ערפילאה



פרק ראשון

העלילה מתחילה במקום רחוק וקריר

אֵליחוֹרף השנים־עשר, המושל האחרון לבית משפחת קָרִיר, עמד בארמון הקרח שלו והציץ אל רחבת הגן המקושטת ואל פסלי קרח שהוצבו שם במיוחד לכבוד מסיבת החורף. המַדקוֹר הגדול, שהיה תלוי מאחד הברושים הישישים שבחצר, הורה על מינוס עשר מעלות. מספר זה היה הסיבה למסיבת החורף, אך למעשה לא היתה בו כל סיבה למסיבה, שכן בדרך כלל חגגו את תחילת החורף כשמעלות הקור הורו על מינוס שלושים. בכל שבעים שנות שלטונו בפַכְפֶּכֶת לא זכר אליחורף חורף חם כל כך!

"בכל זאת, אי־אפשר להתפנק," אמר אליחורף לעצמו. הוא נאנח והתרחק מהחלון. המראה החגיגי של גן הארמון לא השכיח ממנו את צרת הצרות ובעיית הבעיות שלו.

הוא העביר את מבטו על פני החדר ונתקל בתמונת דיוקן של אמו. היא מיצמצה לעברו, הסירה כמה קורי שינה מעיניה, פיהקה ואמרה, "יקירי, זה שאני מתה לא אומר שאפסיק להגיד, 'אמרתי לך'. אמרתי לך שבסוף תתחרט. כמה פעמים התחננתי בפניך שתתחתן כבר ותביא לעולם כמה ילדים נחמדים? אבל אתה לא הקשבת לי. אף אחת לא היתה מספיק טובה בשבילך! זאת חכמה מדי, זאת טיפשה מדי, והאחרת גבוהה מדי. נו, ועכשיו אין מי שישלוט אחריך. אז מה יש לך לומר להגנתך?"

אליחורף הרכין את ראשו ואמר, "צדקת, אבל הייתי עסוק."

"עסוק! מה כבר היה לך לעשות מאז שאביך נלחם במנוול הזה, שכחתי איך קוראים לו. אין ספק, אני בהחלט מזדקנת."

"את כבר מתה, אמא," הזכיר לה אליחורף והוסיף, "בֶּלַע השלישי."

"נו, כן. היו ימים. אח, פעם גבר התנהג כמו גבר."

אליחורף ניענע בראשו.

"שוב היא מציקה לך?" מכשפה שמנמנה נכנסה אל החדר. פניה התהדרו באף ארוך כל כך, שהיה אפשר להניח עליו בנוחות מגש ועליו שישה גביעים.

"שלג, אל תדברי ככה על אמא שלי. היא לא חברה שלך," נזף אליחורף בסוכנת הבית שלו.

"סליחה, הוד מעלתך," שלג השתחוותה עד שאפה גירד את הרצפה, ואמרה, "אליחורף־השנים־עשר־משושלת־קריר־העתיקה־והמפוארת, אני מתכבדת להזמינך לשאת את נאום המסיבה השנתי בעין מצב."

"קומי מיד," רטן אליחורף. "כמה פעמים ביקשתי ממך לא לקרוא לי ככה?!"

"אני רק מתכוננת לתחרות הגדולה. אני מקווה שהוד רוממותך אליחורף השנים־עשר זוכר שהתחרות תתקיים בעוד שבוע."

"זוכר?" שאל אליחורף, "איך אני יכול לשכוח? איך אני יכול לשכוח שאין מישהו שיחליף אותי! מה יהיה כשאמות?"

"אז תהיה הוד־רוממותך־אליחורף־השנים־עשר־זיכרונך־לברכה, אמן," אמרה שלג וגירדה את המרפק שלה באף.

"טוב, לי זה הספיק," אמרה אמו של אליחורף ועצמה את עיניה.

"לפני שאצא למסיבה, האם שבשבת כבר הגיעה? אני מחכה רק לה," מיהר אליחורף להחליף נושא.

"כן, הוד רוממותו הנשגב ככפור," אמרה שלג.

"הכניסי אותה אלַי ומיד!" ציווה אליחורף.

"אני ממליצה לך לסתום את האף כי היא מפיצה חום רב, הוד קרירותך," העירה שלג, קדה מולו והזדרזה לעזוב את המקום.

