עצם חשופה

עצם חשופה

לפעמים, כשאני נוסעת באוטובוס צפוף במיוחד וצריכה לעמוד עם התיק הכבד במשך נסיעה ארוכה, אני מרגישה מקופחת (מילה טעונה, אבל התחושה בעינה עומדת): למה דווקא אני, אישה צעירה שהכול נראה תקין אצלה — אבל הכול בעצם לא — צריכה לעמוד, בזמן שאישה מבוגרת — אבל לא מבוגרת מאוד — יכולה לשבת? אין דרך לראות את הברגים הקבועים בקרסול ימין שלי, את עמוד השדרה שהאנטומיה שלו השתנתה ולעולם לא תחזור למה שהייתה, את העובדה שאגן ימין שלי קצת גבוה יותר מאגן שמאל. אי אפשר לראות שהעור במעלה ירך ימין שלי אינו מגיב למגע מאז שהורדמתי לראשונה בחיי — או אולי בעצם זה קרה כשהורדמתי בפעם השנייה? — ולכן אני מגרדת אותו עד זוב דם בחילופי העונות, והוא כואב, כאב עמום וקבוע שכמו הושתל הרחק בעומק הרקמות, בלתי מושג, הכאב הכי גרוע שיש.

מדי פעם, מתוך ניסיון לנחם את עצמי או כדי לבדוק שאני עדיין נושמת (כי לפעמים אני שוכחת), אני מלטפת את הבטן השטוחה שלי וקולטת מבט חטוף, של אישה מבוגרת בדרך כלל, שכמו אומר לי — אה, את... עדיין לא רואים עלייך. פעם אישה אחת באמת קמה בשבילי, אבל לא בגלל הברגים והכאב שאי אפשר לראות, ועל אף שהתעקשתי שהכול בסדר — למרות שהכול לא היה בסדר — היא אמרה, לא לא חמודה, את צריכה לשבת, ונתנה בי מבט רב משמעות. היריון לא רואים, ואז רואים בערך, ואז רואים ממש. מה בי גרם לאותה אישה לחשוב שאני בהיריון? אולי אותה אי נראות של הכאב שאני מחזיקה בתוכי, שכמו זועק — זה שלא רואים את זה לא אומר שזה לא קיים.

מה כן רואים? את הפצעים על העור שלי. הם הסימן הגלוי היחיד לעבר שלא ניתן לנחש. לפעמים רואים יותר, לפעמים פחות. תלוי בתקופה. בקיץ יותר. בחורף פחות. כשאני עצובה — יותר. אבל בדרך כלל ההתקפים מתרחשים כמו בלי סיבה. אולי חושבים שאני מזניחה את עצמי, לא מנקה את הפנים לפני השינה. אולי חושבים, חבל עליה, דווקא יפה, אם רק לא היו לה הפצעים האלה, אולי לא חושבים שום דבר, אבל אמא שלי תמיד חושבת על זה, תמיד מתמקדת בסימן השטחי לבעבוע שמתרחש בעומק, ודואגת להזכיר לי את זה בכל פעם שאני באה לבקר — בעצם: בכל פעם שבאתי לבקר. מה יהיה? היא הייתה שואלת, בוחנת את העור שלי במבט חקרני, ולא מציעה פתרון, או נחמה.

תשעה חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שדיברתי איתה. בעצם צריך לדייק: תשעה חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שניהלתי איתה שיחה, ממש שיחה, שיחה אמיתית, כלומר שיחה שהכאיבה לי באמת. באותו יום בסוף פברואר סגרתי את הטלפון ברגע מסוים באמצע השיחה, ואולי בעצם סמוך לתחילתה, ואין לדעת כמה כאב חסכתי כשהחלטתי לנתק את השיחה דווקא ברגע ההוא. ישבתי בברכיים משוכות אל החזה על הספה הצמודה לחלון הדירה שלי ואור צהריים חורפי קלוש האיר פנימה. החתולה נמנמה על אדן החלון כשאמא שלי אמרה בקול גבוה, בלתי נשלט ובו בזמן מהוסה: משהו לא בסדר איתך.

הבטתי החוצה, אל חלקת השדה הצחיחה שנפרשה מאחורי הבניין, כששמעתי את קולי כמו מרחוק עונה ברובוטיות: אני הולכת לסיים עכשיו את השיחה.

משהו איתי באמת לא בסדר. בשנה שקדמה לשיחה ההיא זה התחיל להתבהר.

זה התחיל בקיץ לפני החורף ההוא, קיץ שהביא איתו סיפורי אהבה פתטיים — אם בכלל אפשר לקרוא להם סיפורי אהבה — ופיטורים. לכן לא ביקשתי לעצמי יותר מדי, ופחות משבוע מרגע שסיימתי את עבודתי במקום שבו לא נמצאתי מתאימה, כבר ישבתי במשרד אחר באלנבי.

כמה שבועות לאחר מכן טסתי לחופשה ביוון, חופשה שתוכננה מבעוד מועד, כאשר הייתי עדיין מועסקת במשרה ההיא, הקודמת. במעמד הפיטורין שמרתי על זכות השתיקה. תבעתי את הפיצויים שהייתי זכאית להם ויצאתי לחופשה הראשונה שלי מזה שנתיים עם מעט מאוד כסף ועם אוריינטציה דפוקה. הבעיות באוריינטציה התחילו עוד לפני הטיסה ליוון. בכל בוקר, מיד אחרי שהייתי מתעוררת, היו עוברות עליי כמה שניות מתוחות שבהן לא ידעתי לאיזה משרד אני אמורה להגיע — של העבודה שפוטרתי ממנה או של העבודה החדשה, באלנבי. התבלבלתי באוטובוסים. סופי השבוע הגיעו מהר מדי, ואז לאט. חשבתי לעתים קרובות על כך שאני בת שלושים ואחת, כבר בת שלושים ואחת, אבל רק לעתים רחוקות ניסיתי להבין מה המספר הזה באמת אומר.

