עם לבדד מולדת ופזורה

אני לא אבוא לדון בשאלה: אם אנחנו גרועים מאחרים או טובים מאחרים, אם אנחנו הרשעים והם הצדיקים או להפך. אין לי עסק באחרים, בערכם של אחרים, בערך קניניהם של אחרים, בכלל אין לי צורך לבטל את אחרים, בשביל שלא לבטל את עצמנו, בשביל שלא להתבטל בפניהם, כשם שאין לי צורך באורם של אחרים בשביל לראות את נגעינו... אני אינני משכיל, אני יהודי פשוט, אני יודע רק את עצמנו ומעריך את עצמנו. וגם יחסנו, כמובן, עד כמה שהוא תלוי בנו, אנחנו צריכים להעריך מתוך עצמנו, מתוך רגש האמת והצדק שבנו, ולא על פי יחסם של אחרים אלינו... לא טובים אנחנו מאחרים ולא גרועים מאחרים, - בתוך כף הקלע אנחנו ביד אותם האחרים. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" - מוסרת לנו תורתנו מפי אחד הנביאים מקרב האחרים, אינך יודע, אם ברכה היא זו או קללה, אבל כך אנחנו, כך ולא אחרים. גדולה הבדידות של עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, - וגדולה ונוראה הבדידות של עם נודד נצחי, שבאו עליו כתומן של כל האלות הכתובת בתורתו ביחד עם "כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה". עוד מעט - וכלו גם העינים הרואות וכלות... ובעל כרחך, אם עוד נפש בך, המבקשת חיים, אם עוד ה"אני" שלך מבקש את תיקונו האנושי, אתה שואל בחרדה: העוד חיים אנחנו? ואם חיים, - איפה אנחנו בעולם? (א"ד גורדון, להערכת עצמנו פרק ב).

כבר עברנו יותר מיובל שנות חיים בניסיון לקומם את עצמנו כמדינה בעלת זהות ייחודית. כשמשקיפים על הקורה אותנו סביב, על אופן התנהלותנו, על שפת הרחוב, על אורח החיים - אפשר לראות חברה המתאמצת בכל מאודה להיות ככל העמים. חברה המנכסת לה מנטליות של אימפריה מערבית מהולה בזו של העם שאותו היא נאלצת לכבוש ממזרח. חברה שבמידה רבה איננה מכבדת את שורשיה ואיננה משמרת את ערכיה. עם המתנהל כך - צועד בנתיב ברור שבו הוא מאבד עצמו לדעת.

על המודעות הקולקטיבית של עם להתפתח כך שישכיל לשאול את השאלות הנכונות באשר לחייו ולעתידו. בקובץ שלפנינו נערך ניסיון להפנות התמודדויות לכותבים שונים ומגוונים, והם התבקשו להתמודד עם פן אחד ממכלול השאלות היסודיות שעומדות לפתחנו: שאלת הזהות הייחודית של החברה היהודית־ישראלית ביחס למעמד היהדות בעולם כולו.

עמדתה של היהדות הישראלית ביחס ליהדות בכללה היתה, ובמידה מסוימת עודנה, יחס של פטרונות ואדנות. הישראליות כאלטרנטיבה נבחרת היא המצע הרוחני שממנו יונקים רוב תושבי מדינת ישראל, חילוניים כדתיים. שני דורות אחרי השואה, דור אחרי מלחמת ששת הימים ובדור שבו מתעצמת ההתבוללות בקרב יהדות ארצות הברית ואירופה, תקפותה של תודעת "שלילת הגולה" רק מתחזקת. מנגד - משגשגת ופורחת תודעת הגלובליזציה המעמידה אתגר ומערערת את תודעתו של העם היהודי בדבר היותו "עם לבדד". גם ניסיונותיה של אירופה להפוך למרכיב מרכזי בהנהגת העולם מעלה שאלות קשות לגבי היחס בין שנאת יהודים ובין הרצון להכילם במשפחת העמים. השער הראשון של כרך זה מיועד לעיון בשאלת היסוד אלו.

שאלת מרכזיותה של ארץ ישראל בתודעה היהודית עוברת גם היא תהפוכות. התנועה הציונית הובילה את הקו האקטיבי שהניע את גלגלי ההיסטוריה אל עבר מדינת ישראל. היהדות החרדית עמדה מסופקת ומסובכת בין השתוקקות רומנטית לארץ ובין יראה מלהתקרב אליה. לאחר השואה והתבססות ישראל בארצו כמעט שנהפכה הקערה על פיה. שאלת החיים בארץ כמעט שאיננה עולה בקרב גדולי פוסקיה של ההלכה, והמתח בין "ירושלים" ל"תל אביב" מסמל את המאבק על שימור הזהות שבין הייחודי ובין האוניברסלי. לנושא מרכזיותה של ארץ ישראל מיוחד השער השני בספר.

מאבקי בכורה בין ארץ ישראל לגלות היו מאז ומעולם. "בבל וירושלים" של היום הן "יהדות ארצות הברית ויהדות ישראל". שאלת הקשרים, התחרות, הניכור והבורות בין שתי תפוצות אלו, לצד עיון בשאלה על דרכי שימורה של היהדות בתקופתנו ובתפוצותינו, מעסיקה את כותבי השער השלישי.

