ערבה

 1

השכם בבוקר של חודש יולי יצאה מ־N, עיר המחוז של פלך Z, והחלה להתגלגל בקול רעם על דרך המלך כרכרה שרוטה וחבוטה בלי קפיץ תחתי, אחת מאותן כרכרות ישנות־ נושנות שבכמותן נוסעים כיום בארץ רוסיה רק סוכני מכירות, מְכנסי עדרים וכמרים דלי אמצעים. היא טרטרה והצטווחה בכל תנועה קלה שבקלות; הדלי שהיה קשור לאחוריה הדהד בקול קודר לכל צליל כזה - והצלילים האלה לבדם וסמרטוטי העור העלובים שהידלדלו מגופה המרוט העידו על בלותה ועל כך שהנה־הנה תימכר כגרוטאה.

בכרכרה ישבו שניים מתושבי N: סוחר מ־N, איבאן איבאניץ' קוּזמיצ'וֹב, מגולח, במשקפיים ובכובע קש, דומה לפקיד יותר מאשר לסוחר, והאחר - האב כריסטוֹפוֹר סירִייסְקי, ראש כנסיית ניקולאי הקדוש ב־N, זקֵן קטן וארוך שיער בקפטן אפור מכותנה גסה, כובע צילינדר רחב תיתורה ואבנט רקום, צבעוני. הראשון היה מרוכז במחשבות וטלטל ראשו כדי לסלק מעצמו תנומה; יובשנות עסקית שבהרגל נאבקה בפניו בנחת־רוח של אדם שזה עתה נפרד מקרוביו ושתה כדבעי; ואילו השני הביט בעולמו של האל בעיניים מתלחלחות, בפליאה, וחייך חיוך כה רחב, עד כי היה נדמה שחיוכו פשט גם אל תיתורת הצילינדר; פניו היו אדומות ומראן העיד שבעליהן קר לו במקצת. שניהם, קוזמיצ'וב וכמוהו גם האב כריסטופור, נסעו כעת למכור צמר. זה עתה, בשעת פרידה מבני־ביתם, מילאו את כרסם לביבות בשמנת, ולמרות שעת הבוקר המוקדמת לגמו מעט יי"ש... מצב־רוחם של השניים היה נפלא.

פרט לשניים שתוארו זה עתה ולדֶניסקָה הרכּב, שהצליף בלא ליאות בצמד סוסים אדמוניים קלי צעד, היה בכרכרה נוסע נוסף - ילד כבן תשע, שפניו שחומות מן השמש ורטובות מדמעות. זה היה יֶגוֹרוּשקָה, אחיינו של קוזמיצ'וב. ברשות דודו ובברכת האב כריסטופור, נסע למקום כלשהו כדי להתקבל לגימנסיה. אמו, אוֹלגָה איבאנוֹבנָה, אלמנתו של מזכיר קוֹלֶגיאַלי ואחותו של קוזמיצ'וב, שהיתה כרוכה אחר אנשים משכילים וחברה נאצלת, הפצירה באחיה, שנסע למכור צמר, לקחת אתו את יגורושקה ולמסור אותו ללימודים בגימנסיה; עתה ישב הילד, שלא הבין לאן הוא נוסע ולשם מה, על דוכן הרכּב לצדו של דניסקה, אחז במרפקו כדי לא להתגלגל למטה וניתר כמו קומקום על עגיל הכירה. ממהירות הנסיעה תפחה חולצתו האדומה על גבו כשלפוחית, וכובע הרכּבים החדש עם נוצת הטווס גלש בלי הרף אל עורפו. הוא חש עצמו אומלל לבלי די והתחשק לו לבכות.

כשהכרכרה חלפה על פני בית־המאסר, הביט יגורושקה בזקיפים שהתהלכו בשקט סמוך לקיר לבן גבוה, בחלונות הקטנים המסורגים, בצלב שהתנוצץ על הגג ונזכר כיצד שבוע קודם כן, ביומה של אם האלוהים מקאזאן, ביקר עם אמו בכנסייה של בית־המאסר; ועוד קודם לכן, בחג הפסחא, בא לבית־המאסר יחד עם לוּדמילָה הטבחית ועם דניסקה והביא לשם חלות פסחא, ביצים, מאפים ובשר בקר צלוי; האסירים הודו והצטלבו, ואחד מהם נתן ליגורושקה במתנה חפתי בדיל מעשה ידיו.

