פרק 1
מוזר מהרגיל
קְרִיסְטִין התרגלה לחזור הביתה ולמצוא את אבא שלה במצבים שהיו נשמעים לרוב האנשים מופרכים אם לא בלתי אפשריים: עומד ליד חלון מנופץ ומתלונן בפני השכן שישגיח יותר על האימונים של הבן שלו כי זו כבר הפעם החמישית שכדור אש ניפץ את החלון ושרף את הכורסה החביבה עליו; טובע בעננים של עשן כחול במטבח בגלל טעות במרכיב בשיקוי שהתכוון להכין, ואפילו יושב ומנהל שיחה רהוטה עם הסלמנדרה שלפני כמה דקות הייתה השכנה המבוגרת מהקומה למטה.
אירועים אלו ואחרים הם שגרתיים כשאבא שלך מכשף.
וכשאת בעצמך מכשפה, את צריכה בדרך כלל לעזור לו לטפל בכל הבלגן. הוא יחבר מחדש את החלון כשאת תתקני את הכורסה. הוא ינסה להבין באיזה מרכיב טעה כשאת תעיפי את ענן העשן הכחול דרך החלון, והוא יבין לבסוף שלא מקובל לנצל את הצינון של השכנה כדי להפוך אותה לסלמנדרה, כשאת תשיבי אותה לצורתה המקורית.
אבל דבר לא הכין את קריסטין ליום שבו חייה השתנו מקצה לקצה.
היה זה ביום הסיום של שנת הלימודים האחרונה שלה. כל העיניים באולם בית הספר היו נשואות אליה ולתרגיל הגמר שלה. קריסטין תכננה אותו במשך זמן רב, והביצוע דרש ממנה המון ריכוז וכוח.
היא אחזה בידה כדור שחור מבריק וזרקה אותו לעבר התקרה. כשהגיע לשיא הגובה, התפוצץ הכדור בענן עשן שלבש בהדרגה צורה והחל להתמצק לעורב עצום שחבט בכנפיו. הרוח שיצר בידרה את שערם של הצופים. העורב קרא בקול ופלט מפיו קילוח אש שפגע ברצפת האולם וחרך אותה. מתוך הלהבות התגבשו קווי מתאר של דמות אנושית. איש בוער פסע מתוך הלהבה, הביט בעורב והניף את ידו. העורב ריחף לעברו בעודו מתכווץ ונחת בקלילות על הכתף הבוערת. האיש תפס את העורב בידיו ולנגד עיני הקהל המרותק הפך אותו לגור חתולים שחור והניח לרגליו. ללא כל התרעה התפוצצה דמותו של האיש לסופת להבות מסתחררת ובלעה את החתול.
כשדעכו הלהבות, נראתה על רצפת האולם החרוכה תיבת עץ גדולה. התיבה נפתחה, ומתוכה שצפו מים שזרמו בכמות גדולה מכדי שהתיבה תכיל אותה. לאחר שנקוותה שלולית גדולה מסביב לתיבה, היא שקעה כאילו לא היה מדובר ברצפה מוצקה אלא בבריכה עמוקה. המים שנותרו אספו את עצמם לצורת קיר שנצבע בגוון כחול והתקשח כאילו קפא. לזמן מה לא קרה דבר. לפתע התפוצץ הקיר במטח ניצוצות צבעוני. מאחוריו עמדה קריסטין, והבעת ניצחון על פניה. על הרצפה סביבה לא נראה כל סימן חריכה או לחות שכן החיזיון היה תרגיל הגמר במקצוע האשליה.
מחיאות כפיים מילאו את האוויר. התרגיל היה מרשים ושאפתני בכל קנה מידה. קריסטין קיבלה את התשואות באהבה והשתחוותה בפני הקהל. מאוחר יותר, כשחברותיה לכיתה הציגו את תרגילי הגמר שלהן, כבר לא התרכזה בהם. בראשה דמיינה את השבוע הבא, שבו תתחיל את עבודתה החדשה.
בגיל שמונה־עשרה סיימה קריסטין את לימודי הכישוף בהצטיינות. היות שהמקצוע החביב עליה היה אשליה, היא כבר מצאה את משרתה העתידית, ולאחר שעברה לפני שבוע את ראיון העבודה ומבחן הכניסה, עמדה להיות תפאורנית בתיאטרון הנחשב ביותר בעיר.
מאז לקח אותה אביה בפעם הראשונה לתיאטרון, קריסטין התאהבה. לא השחקנים משכו את תשומת ליבה, אף על פי שהם היו מוכשרים. מה שגנב את ההצגה בעיני קריסטין הקטנה הייתה התפאורה המכושפת. ים סוער שנראה כה אמיתי שהיא התפלאה שאינו נשפך מן הבמה ומרטיב אותם. מדבר חולי שהיא חיכתה לרגע שבו הרוח תעיף לעברה כמה גרגרי חול זהובים ממנו. והתאורה. אף על פי שהיו באולם סגור, היא יכלה להישבע שהשמש זרחה מעל המדבר ושברקים הבזיקו מעל הים הסוער. מאותו יום ידעה שיום יבוא וזה יהיה המקצוע שלה.
