עשרים ושש

"מזכיר לכולם, ביקור בוקר בשש, יש הרבה חולים בצד," מהבהבת הודעה מפּוּטָה בקבוצת הווטסאפ של העבודה.

בחוץ דמדומי בוקר. קרני שמש ראשונות מאירות את הפינה בחדר השינה שלנו. אני מתהפכת קצת במיטה אבל השעון המעורר בנייד ממשיך לנדנד. אני מציצה בגדי שישן לצדי שינה עמוקה, מכבה את הצלצול וקמה. עוד יום ארוך לפני. לוקחת את הבגדים ומתלבשת. בבואתי הלבושה במדים הירוקים נשקפת אלי מן המראה הגדולה שממול.

השעון המעורר מכוון לשעה 05:00, ריטואל קבוע בשנתיים האחרונות, שעה בלתי-אפשרית לקום בה, שלא לדבר על להישאר שפויה עד תשע בערב, או עד למחרת בבוקר בימים של תורנות כמו היום. אני לא זוכרת בוקר שבו אני רואה את הילדות שלי ערות. בשעה כזאת הן תמיד ישנות, שערן סתור, חמימות וריחניות במיטות שלהן. ניצן ישנה עם הכרית מעל הראש, כמו תמיד מאז היתה תינוקת, ותמר עם הדלת סגורה, בחושך מוחלט. אני עוברת לסלון, מדליקה את המחשב ועוברת על כל רשימת החולים שנוספו למחלקה, מנסה להכין את עצמי לעוד יום של מלחמה. בעיקר ביום כזה של תורנות יש איזושהי תחושה של פחד, כאב בטן קטן, אגיטציה1 שלא עוברת אף פעם. אני צוברת עוד ועוד ניסיון ועוד ועוד ביטחון, אבל מעלי מרחפת תמידית תחושת הלא-נודע ולפעמים יש לי הרגשה שכל זה גדול עלי בכמה מידות.

לפני שבוע הכנסתי נקז חזה לבד לגמרי לבחור צעיר שנפגע בתאונת דרכים, והרגשתי את הפעם הראשונה הזאת של לבד, ומה יהיה אם בטעות אחורר לו את הלב תוך כדי, ומה יהיה אם אני לא אצליח... אלוהים, אין אף אחד שיחזיק לי את היד, ולפעמים אני כל כך צריכה את זה.

אני חונה בחניה של בית החולים. השעה 05:45 והשמש מתחילה לטפס קצת מעל בניין הקרדיולוגיה שממול. מזל שעוד קיץ וחם כי כשקר לי ונוסף לכול אני גם עייפה, זה שילוב קטלני. כשהייתי קטנה, אני וענבל, שהיא החברה הוותיקה ביותר שלי מגיל שלוש בערך, ישבנו באוטובוס וניסינו להגדיר מהו השילוב הגרוע ביותר בזמן נתון, והגענו למסקנה שלהיות רעבה, לסבול מכאב ראש, שקר לך ושאת צריכה פיפי - זה הגרוע ביותר. אז עוד לא ידעתי מה זה לעשות תורנות מיון בפעם הראשונה בכירורגיה כללית, עם ארבעים אנשים שמחכים בחוץ כמו להקה של זאבים שרוצים לטרוף אותך, או לעמוד מכווצת בפינה כשכירורג בכיר מתעצבן עלייך בחדר הניתוח.

אני ממהרת לביקור בוקר. האחיות, בסיום משמרת לילה, כותבות דיווח במחשבים ומתכוננות להעברה, ואנחנו, המתמחים, זאת אומרת הצד הכחול או הצד של פוטה, מתכוננים למעבר זריז על החולים. פוטה הוא כמו האח הגדול שלי כאן. הוא הגיע להתמחות שנה לפני, אבל כירורגיה זה כמו צבא, או במילים של פוטה, שהיה במסייעת גולני והתבהם שם והביא את הבהמה שבתוכו למחלקה: "מספיק שמישהו נמצא יום נוסף בהתמחות בשביל שהוא ייחשב בכיר ממך." וככה התנהלנו, אני, אימְרישׁ ופוטה, כשפוטה הוא למעשה הבכיר במתמחים, אימריש הוא המתמחה הפחות בכיר, ואני הצעירה שעושה את כל העבודות השחורות בצד ולא מתווכחת עם אף אחד מהם.

פוטה הוא רב-אמן בניהול צד. יש שקוראים לו מאחורי גבו "הקוסם", כי הוא יודע בדיוק מושלם את הרגע הזה שבו חולה כירורגי מפסיק להיות כירורגי ונהפך להיות פנימאי - "את רואה שגברת ברקוביץ' חרבנה, דרזניק? זה אומר שהיא נפתחה ואין לה חסימת מעי, עכשיו תציגי אותה למחלקה פנימית כי יש לה דלקת ריאות."

אימריש, שהגיע להתמחות חצי שנה אחריו, הוא הצ'ארמר, שילוב קטלני של בלורית ארוכה, מבט מהורהר וחוש הומור מטריף. אל "ביב השופכין" הזה נזרקתי אני, וכך שלושתנו ניסינו לשרוד בזמן ביקור הבוקר בכל יום ולתקתק אותו עד שמונה כדי לרדת מהר לניתוחים.