אל החדר פסעה אישה מרשימה. שמונה צמות כיתרו את ראשה כמו קרני שמש, ופניה היו סמוקות. ריח של שרב וחמסין נכנס עמה. אליחורף עיקם את אפו בהיחבא. לבו נכמר עליה. שבשבת סגריר היתה מדענית מהוללת, מומחית בעלת שם עולמי למצבי רוח. לא רבים ידעו שנולדה במתוכשף, ולכן נשלחה לרגל בתלאובות, עיר הבירה של חַרְבוֹנָה.

ארץ ערפילאה היתה מחולקת לשתי ממלכות. מעבר לפַכְפֶּכֶת הקרירה שכנה חרבונה הלוהטת. בעבר הרחוק מאוד היתה חרבונה ארץ גשומה וקרירה, אך במלחמה הגדולה מול פכפכת הוטל עליה כישוף שגזר עליה להישאר יבשושית וחמה.

את הגבול בין שתי הממלכות סימנה גדר ארוכה, שצדה האחד חי ומלבלב. צדה השני, המיובש והשדוף, זכה בכינוי "הגדר המתה". והגדר הזאת גם המיתה בפועל... יש לציין שלאנשי פכפכת לא היתה כל סיבה לעבור את הגדר לעבר ממלכת חרבונה, שהיתה חסרת לחלוחית, והחום הנורא שבה שיבש את דעתם של יושביה, ובכל זאת, אי־אילו מכשפים סקרנים ניסו לחצות את הגבול אל הצד השני. הגדר שאבה אותם מיד וייבשה אותם עד שמתו בזעקות נוראות.

"שבשבת, מה בפיך?" שאל אליחורף.

"קר פה. הוד מעלתו והוד רוממותו והוד נשגבותו," נקשו שיניה של המדענית.

"קר?" התפלא אליחורף, "מה איתך? רק מינוס עשר מעלות היום. שבשי, את נראית גמורה. אפשר להציע לך משהו? בואי, שבי פה ודווחי לי מה קורה," אמר אליחורף ומזג לה משקה מטרוֹנוֹת מאושֵש.

שבשבת לגמה מן המשקה ואמרה, "אז ככה. צדקתי. המחקר מוכיח חד־משמעית שמזג אוויר משפיע על אופי. אנשי חרבונה עצבנים, מרי נפש, רגוזים וקנוטים. הם לא מצליחים להפעיל את שרירי החיוך, והכול בגלל שחם שם, אוי־אוי־אוי כמה חם שם."

"שבשי, התכוונתי לבלע, לא למחקר על חרבונה. מה הוא מתכנן? גילית משהו?" שאל אליחורף.

"בלע? אי־אפשר להתקרב אל הזקן הזה בכלל. שלושים סאונות ועשרים תנורי אש מקיפים אותו כל הזמן. שלא כמו כאן, שם מקפידים מאוד על משמר המלך. בכל מקרה... אתה לא הולך למות בקרוב, נכון?" עיניה של שבשבת נראו מבוהלות.

"לא הכול בידינו," אמר אליחורף והביט בה במבט שלֵו.

"אני חושבת שאלך עכשיו," אמרה שבשבת והחמיצה פנים. "אני מרגישה נורא, ייקח לי זמן לאזן את מד־הנפש שלי. אני מצטערת שלא יכולתי לעזור יותר, בפעם הבאה אנסה להתקרב עוד."

אליחורף מחא כפיים, וכששלג נכנסה הוא אמר, "תודה, שבשי יקרה. אני מעריך אותך מאוד ויודע שלא פשוט לחזור לשם, אבל אין לי מלבדך מישהו שיעשה את זה כמו שצריך."

"שטויות," אמרה שבשבת בביטול, "לפחות אני מצליחה לאסוף חומר למחקר שלי."

"בחורה לא רעה," אמרה שלג והביטה אחריה כשעזבה את החדר. "לא יצאת איתה פעם?"

"את מקרה אבוד, שלג," אמר אליחורף.

"בוא, מלכי הטוב, כולם כבר בעין מצב, מחכים רק לך, הוד חורפיותו," אמרה שלג והגישה לאליחורף את כסיות הזהב שלו.

