עניין של ערך

תש"ס-תשס"א: ימי הזוהר – תקופת "שחף"־"אלמוג"

בשם זה – "תקופת 'שחף'־'אלמוג'" – אני מכתיר תקופה של כשנתיים, שבהן, בכיתות י"א-י"ב, נתנו הקבוצות האלה למוסד הנהגה מעולה, ויצרו פריחה חברתית, תרבותית ופוליטית בלתי רגילה. גם בשבילי הייתה זו תקופה יפה – למעשה, היפה ביותר בכל שנותיי במוסד.

מה קרה כאן? מה היה בקבוצות האלה שלא היה, או שהיה במינון נמוך יותר, בקבוצות אחרות?

ראשית, היה כאן הרכב מעולה: חניכים בעלי אינטליגנציה – ובעיקר אינטליגנציה רגשית – גבוהה, סובלנות, "פירגון" ומוטיבציה גבוהה. שנית, הייתה כאן הנהגה מעולה של קבוצת בנות. בנוסף, כהשלמה לכך, נתינת כבוד ותשומת לב לכל אחד ואחת: לכל אחד היה ערך משלו, וכל אחד הכיר בערכו ותרם מלוא חופניים לעשייה הכללית. פאולה או ליטל לא היו מנהיגות, אך אי אפשר לתאר את השיחות ב"שחף" ללא פאולה, או את השירה ללא ליטל.

והיה גם, כמובן, הצוות הנהדר של המחנכות: אביבה, אביגיל ודבורה, שידעו היטב גם להעיר בלי חשש, להעמיד חניכים במקומם וגם לעודד ולטפח כל אחד.

 

השירה

ניצוץ השירה שניצת ב"שחף" הדליק לפיד שליווה אותנו לכל אורך הדרך ולא כבה עד הסיום. לעתים, אני מגיע לקבוצה, שבה השירה היא עניין של מקרה: פעם שרים חזק ובהנאה, ופעם אחרת – מתפזרים וכמעט לא שרים. עם כיתה כזאת, אינני יודע למה לצפות. כאן, ב"שחף", הייתה קבוצה של בנות – ליטל, איילה, כרמל, עופרית ומיכל – שהיו מוכנות לשיר תמיד. הן אהבו את השירה והשקיעו בה. היו הפרעות והייתה ביקורת נגד השירה, אך הבנות האלה לא נרתעו. בהנהגתי, הן הפכו את השירה לעמוד התווך של השיעורים.

אני הייתי גם המורה להיסטוריה של "שחף". בשיעורי ההיסטוריה, הייתי שר ומלמד משירי התקופות שאנו לומדים. לא פעם, היו אלה שירים שנראו תמימים ואנכרוניסטיים. למשל: "בהרים כבר השמש מלהטת." בכיתת "שחף", אהבו גם את השירים האלה, ולפעמים היו מתחילים לשיר אותם ביוזמתם. הייתה אצלם מין תמימות השלמה עם עצמה, שאינה מתקפלת מול הערות ציניות. מדי פעם, נדמה היה לי שבחלל הכיתה מרחפת דמותו של הנסיך הקטן. לא רק שלא היה מרד, הייתה השלמה מלאה מצדם עם הכיוון שאני מתווה, והיא נבעה מהם, ממה שהם באמת הרגישו ושאפו לו.

איזה שירים הם אהבו במיוחד? את כל השירים! הם פשוט אהבו לשיר. ובכל זאת? את "הגלשן" ואת "16 טון", שאני לימדתי. אבל, מעל כולם – את "ג'וני חזר מן החזית", שגם אותו אני לימדתי. למה דווקא השיר הזה? אל־נכון בגלל המנגינה והקצב, ואולי גם בגלל התוכן המעביר צמרמורת והרלבנטי כל כך. השיר הזה הפך באותם ימים למעין המנון בלתי מוכרז של המוסד, וחניכים רבים, גם מכיתות שלא השתתפו בשיעורי "חברה משתנה", אהבו לשיר אותו.

היה זה, כמדומני, במהלך כיתה י', כשהצעתי לבנות "שחף"־"אלמוג" לקיים ערב שירה במוסד. "אנחנו נכין שירונים, נסדר את המועדון, נזמין את דני עמית, הגיטריסט, ללוות, ונכתוב מודעות. מי שרוצה – יבוא." הן נענו בהתלהבות. במשך ערב שלם בחרנו שירים, הדבקנו והכנו שירון מיוחד. בערב עצמו פרשנו מפות על השולחנות, הדלקנו נר על כל שולחן והכנו כיבוד. באו כשישים חניכים. בליווי הגיטרה של דני, הייתה שם שירה נהדרת – חזקה, צלולה ובוטחת. אחרי ההצלחה הזאת, קיימנו ערבי שירה נוספים, יפים גם הם. הדבר הפך לחלק משמעותי של חיי החברה והתרבות במוסד.

בערב ראש השנה, בכיתה י"א שלהם, התאספו חברי המוסד על הדשא שמול המזכירות לטקס. במשך השנים הלך הטקס הזה ואיבד מחגיגיותו. הברכות, השירים והריקודים נראו כעומדים פחות ברשות עצמם ויותר כמבוא לעיקר הערב, שהוא הדיסקו. אבל, לערב הזה הזמנו, שוב, את דני, עם הגיטרה והשקופיות.

היה מעונן. באוויר עמדה תחושה של טרם גשם. הטקס הסתיים, והחלה השירה עם דני. באותו רגע, החלו לנחות טיפות גדולות, חמות, של גשם. הקהל, שישב עד כה במפוזר, התכנס סביב דני, כאשר בנות י"א במרכז. השירה, שבתחילה הייתה מהוססת, הפכה שמחה וחזקה. ככל שהתחזק הגשם, כך התחזקה גם השירה. הבנות – עופרית, מיכל ואחרות – נעמדו מול הקהל וליוו את השירה בתנועות ידיים וגוף. כשעה נמשכה השירה הנהדרת הזאת. בסופה, כולם היו רטובים, אך נרגשים מעוצמת החוויה.

 

הפעילויות והשיחות הפוליטיות

במסגרת השיעורים, קיימנו פעילויות רבות ומגוונות. אחת מהן, שאותה תיארתי בדפים קודמים, הייתה על ילדי תסמונת דאון והשקפותיו של אורי ליפשיץ. פעילות אחרת, יפה וצבעונית מאוד, התמקדה בסרט "התפוז המכאני" ובהשלכותיו.

הסרט הזה, בבימויו של סטנלי קובריק, הוא כבר לכאורה ישן, והיה כזה גם בכיתה י"א של "שחף"־"אלמוג", לפני חמש שנים. למעשה, הוא מעלה בכוח בלתי רגיל את בעיית התפוררותה של החברה המודרנית והתפרקותה מערכים. הדבר רלבנטי היום עוד יותר מאז. תיאור האלימות הנוראה – ובעיקר, הסתמית, חסרת המניע – של אלכס וחבורתו, היה, בעת יציאת הסרט לאקרנים, יותר בבחינת נבואה. היום, זוהי נבואה שבהחלט נתגשמה. רציתי, באמצעות הסרט והפעילויות שסביבו, להעלות את השאלה מה קורה לנו כחברה, ומדוע. האם אפשר להתמודד עם זה?

הקרנתי, אפוא, את הסרט לחניכים. זו הייתה פרשה לעצמה: חניך אחד או שניים לא עמדו בכך, וביקשו לצאת באמצע. בסיום ההקרנה, כאשר פתחתי את הפעילות, ציירתי על הלוח את פרצופו של אלכס, עם הכובע והעיניים הגדולות המביטות אליך במבט קר ונטול אמפתיה. ויקטוריה זיהתה מיד את הדמות וביקשה בהתרגשות: "אוי, אהוד, תמחק את זה, בבקשה, בבקשה. אני לא יכולה לראות את זה. הוא בא לבקר אותי גם בלילה." כה עזה הייתה השפעת הסרט.