הילד הביט בשקיקה במקומות המוכרים, והכרכרה השנואה דהרה על פניהם והותירה הכול מאחור. אחרי בית־המאסר חלפו ביעף נפחיות שחורות, מכוסות פיח, אחריהן בית־קברות נינוח, ירוק, מוקף גדר של אבנים סגלגלות; מעבר לגדר הציצו בעליצות צלבים לבנים ומצבות, שהסתתרו בתוך עלוותם הירוקה של עצי דובדבן ונראו מרחוק כבהרות לבנות. יגורושקה נזכר שלעת פריחת הדובדבן נמזגות הבהרות הלבנות לים של לובן עם תפרחתו; ועם הבשלתו זרועים המצבות והצלבים הלבנים נקודות ארגמניות כדם. מעבר לגדר, תחת עצי הדובדבן, היו שקועים בשנתם יומם וליל אביו של יגורושקה וסבתו זינַאידָה דַנילוֹבנָה. כשסבתא מתה, הניחו אותה בארון ארוך וצר וכיסו את עיניה שמיאנו להיעצם בשתי מטבעות של חמש פרוטות. עד שמתה היתה בחיים והביאה מהשוק כעכים רכים זרועים פרג, וכעת היא ישֵנה, ישנה...

מאחורי בית־הקברות עישנו בתי־חרושת ליציקת לבֵנים. עשן סמיך, שחור התאבך בעננות גדולות מתחת לגגות קנים ארוכים המשוטחים אל הארץ, והיתמר בעצלות כלפי מעלה. השמים מעל בתי־החרושת ובית־הקברות היו שחומים, וצללים גדולים שהטילו עננות העשן זחלו על פני השדה וחצו את הדרך. בתוככי העשן, סמוך לגגות, ניכרה תכונה של בני־אדם וסוסים, שהיו מכוסים אבק אדום...

מאחורי בתי־החרושת הסתיימה העיר והחל השדה. בפעם האחרונה הפנה יגורושקה את ראשו והביט בעיר, ואז הצמיד את פניו למרפקו של דניסקה והחל למרר בבכי...

"נו, עוד לא כילית את כל הדמעות, בכיין!" אמר קוזמיצ'וב. "שוב אתה מזליף לכל הכיוונים, מפונק שכמותך! אם אינך רוצה לנסוע, הישאר! אף אחד לא מכריח אותך בכוח!"

"אין דבר, יֶגוֹר בחורי, אין דבר..." החל האב כריסטופור למלמל בלשון זריזה. "אין דבר, בחורי... התפלל לעזרתו של אלוהים... לא את הרע, את הטוב אתה מבקש. כדרך שאומרים, המשכיל באור יתהלך, הנבער יגשש בחושך... אמת נכון הדבר."

"אתה רוצה לחזור?" שאל קוזמיצ'וב.

"כ... כן..." השיב יגורושקה, מתייפח.

"ובאמת היית חוזר. הלוא בין כה וכה לחינם אתה נוסע, כאדם שהיה נוסע, נניח, שבע ורסטאות כדי לגמוע לפתן."

"אין דבר, אין דבר, בחורי..." המשיך האב כריסטופור בדיבורו. "התפלל לעזרתו של אלוהים... לוֹמוֹנוֹסוֹב גם הוא נסע כמותך, עם דייגים, ואף על פי כן אדם דגול יצא ממנו, ששמעוֹ יצא באירופה כולה. חוכמה הנקנית בצוותא עם אמונה מניבה פירות שאלוהים שועה אליהם. איך לשון התפילה? להאדרת שם הבורא, לנחמת הורינו, לתועלת הכנסייה והמכוֹרה... זהו הדבר."

"יש תועלת ויש תועלת..." אמר קוזמיצ'וב והצית לעצמו סיגריה. "יש שלומדים עשרים שנה, אך בלא כל טעם."

"זה קורה."

"יש כאלה שהלימודים מועילים להם, ויש שרק מסתבך להם השכל. אחותי אשה בלא הבנה, מחקה בכול את מנהגי האצילים ורוצה שיגורקה ייצא מלומד. דבר אחד אינה מבינה, שגם אני בעיסוקַי שלי הייתי יכול לעשות את יגורקה מאושר עד סוף כל הזמנים. ולמה אני מסביר לך את זה, כי אם כולם ייעשו מלומדים ואצילים, לא יהיה מי שיסחור ויזרע חיטה. כולם ימותו מרעב."