אליחורף חייך לעצמו ולבש את כסיותיו. הוא הציץ במראה. למרות גילו, היה עורו מתוח ובוהק. היו לו אף בולבוסי מעט ועיניים ששינו את צבען והיום היו אפרפרות. מעל עיניו נראו הגבות כמו זוג מפלים מקציפים ששיוו לפניו הבעה נעימה וצמרירית. הוא מילמל משהו, ומטרייה זהובה שהמטירה ניצוצות זהובים לכל עבר הופיעה מולו.

שלג התחלחלה, "הוד רוממותו, המשמר המעופף ממתין לך. לא נאה ולא יאה שמלך..." אבל אליחורף לא נשאר להקשיב לדבריה. הוא כבר יצא מהחלון המלכותי וטס באוויר הקר על גבי המטרייה.

אליחורף דאה מעל הכפר. כשעבר מעל הבתים, הנמיך את מעופו והציץ בחלונותיהם. כבן למשפחת המלוכה, תמיד התעניין בחייהם הפשוטים של נתיניו. הוא שמע קולות פיצוץ כשחלף על פני הבית האחרון מבין בתי הכפר. היה זה ביתן של גַשְמִינָה ועננה זרזיף. אליחורף חייך לעצמו והדהיר את המטרייה מעלה. היה עליו למהר ולהגיע לעין מצב.

"אמא, את לא תאמיני מי ריחף ממש כאן! אליחורף בכבודו ובעצמו!" אמרה עננה. היא היתה כמעט בת תשע, היו לה שיער שחור שהגיע עד למותניה ועיניים בצבע אוכמניות.

"אני לא מוצאת את השרביט שלי," ענתה אמא שלה מבלי להתייחס לדבריה. גשמינה היתה אישה גוצה ומבולבלת מאוד. "לכל הרוחות והשלגים, אני בטוחה שהוא היה על האח."

"את מקשיבה לי בכלל? אמא! נאחר בגללך. נמאס לי. נַנְגוֹס בּוַוקְסָה," אמרה עננה, ושרביט התעופף באוויר היישר לחיקה של גשמינה.

"עננה, ביקשתי ממך להפסיק עם הכשפים. זה שהצלחת בכל המבחנים לא אומר שאת צריכה להמשיך איתם בבית," אמרה גשמינה בכעס והציצה במראה.

"אני צריכה להתאמן," מחתה עננה.

"להתאמן!" אמרה גשמינה. "כשאני הייתי תלמידה, לא הרשו לנו לכשף ככה סתם." והיא החליקה את ידה על שערה של בתה והוסיפה, "קדימה, בואי. לפני שהעננים ייתפסו."

"כאילו שאני איבדתי את השרביט," אמרה עננה, וכשגשמינה לא שמה לב, היא הרחיפה אליהן ענן.

"סוף־סוף," אמרה גשמינה, והשתיים התמקמו עליו. עננה הבליעה חיוך. "תראי, אמא, הנה שוב אליחורף," היא הצביעה בהתרגשות על מטרייה זהבהבה שבתוכה שט המלך.

"לא מצביעים על אנשים..." התחילה גשמינה.

"שלום!" הוא נופף אליהן, ומפלי הגבות שלו רטטו כשכמעט התנגשו.

"איזה איש," מילמלה גשמינה כשעננה הביטה בו בהערצה. "רק שלא ייגמר לעולם."

"הוא מכיר אותך בגלל דודה זַלְעָפִינָה, נכון?" שאלה עננה את אמה, שהוסיפה להביט באליחורף.

"טוב," הודתה גשמינה באי־רצון, "קשה להתעלם מיכולותיה של אחותי, אבל אל תשכחי שסבך היה סַפּק המזון המלכותי שלו במשך שנים ארוכות."

גשמינה זרזיף היתה מכשפה משונה במקצת. בניגוד לאחותה, זלעפינה, היא מעולם לא הצליחה לכשף כמו שצריך. כשהיתה קטנה, הבטיחו לה הוריה שזה רק עניין של זמן, אך ככל שגדלה, גדלו נזקי הכשפים שלה. עכשיו היא ניסתה להנחית את הענן, איבדה גובה במהירות, והיא ובתה השתטחו על האדמה.

גשמינה הביטה באליחורף שנחת במלכותיות. "איזו אלגנטיות," היא התפעלה בינה לבין עצמה בקנאה.