לאחר תום הסרט, שאלתי אותם איך התרשמו, ואיזו מן הדמויות הרשימה אותם ביותר. אז, חילקתי אותם לקבוצות קטנות וביקשתי שיציירו דמות מהסרט, או מצב, וכותרת המבטאת זאת. למשל, ציור הדמות של אלכס וחבריו, ואחד מקורבנותיהם, ומעליו הכותרת "אלה הערכים שלנו", או דמות הקבצן, שמעליה הכותרת: "החברה מתפוררת; אין עתיד".

לאחר שסיימו, הם תלו את הציורים על הקיר. כל חוליה הסבירה את כוונתה בציור שלה, ויחד שוחחנו על כל ציור. מכאן הרחבתי את הדיון, באמצעות שאלות כמו: "מיהו אלכס ומה מניע אותו?"; "מה היחסים שלו עם הוריו?"; "מה היחסים שלו עם האחרים?"; "מה קורה לאלימות ולאלימים בסרט?"; "מה קורה לחברה?"; "האם זה סרט עלינו?"

הסרט מראה כיצד האלימות משתלטת על החברה. ניסיון החברה לדכא את האלימות בכוח מייצר אלימות בעצמו וממחיש את חוסר האונים של החברה. האלימות של אלכס וחבריו אינה נובעת משאיפה להתעשר. הם פשוט נהנים מהפעלת כוח, המכאיבה לאחרים, ומהשליטה באמצעות כוח. הם איבדו את הערכים הישנים של "סור מרע ועשה טוב", ואין להם עכבות פנימיות. מה שיכול לעצור אותם הוא רק כוח חיצוני. הדבר דומה מאוד למקרים שקורים גם בחברה שלנו היום.

בשיעור נוסף, קראנו ושוחחנו על מאמרו החודר של נמרוד אלוני: "חמישה תפוזים מכאניים לארוחת הבוקר" – על עולם שאיבד את אמונתו באידיאלים תרבותיים וחברתיים, על שקיעת החינוך בבתי הספר ועל חוסר הביטחון של ההורים ביכולתם להנחיל לבניהם מורשת ערכית ותרבותית. אז, בפגישה נוספת של שתי הכיתות, הזמנתי שלושה הורים ואת בניהם לפאנל. השמעתי את השיר "שמור על העולם ילד, כי אנחנו כבר לא מצליחים" והפניתי שאלות להורים ולבנים. להורים:

 

האם אתם, לפי הרגשתכם, כבר אינכם מצליחים לשמור על העולם? 

האם העולם של הבנים הולך ומתרחק מהעולם שלך, כפי שמתאר זאת נמרוד אלוני? האם אובד הקשר? האם אובדת היכולת להשפיע? 

האם נכון שהנער הולך ותופס את מרכז הבמה, כפי שמתאר זאת אלוני, ואצל ההורים גדל חוסר הביטחון בעולמם המוסרי והערכי? 

 

לבנים: "האם נכון שאין מערכת ערכים ונורמות יציבה? נסו לתת דוגמה."

 

לכולם: "האם אפשר לסמן כיוון לפתרון המצב הזה?"

 

סביב השאלות האלה נסבה השיחה, שהשתתפו בה רבים – הורים וחניכים.

שינוי בחינוך לא קורה בבת אחת, אלא בהדרגה, תוך כדי בחינה והפנמה של שאלות וכיווני השקפה והתייחסויות. כך היה גם כאן. השינוי הוא בדגשים, בשאלות חדשות שעולות, בתפיסות שהיו עד כה גולמיות, ועתה מתחדדות ומובהרות יותר. נדמה לי שזה מה שקרה לרבים מהחניכים, ואולי גם להורים, בתהליך שליווה את "התפוז המכאני". האנשים יותר נתנו את הדעת על המשבר שבו נמצאת החברה, וניסו לברר דרכים למוצא ממנו, למשל בבנייה ובטיפוח מחודשים של מערכת ערכים.

 

"לא ניתן לעוות את תדמית המוסד!"

בסתיו של שנת 2000, פרצה האינתיפדה השנייה, ועמה אירועי הרג נוראיים ותחושות של חרדה ואימה. נדמה היה אז שהתקווה להבנה ולעתיד טוב יותר בין שני העמים בארץ התרסקה סופית ואין לה תקומה עוד. על הרקע הזה, החלטתי לדחות את הנושא שתכננתי ("חילונים ודתיים") ולהקדיש שיעורים, ככל שיהיה צורך, לדיון בסכסוך בין שני העמים ולמחשבה על כיוונים של הבנה, למרות הכול.

הרבה תסכולים וכעסים פרצו החוצה באותן שיחות. לא היו שם ניסוחים מתוחכמים ולא רצון לייפות דברים, אלא תחושות ומחשבות שזרמו, ללא בקרה, אחרי שנכלאו בפנים זמן רב. דווקא משום כך – בגלל הראשוניות והגולמיות של הדברים – סבור הייתי שיש בהם חשיבות. הדבר נתן תמונת מצב אמתית – לא מה שאנו רוצים לראות – והוא ממחיש כיצד ניווטתי אני ולאיזה כיוון משכתי את הדברים.

הנה כמה אמירות מהדיון האמור:

 

חרא של הרגשה. כאילו שהערבים שחיים אתנו לא נאמנים יותר למדינה. יש הרגשה שאם תעבור יום אחד בתוך הכפרים שלהם, הם יהרגו אותך...

 

אני חושב שהרוכל הערבי שקניתי אצלו משהו, והיה נחמד אליי כי הייתי הקליינט שלו – אילו עכשיו הייתי עובר לידו, אולי היה הורג אותי, או זורק עליי אבן.

 

ערפאת מנסה לרצות את הערבים, ולכן הוא לא חותם על הסכם שלום עם ישראל.

 

הגיע הזמן שתפסיקו עם דעות שמאלניות חלשות. הגיע הזמן שנהיה מדינה חזקה. כוח מבין רק כוח. צריך כמה ברוך גולדשטיינים קטנים, שיעמדו בכל צומת.

 

חובה על כל אחד להעמיד את עצמו במקומם. הם ציבור מקופח. אני לא מסכימה עם הדרך שלהם, אני כועסת ומפחדת, אבל מצד שני אני יכולה להבין אותם.

 

המדינה אינה מתייחסת לערביי ישראל כאל בני אדם. לכן הם רוצים להיות פלשתינאים, כי אלה מתייחסים אליהם כמו לבני אדם. הם לא רוצים להעיף אותנו, היהודים, מהמדינה. הם רוצים שיתייחסו אליהם כמו לבני אדם, והמדינה לא עושה זאת.

 

מגיע לערבים שנעשה להם שואה. לנו לא הגיע, אבל להם כן מגיע.

 

במה אתם יותר טובים מהגרמנים? זו לא מלחמה, ושואה זה לא פתרון.

 

וגם:

 

האם אנחנו רוצים לרדת לרמה של הלינץ' ברמאללה? כוח הוא לא רק תותחים וטנקים, הוא גם כוח מוסרי, ובזאת ידנו על העליונה.

 

גם אני אמרתי את דעתי – נגד האמונה שכוח יפתור את הבעיות ובעד שיקול דעת והתנהלות שיש בה גם שיקול מוסרי.

בסוף השיחה נערכה הצבעה בשאלה האם יש פתרון. ארבעה אמרו שאין פתרון; עשרה אמרו שיש אפשרות לדו־קיום; כמה אחרים נמנעו.