האביב לפני הקיץ ההוא דווקא טמן בחובו הבטחות. התקבלתי למשרה נחשקת במגזין עצמאי, זו שלימים פוטרתי ממנה. רבים התמודדו על המשרה, ואני נבחרתי. אמנם שתי הנשים שקיבלו אותי לעבודה, אחרי שערכו איתי ראיונות רשמיים יותר ופחות בבתי קפה שונים ברחבי העיר, עוררו בי לא מעט חשדות, אבל השיחות איתן היו קולחות ומאתגרות, ציפורניהן היו עשויות לעילא והן לבשו טי שירטים רחבות ויקרות בגזרות נקיות. על אף שניסיוני בתחום העיתונות היה דל, הן הציעו לי הצעה שהתקשיתי לסרב לה: לקפוץ למים העמוקים במסגרת פרויקט משמעותי שהקימו במו ידיהן. התעלמתי מתמרורי האזהרה — השימוש המופרז בקסם אישי, מקורות מימון מפוקפקים — והסכמתי למה שהתגלה בסופו של דבר כעבודה מיוזעת בכוך זעיר על גג בקצהו של מגרש חניה במרכז העיר. הכוך, שרצפתו הייתה מכוסה בשטיח אפור מעופש, היה מתמלא כל הזמן בפיח ובריחות טיגון עזים שעלו ממסעדות המזון המהיר הצמודות לו.

מהר מאוד הבנתי שמה שנמכר לי כהזדמנות אינו אלא מלכודת. הפסקתי להתאפר גם כשחצ'קונים הופיעו על פניי באמצע כל חודש, ובמחווה שהייתה מובנת רק לי גילחתי את שער ראשי. נפטרתי מכל הסנדלים שבקושי אפשר היה לצעוד בהם לפני שהתחיל לכאוב לי הגב. נשארתי עם שני זוגות בלבד. אחד לחתונות — או ליתר דיוק: אחד שנקנה לרגל החתונה היחידה שהלכתי אליה באותן שנים — ואחד לכל שאר משימות החיים. מאסתי בשתי הנשים התל אביביות בנות הארבעים ששכרו אותי לעבודה ואהבו לדבר איתי כאילו אנחנו קונות באותן חנויות בגדים.

באותו זמן גם החלטתי שאת החופשה שלי השנה אעביר לשם שינוי ביוון, ולא כמיטב המסורת בברלין, שבה החופשות שלי היו תמיד בודדות אבל גם חיות מאוד, ארוגות בנוף עירוני פתוח שאפשר היה למצוא בו דברים טובים — קפה, סנדלים — בזול. אלא שהשנה — כך החלטתי אז — אסע ליוון. בעיני רוחי ראיתי חופים לבנים וארוכים, עצי תאנה, בתים לבנים, זוהרים בשמש, שחדריהם אפלוליים וקרירים. לא ראיתי: בתי קפה ובני אדם.

לא, זו חוצפה של ממש, הסכימה איתי אמא שלי עוד לפני שפוטרתי מהמגזין ההוא, כשסיפרתי לה כיצד הבוסיות שלי דורשות ממני זמינות מלאה, בכל שעות היממה. האביב המבטיח חלף. היינו בעיצומו של הקיץ, ועשיתי את דרכי חזרה הביתה, לשכונה הדרום תל אביבית שבה אני גרה. כבר החשיך. בסוף הרחוב החד־סטרי, ממש ליד הבניין שבו שוכנת הדירה שלי, ניצב כיסא פלסטיק לבן, מאובק וקצת שבור. התיישבתי עליו וסקרתי את הרחוב השומם, על בנייניו הדו־קומתיים הישנים וחצרותיו המלאות בעשבים יבשים, בעוד אמא שלי משתתפת בצערי על מקום העבודה הנצלני שנקלעתי אליו.

במשך כל חייה אמא שלי לא זכתה להערכה שהאמינה שמגיעה לה. בבתי הספר שבהם לימדה היו המורות שומרות ממנה מרחק והמנהלות מזמנות אותה לשיחות נזיפה. היא לא הבינה את עמיתותיה לעבודה ולא הזדהתה איתן, או במילים אחרות: לא היה לה אכפת מהן. לא היה לה אפילו מספיק אכפת כדי להעמיד פנים שאכפת לה. היא תמיד תפסה את הצד של הילדים, האמינה להם וגוננה עליהם מפני הלב הערל של המבוגרים, אבל הם מעולם לא יכלו להגן עליה, והמבוגרים רקמו תמיד מזימות איך להיפטר ממנה. הנפש המיוחדת והיצירתית של אמא שלי לא העלתה את קרנה במערכת החינוך האפרורית שאותה ניסתה לשרת, ולכן היא הייתה מוצאת את עצמה פעם אחר פעם מחוץ למסגרת.

ישבתי שעה ארוכה על כיסא הפלסטיק, תיקי הכבד עדיין על גבי — היה בו מחשב נייד וקופסאות אוכל ריקות ומלוכלכות — ורצועותיו כבר דבקו לכתפיי בזיעה שהלכה והצטננה. דיברנו ארוכות. כבר היה לי ברור אז שהעסקה שעשיתי עם המעסיקות שלי במגזין הייתה גרועה לשני הצדדים: לי לא היה מספיק אכפת כדי שאקריב שעות נוספות מעבר למינימום ההכרחי בכוך החנוק, והן לא העלו על דעתן שלא יהיה לי מספיק אכפת. זו ציפייה שלא מרבים לדבר בה, אך היא ניצבת כאמת גלויה־נסתרת מעבר להרבה הצעות עבודה נוצצות יותר או פחות: צריך שיהיה לך אכפת.

הייתה זו הפעם האחרונה שבה אמי ואני דיברנו כאילו אנחנו יחידת גרילה אחת של שתי נשים שנעות בצללים, ומחפות זו על זו בעודן נלחמות על חייהן בג'ונגל של בוסיות רעות, חדרי מורים שתקניים ומשרדים לבנים — שתי נשים שדרכי המחשבה הלא סטנדרטיות שלהן אינן מתקבלות בהבנה, וכוונותיהן הטובות מתבזבזות על אנשים כפויי טובה. כשפוטרתי, אמי כבר הסתובבה בין כפרים בצפון הודו, ועל הפיטורים עצמם סיפרתי לה רק כשחזרה ואני כבר מצאתי לי עבודה חדשה וישבתי במשרד באלנבי, כמו כדי להוכיח לה: אני נוחתת על הרגליים, שוב.