"ואם כולם יסחרו ויזרעו חיטה, לא יהיה מי שיתעמק בתורות המלומדים."

וכיוון שקוזמיצ'וב והאב כריסטופור היו סבורים שהדברים שיצאו מפיהם משכנעים וכבדי משקל, שיוו לפניהם ארשת רצינית וכעכעו בגרונם שניהם גם יחד. דניסקה, שהטה אוזן לשיחתם ולא הבין דבר, טלטל ראשו, התרומם קמעה על מושבו והצליף בשני הסוסים האדמוניים. השתררה שתיקה.

אותה עת כבר נפרש למול עיני הנוסעים מישור אין־קץ רחב ידיים, חגוּר ברכס של גבעות. נדחקות ומציצות זו מעבר לכתפה של זו, מתמזגות הגבעות לרמה הנמשכת מימין לדרך עד לאופק עצמו ונעלמת במרחק הסגול; אתה נוסע ונוסע ואינך מסוגל לתפוס היכן ראשיתה והיכן סופה... השמש כבר הגיחה בעורפם, מאחורי העיר, ובשקט, בלי בולמוס החלה במלאכתה. תחילה הרחק לפנים, במקום שנועדים בו השמים והארץ, סמוך לתלי הקבורה ולטחנת הרוח הדומה ממרחק לאישוֹן קטן המנפנף בידיו, זחלה על האדמה רצועה רחבה שצבעה צהוב עז; כהרף עין עוד רצועה כמותה הזדרחה קצת יותר קרוב, זחלה ימינה והקיפה את הגבעות; דבר־מה חמים נגע בגבו של יגורושקה, רצועת אור שהתגנבה חרש מאחור דילגה בלי משים על פני הכרכרה והסוסים, שעטה לעבר רצועות אחרות בנות דמותה, ולפתע הערבה כולה, למלוא רוחבה, השליכה מעליה את דמדומי הבוקר, התחייכה והתנוצצה ברסיסי טל.

שיפון שנקצר, עשבי פרא, חֲלַבלוּב, קַנבּוֹס בר - כל אלה, שהשחימו מן החום היוקד, לבשו גוון של חלודה וקמלו למחצה, שבו עתה לחיים, רחוצים בטַל ולטופים בשמש, כדי ללבלב מחדש. מעל הדרך חגו אוּריוֹת בצווחה עליזה, סנאי קרקע קראו זה כנגד זה בעשב, אי־שם במרחק משמאל בכו קיוויוֹת. להקת קוראים שהכרכרה הבהלתָם התעופפה וטסה לעבר הגבעות, לצלילי ה"טְרְרְרְ" הרך שלהם. חגבים, צרצרים ועַרצַבים לאטו בעשב את ניגונם החורקני והחדגוני.

אך לא חלף זמן רב והטל התאדה, האוויר קפא והערבה המרומה שבה ולבשה את הארשת העגומה של חודש יולי. העשב השתוחח, החיים דממו. הגבעות השזופות, השחומות־ירוקות, סגולות במרחק, על גוניהן הרוגעים כצל, המישור על מרחקיו הערפיליים והרקיע המפורקד מעליהם, שבערבה, אשר אין בה יערות והרים גבוהים, הרי הוא נדמה עמוק לבלי די ושקוף, היו עתה בעיני רואיהם חסרי תִכלָה, שקועים בתוגה משמימה...

כמה מחניק ועגמומי! הכרכרה דוהרת, ויגורושקה רואה לפניו את אותו הנוף עצמו - שמים, מישור, גבעות... הניגון בעשב החריש מעט. האוּריוֹת פרחו, את הקוראים אין רואים. מעל העשב הדהוי מסתחררים, מחוסר מעשה, קאקים; הם דומים כולם זה לזה ומשווים לערבה מראה חדגוני עוד יותר.

דַיָּה חגה נמוך מעל האדמה, מרפרפת בלאט בכנפיה, ולפתע קופאת באוויר, כאילו נתהרהרה על שממונם של החיים, אחַר מנענעת בכנפיה וטסה מעל הערבה כחץ שלוח, ואין איש מבין מדוע היא עפה ומה רצונה. ובמרחק מנופפת בכנפיה טחנת הרוח...