אחת החניכות רשמה את הדברים כפי שנאמרו. שלחתי אותם, על דעתם של חברי "שחף", לירחון המועצה האזורית, "בעמק וברמה". מירה, העורכת, שראיינה אותי בקשר לשיחות האלה, שאלה: "כשאני שומעת את המשפטים הללו, אני תוהה: איפה אתם כמחנכים? איפה העמדה המשפיעה של בית הספר בדיון החשוב הזה?" השבתי:

 

המחנכים משתתפים בדיונים, ויש לזה בהחלט משקל. אני סבור שעצם קיום הדיון – שיש בו הקשבה ובחינה של עמדות ועובדות, ולא התלהמות – הוא דבר חשוב ומחנך. אנו משתדלים, בדרכים שונות, להרחיב את היריעה ולהצביע על מורכבות המצב, על גורמים שונים שמשפיעים, על כך שדברים אינם שחור או לבן, שהכוח לא יענה על הכול ושלא כל העולם נגדנו. הנושא הוא מתמשך. לעתים, בעיה שעולה בשיחה אחת מקבלת תשובה בשיחה אחרת. אין לנו ערובה שהקו שלנו יגבר אצל התלמידים. זהו דיון פתוח ודמוקרטי. אין כאן חסימה של דעות שונות משלנו. אבל בסך הכול, בצורות שונות, אנו משתדלים לתת יותר משקל ולהשפיע בכיוון של שפיות, של מחשבה צלולה ומורכבת ושל תקווה להבנה ולשיתוף פעולה בין העמים.

בעיקרו, זהו מאבק עם הפחדים והיצרים האפלים שנמצאים אצל כל אחד מאתנו, ואת אלה צריך להעלות לפני השטח ולבחון אותם "לאור היום", באופן רציונאלי, ולהתמודד אתם. זהו תהליך ממושך ומלא "זיגזגים", ואין בו קיצורי דרך. אבל, אם הולכים בו בצורה רצופה ועקבית, יש סיכוי טוב להצלחה. כלומר, להביא לראייה מאוזנת ואופטימית יותר של המציאות ושל האפשרויות הגלומות בה.

 

העורכת שמעה והביאה את הדברים בעיתון כפי שנמסרו לה.

אז, פרצה בקבוצה סערה אדירה. מתוך הכתוב ניבטה אל החניכים דמות שיש בה הרבה שנאה, גזענות וכוחנות. העיתון, כביכול, צבע את דמותם בשחור, והם לא יכלו לקבל זאת.

דבר אחד הוא כאשר אתה שומע חברים שלך מביעים דעות כאלה בשיחה פנימית בקבוצה; דבר שונה מאוד הוא כאשר הדברים יוצאים החוצה והופכים לנחלת הכלל. אז, כאילו, מקבלות הדעות הקיצוניות משקל יתר, ויש סכנה שתצטייר תדמית מכוערת של המוסד. נגד זה התקוממו החניכים – בעיקר המנהיגות של הבנות – ואי אפשר היה להרגיעם.

אני, כאשר יזמתי את הפרסום הזה, התכוונתי לטוב – להצגת התהליך החינוכי כפי שהוא נעשה בפועל. למיטב הבנתי, אי אפשר להציג דבר אמתי, מבלי להראות גם את הצדדים הפחות יפים שלו. בשביל חברי "שחף", זו הייתה פגיעה בציפור הנפש – במוסד החינוכי.

מי האשם? להלכה – אני. אבל, אני הרי שמרתי את החניכים מעודכנים כל הזמן. את הפרוטוקול של השיחות כתבו הם עצמם, והם שמעו ממני שהדברים יתפרסמו ויכלו להטיל על כך וטו. הזעם הופנה, אפוא, נגד מירה, העורכת. אבל, הוא היה בלתי צודק בעליל. אחרי שהיא שמעה אותם, והם – אותה, סוכם שהם יכתבו מכתב הסבר, והיא תפרסם אותו. הנה קטעים ממנו:

 

בכתבה "הכוח והחולשה" בעיתון זה, מתוארת שיחה של כיתתנו בשיעור "חברה משתנה" במוסד "בקעת כנרות", עם התפרצויות וצעקות, והשמעת דעות פרובוקטיביות פחות או יותר.

כאשר חברים נפגשים לדבר, הם אינם חושבים וחוששים מציטוטים (בוודאי לא בעיתון).

השיעורים הללו חשובים לנו מאין כמותם, משום שהם מאפשרים לנו להתמודד עם מחשבות ורגשות, לעבד אותן ולהבינן בצורה מעמיקה יותר מאשר הדרך שבה היינו עושים זאת לבדנו, אל מול מהדורת החדשות והטלוויזיה. הדיון שהואר בכתבה הנו התהליך ולא המסקנות והדעות הסופיות שלנו.

לא נוכל להתכחש לדעות אלו, אך נוכל רק לומר שהן אינן משקפות את הרוב בקבוצה או בבית הספר. הדבר היחיד שכתבה זו מייצגת היא הדרך היפה והנהדרת שבה אנו מסוגלים להתמודד עם הדברים, בצורה הכנה והגלויה ביותר. חשוב שתדעו שהדברים נאמרו מתוך סערת רגשות, ואסור להבין אותם בתור הצהרות פומביות.

בתקווה שתבינו,

קבוצת תלמידי י"ב

"בקעת כנרות"

 

נערים רבים – היום אף יותר מבעבר – מרוכזים בענייניהם ובעצמם, ומנותקים מהחברה ומבעיותיה. מכתב התגובה הזה משקף התייחסות שונה מאוד. הנערים האלה רואים במעורבות חברתית ופוליטית ערך חשוב ונלחמים בכל מאודם על האמת – מול מה שנראה להם כסילוף – ועל הכבוד של בית ספרם.

ולמירה, מילת תודה – על הפתיחות, ועל יחס הכבוד שגילתה כלפי החניכים.

 

פרשת המזוזות

יום אחד ניגש אליי הרן, מנהל בית הספר, ואמר: "הורים של חניכים מטבריה מציגים דרישה להתקין במוסד מזוזות, וזה עומד לעלות לדיון. מה דעתך להיות בצוות שיוביל את הדיון הזה?" הסכמתי מיד. זה הרי הדבר שאותו אני מחפש: דיון בשאלה עקרונית, שיעניין את חניכים. אם גם הורים יהיו מעורבים – מה טוב!

מסתבר שאחת האימהות מטבריה גילתה שבמוסד אין מזוזות בפתחי החדרים. כך היא אמרה בראיון עם נרי לבנה במוסף "הארץ", 30.3.01:

 

מה אני אגיד לך, הבן שלי כבר היה שנה אחת בבית הספר, ואני לא יודעת איך לא שמתי לב. ופתאום חברה שלי, שהבאתי אותה שתראה איזה דשאים יפים יש ואיזה בית ספר מקסים, ואיזו אווירה מעולה – פתאום מה היא אומרת לי? היא אומרת: "תגידי, טלי, את לא שמת לב שאין פה בכלל מזוזה?" מה אני אגיד לך, הייתי מזועזעת, אבל אמרתי לה: "טוב, בטח ישימו אחר כך." אבל המצב הלך והידרדר, וכל הזמן לא שמו מזוזה, עד שהעלינו את זה באסיפת ההורים והתחיל הרעש. אז אני העליתי את זה באסיפת ההורים של כיתה ז', ופתאום התחילו ויכוחים בעד ונגד, כאילו מה, מה בסך הכול ביקשנו? ואני באמת לא מבינה. אצלנו בטבריה אומרים שמזוזה שומרת מעין הרע, ואני לא אחת שכל הזמן מנשקת מזוזות, אבל, לפעמים. אז אני אומרת, נניח שהקיבוצניקים לא מאמינים במזוזה, נניח שהם לא חושבים שהיא שומרת עליהם מעין הרע – אבל אפילו אם זה לא יועיל להם, זה להזיק לא יכול. אבל, הם, במקום להסכים לגמור עניין, התעקשו על הפרוצדורה.