במשך שנים השקיעה בלימודי אשליה יותר מבשאר המקצועות. היא אפילו לקחה קורס קיץ בנושא. רוב חברותיה לכיתה לא הבינו מדוע היא מתעמקת כל כך באומנות של אחיזת העיניים. הן העדיפו להתעסק בשיקויים שיכלו לשנות את צבע השיער ובכשפים בעלי שימוש מעשי יותר.
לקריסטין לא היה אכפת מה שאחרים אמרו. היא אהבה את היכולת ליצור דבר שנראה מציאותי ככל האפשר ולהעלים אותו בהרף עין. אף על פי ששנאה את הקלישאה, נאלצה להודות שהעתיד אכן נראה ורוד. אף פעם לא הבינה למה דווקא ורוד. לדעתה, עתיד כתום יכול היה להיראות הרבה יותר טוב.
היא צעדה לביתה מלווה בבֶּלִין ומְיוּרִיאֵל, שתיים מחברותיה הטובות. הן שוחחו בנעימים על העתיד הצפוי לכל אחת מהן. מיוריאל עמדה להיות רוקחת שיקויים מקצועית בחברה גדולה. אף על פי שכל אחת יכלה לרקוח שיקויים, רוקחות מקצועיות זכו לעבוד עם חומרים אקזוטיים ויקרים ולייצר באמצעותם שיקויים מיוחדים ויקרים אף יותר. מכשפות רבות רצו להיות רוקחות מקצועיות, אבל רק אלו שטרחו והשיגו ציונים גבוהים במיוחד במקצוע השיקויים הצליחו להתקבל לעבודה כזו.
בלין עמדה להפוך למגינת יערות. תפקידה יהיה לסייר ביערות ולדאוג שאף אחד לא מסכן את עצמו בהפרת שלוותם של הגריפונים או מנסה לדוג לא כחוק. היא עמדה לעבור הכשרה מתקדמת בהגנה עצמית ובכישוף המשפיע על התנהגות חיות.
כל אחת בירכה את חברתה על בחירת המקצוע והקבלה אליו. הן ריכלו על המורים ועל שאר התלמידות, והייתה הסכמה כוללת שהתרגיל של קריסטין היה המרשים מבין כל נבחנות האשליה.
בפנייה לרחוב שבו גרה נפרדה קריסטין מהשתיים והן קבעו להיפגש בסוף השבוע הבא, כשכל אחת מהן תוכל כבר לספר על חוויות מהפרק החדש בחייה. קריסטין הגיעה לדלת הבניין שבו גרה ומלמלה את לחש הפתיחה שכל הדיירים ידעו בעל פה. דלת הזכוכית נפתחה כלפי חוץ והיא צעדה פנימה והחלה לעלות במדרגות. אף שהייתה מעלית בבניין, היא בחרה בדרך הישנה לעבור בין קומות, תשושה מכדי להשתמש בכישוף כדי לשלח את לוח הפלדה במעלה הפיר.
כשהגיעה לדלת של דירה מספר 5, תהתה בהתרגשות אם אביה הכין הפתעה כלשהי לכבוד סיום הלימודים. לאחר מלמול לחש פתיחה נוסף, הפעם כזה שרק היא ואביה ידעו, נכנסה לדירה. להפתעתה הסלון היה ריק. קריסטין ציפתה למצוא את אביה יושב על הכורסה ומחכה לבואה, אבל הרהיט הירוק המיושן עמד מיותם.
"אבא?" קראה.
"במטבח," נשמע קולו של אביה. קריסטין חשה כי משהו בקולו נשמע אחרת. היא חשה למטבח, מקווה שהשכנה מלמטה לא החליטה להתנקם על עניין הסלמנדרה. כשהגיעה למטבח, הוקל לה לראות את פניו האנושיות של אביה, אבל לאחר מכן מבטה ירד לאזור רגליו והיא לא הייתה בטוחה מה רואות עיניה.
מסביב לרגלי אביה, על רצפת העץ, ראתה מעגל מושלם של פטריות אדומות כיפה מנוקדות בלבן, ממש כמו בספרי האגדות. קריסטין מייד זיהתה אותן כ"אמניות זבובניות" – פטריות שמשמשות לרקיחת שיקויי טשטוש ובלבול ושאין להן כל סיבה לצמוח במטבח שלהם.
היא צעדה לכיוון המעגל, נחושה להבין את העניין. "עצרי!" צעק אביה. "אל תיכנסי פנימה," פסק בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. היא נעצרה כשצעד אחד מפריד בינה לבין המעגל.
"אז אולי תצא אתה החוצה?" הציעה.
"הלוואי שיכולתי," השיב ותלה בה מבט חסר אונים, עיניו הכחולות מלאות עצב עמוק.