במשרד באלנבי התכנסו מדי בוקר מספר לא רב של אנשים צעירים, מסבירי פנים ולבושים היטב, שעבדו יחד בתיאום הרמוני ועיצבו חללים פנימיים של מלונות בוטיק ויאכטות פאר. העברתי את ימיי בהתכתבות ערה אך שבורת שפה עם ספקים סיניים של מסגרות לתמונות; בשיחות טלפון עם נציגי שירות בשם ג'וש ואשלי שסייעו לי במבטא אמריקאי דרומי להשלים עסקאות לרכישת פרחי נוי מפיתוחי ברזל שלא נקלטו כהלכה באתרים קמעונאיים; ובניסיון למצוא את גון הירוק הנכון — מנטה? ג'ייד? — לטפטים שיכסו את קירות חדר האוכל השלישי של יאכטה חדשה. בניגוד לעבודותיי הקודמות, חבריי למשרד החדש לא העמידו פנים שכוונתם היא לשנות את העולם, ולמשך זמן קצר הייתה בכך הקלה.

הבנתי שהדברים אינם כשורה כשישבתי באחד הימים במשרד באלנבי ומרחתי קרם ידיים משפופרת קטנה. פתאום הבטתי בהשתאות בידיי וריח הלבנדר הסינתטי והמבחיל הכה בי בבת אחת. שעת אחר הצהריים השקטה תחת אורות הניאון במשרד הלבן מאוד, והנגיעה הרכה שלי בעצמי — יד מושחת יד — כמעט הוציאו אותי מדעתי. לרגע הכול איבד משמעות, והייתה לי הרגשה שהכול הולך לאיבוד ואני לא יודעת יותר כלום, בעיקר לא על עצמי. העברתי את מבטי מהידיים החלקלקות, שהסבו לי מועקה גדולה, לחלון. להקת יונים פרחה לפתע מגג הבניין ליד בקול גדול.

כשפוטרתי שוב כמה חודשים לאחר מכן, אמי ואני כבר לא היינו יחד באותו סיפור. יחידת הגרילה פורקה. משהו לא בסדר איתך, היא אמרה, והבנתי פתאום שהיא צודקת. לא הייתה לי ברירה אלא להתחיל לגלות מה בדיוק לא בסדר.

תשעה חודשים חלפו מאז השיחה ההיא. בזמן האחרון הבקרים שלי שקטים. אני מתעוררת לאיטי במיטה, ומעבר לקולותיהם המהוסים של ילדי השכנים הדתיים המנומסים ופרצי המניה הבלתי צפויים אך המעטים של השכן חובב־טראמפ מלמטה, הכול שקט למדי. יש לי זמן לנמנם עוד קצת, להתנגד ליללות החלולות של החתולה האילמת שלי שדורשת את תשומת לבי מיד עם הופעת סימני ההתעוררות הראשונים. אין משהו דחוף שמחכה לי. אבל כל בוקר מחדש אני יודעת: משהו בי מבקש לזוז.

לא אני זו שצריכה לזוז, אף שלעתים קרובות יותר ויותר נדמה לי שאולי כן. מדי פעם, אחרי שאני כבר מצליחה לקום מהמיטה, וחותכת פירות, עדיין בפיג'מה, ועובדת — מעט, כמה שפחות — אני מוצאת את עצמי גולשת באתרים להשכרת דירות, מחפשת בית קטן, מקסימום שני חדרים, במקום מבודד אבל נגיש לרכבת, עם חצר וכמה שפחות שכנים. לפעמים הבית הזה נמצא במישור החוף הצפוני. לפעמים במושב בשפלה. בסופו של החיפוש בעמודי הנדל"ן אני סוגרת את הדפדפן ומהרהרת באפשרות הקונקרטית לברוח מכאן, לגדל ירקות ותרנגולות איפשהו, לקום לפנות בוקר ולצעוד ברגל למאפייה מקומית, לאפות שם לחם ולמכור אותו, לסיים את העבודה בצהריים המוקדמים ולשוב אל הבית הקטן, להיכנס בשעריו, להתעצל בצל עץ פרי בגינה, לקרוא ולהיות שמחה בחלקי.

אני יודעת דברים שאני לא יודעת עליהם כמעט כלום מעבר לכך שהם שם, שהם קיימים, אמרתי למי שהיה אז הפסיכולוג שלי זמן לא רב אחרי שפוטרתי שוב. הוא, מצדו, הטיל ספק בפנטזיית הבריחה שלי. וכאשר גל דיכאון חדש, עוצמתי, כמעט בלתי ניתן להבנה, הציף אותי, הוא הציע גישה אחרת לחיפוש הדבר שאני לא מצליחה למצוא. אחרי פגישה נוספת בקליניקה שלו בצפון העיר, הצמודה לבית פרטי רחב ממדים שהוא עצמו לא מתגורר בו — קליניקה שהיא תמיד חשוכה במקצת — הוא שאל בייאוש, בשיחה טלפונית: אולי תרופות?

מעט לפני השיחה איתו, ישבתי במרפסת, מביטה בעציצים מלאים באדמה שישבו בה פקעות רדומות של רקפות. התחלתי להשקות אותן, מתוך ציפייה שכבר הגיע זמנן להתעורר אחרי הקיץ הארוך. הערב עמד לרדת כשקיבלתי הודעה מגבר שחיכיתי לו: חזרתי, אבל הכרתי מישהי, אני מצטער. חיפוש מהיר בפייסבוק העלה פרצוף מחייך של מורה ליוגה, גמישה וחלקת עור. גללתי בין תמונות וסרטונים שבהם היא נראתה בסטודיו שטוף אור, מרוצף פרקט, שערה אסוף ברישול אגבי, לפעמים תוך כדי תרגול תנוחת יוגה בלתי אפשרית, לפעמים יושבת ברגליים מפושקות וגב זקוף, אוחזת בכינור, מנגנת ושרה. In case you’ve forgotten, היא אומרת־לוחשת בקול רך כשהיא מביטה הישר אל המצלמה, you are easy to love.