 

אמהות אחרות מטבריה הצטרפו לוויכוח בנחרצות ובבוטות. זהבה פרץ:

 

דמוקרטיה זה חשוב מאוד, אבל במקביל לדמוקרטיה צריך לעשות מה שאנחנו מבקשים, כי אנחנו משלמים המון כסף, ואם לא יעשו מה שאנחנו מבקשים, אנחנו נוציא את הילדים מפה. ואז, כשלא יהיה בכלל בית ספר, מה הקיבוצניקים יעשו עם הדמוקרטיה?

 

"למה רשמת את הבן שלך לבית הספר," שואלת נרי ליבנה. "לא בגלל שהוא בית ספר קיבוצי – זאת אומרת, חילוני והומניסטי ודמוקרטי?" ופרץ עונה:

 

גם בגלל זה, וגם בגלל שאני נגדית בכירה בלשכת גיוס, ואני רואה את כל החבר'ה שמגיעים. והחבר'ה הקיבוצניקים שמגיעים הם מעל ומעבר, א' א'. שאלתי אותם למה הם כאלה, והם אמרו לי: "בגלל הבית ספר." תראי את העברית שלהם, למשל. בהתחלה הבן שלי היה צוחק על העברית שלהם, אבל עכשיו הוא כבר יודע לדבר יפה כמוהם.

 

נרי ליבנה: "אז רשמת את הבן שלך לביה"ס, בגלל שאהבת את התוצאות של החינוך הקיבוצי, ועכשיו את רוצה לשנות את בית הספר." זהבה פרץ:

 

אני לא רוצה לשנות את בית הספר, הוא בית ספר מעולה עם אווירה נהדרת ובגלל זה אני מוכנה לשלם הרבה כסף. אבל, אני רוצה שישימו מזוזות. ואם לא, אני אוציא אותו מפה. את יודעת, אצלנו כשבן אדם חולה אומרים "תבדקו את המזוזות." ובאמת, כשפותחים את המזוזות, מתגלה שהן פסולות. ותדעי לך, זה לא רק עניין המזוזות. היה טיול שנתי עכשיו והיה אוכל לא כשר ואפילו לא דאגו לאוכל כשר לילדים שאוכלים כשר.

 

ואם אחרת, שוש זאנה, מוסיפה:

 

בעד 16 אלף שקל שאני משלמת פה על שני ילדים, אני לא מוכנה שיעשו פה כיפה מקרטון, כמו שקרה, ויכתבו עליה "נייק", ושהילדים שלי יראו שלטים כמו "אתם כופים עלינו". מה זה צריך להיות? והיה פה סטיקר "האדם ברא את אלוהים", שזה ממש חילול קודש, והמורים אפילו לא הורידו אותו.

 

נרי ליבנה: "גם את יכולה להתעלם מסטיקרים." – "לא, זה התפקיד של המורים להוריד את השלטים והסטיקרים, כי אני לא מוכנה שהילדים שלי יראו אותם."

 

אכן, שיעור מאלף בדמוקרטיה: מה שיהיה או לא יהיה בבית הספר הזה – אני אקבע, כי אני יודעת מה טוב ומה נכון.

ומה חשבו המחנכים והמורים של המוסד?

כך אמרתי לאורית פראג, כתבת "הדף הירוק":

אני חילוני, וחושב שלא צריך לעשות עירוב, ואינני רוצה שתתקיים פה זחילה אל עבר הדת. זאת סכנה שקיימת בחברה שלנו, כיוון שאצלנו יש ריקנות. הכיוון הנכון הוא לפתח את התרבות שקיימת אצלנו. השירה, הזמר העברי, הוא חלק ממה שיש.

 

ושלומית, לשעבר הרכזת הפדגוגית:

 

אנחנו בוחרים מהתרבות היהודית את אותם דברים שאנחנו רוצים להזדהות אתם. המזוזה ביסודה באה מעולם מאגי, ותכליתה לשמור משדים ורוחות. אני לא חושבת שאנחנו יכולים להזדהות עם זה. אפילו הרמב"ם התנגד למזוזות. לנו יש זהות מיוחדת, אנחנו לא סתם נקראים המוסד של השומר הצעיר.

 

ונדב, הרכז החברתי:

 

בית הספר הזה איננו מקיים אורח חיים דתי. הוא מביא מורשת של עם ישראל וחוגג את החגים, אבל בין זה ובין קביעת מזוזה יש מרחק רב. אני רואה בכך צביעות.

 

שירה, הרכזת הפדגוגית, ביטאה דעה שונה. היא אומרת כי העובדה שבית הספר פתח את שעריו בפני אוכלוסיות אחרות היא עניין עקרוני. אם זה הצורך של האוכלוסייה שמגיעה, אז זה פשטני להגיד שהם ידעו לאן הם מגיעים.

המזוזה, לדעתה, היא עניין טכני. אולם, הדיון עצמו מייצג נושא שמדאיג אותה כבר שנים רבות, והוא חוסר היכולת שלנו כאנשים חילוניים להגדיר לעצמנו מהי התרבות שלנו. "המילה חילוניות מזכירה לי חלל. מבחינה יהודית, הבית שלנו ריק. הטעות של הגישה שלנו היא בכך שהיא שמה את האדם במרכז. ואני אומרת שהאדם הוא ריבון, אבל הוא אינו במרכז. כשהוא עושה שיקול דעת, הוא צריך לכונן אותו על ערכי החברה יחד עם ערכי הפרט..." לפיכך, סוברת שירה כי ההתחשבות בקבוצה, שלה המזוזות חשובות, חשובה כערך בפני עצמו, יותר מעצם תליית המזוזות."

מסתבר שדעות המחנכים לא היו אחידות. נדב ושלומית הביעו, פחות או יותר, את העמדה החילונית המקובלת. שירה ואני הצבענו על הריק הקיים אצל החילונים ועל הצורך למלאו בתוכן חיובי. רק במסקנה המעשית – האם להכניס או לא להכניס מזוזות למוסד – נשארנו חלוקים. במהלך הדיון, עתידה הייתה עמדתי להשתנות, אך מנימוקים שונים מאלה של שירה.

 

הדיונים וההצבעה

ההשקפות השונות וחילוקי הדעות שהצגתי היו של המבוגרים. אלו השקפות שכל אחד ספג ובנה לעצמו במשך השנים, והן הפכו לחלק מזהותו ומאישיותו. השאלה ששאלתי את עצמי הייתה כיצד להופכן לרלבנטיות לגבי נערים ונערות בחטיבת הביניים ובתיכון, שחלקם בקושי שמע על מזוזות, ובעיות של זהות יהודית מעניינות אותם כשלג דאשתקד. איך לפעול כך שהנושא הזה ייקשר בהם ויהפוך לדבר חשוב ורלבנטי?

במבט לאחור, סייעו לכך שני גורמים.

האחד הוא הנגיעה לחייהם האישיים של החניכים. לא היה זה עניין ערטילאי, הנידון במאמרים מלומדים; מדובר היה בחיי היום־יום שלהם. לא רק נערים בכיתה י"ב יכלו לדון בנושא; גם אלו שבכיתה ח' היו מעורבים והזדהו עם אחד הצדדים.

הגורם השני הוא שהייתה כאן מעורבות חזקה מאוד של מבוגרים – ולא סתם מבוגרים, אלא הורים. כפי שאפשר להבין מהציטוטים שהבאתי, אלה היו הורים שידעו היטב מה הם רוצים והיו נחושים להשיג זאת. הרוח הלוחמנית והכוחנית שלהם הדביקה אליהם חלק מהילדים, ואף איימה להפוך את הדיון לאלים. בכיתה ח' לבש הדבר צורה של פגיעות ועלבונות. כה חריף היה הוויכוח וכה ממשית סכנת האלימות המתעוררת, שאצל כמה מחנכים החלה לבצבץ מחשבה שנייה לגבי התבונה שבהעלאת הנושא לדיון. אבל, זה היה רגע חולף. לי, אישית, לא היה ספק שהנושא הגדול הוא העיקר, ותקריות שקורות הן ריקושטים, שצריך לטפל בהם, אך בלי בהלה.