"אבא, מה קרה?" שאלה, מבולבלת יותר מרגע לרגע. אביה העביר בעצבנות את ידו בשערו המאפיר, השפיל את עיניו לרגע ולבסוף נתן בה מבט נוגה.
"זה בקשר לאימא."
קריסטין הייתה המומה. אימהּ מתה זמן קצר לאחר שילדה אותה, מוקדם מהצפוי. באופן לא ברור אף קסם ריפוי לא הצליח למנוע את המוות הטראגי. מהיום שזכרה את עצמה חיה רק עם אביה והדיבור על אימהּ היה מועט. היא ידעה שהיא הייתה מכשפה מוכשרת והכירה את דמותה מתמונה יחידה שנחה מעל האח בסלון הדירה. שיער זהוב, עיניים ירוקות חודרות, שאותן הורישה לקריסטין, וחיוך מסתורי. על הקרובים מצד המשפחה של אימה לא ידעה דבר, ועם השנים הבינה שאין גם טעם לשאול.
לאחר שהתעשתה היא שאלה: "מה בקשר לאימא?"
"יש משהו שאף פעם לא סיפרת לך עליה, משהו די גדול," אמר אביה והתפתל בחוסר נוחות.
קריסטין החלה לאבד את סבלנותה. למה אביה מתנהג בצורה כה מוזרה? האם יש מי שמאיים אליו? ולמה יש טבעת של פטריות סביבו?
"יפה אָדְרִיאָנוּס, אתה מתחיל להתקדם, אבל נראה לי שכדאי שאנחנו נמשיך מפה," נשמע קול נשי מאחורי גבה של קריסטין.
"מי שם?" קריסטין הסתובבה לאחור וכמעט התעלפה. שתי נשים צעירות ונאות, קטנות ממנה פי עשרה בערך, ריחפו מולה באוויר. מהגב של כל אחת מהן צמח זוג כנפיים שקוף ומנצנץ.
קריסטין צעדה לאחור עד שהתנגשה בדלפק המטבח וכמעט נפלה על הרצפה. הגברות המעופפות החלו לעוף לכיוונה. במקום להתנהג כמארחת, לשאול לשמותיהן ואולי גם להציע להן משהו לשתות, קריסטין בחרה בקבלת פנים חמה במיוחד. היא יצרה בכף ידה כדור אש, שיעור בסיסי בהגנה עצמית של מכשפות, ושילחה את הכדור לעבר הזוג בתקווה שייחסך ממנה הצורך לנהל שיחה עם השתיים. להפתעתה הכדור דעך באוויר ואפילו לא התקרב לצמד המסתורי.
"אולי נניח את כדורי האש בצד ונעבור לסידור ישיבה נוח יותר?" שאלה האורחת הראשונה. קריסטין עדיין לא עיכלה את המצב, אבל באותו רגע ישיבה נשמעה לה נוחה יותר והיא הנהנה. הדוברת נקשה באצבעותיה, ובן־רגע היו ארבעתם בסלון. אדריאנוס במקומו הקבוע על הכורסה הירוקה שמעגל הפטריות כלל כעת גם את רגליה. קריסטין מצאה את עצמה יושבת מולו על הספה האפורה. על השולחן שהפריד ביניהם ישבו בנוחות האורחות.
כעת התפנתה קריסטין לבחון את הופעתן. שתיהן היו בעלות עור בהיר, והיה בעיניהן מעין ניצוץ שהזכיר לה בצורה כלשהי את עיני אימהּ. פניה של זו שדיברה עד עכשיו מוסגרו בשיער גלי שחור ובוהק, והיא עטתה לגופה שמלה ארוכה בגוון כחול בהיר שהתאים לגון כנפיה המנצנצות. לאורחת השנייה היה שיער כתום לוהט והיא לבשה שמלה ירוקה זהה לגון כנפיה. היא נראתה ביישנית יותר מחברתה וניכר כי המפגש גרם לה להרגיש לא בנוח.
לאחר כמה רגעי שתיקה הצליח מוחה של קריסטין לחבר סוף סוף את פרטי המידע שקלט בדקות האחרונות. "האמניות, זו טבעת פיות! בגלל זה אתה לא יכול לצאת ממנה. אבל מה עושות שתי פיות בבית שלנו?"
"שאלה נהדרת קריסטין. ואני אשמח לענות עליה," הכריזה כחולת הכנף. קריסטין תהתה לרגע אם היא חולמת. היא ידעה שיש פיות איפשהו בעולם, אבל השם הזה תמיד נשמע רחוק כל כך, והיא קיוותה שלעולם לא תפגוש ביצורים אלו. הרעיון של אנשים קטנים עם כנפיים שעפים מפרח לפרח, מדברים עם חיות וחיים בשקט ושלווה ביערות קסומים, נראה לה מושלם מדי ומשעמם מדי. בלי סכנה, בלי מתח.
כשהייתה בטוחה שהמצב לא יכול להפוך לגרוע יותר, הוא החמיר, כי המשפט הבא של הפיה היה: "נראה לי שאפשר להתחיל בעובדה שגם אימא שלך הייתה פיה."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.