באותו שבוע הודעתי לפסיכולוג שלא אוכל להמשיך להתראות איתו. שנינו ישבנו זה מול זו — הוא על אותה כורסת בד חומה מאיקאה שראיתי בקליניקות רבות כל כך, אני על ספה אדומה עם ריפוד דמוי עור. הייתי מיואשת מעצמי וממנו, והוא מיואש ממני ואולי גם מעצמו, לא הייתה לי דרך לדעת. הרגשתי שהגיע הזמן להודות: משהו באמת לא בסדר איתי. מהו הדבר שאיני תופסת את משמעותו? המציאות הפכה בלתי ניתנת לפענוח, הסברתי לו. עצם השימוש במילים, אמרתי, ממית את האדמה שבה התחיל לצמוח סיפור חדש שתוכנו עדיין עמום וגבולותיו עדיין שבירים, רגישים לכל פרשנות, בטח לפרשנות יתר.

כבר שנים שאני נמתחת מבפנים כמו קפיץ ומטרידה את עצמי ימים ארוכים ורבים בשאלה, מה לעזאזל אני באמת רוצה. כשלבסוף הגעתי לכפר הדייגים הקטן באי היווני ההוא, הוא נראה במבט ראשון בדיוק כמו שקיוויתי שייראה, אבל כשטיפסתי שם על גבעה קטנה, מתפתלת במעלה התלול, לא מצאתי על הפסגה בית קפה קטן אלא כנסייה לבנה שעליה התנוסס דגל יוון, וכשהלכתי עד קצה הכביש היחיד בכפר — שבקצהו חשבתי שאמצא מבנה אבן פשוט עם שניים־שלושה שולחנות בחצר מתחת לצל גפנים, ואיש זקן שיושב שם ודאי דרך קבע, שותה ושותק, וכבר ראיתי את עצמי מתיישבת שם באנחה, כי על הזדמנות כזו לא מוותרים, ולוגמת קפה חזק ומתוק — שוב התברר לי שתקוותיי ותוכניותיי נועדו להתנפץ, כי בקצה השביל מצאתי רק שער גדול וכעור של מחנה צבאי, בסיס חיל הים היווני, ליתר דיוק, ולצדו שלטים שמזהירים לא להיכנס לחוף הפרטי שמעבר לו. וכשהבנתי שלבי מייחל, לשווא, למצוא בתי קפה בכל המקומות האלה, כבר היה מאוחר מדי, והייתי תקועה בכפר משמים על אי שלא מצאתי בו לא חופים לבנים וארוכים כמו בחלומותיי ולא בתי קפה, והחופשה עמדה להיגמר.

שעות ספורות לפני הטיסה חזרה לארץ עדיין לא הבנתי למה בכלל נסעתי. רציתי לבקר באיזה שוק פשפשים שהמליצו לי עליו, אבל אחרי שהתחלתי לצעוד לשם ויתרתי והתיישבתי באיזו מסעדה, וכשקמתי תעיתי בדרך בלי הנאה. אחזתי במצלמת הפילם שלי וכמעט שצילמתי ציור קיר, אבל עצרתי, וכעבור רגע הבנתי שהציור לא נראה שונה במיוחד מציורים רבים כל כך שראיתי בחיי בערים אחרות.

כשחזרתי הביתה הבנתי: אני כועסת עליה. אני כועסת עליה כל כך, שאין סיבה שאוותר על הכעס. אם אתם חושבים שיש משהו שאתם מייחסים לו חשיבות רבה מדי, משהו שאתם לוקחים יותר מדי ברצינות וצריכים להרפות ממנו — משמעות הדבר היא שעדיין לא לקחתם אותו מספיק ברצינות; זה היה קולה של המורה שלי למדיטציה שהדהד באוזניי.

כשבוקר אחד התעוררתי והבנתי שאני יכולה לשאול איך להכניס עוד אושר לכל דבר במקום איך להכניס עוד סדר לכל דבר — משהו השתנה. במקום לעקוף את הכאב שליווה את הקשר שלי עם אמא שלי לאורך השנים, התחלתי להעמיק לתוכו. הצלילה אל תוך הזיכרונות שחגתי סביבם ונגעתי בהם רק לעתים רחוקות מילאה אותי בשלווה בלתי צפויה, ברוגע מזכך. לא רק שלא ויתרתי או סלחתי לה על מעשיה, אלא הלכתי בכיוון ההפוך: החמרתי איתה, וחזרתי שוב ושוב לזעם שהנטישה שלה עוררה בי. ערכתי רשימות קפדניות, דקדקניות, של כל הפינות שעיגלה בתור אמא, של כל העיוורונות הקטנים, כל הזמנים והמקומות שבהם היא הסיטה את מבטה כשהייתי זקוקה לה. לא החסרתי אף פשע מרשימה הולכת וגדלה ששמרתי בלבי, כך התברר לי, כל השנים, וכעת לא נותר לי אלא להיזכר בה. הלכתי עד הסוף. הבנתי: מי שלא מוכנה להביט בפשעים שאמא שלה ביצעה כלפיה — לעולם לא תגדל.

חכי שיתחיל להתקרר, אמרה לי אחותי כששאלתי אותה על פקעות הרקפות הרדומות, ורק אז תתחילי להשקות, והן ישובו לפרוח. כרגע זה נראה חסר סיכוי, האפשרות שמתוך היובש הזה יצמח משהו, אבל זה יקרה, היא הבטיחה. הייתי נחושה בדעתי להאמין, או לפחות לנסות להאמין, שמעבר למה שאני רואה יש קיום חי, אבל התקשיתי להרגיש את זה, לדעת את זה, לבטוח בזה. הרי גם אם ישנה אפשרות שהרקפות יתחילו לפרוח, באותה קלות הן יכולות להפסיק לצמוח, אם למשל אטביע אותן ביותר מדי מים, או להפך, אשכח להשקות אותן. זה יכול לקרות. כבר ייבשתי צמחים למוות בעבר. מה שנראה בהתחלה כהזנחה בעקבות אובדן עניין קל התגלה בדיעבד כהמתה בכוונה תחילה, כי כשאני מתחילה לתעב את הנזקקות שלהם מזדחל אליי פחד, ואני מפסיקה לצאת למרפסת בבוקר ומתעלמת מהם לגמרי.