פתיחת הדיון הייתה בכיתות. בכל קבוצה, העלינו את הנושא: הסברנו מהי מזוזה, מה היא מכילה ומה חשיבותה בדת ובמסורת. הצגנו את השאלה האם אנחנו מצדדים, או מתנגדים, להכנסת מזוזות למוסד. העלינו כמה טיעונים לכאן ולכאן והשתדלנו שהחניכים יוסיפו עליהם ויחדדו אותם. ואכן, הדיון הלך ותפס תאוצה, ובפינות שונות של המוסד יכולת לשמוע חניכים ומחנכים דנים בעניין ברצינות ובחום. על לוח המודעות במרכז המוסד נתלה מכתב אנונימי של קבוצת חניכים, שהביע התנגדות נחרצת לקביעת מזוזות. המורה מיטל פרסמה תגובה:

 

כדי לרענן את זכרונכם, המזוזה מסמלת ומסמנת את הבית היהודי מדורי דורות. "בקעת כנרות" הוא בית ספר ציוני, יהודי וחילוני, המחנך את תלמידיו על ערכי הציונות, היהדות ואהבת האדם.

ב"בקעת כנרות" חוגגים את חגי ישראל, שהם חגים יהודיים, לומדים תנ"ך ו...אני מניחה (למרות שלא בדקתי באופן אישי) שרוב הבנים באו בבריתו של אברהם אבינו.

למרות כל הנתונים המדהימים הנ"ל, איש לא חשד עד היום ש"בקעת כנרות" היא ישיבה תיכונית...

לסיכום, יש מקום לדיון אמתי ולהחלטה משותפת של כל יושבי המקום הזה בנושא המזוזות, אבל תגובתכם הקיצונית רק שמה אתכם באותו מקום בדיוק של האנשים והחוגים נגדם אתם יוצאים.

 

על כך באה תגובה של אותה קבוצת תלמידים:

 

בית הספר "בקעת כנרות", שמאז הקמתו התנוסס עליו הדגל האדום, הנו בית ספר חילוני. כמו שאף אחד מאתנו לא ילך למסעדה סינית וידרוש אוכל מזרחי, כך גם לא יכול אף אחד היום לדרוש מבית הספר החילוני לשנות את הערכים שעליהם בית הספר מבוסס כבר מעל חמישים שנה... בדקנו את הנושא לעומק וראינו שבפעם הראשונה שמועלה בתנ"ך נושא המזוזות הוא מופיע בספר דברים ו': "שמע ישראל... ה' אחד... אשר אנוכי מצוך היום על לבבך... וכתבתם על מזוזֹת ביתך." דברים אלה באים בצורת מטאפורה, הבאה להדגיש בפנינו שיש לשמור את האמונה בבית, ובכך נעשים קרובים יותר לאל. פסק ההלכה שניתן אחרי (או בזמן) תקופת בית שני אומר שיש לשים מזוזות על הבתים, ובהן יהיו כתובים הפסוקים האלו. כמו שרובנו מעדיפים לא לקבל פסקי הלכה רבים אשר מוצאם מהרבנים, או מעדיפים לא לפרשם כמו שהם, כך ניתנת לנו הזכות למחות כנגד פסק ההלכה של המזוזות.

ובכן, מיטל, כידוע לך, עד לפני מאה שנה, הרבה דברים אפיינו את היהודים חוץ ממזוזות. וחשוב לזכור: מהדברים הקטנים האלו, שאין אנו שמים לב אליהם, מתחילה הכפייה הדתית!

 

הציטוטים ממכתב זה וממכתבים נוספים לקוחים מכתבתה של אורית פראג ב"דף הירוק", 1.3.01.

 

לא חקרתי את מקורות הנביעה של המכתב הזה, אבל ניכרות כאן בבירור טביעות אצבעותיה של שלומית. ואין בכך רע: החניכים מזדהים עם אחד המורים ושואבים ממנו רעיונות וידע, וכך מרחיבים ומעמיקים את השקפתם, וגם את רמת ומרחב הדיון.

הוויכוח בין החניכים התרחב והקצין לפעמים. הנה תיאורה של נרי ליבנה על כך:

 

במהלך השבועות שלפני הדיון, התנהלה בבית הספר מלחמת תעמולה בין התלמידים. כתובות ועלונים עם סלוגנים משעשעים למדי נתלו על העצים ולוחות המודעות ("בהצלחה בהמשך לימודיך, יהודי יקר"). היו גם כתובות על "הרב הרן" (המנהל) וסטיקרים של עמותות "עם חופשי" ו"חופש". באתר האינטרנט שהקימו התלמידים הטבריינים בתגובה, נכתבו השמצות נגד בית הספר ומתנגדי המזוזות.

 

אותי אישית הביא הדיון למחשבה נוספת ולשינוי עמדות. כזכור, התנגדתי בתחילה להתקנת המזוזות. בהמשך, שמעתי את המצדדים – הורים וחניכים – והתרשמתי מאוד – לא כל כך מטיעוניהם, כמו מהצורה שבה הם הובעו. לא היה מקום לטעות: העניין הזה היה חשוב להם מאוד. חלקם היו מוכנים לפרוש מבית הספר, אם לא יהיו בו מזוזות. השאלה ששאלתי את עצמי הייתה האם בשבילנו זהו עיקר אמונה כה מרכזי, שנהיה מוכנים לוותר על הילדים האלה.

ברור היה לי שאין זה כך. המזוזות הן מטרד, הן לא לטעמנו, אבל תלייתן לא תהיה פגיעה בציפור הנפש שלנו. אולם, ברקע עמדה שאלה מהותית יותר: האם זה לא יהיה פתח שדרכו יחדרו סממנים דתיים נוספים? בדבריי שהבאתי קודם, אמרתי שקיימת אצלנו ריקנות. והרי זה מה שיאפשר חדירתן של השפעות זרות – הסרת הסכרים!

אלא שכאן, בדילמה הזאת, מצוי גם הכיוון של התשובה. הבעיה איננה בסכרים, אלא במה שמאחוריהם – בלב. אם אין לנו על מה להגן, אם מאחורי הסכר ישנה ריקנות, אז לשם מה הסכר? והרי גם אם נצליח להגן עליו בפעם הזאת, הוא יקרוס בהמשך, משום שאין סיבה לקיומו. המטרה שלנו אינה יכולה להיות הגנה "דון קישוטית"; היא חייבת להיות התקפה, כלומר חידוש התכנים וצורת הפעולה החינוכית. במידה שנצליח להצמיח תכנים וצורות חדשים ורלבנטיים, בעיית המזוזות תהפוך מאיום קשה לעניין שולי. מלחמת המזוזות הנָה, למעשה, קרב מאסף: אנו מכלים כאן את כוחנו על עניין טפל, במקום לכוונו לעיקר.

בסיום השיחות המכינות, שנערכו בכיתות לקראת שיחת החברה, נערכו הצבעות. הרוב הצביע נגד המזוזות. מחלוקת התוצאות לכיתות השונות התברר שההתנגדות למזוזות גדלה ככל שעולה גיל התלמידים. ההתנגדות הגדולה ביותר הייתה בכיתות הבוגרות, ואילו בכיתה ז' היה רוב בעד המזוזות.

בשיחת החברה השתתפו, נוסף לחניכים ולמחנכים, גם הורים מהקיבוצים ומטבריה. היה זה דיון מאוד מקוטב. ההורים מטבריה שוב הציגו והסבירו את תביעתם הנחרצת להתקנת מזוזות. הנה תיאורה של נרי ליבנה:

 

גם בדיון הפומבי השמיעו התלמידים דעות בעד ונגד, ודיברו יפה. דווקא ההורים פיגרו אחריהם ונדמו לפעמים כמשתתפים ב"פופוליטיקה". "אני מתנגד," אמר עוזי, קיבוצניק שזוף במכנסיים קצרים משער הגולן. "כי דעתי בגדול היא שזאת עבודת אלילים. זה כמו שאני אשים לילד שלי מתחת למיטה ספר תהלים, ואחר כך אני גם אלך לקבל קמיעות של הבאבא סאלי. זה הכול שייך לא למסורת אלא לעבודת אלילים. בקצב הזה, בעוד חמש שנים גם יהיה כאן משגיח כשרות, ואחר כך נצטרך להביא את הבאבא סאלי שיברך את המוסד. תסתכלו מה נעשה בכל המדינה בנושא של כפייה דתית ואיך זה מתקדם. לא ייתכן שמיעוט של 30% קובע לכל המדינה."

