עמוק מבפנים

"תשכחי מאיסטנבול."

"הוא מאחר?"

"מת."

"איך?"

"לא עכשיו. תצטרכו לחזור."

היא מתנשמת. "אנחנו במרחק שעה מבּוֹלוּ."

"תצטרכו לחזור," מורה הגבר.

"מסוכן?"

"משהו דלף."

"מהנִיבֵּלוּנְגִים?" היא שואלת.

"כנראה גם אצלנו. קחי שניים, תחזרו למחסן, תעשו מה שצריך, תחליפו פרצופים ותעופו דרך אנקרה."

"והיתר?"

"שיעופו כמתוכנן דרך איסטנבול," אומר הגבר.

"איסטנבול דיבר?"

"נניח שכן."

"איך הוא מת?"

"לא עכשיו."

"איפה הבור?"

"בפסגה של הר בּוֹלוּ. מתחת לשלג," אומר הגבר.

"איפה בפסגה?"

"מבררים."

"לא נספיק לחפור חדש."

"אני יודע. מבררים."

"אין חומצה," אומרת האישה.

"בלי."

"והכוויות מהחשמל?"

"תיפטרו מהניילון, דליים, סמרטוטים, מגבות. תנגבו הכול. גם בחוץ."

"אם עלו על איסטנבול, עלו עלינו," היא אומרת.

"איפה אתם בדיוק?"

"מתקרבים לקירפֶז. מאה וחמישה קילומטר מזרחית לאיסטנבול."

הוא בוחן את המפה על הצג הענק. "בהצטלבות האוטוסטרדה עם כביש מספר מאה תסתובבו ותחזרו. בתא המטען צריך להיות גלון רזרבי של סולר."

"סולר?"

"תשרפי אותו."

"אתה רציני?"

"את הפנים."

"פאק..."

"מה קרה?"

"אין לנו נשק, כלום. אספו הכול. הבּוֹדֶל כבר בטח באנקרה..."

הוא שותק.

היא אומרת, "תן לי רגע להתארגן..."

נשימותיה מהירות.

הוא אומר, "את הכי טובה. את תהיי בסדר."

היא מחלקת הוראות קצרות בטלפון השני. היא עושה את זה בשקט.

הוא זיהה את הכישרון הנדיר שלה כבר בקורס הלוחמים הבסיסי. פעמיים חשבו להעיף אותה — פעמיים הסביר למפקד המדרשה ששווה להילחם עליה; שיצירתיות מבצעית היא נכס ולא מכשלה; שנפל לידיהם יהלום גולמי.

בגיל שלושים וארבע היא ראש חוליה.

הטלפון שלה פתוח. הוא שומע סירנה מתקרבת. "מה זה?"

"עקף אותנו אמבולנס. שתיים ושש חוזרים איתי," היא אומרת.

"לא שש. אשתו בחודש תשיעי."

"אז שבע. שתיים ושבע."

"תני לשבע את הסולר. הוא טוב בזה."

אחר כך הוא מעביר לה את קואורדינטות הבור שחפר לפני יומיים איסטנבול בפסגתו המושלגת של הר בולו. לא הרחק פועל אתר סקי פופולרי.

הם מוכרחים להגיע בזמן לטיסות הבוקר היוצאות מאנקרה, מרחק מאה תשעים ושבעה קילומטר. האדמה הטורקית בוערת. שירות המודיעין הטורקי מחפש אחר גנרל פארזאן קָארַאבַּשי, דמות מפתח במשמרות המהפכה האיראניים. האיש נעלם מרחובות אנקרה לפני יומיים וטורקיה מעוניינת להוכיח למחמוד אחמדינג'אד שהיא לא רק ידידה של אמת אלא בעלת ברית.

חמיצות מטפסת לגרונו. הוא אומר למיקרופון, "אני צריך לוויין תרמי מעל בולו. רמת אנטוליה. טורקיה. מיידי."

"שעה וארבעים ושתיים דקות מעכשיו. מאשר?" מדווחת צעירה מכוורת המבצעים.

מתחשק לו לבעוט באחד הצגים.

"מאשר?" היא שואלת.

"מאוחר מדי. לא."

אין וידיאו. האפלה מגיעה עד לכאן.

קר שם בהר בולו: מינוס שלוש. ואין זמן.

עיניו מתרוצצות על פני הצגים הענקיים שעל הקיר. מבטו מתעכב על הדמיה תלת־ממדית של מחסן התבלינים; מבנה בטון חסר חלונות בן קומה אחת. מאה תשעים מטר מרובע. קירות מבודדים מקור וחום; מערכת אקלים אוטונומית ששומרת על טריותם של התבלינים יקרי הערך המאוחסנים בו.

הוא משנה את נקודת המבט בהדמיה למעוף ציפור. על רצפת המחסן, מאחורי שורת המדפים האחרונה, בתוך מלבן בשטח של סלון ממוצע, מצויר איקס צהוב. שם הגופה המגושמת קשורה עירומה לכיסא, מרוקנת מסודות.