כשאליחורף סיים את נחיתתו, היא נעה עם האנשים לאחור והביטה במלך האהוב. רק מכשפה אחת, בלונדינית וגבוהה, בעלת עור כמעט שקוף, אמרה בקול רם, "מלך בלי שומרים. מי שמע על דבר כזה?"

גשמינה לא היתה צריכה להסתובב כדי לדעת שזאת אחותה, המכשפה המוכשרת ביותר במתוכשף. כרגיל, הקיפה אותה עדת מעריציה. זלעפינה היתה לבושה בטוב טעם. היא כרכה סביב גופה הרזה גלימה כתומה, שכוכבים החליפו בה צבעים וירו זיקוקים היישר לעבר המעריצים. שערה הבלונדיני היה אסוף במקלות נחושת קטנים. "לפני שעתיים חזרתי ממצרים," אמרה בקול ונופפה על פניה במניפת קרח. "הייתם צריכים לראות לאיזה כבוד זוכה שם המלך. אי־אפשר להתקרב אליו בכלל. מובן שאני נכנסתי לארמון, טוב, אתם יודעים, בכל זאת מדובר בי ולא באיזה חס"מניק."

אחד המכשפים, יצור בעל פנים מעוותות, שרק בהתפעלות, וגשמינה הביטה באחותה בתדהמה מעורבת בכעס. בזווית עינה היא הבחינה בשתי חברותיה הטובות של בתה שסימנו לעננה להצטרף אליהן. "אל תתרחקי," מיהרה לקרוא אחרי הילדה, "יש כאן המון אנשים."

"אני לא תינוקת," ענתה עננה.

בדיוק באותו רגע עלה אליחורף לבמה המסתובבת. הוא לקח את קלף הנאום ששלג הגישה לו, ולפני שהחל לדבר סקר את הצופים. הוא זיהה רבים מהם. כולם עמדו דרוכים והביטו בו במבט אוהב ודאוג. הוא פתח:

"מֵתוּכֶּשֶפִים ובּוֹצָקִים, עַרְטָלִים ולַפְלָפִים, קַשִּיתִים ושְקַפְקָפִים, כולם כאחד. אני מברך אתכם היום במסיבת החורף, ואף שדברים עומדים להשתנות, אני מאחל לנו שנים ארוכות ומוצלחות כמו שהיו לנו עד עכשיו. אני, אליחורף השנים־עשר, עומד לסיים את תפקידי בקרוב. ייתכן שזה יהיה הנאום האחרון שלי."

גשמינה הבחינה שאחותה מחליפה מבטים מלאי שביעות רצון עם המכשף המעוות. לעומתה, כמה מכשפים בקהל פרצו בבכי, אך אליחורף סימן להם להשתתק.

"כל אחד צריך ללכת מתישהו. לפני שאבקש מעֲרָפֶל לעלות ולנבא לנו את נבואת השנה, אני רוצה להודות לכולכם על אזרחותכם הנפלאה. אני בטוח שגם בדורות הבאים תגדלו מכשפות ומכשפים רבים שיהיו לתפארת העולם כולו. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהזכיר את התחרות הגדולה שתתקיים, כידוע, בשבוע הבא, ביום הרעם, עם עלות השחר. בצעד נדיר החליטה מועצת החכמים של פכפכת לאפשר למנצח בתחרות להיות זה שגם יתפוס את מקומי, וזאת לאחר שלא נמצא פתרון למציאת היורש שלי מסיבות... ובכן, מסיבות שאמא שלי היתה שמחה מאוד לפרט לכם." קול צחוק נשמע בקהל. אליחורף המשיך ברוח טובה, "בסוף התחרות יתקיים הטקס, והזוכה יקבל ממני את המפתחות ואת המפה הסודית של ארץ ערפילאה. אני מזכיר: התחרות פתוחה לכל מכשף ומכשפה שהגיעו לבגרות, כלומר לגיל תשע. אני מאחל הצלחה רבה למתמודדים, ומקווה שיהיה לנו מלך ראוי, כי ארצנו ראויה למלך שכזה."

רחש תדהמה חלף בקהל. "בתחרות?" שאל מכשף.

"הם כנראה באמת מיואשים," אמר חברו.

"רעיון מצוין," העירה זלעפינה, שעד כה נחשבה למנצחת הגדולה בתחרויות.