"איזה מיעוט בראש שלך," נשמעו צעקות מהקהל. "אנחנו הרוב."

עוזי מודאג ממה שקורה בבית הספר שהוא עצמו למד בו. "אבל, בית הספר עבר תמורות גדולות," הוא אומר בצער. "פעם הוא היה הרבה יותר אידיאולוגי. הוא היה קודם כול מוסד חינוכי, מוסד שחינך לערכים שיתופיים, עזרה לזולת, עבודה בקבוצה. כל זה השתנה מאוד. התלמידים שבאים היום, באים כי הם רוצים בגרות, וכל העניין החינוכי די משני אצלם. ועכשיו מתחיל גם הקטע הזה של עבודת האלילים והכפייה הדתית."

שוש זאנה מטבריה, אמא לשני ילדים בבית הספר, עלתה לדבר וסיפרה ש"מבחינה כלכלית מאוד קשה לי שהילדים באים ללמוד כאן, ואני חושבת שאתם צריכים להעריך את זה שאנחנו מוכנים להתמודד עם הקושי הכלכלי. אני מבינה שאנחנו הרוב כאן, וגם לנו יש הזכות להביע דעה. אני לא רואה בזה כפייה דתית, כי כפייה דתית זה להכריח אדם לעשות משהו כנגד רצונו, נגיד להכריח לעשות קבלת שבת. אבל, בסך הכול, מזוזה זה מסורת של עם ישראל."

אחר כך, עלתה פרץ לדבר ואיימה להוציא את ילדיה מבית הספר. חיים סגלוביץ (הורה מטבריה) ניסה להלהיט את הרוחות ונופף בסטיקר של עמותת "חופש", הקובע כי האדם ברא את אלוהים. "זה לא כפייה?" צעק סגלוביץ. "לזה יש לכם כסף, ולמזוזות – אין?"

בסיום השיחה אמורה הייתה להתקיים הצבעה של כל הנוכחים, ולאחריה הצבעה במועצת בית הספר, המורכבת משלושה חלקים שווים: נציגי התלמידים, ההורים והמורים. ההצבעה במועצה הייתה אמורה לשקף את ההצבעה בשיחת החברה. אבל, ההורים מטבריה, ובראשם סגלוביץ, טענו שאסור לקיים הצבעה גלויה, משום שהיא מזמינה "לחצים ואיומים". הטענה התקבלה. הוחלט שהצבעת התלמידים תהיה חשאית. בתום ההצבעה הזאת התברר ששוב יש רוב למתנגדים, אבל הפער ביניהם לתומכים הצטצמצם בצורה משמעותית.

 

ההצבעה הסופית עברה, אפוא, למועצת בית הספר. לכאורה, התוצאות היו ידועות מראש: אפילו אם כל החניכים, המהווים יחד שליש מהמצביעים בגוף זה, יצביעו נגד, תעבור ההחלטה בקולות המורים וההורים. זו הייתה גם התרשמותה של נרי ליבנה: "לכן (בגלל החשש לעתיד בית הספר), נראה ההימור על הצבעת המורים במועצה כהימור בטוח למדי." למעשה, המורים וההורים לא היו גוף אחיד, ולכן קשה היה לצפות את התוצאה מראש.

התוצאה הסופית, המפתיעה: הרוב הצביע נגד המזוזות. אינני יודע אם מישהו מהורי טבריה מימש את איומו והוציא את בנו מהמוסד. לא תמיד דברים שנאמרים בלהט הרגע נראים נכונים גם לאחר מכן.

ארבע או חמש שנים מאוחר יותר, כאשר כבר החלה שקיעתו של המוסד, והוא עבר לניהולה של רשת "עתיד", הביא המנהל החדש את רב העמק, ובטקס מיוחד נקבעו מזוזות בחדר המורים ובכל כיתות המוסד. חבר העובדים היה כבר חלש יותר ופחות בטוח בעצמו. גם החניכים, שברובם כבר התחלפו, היו פחות לוחמניים. המעשה עבר ללא תגובה.

 

אם מסתכלים על הצד החינוכי של "מלחמת המזוזות", הרי קרה כאן דבר בעל חשיבות רבה מאוד. בתקופה שבה הבגרויות והתפיסה התועלתנית מאיימות לייבש ולשדוף את המעט שנותר מן הרוח ההומאנית, התנהל ב"בקעת כנרות" ויכוח ערכי שהגיע לכל חניך והאפיל על שאר העניינים, במשך שבועות. כל כך מיוחדת וחריגה הייתה התופעה הזאת, אפילו אצלנו, שאילו היה מישהו מציע תוכנית לעשייה כזאת חודשיים קודם, הוא היה ללא ספק נתקל באי אמון.

ברור שאם אינך מאמין שדבר יקרה, הוא באמת לא יקרה. אבל, האמונה בלבד איננה מספיקה. כדי שתהליך כזה יקרה – כדי שחניכים יקומו ויתמודדו על השקפות וערכים – חייב הנושא להיות מאוד רלבנטי ומזמין לנקיטת עמדה, כפי שאומנם היה נושא המזוזות. תפקידנו כמחנכים הוא לתפוס את ההזדמנות, להבין שנפתח לנו "חלון" ולהוביל את התהליך קדימה. אומנם, עשינו גם טעויות, למשל בהצבעות המסכמות. אבל, מכלול המהלך החינוכי היה חיובי מאוד.

האם שיעורי "חברה משתנה" תרמו להצלחה?

אין לי ספק בכך. השיעורים האלה הניחו את התשתית – בהעלאת נושאים ערכיים לדיון, בצורת ההתייחסות, ביצירת תרבות של דיון. מי שנשאו את שיחת החברה והעלה אותה לרמה גבוהה של דיון, היו חברי "שחף" ו"אלמוג". היה כאן, אם כך, מפגש מוצלח של נושא מתאים, הובלה נכונה וכיתות י"א יוצאות דופן, שהביאו להצלחה רבתי. אני בטוח שבהובלה נכונה אפשר ליצור תהליכים דומים גם במצבים אחרים.

 

המשוב הגדול

במהלך עבודתי, שאלתי את עצמי לא פעם האם ובאיזו מידה יש הצדקה ל"חברה משתנה". אחרי הכול, יש כאן השקעה לא קטנה של המוסד – בשעות לימוד, בשעות הוראה שלי, במשאבים. הדבר בא על חשבון שעות לימוד יקרות לבגרות. האם ההשקעה הזאת מצדיקה את עצמה? האם אפשר בכלל למדוד מקצוע כזה?

ההצלחה בבחינות הבגרות היא מדידה: המורה מקבל, אחרי כמה חודשים, נתונים בעניין אחוזי התלמידים העוברים וההתפלגות ביניהם. אבל, מה בענייננו? כיצד אני מודד הצלחות או כישלונות? האם אפשר לבטא הפנמה של ערכים באחוזים?