כשהקיץ חלף, חוליית הגרילה כבר התפוררה. נותרתי לבדי בג'ונגל. בשבועות לפני כן השיחות ביני לבין אמי הלכו והתמלאו בסודות ובסיפורי הצלחה שטוויתי למידותיה. השינוי הקטן בפוקוס — מסדר לאושר — היה קטן כל כך, שהחיים המשיכו להיראות כמו שנראו קודם, בלי הבדלים משמעותיים. המשכתי לחלום על בית בכפר, אלא שהמסקנה הייתה — זה לא זה. הבית הרחוק הוא רק סימן, ואני רחוקה מלהבין מה מסומן בו. הבנתי שמה שלא יקרה בפנטזיית הפסטורליה שנתפסתי אליה הוא שהמשהו בי שמבקש לזוז באמת יזוז. אז ישבתי הרבה במרפסת והבטתי, תשושה, בפרחים ואז בשמים, והנחתי לעייפות לעטוף אותי עד שהשינה נפלה עליי וקמתי לעוד יום דומה מאוד, שגרתי מאוד, מפורק מאוד.

הקשר ניתק. אמא שלי שוב בהודו, והחלום עדיין לא מניח: התבודדות, טבע, שקט.

היא מגדלת צמח קנביס בגינה שלה, אחותי סיפרה לי בביקורה האחרון אצלי. ישבנו כהרגלנו בסלון שלי — אני על הספה הגדולה, היא על הספה הקטנה, והחתולה עוברת בינינו, מתכרבלת פעם לצדה, פעם לצדי. ביני לבין אחותי ישנה הבנה עמוקה סביב כל דבר ועניין; שתינו מביטות בעולם מבעד לאותם סדקים בחומה שבנינו סביב לבנו. היא מגדלת את הקנביס, סיפרה לי אחותי, בעזרת בחור צעיר ששכר ממנה יחידת דיור לפרק זמן קצר, ועכשיו שדרג את מעמדו וחי בחדר גדול במרתף — החדר שאחותי התגוררה בו כשעוד גרה עם אמא. אמרתי לאחותי שאני מעדיפה לא לדעת שום דבר נוסף מעבר למה שכבר סיפרה לי, ובכל זאת חזרתי לגשש מאוחר יותר, כששטפנו יחד כלים: מי הבחור הזה ומה הסיפור שלו? הוא מאוד מוזר, אמרה אחותי והניחה צלחת במתקן הייבוש. בן עשרים וחמש בערך, ג'ינג'י, גבוה. חתיך? שאלתי, קצת נבוכה מהשאלה. תכלס חתיך, היא ענתה, אבל שקט ומוזר. הוא עובד כמציל ומדריך שחייה ביישוב. אבל למה הוא גר במרתף של אמא? שאלתי. אחותי זקפה גבות והרימה כתפיים בתמיהה.

קורה שם משהו רומנטי? חשבתי לשאול, אבל ידעתי שהתשובה תהיה שלילית. אמא שלי מותחת דברים קרוב לגבול הנורמה, ממש עד לקצה, אבל באורח פלא תמיד עוצרת שם. מעולם לא הצלחתי להבין איך היא יודעת איפה לעצור, כי ברור שבדעתה לא עולה אפילו לרגע שהיא מתקרבת לגבול.

בכל מקרה, העניין עם הקנביס לא חדש. לפני שנה — כשלושה חודשים לפני השיחה האחרונה שלנו — ביקרתי בביתה. אחותי ואני ישבנו בסלון הרחב שלה, הפתוח אל גינה מרוצפת בדק עץ שנטועים בו, במרווחים קבועים, עצי פרי. כמו תמיד, חתולי החצר הרבים נמנמו על הבדים הפרושים למענם בפינות שונות בחצר ועל ספות הגינה הישנות, או נכנסו לבית ויצאו ממנו בלי להקדיש לנו תשומת לב. בזמן שאמא שלי התעסקה במשהו בחדר שלה, דיברנו אחותי ואני על וויד. דיברנו בקולות מהוסים, אבל היא קלטה כנראה קטעי מילים ומשפטים — יש לה כישרון לזה, כישרון שעבר גם אליי, כישרון שהייתי מוותרת עליו בשמחה, מכיוון שלעתים קרובות מדי אני נסחפת אל תוך שיחה שלא יועדה לאוזניי, ובגלל שאני לא אמא שלי, אני לא מתערבת בה באופן פעיל, אבל ביני לבין עצמי אני מתחילה לתפוס עמדות ולגבש דעות על מצבים שלא נוגעים לי כלל.

יש משהו מתיש בהאזנה פסיבית, אבל בשביל אמא שלי אין בהאזנה כזאת שום דבר פסיבי, ולכן זה כנראה גם לא מתיש אותה; להפך, היא אוהבת להפוך מיד לחלק מרכזי בסיפורו של הזולת. ולכן, כשהיא יצאה מחדרה היא שאלה אותנו מיד: על מה אתן מדברות? ניסינו לעטות פרצופי פוקר, ואני ככל הנראה הצלחתי כרגיל, ואחותי ככל הנראה נכשלה כרגיל — אני שקרנית מעולה ואחותי לא מסוגלת לספר פחות מהאמת כולה. ואז אמא שלי הלכה לארון קיר צדדי מעץ כבד ליד דלת הכניסה, שבו היא מאחסנת חפצים בלתי שמישים, ארון שמעולם לא פתחתי, ושלפה משם צמח קנביס יבש אדיר בגודלו.