"ועכשיו," המשיך אליחורף, "אני מתכבד להזמין את ערפל לנבואת השנה. מי ייתן ונבואתו תהיה טובה גם הפעם."

אליחורף ירד מהבמה, ושולי גלימתו הכחלחלה התנופפו בעקבותיו. מחיאות הכפיים הוסיפו להדהד באוויר, ואנשים רבים נדחקו סביבו. הוא הורה למלצריו למזוג לתושבים עוד ועוד משקה עננים משובח שהוגש רק בנסיבות מיוחדות.

אל הבמה המסתובבת עלה לאיטו הנביא ערפל. הוא היה לבוש בבגדים בלויים שגדולים עליו בשתי מידות לפחות, כהרגלו, והזקן הארוך שהשתלשל עד קרסוליו נראה מטונף. בידו הוא אחז מקל גשם גדול.

"הוא היה יכול לפחות לחפוף את הזקן," לחשה מכשפה אחת.

"הזקן לא חשוב בכלל," לחשה לה חברתה בחזרה. ערפל היה גדול הנביאים. הוא ניבא בשעתו את כישופה של חרבונה לארץ לוהטת ואת מות אביו של אליחורף כשהציל את בנו מהגדר המתה.

ערפל טילטל את מקל הגשם והטה את אוזניו לכיוונו. הוא עצם את עיניו, שדמו לעיני קוברה, והחל לזמרר לקצב תנועתו של מקל הגשם:

דם בדם יתנגש, דם בדם יתגעש,

דם אחר, מעורב, לא טהור, אך מוזהב.

מכונה מעופפת, ציפור של ברזל,

יזרום בה הזרם כשטף גואל.

עד כה הם היו תמיד מכשפים,

גברים אמיצים, לוחמים אלופים,

אך כשהיא תשלוט...

"היא?" רחש של תדהמה עבר בקהל כמו מכת חשמל. אפילו ערפל נראה מופתע. זלעפינה, שעמדה לא הרחק משם, בחנה את ציפורניה הארוכות ואמרה לעצמה, "נו, כן־כן. מה יש?"

"כן," המשיך ערפל בעיניים עצומות והחל להתנועע במקומו.

כשהיא תשלוט, יהיה זה נהיר:

זאת הילדה ממתוכשף העיר.

"ילדה?" שאלו כולם, וזלעפינה נראתה כאילו לעסה שבלול טרי.

"שוב מתוכשף?" מכשף אחד, מיער ערטל, נראה מאוכזב.

קולותיו של מקל הגשם הלכו והתגברו, וערפל ריקד לקצבם כאחוז טרנס.

מוכשרת כמו שד ממין נקבה,

נמשכת לכוח אך בבסיסה היא טובה.

והדם החדש יימהל בתוכנו,

זָכר משלנו אך לא מביתנו.

הוא סיים לזמרר, וכשפקח את עיניו, מיצמץ והביט בכל האנשים הנרגשים שעמדו והציפו אותו בשאלות. הוא הרים את ידיו לאות שסיים.

הקהל התפזר לפינות שונות, ושלג החלה לפקח על המלצרים שהרחיפו צלחות נוטפות כל טוב: גבעולי חמציצים ברוטב עגבניית ים, מטרונות מוקרמות, שפע של קליפות עץ קוקויה קלויות בקינמון אפריקני, עלי ורדים ממולאים בקציפת מחטי אורן, שורשי לוף במעטפת פריכה של אגוזי אדמה, אצות ממולאות בעובש זרחני ואינספור קערות של קוביות קרח מכל הצבעים בצד מכלים של משקה עננים. גשמינה נותרה לעמוד במקומה ותרה בעיניה אחר בתה.

מסביב למנהלת בית הספר למכשפים צעירים התנהלה שיחה נרגשת.

"קשה לדעת למה הנבואה מתכוונת," אמרה המנהלת, ושקט של התרגשות השתרר. "אבל אם חושבים על כך," היא הוסיפה בהבעת חשיבות ולגמה לאיטה מברד ירקרק, "אני הייתי מהמרת על אֶגֶל שְׁלוּל או על עננה זרזיף."

"עננה זרזיף? הבת של גשמינה?" שאל מכשף אחד בלעג.