במהלך עבודתי ב"שחף"־"אלמוג", גבר הביטחון שלי שאכן נעשה פה דבר משמעותי וחשוב. הרמתי טלפון לעורך "הקיבוץ" והצעתי שישלח מישהו להתרשם ולראיין מחנכים וחניכים על "חברה משתנה". למרבה המזל, נפלה הבחירה על עזרא דלומי. לעזרא מחשבה מקורית, והוא יודע לנגוע בנקודות החשובות ולשאול שאלות קשות. הוא בא, ראיין חניכים ומחנכים, והבין שהוא רואה כאן משהו חדש. כותרת כתבתו "יותר חשוב מבגרות במתטיקה", וכותרת המשנה "אהוד שמיר, מחנך, מוביל מהפכה בתוכנית הלימוד במוסד 'בקעת כנרות' ומחזיר (סוף־סוף) את החינוך לערכים בבית הספר הקיבוצי. פרויקט לדוגמה." להלן כמה קטעים מכתבתו:

הכתבה הזאת תיפתח בשירה. שירת רבים. פעמיים בשבוע מתייצב אהוד שמיר... בפני כל אחת מכיתות החטיבה העליונה של המוסד החינוכי "בקעת כנרות", כדי להעביר שיעור במסגרת תוכניתו "אני ואתה בחברה משתנה".

תשע כיתות כפול שני שיעורים, הניתנים כתוספת לתוכנית הלימודים הרגילה – כך כבר כמעט חמש שנים. השיעורים הללו, לא תאמינו, נפתחים בשירה כיתתית רמה. מתוך שירון שהכינו נציגי התלמידים, יחד עם שמיר, הם בוחרים שלושה שירים, המשמשים פתיח לשיעור... לעתים בוחרים בשיר בעל משמעות אקטואלית שניתן לדון בו. את השירה מוביל שמיר בקולו העמוק.

אתה שר פורטיס־סחרוף?

כן, אני לומד את כל השירים שיש בשירון ושר יחד עם הכיתה.

השירה הכיתתית הזאת כבר תפסה הרבה גובה וכבר הניבה מועדון־זמר של השכבה כולה. למפגש האחרון של המועדון הגיעו חמישים נערות ונערים. מי שמנגן מביא את כלי הנגינה שלו ומלווה את השירה. המורים קיבלו את ההתפתחות הזו בהתלהבות.

כל השכבה הבוגרת משתתפת ב"אני ואתה בחברה משתנה", והתלמידים, כמו המורים, מלאי שבחים.

"זו הזדמנות מצוינת לתלמידים להביע את דעתם," אומרת אורית ורט־סטולרו, מורה למקצועות הומאניים, תושבת אפיקים. "השיעורים מאוד מעוררים. רבים מהתלמידים מבקשים לדבר ואינם מספיקים להגיע לרשות דיבור. בשיעורים המקצועיים לא נכנסים לתחומים כאלה."

מירב, תלמידת י"א מבית זרע: "השיעורים האלה מאוד חשובים לי. זה לא שאני אומרת 'איזה באסה, היום אין "חברה משתנה",' אבל אני בהחלט מחכה להם. לא יוצא לי לדבר על הנושאים האלה במקומות אחרים."

אורית ורט־סטולרו: "יש לכך תוצאות מעשיות גם במיקרו – השיעורים האלה מאוד פיתחו את תרבות הדיבור והוויכוח בתוך בית הספר – וגם במקרו – נעשינו מעורבים בזירה החיצונית. בעימות עובדיה־שריד, למשל, הזעקנו את מועצת התלמידים הארצית שתתעורר מתרדמתה ותגיב לנעשה. בבית הספר בחיפה שבו לימדתי, זה לא היה. התלמידים כמעט לא דיברו. הם באו לקלוט חומר ולחזור הביתה."

מימי ליבר, מחנכת ומורה להיסטוריה: "זהו אחד השיעורים הכי חשובים שיש, דווקא משום שלא נבחנים עליו. תלמידים נעשו מגיל צעיר מאוד תועלתניים. מה שלא לבגרות – לא מקבל חשיבות. כאן יש נושא לימודי־ערכי, שהתלמידים מאוד מתלהבים ממנו, מתווכחים עליו. החשיבה היא יותר ערכית ופחות הישגית. מערכת החינוך שלנו, בגלל המציאות הפוליטית, מאוד פוחדת לגעת בנושאים מסוימים. מאוד חשוב שמורה כמו אהוד – בעל דעות מוצקות, הפתוח לשמוע דעות אחרות – מוביל תהליך כזה. הילדים מאוד אוהבים אותו בקטע של השירה. במועדון־הזמר, השירה איננה קליפית־תזזיתית, כמו שמקובל בגילים האלה. יושבים ושרים בשיא הרצינות."

ורה קיטייב, תלמידת י"א מטבריה: "ההשתתפות של המחנכים שלנו בשיעורים האלה מאוד תורמת. אנחנו מדברים על מוסר, על ערכים. השירה מאוד חשובה. בפעם האחרונה, היו תלמידים שוויתרו על משחק מכבי חיפה מול בית"ר ירושלים, ששודר בטלוויזיה, כדי לשיר במועדון. זו לא שירה מקצועית, אבל מרגישים חזק את היחד. אכפת לנו יותר אחד מהשני."

מירב: "אנחנו עוסקים בהמון נושאים, והכול מעניין. נעשינו מאוד ערים מבחינה פוליטית. יש לנו מועצת חניכים מאוד פעילה. בשיעורים אנחנו נחשפים לסיפורים אישיים של המורים שלנו. דנו במאמרו של נמרוד אלוני על ראוי ורצוי בחינוך. במסגרת הדיון על אלימות נפגשנו עם אמא של עינב רוגל (שער הגולן) שנרצחה על ידי מי שהיה חברה. נפגשנו עם עולה מהודו שסיפרה על יהדותה ועדתה."

את יכולה לדבר על שיעור שיא, שהשפיע במיוחד?

מירב: "אני לא יכולה להיזכר באיזה 'שוס'."

ורה: "בשבילי, חשוב היה הפרס שקיבל אהוד מממשלת נתניהו, על פיתוח תוכנית לימודים ייחודית (פרס ראש הממשלה)."

אלכס: "זה טוב שיש דבר כזה, שהוא ייחודי לבית הספר שלנו."

אהוד לא נהפך למין גורו שלכם?

ורה: "בכלל לא."

מירב: "אין גילויי הערצה. לא בכל דבר אנחנו מסכימים אתו ולא בכל דבר הוא מצליח. אבל, יש הרבה הערכה. הוא מאוד מגבה את האנשים, מראה להם שהוא מעריך אותם."

ורה: "בתחילה, היו שיעורים שנראו לי בולשביקיים. הרגשתי שאהוד מוליך אותי למקום מאוד מסוים. זה עורר התנגדות. עם הזמן, הבנתי שזה לצורך הבהרת ערכים, מבלי לעשות ממני שבלונה. בסופו של דבר, זה תרם להבנה טובה יותר של המציאות."

הוותיקים שבינינו – בוגרי בתי החינוך לילדי עובדים, וגם בתי ספר אחרים – זוכרים בוודאי את הזן ההולך ונכחד של מורים בעלי השכלה רב־תחומית, ששיעוריהם היו רוויים במסרים חינוכיים־ערכיים. דרך לימודי המתמטיקה, אפשר היה לעסוק בקומוניזם, בפוליטיקה הפנימית, בהשקפותיהם של התלמידים, ולהמשיך עם הנושאים הללו לתוך ההפסקה.

היה זה בעידן שבו בגרויות למיניהן שיחקו תפקיד פחות גורלי בחיי התלמידים – או שכך נהגו להציגן – ולמורה כמחנך היה מעמד יותר חשוב. בימינו, עידן הציונים והרייטינג למקצועות "מעשיים", תופעה כמו שיעורי "אני ואתה בחברה משתנה" נראית מאוד יוצאת דופן.

מימי ליבר מודה ששיעורי מחנך הפכו ברבים מבתי הספר לעניין אנמי ושההצלחה כאן קשורה בעיקר לאישיותו של שמיר, שאיננו חושש להתמודד עם נושאים שנויים במחלוקת, שמורים אחרים "בורחים" מהם. "יש כאן שילוב של אדם שמאמין במעורבות חברתית, יודע לשיר יפה ולרכוש את אהדת התלמידים, ובית ספר שהחליט להקדיש משאבי זמן לתחום הזה," היא אומרת. "לעתים, מבטלים שיעורים במערכת כדי להיפגש עם אישיות ציבורית במסגרת התוכנית של אהוד. תרבות השיחה אצלנו קיבלה זווית אחרת."