בחרנו לסיים את הקובץ במאמרים אחדים המעלים את זכר השואה ולקחיה ומזכירים לנו שאחרי כל הדילמות הפנימיות, עדיין יש "צוררי יהודים" בכל דור ודור. יש מי שדואג לצרור אותנו ולהפוך אותנו ל"עם" גם כאשר אנחנו מתנכרים לזהותנו ומערערים אותה. מימי פרעה, הראשון שהגדירנו עם, דרך המן ועד היטלר שניסה למחוק את העם, עומדים עלינו לכלותנו. הזיכרון היהודי משמר את כל האירועים הללו ומקבע אותם בלבו. אך זיכרון הרוע אינו מספיק כדי לחולל את הטוב. המשימה הרובצת עלינו היא להיות נס ומופת לחברה צודקת אשר גורמי החיבור בה הם האתגרים והיעדים המשותפים.

קובץ זה הוכן במיוחד לכבוד יום הולדתו ה־80 של אבי, נפתלי לאו־לביא.

נפתלי נולד בקרקוב, בשנת תרפ"ו (1926), למשפחה רבנית חסידית. את ימי השואה עבר כנער צעיר בגטאות ובמחנות, תוך נשיאה באחריות לגורלו ולגורל אחיו הצעיר ישראל מאיר, שהופקד בידיו.

לאחר עלייתו ארצה השלים נפתלי את השכלתו התורנית בישיבת לומז'א בפתח תקווה, נטל חלק במלחמת השחרור, ואז השתלב במסגרת המוסד לעלייה ב' כשותף להעלאת פליטי השואה לארץ. לאחר נישואיו עם ג'ון לבית לונצר, הקים את ביתו ברמת גן והחל את דרכו העיתונאית. הוא בלט כפובליציסט נחשב בעיתון הארץ, שבו כתב במשך כ־15 שנים.

בשנת 1970 נקרא נפתלי לשירות המדינה במשרד הביטחון, כדוברו וכיועצו של השר משה דיין. בהמשך דרכו הציבורית פעל בשירות החוץ. גולת הכותרת של פעילותו היתה תפקידו כקונסול הכללי של ישראל בניו יורק בתקופת מלחמת שלום הגליל.

עם סיום תפקידו מונה למנכ"ל "המגבית היהודית המאוחדת" (בישראל), ובעשור האחרון הוא משמש סגן לנשיא איל"ר (הארגון היהודי להשבת רכוש).

חוט חייו הציבוריים נקשר לאורך שנות דור בסוגיית יחסי מדינת ישראל ויהדות התפוצות. לספר הביוגרפי שלו קרא אבא עם כלביא, ביטוי הלקוח מתוך פרשת השבוע "בלק", הפרשה שאותה קרא בבר מצווה שלו, לפני הימים השחורים ההם. בלעם עומד ומתבונן מראש הפסגה על עם ישראל ובהתרגשות נושא את נבואתו: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". באותו מעמד דרש אביו של אבא, הרב משה חיים לאו הי"ד, על הפסוק "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב". אנו, דור גאולים, זכינו לראות את אבא ואת חבריו מסתערים כאריות כדי לקומם את חורבות ישראל ולהקים מדינה הנושאת את עצמה. כעת אנו נדרשים להתבונן אל נבואתו האחרת של בלעם, באותה פרשה ובאותה הסתכלות נבואית, המסמנת לנו את האחריות שבשימור זהותנו הנבדלת: "הן עם לבדד ישכון".

זה המקום להודות לכל האנשים שלקחו חלק בהכנת הספר.

פרופ' אביעזר רביצקי, פרופ' דניאל שפרבר ומר צבי יקותיאל קיבלו על עצמם לשמש מערכת מייעצת ומכוונת בשלב תכנון הספר והורתו. שיקול דעתם היה לי לעזר רב.

תודה למר דובי איכנולד שאימץ את הקובץ להוצאה הספרים המכובדת שבניהולו.

תודות לאנשים טובים ממשפחת לונצר (משפחתה של אמא) שאפשרו לנו לעמוד בנטל שבהוצאת ספר.

את עבודת העריכה הלשונית קיבלה על עצמה ידידה ואשת מקצוע מעולה, תרצה ארזי, שנכנסה לתפקיד הרבה מעבר לגבולותיו הטבעיים. היא עזרה לי בכל מאמר, הן בשיקולי סגנון והן בשיקולי תוכן ואני רואה בה שותפה מלאה לעריכת הספר.

ידיהם המסורות של "צוות טפר" הביאו את הקובץ הזה לצורתו הנוכחית: זהבה - בעבודת הגרפיקה, שלומית - בעבודת הסדר וקותי בניצוח על העבודה. לכולם תודה מקרב הלב.

אני נושא תפילה שאבא, שזכה לצאת מאפלה לאורה, שזכה להקים את ביתו בישראל יחד עם אמא - החוגגת איתו השנה חמישים שנות נישואין - יזכה להמשיך ולראות את החברה היהודית בבניינה, שומרת על צלמה ועל דמותה ומגדלת את בניה להיות אור לגויים.

בנימין לאו, ירושלים תשס"ו