"כן. היא קיבלה אצלנו מִלגה. מאוד מוזר ש..." וכאן הנמיכה המנהלת את קולה ולחשה, "שלמכשפה גרועה כזאת יש בת מוצלחת כל כך."

"היא הרבה יותר מגרועה," לחשה בחזרה מכשפה שמנה, ובדיוק אז נשמעו קולות מהומה מכיוון הבמה המסתובבת, וחבורת המכשפים ובראשם המנהלת מיהרו לשם.

ליד הבמה עמדה גשמינה וצווחה בכאב. רגלה היתה נפוחה מאוד, והיא ייללה, "רק רציתי להרחיף לי משקה מטרונות."

המנהלת הביטה בסובבים אותה וניענעה בראשה בתנועה ידענית.

זלעפינה, שמעולם לא החמיצה אירועים כאלה, הופיעה שוב מאי־שם ואמרה, "למה את שולחת ידיים בִּכשפים? לדעתי את חס"מניקית. תמיד אמרתי את זה לאמא ולאבא."

גשמינה בכתה בכאב, אך אז קרה דבר מוזר. עננה הגיחה מאזור הבמה והביטה ברגל המתנפחת של אמה. היא מילמלה משהו והטתה את שרביטה הקטן לעבר הרגל. רגע לאחר מכן ירדה הנפיחות, והרגל שבה למצבה המקורי. הן זלעפינה והן גשמינה הביטו בעננה בפה פעור. ואז זלעפינה הסתלקה משם בזעם.

ערפל, ששירך את דרכו משם, נעמד, נעץ את מבט הקוברה שלו בעננה הנבוכה, וכעבור כמה רגעים הלך משם בגרירת רגליים.

אליחורף נפרד משאר החוגגים. הוא אמר לשלג, "קחי אותי הביתה, שלג. אני עייף כל כך."

"בבקשה, הוד רוממותו השנים־עשר, והלוואי שגם השלושה־עשר," אמרה שלג ונטלה את המטרייה בידה כדי שלא יצוצו לו רעיונות בנושא.

"אז מה את אומרת, שלג, יש לנו מחליף?" שאל אליחורף כששלג זימנה ענן. השניים ריחפו לאט לעבר הארמון.

"אם הבנתי את מה שערפל אמר, זאת תהיה מחליפה. שערורייה. מי שמע על דבר כזה, בת במקום בן, אישה במקום גבר! רק המחשבה על כך שאיאלץ לומר 'הוד רוממותה' במקום 'הוד רוממותו' עושה לי גלי חום. הפה שלי לא רגיל לכך. אני מקווה שערפל טועה," אמרה.

"ערפל שלנו לא טעה מעולם," אמר אליחורף. "אני זוכר את היום שהוא בא לערפילאה, כאילו נפל מכוכב לכת אחר. כבר אז ידעתי שהוא משהו־משהו. אבל איפה היא? איפה זאת שתחליף אותי?" הוא נופף בידיו.

"יש שמועות," אמרה שלג לתוך אוזנו.

"כבר יש שמועות?" תהה אליחורף.

"אתה יודע איך זה. ערפל עוד לא הלך לדרכו וכבר התחילו לזמר."

"מה?" שאל אליחורף.

"השמועות מדברות על חס"מניקים, ועל הגבול בינינו ובין חרבונה."

אליחורף שקע במחשבות. לבסוף התנער מהן ואמר, "שלג, אני מבקש ממך לפתוח אוזניים. תערבי אותי בכל דבר, גם כזה שנראה לך לא חשוב. רדי אל התושבים, תקשיבי להם. אנחנו בבעיה של זמן."

"זאת אעשה, הוד קרחונותו. אני אגדל אנטנה היישר מתוך האוזניים שלי. אבל עכשיו הגענו לארמון. כדאי שתלך לישון," אמרה שלג ונפרדה מהמלך המותש.

"אני כבר זקן מאוד," אמר אליחורף לעצמו כשנכנס למיטתו זמן קצר אחר כך. מפינת החדר אמא שלו הינהנה לעברו בהזדהות. "וצריך עוד להספיק כל כך הרבה: להראות למכשפה איך לעבור את הגדר המתה במקרה הצורך, להזהיר אותה מבלע, יש עוד הרבה..." ראשו של אליחורף נשמט על חזהו, והוא נרדם.

