עם הנצח לא מפחד

כמעט סיימנו את כל ההיסטוריה

יש אבק בכיתת הקרוואן הזאת, והשיער של המורה מירה כתום צבוע ושרוף בקצוות. אנחנו י"בניקים עכשיו, בני שבע־עשרה, וכמעט סיימנו את כל ההיסטוריה של ישראל. סיימנו את ההיסטוריה של העולם בכיתה י'. ספרי הלימוד שלנו כבר מדברים איתנו על 1982, רק כמה שנים לפני שנולדנו, רק שנה לפני שהיישוב הזה נבנה, כשהיו רק עצי אורן וגבעות זבל כאן, ליד גבול לבנון. המילים של המורה מירה, שהיא גם אימא של אבישג, כמעט נוגעות במילים הסודיות של כל ההורים שלנו בערבים השיכורים שלהם.

כמעט סיימנו את כל ההיסטוריה.

"הולכות להיות שמונה הגדרות בבוחן על מלחמת שלום הגליל בשישי הבא, ואין שום דבר שלא כיסינו. אש"פ, טק"א, ח"א, ילדי אר־פי־ג'י," מירה אומרת. אני די בטוחה שאני מכירה את כל ההגדרות חוץ אולי מילדי אר־פי־ג'י. אני פחות טובה בהגדרות שיש בהן מילים אמיתיות. הן מפחידות אותי קצת.

אבל לא אכפת לי מהבוחן הזה. אני נשבעת: לא אכפת לי אפילו טיפה.

עדיין יש לי את הסנדוויץ' שלי שמחכה לי בתיק. יש בו עגבניות ומיונז וחרדל ומלח וזהו. החלק הכי טוב זה שאימא שלי מכניסה אותו לתוך שקית ניילון ואז היא עוטפת אותו במפיות כחולות ולוקח בערך שתי דקות לפתוח אותן. ככה גם אם זה יום שאני לא רעבה בו, אני יכולה לחכות למשהו, וזה משהו, ואני יכולה לשמור על עצמי שאני לא אצרח.

עברו שמונה שנים מאז שגיליתי את החרדל מיונז עגבנייה.

אני נוקשת באצבעות שלי מתחת ללסת. אני מגלגלת את העיניים שלי. אני חורקת את השיניים שלי. אני עושה את הדברים האלה מאז שהייתי קטנה, כשאני יושבת בכיתה. אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה עוד הרבה זמן. השיניים שלי כואבות.

ארבעים דקות עד ההפסקה, אבל אני לא יכולה להמשיך לשבת כאן, ואני לא יכולה ואני לא ואני