למה שמורים אחרים לא יעשו את זה?

"אפשר, אבל צריך להתפנות לכך. אני למשל שקועה בהכנת הבגרויות ולא יכולה להרים את הראש מהן."

שרה מילר, רכזת ההוראה, מצטרפת לדעתה של מיכל: "חלק מרכזי בהצלחת התוכנית נובע מכך שאהוד אינו חושש להתמודד בחברת הצעירים עם נושאים מעוררי התנגדות, שהם מעבר למעגל האישי שלהם. צריך להיות מאוד מאמין ואמיץ – וזה מה שאהוד," אומרת שרה מילר.

זה סוג של דת?

בכל אמונה יש משהו דתי. אבל, אהוד לא חושב שיש לו קושאן על האמת. הוא נותן לגיטימציה לדעות אחרות. זה יוצר אווירה מיוחדת: אנשים מתמסרים לחשיבה חברתית, מתפתחת תרבות שירה מאוד מיוחדת. לא ראיתי תופעה כזו במקומות אחרים."

בעצם, אהוד משחרר אתכם מן הצורך להיות גם מחנכים. מעכשיו יש לכם קבלן לחינוך וערכים. אתם תלמדו והוא יחנך.

"התלבטנו בשאלה הזאת. אנחנו באמת רוצים שכל מורה יהיה גם מחנך, אבל המירוץ שכופה עלינו משרד החינוך משעבד אותנו לחומר הלימוד, מבלי למצוא זמן לעסוק בדילמות החיים. אני גם לא בטוחה שמורה מסוגל להוביל את זה ברמה ובהיקפים של אהוד. היום, מורים יוצאים מהאוניברסיטה חכמים לתחום אחד או שניים. אהוד שייך לתקופה של מורים עם השכלה רחבה."

אהוד שמיר פחות מחמיר בהערכתו. לדבריו, יש מורים ששיעור אצלם הוא גם ערכים ולא רק חומר לבגרות. מה שחשוב לו זה שה"בייבי" שלו מחלחל לתוך רוחו של המוסד ומשפיע על יחסי מורים־תלמידים ועל היחס של התלמידים לבית הספר.

בעידן ההישגי והתחרותי, יצרת מחדש את בית החינוך?

"זה לא אותו הדבר... אבל מבחינת העיסוק בעיצוב ההשקפה, ולא רק לימודי נוסחאות ושינון חומר, בהחלט יש דמיון."

לקראת פרידה נזכרתי באחד המשפטים הראשונים שאמר לי שמיר: "בשיר ליפא העגלון (נמצא בשירון) נאמר:

איני מבין בשום פנים

לאן כולם ממהרים

ריצה לקראת השד יודע מה.

ליפא, הוא מסביר לי, החליט לוותר על המירוץ. אנחנו לא צריכים לוותר. אבל, כשמשתלבים, צריך לדעת למה, איך ולאן רצים."

 

עד כאן הכתבה.

אם אחזור לשתי השאלות שהצגתי קודם, התמונה שמתקבלת מדברי המחנכים והחניכים היא ש"חברה משתנה" הפך לנושא מאוד מצליח ומשפיע, שמתבצעת בו הפנמה של ערכים. זה בפני עצמו הישג גדול מאוד. אבל, זהו נושא שקשור באישיות המיוחדת שלי, ואין אפשרות ליישמו בבתי ספר אחרים.

אחרי פרסום המאמר, ציפיתי לפניות מצד בתי ספר אחרים, אבל הן לא באו. "חברה משתנה" קיבל פרסום מאוד חיובי, אבל נשאר תופעה בודדת, חסרת השפעה כלפי חוץ. חמש שנים אחרי, עם הניסיון והתובנות שצברתי, נראה לי שהבעיה העיקרית בהיבט הזה היא השירה. סביר שגם מחנך או מורה שייענה לאתגר של "חברה משתנה", לא יראה עצמו מתאים להובלת השירה ויחזור בו. השירה יכולה להיות ערך נלווה – לא תנאי – לביצוע הנושא. באותו זמן, לא הייתי יכול לראות זאת, גם משום שהשבחים הרבים על השירה ערפלו את ראייתי, וגם משום שהשירה הייתה חלק כה חיוני של השיעורים. כך, השירה, עם היותה עמוד של אור, הפכה למכשול בפני התקדמות נוספת. חוסר היכולת שלי להבין זאת הגביר את הקושי.

הכרה חיצונית אחת, חשובה מאוד, קיבלתי על עבודתי: את פרס ראש הממשלה. זה היה בירושלים, במעמד מאוד מכובד. הדבר נתן לי חיזוק חשוב לקראת הימים הקשים שעמדו לבוא.

חוברות "חברה משתנה", שהיוו את הבסיס לפרס, היו נמוכות בכמה דרגות מהחוברות של היום. זה מראה, מצד אחד, את ההתקדמות הגדולה שעשיתי; מצד שני, זה מעיד על יכולתם של מעניקי הפרס לקרוא בין השורות ולהבין את הכיוון, את רוח הדברים. אני חב להם הרבה.

והערה נוספת, פרטנית יותר, על דבריה של שירה: שירה רואה בהתמודדות שלי בשיתוף החניכים עם נושאים שנויים במחלוקת – אומץ. אני יודע שגם מחנכים אחרים חושבים כך. מבחינתי, זו לא המילה המתאימה. אני נכנס לדיונים בנושאים שנויים במחלוקת, ואף מחדד במכוון את העמדות הערכיות, משום שזהו הלב של "חברה משתנה": כדי לבנות את עמדתו והתייחסותו, על החניך – והמחנך – להתמודד עם עמדות נוגדות ועם סימני שאלה. אני מעודד ומעורר התלבטות, כדי שיופנמו הדברים שמדובר בהם. אני רוצה שתהיה מחשבה עצמית, שקילה עצמית וקשיים, כדי שהעמדה שתתגבש תהיה באמת של החניך, ולא משהו שהורד מלמעלה. מבחוץ, זה אולי נראה כאומץ; למעשה, זוהי צורת העבודה הנכונה ביותר.

במחשבה נוספת, אכן היה אצלי אומץ, אבל במקום אחר. זה היה כאשר, מול ביקורת מרסקת ופגיעות אישיות, כשכל עבודתי הוטלה בספק והייתי על סף שבירה, התמדתי ולא נשברתי. אבל, זה כבר שייך לפרקים הבאים.

 

במסיבת הסיום של כל כיתה, נוהגים החניכים לתת לכל מורה דף מקושט ובו דברי תודה על השקעתו. במקרה שלי, בחרו החניכים מ"שחף" ומ"אלמוג" לקיים טקסי פרידה מיוחדים בשיעור האחרון, עם עוגה שהכינו, שיר וברכה. ב"שחף", הם הקרינו סרט וידיאו בבימויה של עופרית, ובו, בין השאר, נראה כל חניך מצדיע. למי? זה התברר בסוף, כשהמצלמה נחה עליי. ב"אלמוג" נתנו לי החניכים ברכה, ובה כתוב, בין השאר:

 

בשיעורי "חברה משתנה" אותנו ליווית במשך ארבע שנים. בשיעורים אלה שרנו, צחקנו, התווכחנו ואפילו למדנו.

על כך, אהוד, מורנו האהוב, אנו מודים לך מקרב לב...

תודה רבה לך על ארבע שנים נפלאות. מקווים שתמשיך בדרך זו גם בשנים הבאות. והעיקר – לעשות זאת עם השיר שבלב...

אוהבים ומודים לך,

קבוצת "אלמוג"