החגיגה הסוערת נמשכה ונמשכה. עננה עמדה ליד חברותיה המפטפטות והעמידה פנים שהיא צופה בהופעה של להקת מלקוש האהובה עליה. מאז הצליחה להחזיר את רגלה של אמה למצבה הטבעי, כאבה בטנה ותחושה מוזרה מילאה אותה. חברי הלהקה ירדו מהבמה, וחברותיה התגודדו סביבם בצווחות, אבל עננה היתה מוטרדת מדי. איך הצליחה להפעיל כישוף בלי שהתכוונה לכך? ואז, מבעד לרעש האיום, היא הבחינה בהבהוב אדמדם שחלף בין העצים הקשישים. משהו גרם לה להניע את רגליה ולפסוע לעבר ההבהוב. כשכבה לפתע, גילתה עננה שהיא נמצאת לבדה במעבה היער החשוך. רגע אחד עמדה במקומה, ובמשנהו כבר ניסתה להיזכר במילות הכישוף הנכונות שיזמנו לה פנס, אך לפני שהצליחה לעשות כן, היא הבחינה בדמות גבוהה שעמדה תחת עץ אלון נמוך.

"שלום לקטנטונת המוכשרת שלנו," אמרה זלעפינה והכתה בשרביטה על ידה.

עננה נותרה קפואה ולא אמרה דבר. היא חשבה על אמה, שתמיד הזהירה אותה מפני אחותה.

"עננה הקטנה מפחדת ממני?" שאלה זלעפינה כאילו קראה את מחשבותיה. "הו, כן," היא אמרה לעצמה, הניפה שרביט לכיוון האדמה והצמיחה מטרונה יפהפייה. "היא בהחלט פוחדת," היא נגסה במטרונה ועצמה את עיניה, "יותר טוב מהמקור. אני מוכרחה לייצא את זה לחס"מניקים. הם ישתגעו על זה."

היא נגסה שוב במטרונה העסיסית וליכסנה מבט לעבר עננה, שלא ראתה מימיה מטרונה יפה כל כך.

"כן, אין ספק. לעננה הקטנה אסור לדבר עם זרים. עננה הקטנה קראה הרבה סיפורי כיפה אדומה," היא אמרה וכישפה מטרונה נוספת בצבע של אננס.

אחר כך תפסה ענן קטן ותועה, ולמול עננה הנדהמת הפכה אותו לסוס לבן קטיפתי. זלעפינה טיפסה על הסוס. "אוי!" קראה. "שכחתי שהמוכשרת הקטנה שלנו לא יודעת לרכוב. טוב, אז שלום לך."

ובמקום שעננה תוציא לעברה לשון ותגיד (אחרי שכמובן תחזיר את הלשון למקומה), "זה לא עסקך מה שאני יודעת או לא יודעת," היא אמרה לבסוף, "ברור שאני יודעת. נבחנתי על זה בשנה שעברה."

"נו, נו, את זה עוד נראה," אמרה זלעפינה לעצמה והוסיפה בקול רם, "כל כך הרבה שנים לא ביליתי בחברת לא־יוצלחים. לא נראה לי שעכשיו הזמן המתאים לעשות את זה," היא פיהקה והחלה להתרחק משם.

עננה רתחה מזעם. כל כך הרבה היא לומדת, והיא מוכשרת, היא יודעת שהיא מוכשרת. אמא שלה אף פעם לא התייחסה ברצינות לכשפיה המוצלחים, אולי כי היא בעצמה לא ממש טובה בהם. כדי לנחם את עצמה, היא הלכה לעבר המקום שממנו צמחה המטרונה המכושפת שנראתה אמיתית. עננה הושיטה יד, קטפה אותה ובהיסוס הכניסה לפיה.

מרחוק האטה זלעפינה את דהירתה. היא הביטה בעננה שצנחה על האדמה, וידעה שהצליחה במזימתה.

אליחורף היה שקוע בחלום נפלא שבו הוא יפה וצעיר, בטקס קבלת כתר המלכות של פכפכת. אביו החל להשביע אותו על מזבח הקרח, ואליחורף אמר לו, "אבל אתה כבר מת."

"אליחורף בני," אמר אביו, "אם מַתּי, למען מטרה ראויה מַתּי, אל תוסיף להתייסר בגלל זה." הקהל הריע מסביב, ובתוכו נשמעו זעקות שבר. אליחורף התעורר בבהלה. הוא התרומם במיטתו ונעץ את עיניו המטושטשות מדמעות בחלון.