אני לא יודעת מה היא חשבה באותו רגע. זה היה אחד הרגעים האלה שאני לא מצליחה להבין למרות שאני מכירה אותם היטב — אחד הרגעים שבהם המניעים שלה זרים לי לחלוטין. לפעמים נדמה לי שהיא מפיקה הנאה מעצם הזעזוע שהיא מעוררת, אבל לעתים קרובות יותר התחושה היא שהיא מנסה לשמוט את האדמה מתחת לרגליי פשוט כדי שארגיש ולו לשבריר של רגע איך זה להיות היא. כשההלם הראשוני שכך פרצתי בצחוק. כולנו צחקנו, אבל בדיעבד אני מבינה שכל אחת מאיתנו צחקה מסיבות שונות. קשה לי לתאר למה בדיוק אמי צחקה, אבל אני יודעת שאני צחקתי כי הרגשתי גאווה מהולה בעצב עמוק. גאווה, על כך שאמא שלי מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה בן אדם צפוי ולעולם לא תחדל להפתיע אפילו אותי — בתה הבכורה; ועצב עמוק, כי בדיוק הדבר הזה, שמעורר גאווה כה גדולה ומצחיק כל כך באמא שלי, הוא גם מה שהיא עצמה לעולם לא תהיה מודעת לו, אבל יגרום לי להרגיש כל הזמן, ללא שום הפוגה, את האדוות המטלטלות, הקשות כל כך לפענוח, של דברים שמוסתרים במעמקים.

היא סיפרה לנו שהיא מגדלת את הצמחים האלה כבר זמן מה בגינה, מאחורי הספה הפינתית המרופטת, ספת שזלונג מבד בצבע בורדו שלפני שנים רבות הייתה הרהיט המרכזי בסלון הבית שגרנו בו יחד כמשפחה. כעת הספה הזו היא עוד אחת מספות הגינה, רק שבניגוד לספות האחרות, שגם אנחנו יושבים עליהן לפעמים, על הספה הזו לא יושב אף אחד פרט לחתולים. ומאחורי אותה ספה, כך סיפרה לנו אז, יש עציצי קנביס שצומחים ומשגשגים כבר כמה חודשים. אף אחד לא שם לב, היא אמרה, חוץ מסבא. מתברר שרק סבא שלי, אבא שלה, שגילו מתקרב לתשעים, חשב להסתכל מתישהו מעבר לשזלונג בעודו מסתובב חסר מטרה בגינה באחד הביקורים שלו ושל סבתא שלי בבית אמי. כשהוא גילה את העציצים, הוא שאל אותה, כנראה בחצי צעקה, כמו שהוא מדבר תמיד מאז התחיל לאבד את שמיעתו, את מגדלת קנביס? כן, היא ענתה לו. אה, הוא ענה, ובכך נגמר הסיפור.

בית אמי ניצב בקצה רחוב חד־סטרי המרוצף באבנים הולנדיות במושבה פרברית אמידה בשרון. לא מדובר בבית שעמד שם מאז ומתמיד. לא גדלתי בו. הבית הזה נכנס לחיינו מתוך הסכמה שאין ברירה אלא לבנותו כדי ליצור מקום שבו נוכל להתכנס שוב כמשפחה — אמנם משפחה מפורקת, אבל משפחה. הרחוב שהוא נמצא בו שומם בכל שעות היום. בלילות חונות בו המון מכוניות, ובשעות צהריים לא חונה בו שום מכונית, אבל חוץ מזה לא מתרחש ברחוב הזה שום דבר — אנשים לא צועדים בו, והתריסים המופנים אליו מוגפים תמיד.

לילה אחד, לפני כשנתיים, באחת התקופות שבהן התגוררתי בלית ברירה בבית אמי לזמן מה, יצאתי בערב לרחוב להאכיל את החתולים הרבים שאמי נוהגת להאכיל. הייתי אז בין עבודות, נואשת לכסף, ולכן השכרתי את הדירה שלי לאחרים, ארזתי תיק גדול ואת החתולה ובאתי להשתכן בעצמי בחדר במרתף שעמד אז ריק. באותו לילה, בזמן שפיזרתי ערמות קטנות ושוות בגודלן של מזון חתולים יבש וזול, הופיעה פתאום מכוניתו של השכן שגר בבית הסמוך לבית אמי, בלמה בחריקה, חנתה, והשכן יצא ממנה לבדו עם בקבוק יין ביד, לא זיכה אותי במבט, ונכנס מיד לביתו שהיה חשוך לגמרי.

אשתו עזבה אותו זמן קצר לפני כן, כך אמי סיפרה לי. מעולם לא ראיתי אותה, אבל הייתי שומעת אותם צועקים ואת הילדה שלהם בוכה. אותו שכן ואשתו שבינתיים עזבה היו בביתם בלילה שבו נפלתי אל תוך הבור בחצר. הם שמעו את הצרחות שלי, כך הם סיפרו לאמא שלי אחר כך. אני לא זוכרת כמה חזק צעקתי, אבל יחד עם האמבולנס הגיע גם צוות צילום של ערוץ טלוויזיה מקומי והתחיל לשאול שאלות. אני לא יודעת אם מישהו ענה להם, אבל אני זוכרת שכשהרימו אותי מהבור, שעומקו שני מטרים ושבעים סנטימטרים, רתומה לאלונקה, אחד הפרמדיקים כיוון אליי את הפלאפון שלו וצילם אותי. מבעד לגלי הכאב שהתחילו לשטוף את הרגל והגב שלי, שנשברו בכמה נקודות, הבחנתי בו מחזיק את המכשיר בשתי ידיו, מכוון אותו אליי ומצלם. אני זוכרת אורות אדומים מהבהבים באוויר הקריר של ערב חג שני, את קולותיהן הבוכים המתערבבים זה בזה של סבתי ואמי, את חמימות המורפיום שהוזרק לגופי ברגע שהשכיבו אותי באמבולנס וגזרו לי את המכנסיים, ואת הכעס שהצלחתי לחוש כלפי האדם שצילם אותי בתוך הכאוס המוחלט ששרר סביב.

