו בעתיד השמש תגווע, וצדק פשוט ינוע לו בלי טעם בחשכה שתישאר אחריה, ומי יודע מה יהיה איתו.

*