הוא מחא כפיים, ושלג הגיחה אל החדר.

"ל־ש־י־ר־ו־ת־ך!" שלג השתחוותה לעומתו.

"טוב, טוב," אמר אליחורף והצביע על חלונו, "מה הזעקות הללו?"

שלג הצמידה את אפה אל החלון ואמרה, "גשמינה."

"מה שוב קרה לה?" שאל אליחורף.

"אליחורף, הוד רוממותו," תמהה שלג, "מנין לי לדעת?"

"זה בדיוק מה שאני רוצה שתעשי, שתדעי, בעיקר לאור השמועות והנבואה."

"אבל זאת גשמינה. למה אתה מצפה? היא בטח שוב כישפה את רגליה בטעות כך שהן נדבקו לסלע, או שהיא שוב הפכה את הילדה שלה לתלתלי ספגטי ארוכים. מנין לי לדעת?"

"שלג," קרא אליחורף ונראה מוטרד מעט, "את מדברת על זרזיף והילדה שלה, לא?"

"כן. אתה בעצמך כבר הכתרת את הקטנה שלוש פעמים כמצטיינת בתחרות המלגות השנתית."

"אני כבר זקן," ענה אליחורף, "מרגע זה תתחילי לרחרח כמו שאת יודעת. ישועתנו, כפי ששמת לב לנבואתו של ערפל, לא תגיע מהדם הכחול, אלא דווקא ממישהי פשוטה ולא משושלת מלכותית כלשהי."

"נו, ואז?"

"שלג, את מוציאה אותי מדעתי. כבר אמרתי שאני רוצה שכל אירוע הכי קטן ידוּוח לי. תלכי לזרזיף ותבררי מה קרה."

"בסדר, בסדר, אני הולכת," אמרה שלג, "אבל אם היא שוב סילסלה את הריסים שלה, אל תבוא אלי בטענות."

"אח," אמר אליחורף בקול רם, "הייתי מחליף אותה בסוכנת אחרת, אבל אני כבר זקן מדי בשביל זה."

שלג הגיעה אל גשמינה המשהקת והשתחוותה מולה.

"למה את משתחווה אלי?" התפלאה גשמינה ופסקה לרגע מבכייה.

"סליחה, זה הרגל. נסי את לגור אצל מלך שלושים שנה ולא להשתחוות כל היום. לפעמים אני אפילו משתחווה לעצמי מול המראה. תגידי, גשמינה, למה את בוכה? מה קרה היום? אני רואה שהריסים שלך במקום, ושהרגליים שלך בסדר גמור."

"זה הרבה יותר גרוע מריסים דבוקים," התייפחה גשמינה. "זה ענ־ענ־ענ..." אך היא לא הצליחה לסיים את המשפט.

"העננים באמת לא משהו היום. אולי התחממת? הרי רק מינוס עשר מעלות בחוץ. בכל אופן, שלוש מטרונות וגלידת אורנים חזקה, ואת כמו חדשה. אני מצטערת שאין לי זמן לפטפט איתך, אליחורף נורא עסוק עם כל ההכנות לטקס."

"לא משהו חשוב. כנראה התחממות קלה," סיפרה שלג לאליחורף שהתפלא ביותר.

"בדקת שהכול בסדר איתה?" שאל את שלג, שנזכרה לקרצף את אח העצים.

"אוי, כמה שהאח הזאת נחמדה. תכף אדליק את התנור ו..."

"שלג."

"אכין מטרונות על האש..."

"שלג!"

"כן, אדוני, אליחורף השנים־עשר, הוד רוממותו, רצית משהו?" שאלה שלג בתמימות.

"כן. שאלתי אם דיברת איתה או שסתם התעצלת."

"אה!" פיהקה שלג מול מבטו החודר, "לא הספקתי, אני אגמור לנקות את התנור ואצא לשאול אותה, הוד רוממותו."

ואליחורף, שהיה ידוע בסבלנותו האינסופית, רק נאנח אנחה קולנית, ולא ידע שבכלל לא מדובר בהתחממות פשוטה או במצב העננים, ושגשמינה ניסתה לומר לשלג שעננה, בתה היחידה, נעלמה.