הנפילה התרחשה בביקור הראשון שלי בבית לאחר שבנייתו הסתיימה. את ערב החג הראשון החרמתי, ובערב החג השני התרציתי והגעתי לביקור. אבא שלי השאיל לי את המכונית שלו, וידעתי שאם רק ארצה, אוכל לחזור לדירת השותפים שלי בפלורנטין כבר באותו לילה במקום להיתקע לאורך החג כולו עם כל מי שהיה אמור לשהות בבית — אמי, אחותי, סבי וסבתי. החניתי את המכונית ונכנסתי בשער הבית, שעמד עדיין ללא שער. הייתה שם רק מסגרת של שער — מפתן בטון נמוך שמסמן את המקום שבו שטח הבית מתחיל ושטח הרחוב נגמר.

נכנסתי. מולי, במרכז הבית, השתרע סלון מרובע ורחב, פתוח מצד שמאל למטבח שבמרכזו אי גדול עשוי שיש אפור בהיר. סביב המטבח, במקום קירות, הותקנו דלתות הזזה מזכוכית שמעברן השני נראתה, שרויה בחושך, הגינה. סבי וסבתי ישבו על ספת הבד החדשה — ספה בצבע אפור כהה בצורת חית שכריות בגדלים וצבעים שונים היו מונחות עליה — וצפו בתוכנית אקטואליה, מסביבם עיתוני החג. זה מראה שראיתי לא מעט בשנים שחלפו מאז: שניהם שרועים בדיוק כך, סבתי אחרי שבישלה וקרצפה, וסבי בלי שזז אפילו לרגע.

הבנתי שכולם כבר אכלו כשאמא שלי הזמינה אותי להגיש לעצמי אוכל מהסירים שעמדו על הכיריים. התיישבתי על אחד מכיסאות הבר הגבוהים שהועמדו לצד האי ואכלתי לבד. אחותי עלתה בגרם מדרגות שצנח מטה מאחורי הסלון והתיישבה לצדי. היא עברה לבית יחד עם אמי, וקיבלה את החדר הגדול במרתף. שוחחנו בקול הנמוך שאנחנו תמיד מאמצות בנוכחות אמי וביתר שאת בנוכחות סבתי, שבנוסף ליכולת ההאזנה המשוכללת שלה ניחנה גם בכישרון לסרוק את נכדותיה במבט ארוך, חודר, לא מרפה, בעיניים מצומצמות, ואז להתמקד לעומק בחצ'קון תורן או בגבות שלא סודרו או בצמיג חדש מעל הג'ינס, וזאת כשהשבר הגדול נמצא מתחת לפני השטח, ובעודה מתעניינת בשלווה בשלום החברה שלך — נו, ההיא שהתחתנה עם מתכנת.

אני לא זוכרת על מה דיברנו אז בלחש, אבל כשסיימתי לאכול אחותי ביקשה שאלווה אותה החוצה, אל הרחוב, כדי שנוכל לדבר בלי לחשוש מהאזנות סתר, וכדי שאחותי תוכל לעשן סיגריה בלי לחשוש מעיני הלייזר של סבתי. הדלת הקרובה ביותר הייתה אחת מדלתות הזכוכית שחצצו בין המטבח לגינה, ואחותי פתחה אותה והתחילה להקיף את הבית בדרכה אל הרחוב. כשניסיתי לסגור אחריי את דלת הזכוכית גיליתי כמה היא כבדה, התעכבתי למשך כמה שניות, הלכתי בעקבות אחותי רגע אחרי שעקפה בור עמוק שהסתתר בעלטה, וצעדתי הישר לתוכו.

אמנם מעולם לא ראיתי את השכנה ששמעה אותי נפצעת, רק שמעתי אותה צועקת על בעלה ועל בתה, אבל מדברים שנאמרו פה ושם בביתה של אמי למדתי שבימים שהייתה שכנה של אמי היה לה שיער בלונדיני, ושבשלב כלשהו של נישואיה, שלבסוף נכשלו, היא הגדילה את החזה שלה באמצעות שתלי סיליקון. גם את השכן ראיתי לעתים רחוקות, אבל נוכחותו הורגשה — מהחצר של אמי אפשר לראות את החצר שלו, שבימי נישואיו ניצבו בה בסדר מופתי רהיטי גינה בצבע ירוק בקבוק על משטח מרוצף לבן, אבל בפעמים האחרונות שראיתי אותה כבר פשתה בה עזובה, הרהיטים הלכו והתקלפו ועלים יבשים כיסו אותה בכל עונות השנה. שני גורי חתולים שהשכן אימץ בשביל בתו הפכו די מהר לדיירים קבועים בגינה של אמי, שהעלתה אמנם מופע התנגדות לא משכנע, אבל זמן קצר לאחר מכן אימצה אותם כחלק מחתולי החצר.

זמן מה אחרי שאשתו עזבה אותו, התעצבן השכן על אמא שלי מסיבות שהיא לא הצליחה להסביר לי, איים עליה עם מחבט בייסבול ואמר לה שהכוס שלה התייבש מרוב שהיא חיה לבד. כשאח שלי שמע את זה, הוא רצה ללכת ולאיים עליו בחזרה, אבל אמא שלי ואני אמרנו לו שיעזוב, שהשכן בחיים לא יעשה כלום עם מחבט הבייסבול שלו, שהוא עוד גבר מתוסכל שלא מסוגל להתמודד עם אישה בת שישים שחיה לבד, לא צובעת את השיער, מאכילה חתולים, ולא שמה קצוץ על אף אחד ושום דבר. בלילה ההוא לפני כשנתיים, כשהוא עצר בחריקת בלמים ליד בית אמי, גם אם הבחין בי הוא לא נתן לכך שום ביטוי. המשכתי להאכיל את החתולים באוויר הלח.