הוא משיב את ההדמיה למבט החזית; פאלָאצ'י בהאראט כתוב בלבן על רקע אדום בשלט הדהוי שבחזית המחסן. מלגזה מיותמת חונה לצד הכניסה, מטילה צל ארוך.

הוא בוחן את צילום הלוויין משעות הצהריים. האזור מיוער בצפיפות. שיאי הרכס מושלגים. בקרבת מקום מתעקלת בֶּרֶך האוטוסטרדה ואחריה המנהרות העצומות. המחסן ממוקם על צלעו התלולה של ההר, הרחק מבתי העיירה. מוליך אליו שביל גישה יחיד.

צג נפרד מלא בצילום סטילס של ראש החוליה. לימדו אותה לתעב מצלמות. פניה קפואים.

היא החברה הכי טובה שלו. זאת שבחודשים האחרונים מצילה אותו פעם אחר פעם מן המערבולת שלתוכה נסחפים חייו.

הוא לא יכול לדבר אליה כמו שהיה רוצה. כולם שומעים כל מילה. הכול נכתב. אחר כך ישמש התמליל לתחקיר. לעזאזל.

אבל התחקיר עדיין רחוק מרחק שנות אור, ובינתיים אסור לחזור לזירת מבצע. אסור. פשוט אסור. וזה בדיוק מה שהוא מורה לה לעשות.

עוד ועוד בעלי תפקידים זורמים חרש אל חדר המלחמה התת־קרקעי, מתלחשים, מתעדכנים, סוברים. כיסא חורק. מישהו מתיישב ופוקק את ברכיו. כולם מפנים לעברו מבט נוזף.

מתחילת המשבר כורסתו של ראש הארגון עומדת ריקה. כולם רואים.

אמצע הלילה, בעומק חמש קומות מתחת לפני האדמה, כוורת המבצעים שמעבר למחיצת הזכוכית הכפולה רוחשת חיים.

כל מי שנוכח בחדר יודע שברמת אנטוליה מתקתק אסון.

מה אירע לאיסטנבול? איך מת רגע לפני שעמד לצאת למשימה?

כמה מהנוכחים קמים ומתגודדים ליד מכונת הקפה. קללה מסוננת חרש. מישהו הולם בה ביד פתוחה.

לחדר המלחמה נכנס ראש אגף ביטחון פנים. הוא לבוש בז'קט עור שחור, פניו מתוחים. הקרחת שלו גלוחה. בלחיו עדיין חרוץ קמט שמיכה. הוא מתיישב בכיסאו. עליו יוטל עוד הלילה איתור הדליפה.

מי שמגיע מביתו מגיע מחיקה החם של אשתו הנמה. אולי בטרם יצא ריחרח את ילדיו החולמים.

והוא? הוא כאן מאתמול בשש בבוקר. לאן ילך בקצה הלילה?

בשלושת החודשים האחרונים נדחף ופיקד בעצמו על שורה ארוכה של מבצעים ברחבי העולם. במסדרונות החלו מתלחשים. משהו עובר עליו. משהו רע.

הוא היה אמור להיות שם בבולו, לצדה. היא ביקשה לנסוע לבד. הוא הסכים.

אם לא ישאיר לה מקום, לאן היא תגדל?

הוא מנסה להדוף ממחשבותיו חרדה פתאומית לשלומה.

"ריח וניל כבר יזכיר לי תמיד את צרחות הכאב שלו," אמרה בטלפון המאובטח כששוחחו אחר הצהריים. הגנרל האיראני פארזאן קאראבשי זימר יותר משש־עשרה שעות. לעתים מרצונו החופשי, לעתים בעידודו של זרם חשמלי ששוגר לפניו, לפטמותיו, לאשכיו.

הוא מסר מידע יקר ערך על אודות שיתוף הפעולה הצבאי בין איראן לטורקיה ועל תמרונים צבאיים משותפים ששתי המדינות יערכו בקרוב; תמרונים שיכללו שיגור טילים לטווח בינוני.

שקט בחדר המצב. טלפונים אינם מצרצרים. הכול דומם, ורק מיזוג האוויר מאווש חרש. עכשיו, כשהזמן עומד ואין צג או דיווח שאל חיקם יוכל להימלט, הוא חושב על חייו. מה השיג, מה לא ישיג לעולם.

הוא מכיר את הפוליטיקה. אם ראש הארגון יצטרך להציל את עורו, הוא עצמו ישמש קורבן. אם יאבד את מקום עבודתו, יהיה עליו להתמודד עם מעטפת של בדידות אינסופית.

בקצה הלילה אורב לו הבית הריק. במקום שבו היתה משפחה נפערה תהום. אשתו נהרגה. בתו מתבודדת מפניו בטוסקנה. הוא לא מצליח לגרש מלבו את הצער.

לכן הוא מוכרח לחלץ משם הלילה את ראש החוליה, אחרת היא עלולה לשוב בארון אלומיניום, ובבית הקברות הפרטי בלבו לא נותרה חלקה פנויה.

תשעה־עשר איש אינם מעיזים לנשום.

האחריות כולה שלו. הם רק הקהל.

הם מביטים בו כמו בגלדיאטור.