יש שגולגולת לבנה או אבן סגלגלה ירצדו בעשב ויפֵרו את החדגוניות; לכהרף עין תצמח למולך אשת אבן> אפורה או עץ ערבה לבן קמֵל עם כָּחָל כחלילי על בדו העליון, סנאי קרקע יחצה במרוצה את הדרך - ושוב יחלפו ביעף למול עיני הנוסעים עשבי הפרא, הגבעות, הקאקים...

אך הנה, השבח לאל, נוסע לקראתם קרון עמוס אלומות. בראש האלומות שוכבת בחורה כפרית. היא מרימה את ראשה, מנומנמת, מיוגעת מן החום היוקד, ומביטה בנוסעים לקראתה. דניסקה לוטש בה את עיניו, האדמוניים מושיטים את חרטומיהם אל האלומות, הכרכרה מצטווחת ונושקת לקרון, והשיבולים הדוקרניות מצליפות בצילינדר של האב כריסטופור כמַטאטא זרדים.

"על בני־אדם את עולה, שמנמנה!" צועק דניסקה. "תראי כמה פרצופך תפח, כאילו עקץ אותך דַבּור!"

הכפרייה מחייכת חיוך מנומנם, מניעה בשפתיה ושוב נשכבת... והנה על ראש גבעה נגלית צפצפה יחידה; מי נטע אותה ולשם מה היא כאן - אלוהים היודע. קשה להתיק את העיניים מדמותה התמירה וממלבושיה הירוקים. אך האומנם היפהפייה הזאת מאושרת? חום יוקד בקיץ, כפור וסופות שלגים בחורף, לילות מאפלייה בסתיו, כשחשיכה מכסה את עינייך ואוזנייך אינן קולטות דבר זולת הרוח ההוללת ויללתה הזעפנית, והעיקר - את גלמודה, גלמודה כל ימייך... אחרי הצפצפה, כשטיח צהוב עז אשר נפרש מראש הגבעה ונושק לדרך, משתרעות רצועות של חיטה. החיטה שעל הגבעה כבר נקצרה ומונחת ציבורים־ציבורים, ולמטה הקציר עדיין בעיצומו... שישה קוצרים ניצבים זה בצד זה ומנופפים בחרמשיהם, והחרמשים מתנוצצים בעליצות ובמקצב אחיד, כולם יחד, מפיקים צליל: "וְזְ'ז'י, וז'ז'י!" תנועותיהן של הנשים הכפריות הקושרות אלומות, פניהם של הקוצרים, נצנוץ החרמשים מעידים כולם שהחום צורב וחונק. כלב שחור ניתק מהקוצרים ורץ בלשון משורבבת לקראת הכרכרה, וכפי הנראה מתכוון לפתוח בנביחה, אך נעצר בחצי הדרך ומביט באדישות בדניסקה המאיים עליו בשוט: חם מכדי לנבוח! אחת הנשים מתרוממת, תומכת בשתי ידיה את גבה המיוגע ומלווה בעיניה את חולצת השָני של יגורושקה. האם הצבע האדום הוא שצד את עינה או שמא נזכרה בילדיה שלה, כך או כך - היא עומדת שעה ארוכה ללא ניע ומביטה בעקבותיו...

אך הנה חלפו על פניהם גם שדות החיטה. שוב נמתח מישור צרוב שמש, גבעות שזופות, שמים יוקדים, שוב מסתחררת דיה מעל הארץ. טחנת הרוח עודנה מנופפת בכנפיה במרחק, ועודנה דומה לאישון קטן המנפנף בידיו. נמאס להביט בה ונדמה שלעולם לא תגיע עד אליה, שהיא נמלטת מהכרכרה.

האב כריסטופור וקוזמיצ'וב שתקו. דניסקה הצליף באדמוניים וציעק, ויגורושקה לא בכה עוד, ורק הביט באדישות לצדדים. השרב ושממונה של הערבה ייגעו אותו. היה נדמה לו שזה זמן רב הוא נוסע ומנתר על מושבו, והשמש כבר מזמן יוקדת בגבו. הם לא עברו גם עשר וֶרסטאוֹת, וכבר חשב: "הגיע הזמן לנוח!" פני דודו השירו אט־אט את הבעת הנחת ושביעות הרצון ורק יובשנות עסקית נותרה בהן, ויובשנות שכזאת יש בה כדי לשוות לפנים מגולחות, כחושות, בייחוד כשהן עטורות משקפיים, וכשהאף והרקות מכוסים אבק, ארשת חמורה כשל אינקוויזיטור. ואילו האב כריסטופור לא חדַל להביט בפליאה בעולמו של האל ולחייך. הוא חשב בשתיקה על דבר־מה טוב ומשמח את הלב, והחיוך הטוב, המעתיר קפא על פניו. היה נדמה שגם המחשבה הטובה, השמחה נשארה קבועה במוחו מעוצם החום...