אני חושבת על התאונה לעתים רחוקות, אבל חשה אותה לעתים קרובות מאוד. כשהייתי עדיין מבקרת בבית אמי בשנים שעברו מאז, הייתי לפעמים הולכת להביט בבור שאליו נפלתי, שעדיין נמצא שם בשלמותו, מלבן צר כמו קבר, שהיום ממוסגר בברזל שדרכו אפשר לראות את מעמקיו. כמו בכל אובדן מהסוג הזה, גם אדם המאבד את שלמות גופו נאלץ לעבור דרך כל השלבים המוכרים של מודל קובלר־רוס — הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון ולבסוף השלמה. אני מצליחה לחזור די בקלות אל רגע הנפילה, אל ההלם האדיר שאחז בי כשגיליתי שיש רק אוויר מתחת לרגל המשוכנעת שהיא עומדת לדרוך על משטח מוצק. אחרי ההלם, הזעזוע, הבדיקה המהירה של גופי כדי לנסות להבין מה כבר לא ומה עדיין כן, נשכבתי על הרצפה הקרה עם גב שאיבד את עמוד השדרה שלו ורגל מרוסקת, והבנתי את גודל הזוועה. המתנתי. ובאמבולנס, תחת השפעת המורפיום, כבר חשבתי על החודשים הקרובים וידעתי: מהיר זה לא יהיה.

אלא שתהליך האבל ממאן להסתיים, ובימים האחרונים אני שוב מתמקחת עם הגב שלי, עם האגן העקום. אני מזניחה את שגרת האימונים הגופניים, מעדיפה להישאר בבית, אבל כועסת כשאני מגלה שהכאבים חזרו. גם בימים שבהם הרגל כואבת אני כועסת. הכעס מופנה כלפיה, על כך שלא כיסתה את הבור. אני תמיד כועסת עליה בגלל שהיא לא כיסתה את הבור, אבל לפעמים אני שוכחת, לפעמים אני אפילו מוכנה לסלוח. אבל אז אני צועדת ברחוב, ובגלל צעד אחד זריז מדי הרגל מתעקמת מעט, וכאב חד זורם בפנים העקב, כמו מכת חשמל קטנה, ואני שוב לא יודעת אם הברגים שמחזיקים לי את העצמות לוחצים על העצבים או שכמו שאני חושדת — אבל לא מספרת לאף אחד — החלקים הרכים שמקיפים את העצמות מעולם לא חזרו לעצמם, ולכן זה כל כך כואב. מהם אותם חלקים רכים? אני לא יורדת לסוף המחשבה הזאת שמצמררת אותי בפיזיות שלה, אבל ברגעי הכאב המפלח אני מדמיינת שאני דורכת על עצם חשופה בלי כלום סביבה, רק עצם קשה שפוגעת בבטון.

ובינתיים החורף שוב הגיע. ריח המרק המתבשל מגיע אליי מהמטבח ואני רצה להנמיך את האש. הירקות הגיעו במשלוח: הם נקטפו בלילה החולף והונחו מחוץ לדלתי לפנות בוקר. זה רגע שאין לו תחליף, הרגע שבו אני מגלה את טעמם העז, המדויק — מתיקותה של הדלורית שמעמיקה במפגש הבשר עם הקליפה, מליחותו של הנוזל האצור בגבעול עלה המנגולד שלא התרכך לגמרי.

אני לוקחת איתי קערה מלאה, ששמתי בה כמה שיותר חתיכות מתפוח האדמה הבודד שהכנסתי לסיר, מתיישבת על הספה בסלון, פותחת שוב את המחשב ומשוטטת בין פרצופים של גברים זרים באתר היכרויות חינמי. אני גוללת מטה בדף, לעוד ועוד פרצופים, פותחת מדי פעם פרופיל בלשונית חדשה בדפדפן, עוברת על כל התמונות, אחר כך על הטקסט — אני עידן, בן 37 מרמת גן, או: אני בחור רגיש ואמפתי, עם נפש יצירתית שרוצה לפרוץ — ולבסוף, אם הגבר עבר את שני המבחנים, אני בודקת את תשובותיו על שאלות ההתאמה שהאתר ניסח. Should it be illegal to burn your country’s flag? — לא, עניתי, אם כי רוב הגברים עונים כן. Should women be obliged to shave their body hair? — גם על זה השבתי בשלילה, וגם כאן הרבה גברים נכשלים בתשובה חיובית. אבל לפעמים, גם אם התשובות של גבר מסוים בעייתיות בעיניי, אם הוא ענה על השאלה, Would you allow your partner to kiss you after giving oral sex? בתשובה: Allow? I enjoy it! — אני מוכנה לתת לו סיכוי. אבל גם זאת רק במידה שהוא לא ציין את פינק פלויד ברשימת המוזיקה האהובה עליו. על זה קשה לי לסלוח.

אני מושכת פנימה נשימה ארוכה, ונושפת. החתולה מהלכת על המקלדת ומאיימת לשלוח הודעות חסרות פשר לפרופילים חסרי פשר. אני סוגרת את הלפטופ ויוצאת אל המרפסת הקטנה. השכן מלמטה משמיע מוזיקה בווליום גבוה במיוחד. אני מרגישה חנוקה, שונאת אותו שהוא כולא אותי ברעש שמחייה אותו. בו בזמן אני גם מקנאה בו על הפתרון הגרוע והחלקי הזה למצוקותיו — גם זה משהו. אני כל כך לא מאמינה בפתרונות חלקיים, שרוב הזמן אפילו חתיכת עוגה או שכטה או סטוץ לא מפתים אותי. פעם זה היה מרגיע לערב אחד, שבוע, שבועיים, ועכשיו, כלום. העונג הרגעי כבר מוכתם בידיעה שאין לי מוצא מעצמי. זה כאילו שאני סובלת עכשיו אפילו יותר מבעבר. איך זה ייתכן?

ועכשיו, בחורף, הכאב הזה חד במיוחד. להקות ציפורים נודדות, חגות וצווחות בכאוס מאורגן בשמים הניבטים מהמרפסת דוחקות בי: זוזי. אני יודעת: לא אכיר את המציאות מחדש עד שלא אנסה. ואני מחליטה לארוז מעט בגדים ואת החתולה, ולצאת לדרך.