"ומה, דניסקה, נשיג היום את השיירות?" שאל קוזמיצ'וב.

דניסקה הציץ בשמים, התרומם קמעה על מושבו, הצליף בסוסים ורק אחר־כך השיב:

"לקראת הלילה נשיג אותן, אם ירצה האל..."

נשמעה נביחת כלבים. כשישה כלבי רועים ענקיים הסתערו לעבר הכרכרה, כמזנקים ממארב, בנביחה יללנית טורפנית. כולם יחד, מרושעים מאוד, פרצופיהם פרצופי עכביש שעירים ועיניהם אדומות מחימה, הקיפו את הכרכרה והקימו קול שאגה צרוד, הודפים זה את זה בקנאה. הם שנאו שנאה עזה וכמדומה, היו מוכנים לקרוע לגזרים את הסוסים, ואת הכרכרה, ואת בני־האדם... דניסקה, שאהב להתגרות ולהצליף, שמח על ההזדמנות, נרכן קדימה, שיווה לפניו הבעה של שמחה לאיד והצליף בשוטו באחד מכלבי הרועים. הכלבים הגבירו את נחרתם, הסוסים החלו לשעוט; יגורושקה, שבקושי הצליח להיאחז במושב הרכּב, הביט על עיניהם ושיניהם של הכלבים והבין שאם ייפול, מיד יקרעו אותו לגזרים, אך לא חש פחד אלא הביט באותה הבעה של שמחה לאיד כדניסקה והצטער שאין לו שוט בידיו.

הכרכרה השיגה עדר של כבשים.

"עמוד!" צעק קוזמיצ'וב. "עצור! טפּרְרְ..."

דניסקה הרתיע בכל גופו לאחוריו ובלם את האדמוניים. הכרכרה נעצרה.

"גש לכאן!" צעק קוזמיצ'וב לרועה. "הַשקֵט את הכלבים הארורים האלה!"

הרועה הזקן, לבוש קרעים ויחף, בכובע חם, שק מטונף תלוי לו על מותנו וקֶרס קבוע לו על מקל ארוך - דמות תנ"כית לגמרי - השקיט את הכלבים, הסיר את כובעו וניגש אל הכרכרה. עוד דמות תנ"כית כמותו ניצבה בלא ניע בקצהו האחר של העדר והביטה באדישות בעוברי האורח.

"של מי העדר?" שאל קוזמיצ'וב.

"של וַרלאמוֹב!" השיב הזקן בקול רם.

"של ורלאמוב!" חזר אחריו הרועה אשר ניצב בקצהו האחר של העדר.

"ומה, ורלאמוב עבר כאן אתמול או לא?"

"כלל לא... הסוכן שלו עבר, זה בטוח..."

"קדימה!"

הכרכרה התגלגלה הלאה, והרועים עם כלביהם הרעים נותרו מאחור. יגורושקה הביט בבלי רצון לפנים, למרחק הסגול, וכבר היה נדמה לו שטחנת הרוח המנופפת בכנפיה הולכת וקרבה. היא צמחה וגבהה עד אשר גַדלה כליל, וכבר היה אפשר להבחין בבהירות בשתי כנפיה. כנף אחת היתה ישנה, מטולאת, הכנף השנייה הוכנה לא כבר מעץ חדש ונצצה בשמש בזהרורי אור.

הכרכרה נסעה ישר, ואילו טחנת הרוח החלה משום־מה לסטות שמאלה. הם נסעו ונסעו, והיא הוסיפה לסטות שמאלה ולא נעלמה מן העין.

"טחנה לתפארת בנה בּוֹלְטְבָה לבנו!" העיר דניסקה.

"ולמה לא רואים את החווה שלו?"

"היא שם, מעבר לערוץ."

במהרה נראתה גם חוותו של בולטבה, וטחנת הרוח עדיין לא נסוגה לאחור, לא הרפתה, הביטה ביגורושקה בכנפה הזהרורית ונופפה. כַּשפָנית שכמותה!