"נו, דרזניק, את עושה היום ניתוח שד עם קליימן?" שואל אותי אימריש רגע אחרי שסיימנו לעבור על "הברזל", אותו קלסר כמעט מתפורר שמרכז את כל המשימות של אותו היום, כמו לקחת בדיקות דם ולתאם קולונוסקופיות ואנגיו וסי-טי למרבית החולים במחלקה. ד"ר קליימן הוא אחד הרופאים הוותיקים במחלקה, כירורג מעולה ומלחיץ ברמות יוצאות דופן בחדר הניתוח. פוטה גיחך והזכיר לאימריש את המאורע, בה"א הידיעה, שהתרחש לפני שבועיים, ואסור שיתרחש עוד. אפילו עכשיו אימריש נעשה לבן וחיוור כשהוא נזכר איך לא התעורר בזמן בבוקר לניתוח עם קליימן, חוק אלוהים שאסור בתכלית האיסור לעבור עליו ורק המוות יכול לכפר על מעשה כזה. למזלו של אימריש, פוטה כִּסתח עליו והגיע מוכן ומזומן לחדר הניתוח, והספיק לעשות את הרחצה וההשכבה במקומו, רק כדי שאימריש יגיע לחדר הניתוח חסר נשימה, קמט של כרית עדיין על פניו, עיניו מתרוצצות בחוריהן באימה - אבל בזמן. רק הסיפור, שבשבועיים האחרונים סופר שוב ושוב בפורומים שונים של המתמחים, כולל תיאור מדויק של פוטה, ברמפה על סיגריה וקפה הפוך קטן, באיזו מהירות אימריש התרחץ לניתוח כאילו כלום לא קרה, די היה בו כדי להלחיץ אותי לקראת הניתוח היום ולקוות שהכול ייגמר מהר. בתור מתמחים בכירורגיה אנחנו רק מחכים לנתח, אבל יש רגעים שבהם העדפתי לשבת במחלקה מאשר לסבול בחדר הניתוח, וזה היה אחד מהרגעים האלה.

התמחות בכירורגיה כללית זה משהו שתמיד רציתי, עוד בשלבים המוקדמים בבית הספר לרפואה. המפגש הראשוני עם הגופות בחדר המתים בפקולטה לרפואה בתל אביב הוא אולי המפגש הכי הזוי והכי מלחיץ שיש.

אני וזהבית, החברה שלי מבית הספר לרפואה, בדרך למטה יחד עם עוד מאה סטודנטים, ריח חזק של פורמלין מכה בנו. אנחנו עם כפפות וחלוק לבן וסקלפל ופינצטה, וערימות של גופות על דרגשי ברזל, מגבת כחולה עוטפת כל אחת מהן. קצת לפני המפגש המפחיד עם הגופות, כשכולנו נרגשים במבואה עם ספרים ורשימות ושרטוטים באנטומיה, מזכירת החוג עורכת שיחת הכנה ואנחנו מקשיבים להסבריה על כבוד המת ואיך מתנהגים בחדר הדיסקציות2 ומה התהליך. אני זוכרת שהעיניים שלי נדדו אז ופגשו בעיניים של זהבית, ואצל שתינו היתה לחלוחית של פחד וחשש.

בהתחלה לומדים על שרירי הגב, רק בהמשך נחשפים לראש של הגופה, כשההלם הראשוני פוחת עד כמה שאפשר. לכל שישה סטודנטים יש מדריך דיסקציות, והם עומדים סביבו בעיניים פעורות, וכשהמדריך עושה את החתך הראשון וחושף את הלטיסימוס דורסי והטרפזיוס, שרירי הגב, משתרר בחדר שקט מחריש אוזניים.

כבר אז ידעתי שאני רוצה לאחוז בסכין. תמיד ישנו הסיפור הזה על סטודנט שמתעלף בדיסקציה הראשונה, אבל אצלנו לא היה אף אחד כזה, וישנו גם סיפור על סטודנט שמיד לאחר הדיסקציות עוזב את בית הספר לרפואה, אבל במחזור שלנו לא היה מישהו כזה; כולנו שרדנו והמשכנו הלאה. עוד באותו יום שבו הפשטנו את העור של הגופה ידעתי שני דברים: האחד, שאין לי תיאבון ושכנראה הוא יחזור רק מחר בבוקר; השני, שאני אהיה כירורגית. אבל איזו כירורגיה - כירורגיה לב וחזה, כירורגיה כללית, נוירוכירורגיה - את זה עדיין לא ידעתי. וככה המשכתי, עם זהבית, לצלוח בקושי רב את שיעורי הדיסקציה, ואז עברתי לשנים הקליניות רק כדי להיווכח שוב שמקומי אינו במחלקות הפנימיות. בליל המחלות הפנימיות - אי-ספיקת לב ואי-ספיקת כליות וזיהומי אורוספסיס ואנשים מבוגרים שהולכים ומתדרדרים לנגד עינינו כשהרופא הפנימאי מאזן אותם קצת עם תרופות ונוזלים ואנטיביוטיקה - את זה לא יכולתי לשאת. ולכן במהלך הלימודים, הרגעים שבהם ניתנה לי סוף-סוף ההזדמנות לתפור חתכים, להוציא פורט לילדים קטנים, ואפילו להשתתף באופן פעיל בניתוחי תוספתן, הם אלה שגרמו לי ללחוץ את ידו של הפרופסור, מנהל מחלקת כירורגיה כללית, בסוף השנה השישית ללימודי הרפואה. פוטה היה עוד סטז'ר, ואימריש בכלל עוד לא הפציע, אבל אני כבר הבטחתי את עתידי במחלקה הזאת ועוד לא ידעתי כמה דם, יזע ודמעות נכונו לי.

השעה 05:55. אנחנו עומדים כמו חיילים במסדר מול חדר מספר אחת במסדרון הארוך של המחלקה הכירורגית. יחד איתנו שלושה סטז'רים מפוחדים, מחזיקים את קלסר המשימות ומחכים שפוטה ינבח עליהם. בחדרים הרחוקים יותר מדלפק האחיות מאושפזים חולים במצב קל יותר, מטבע הדברים. לכל צד, הכחול או האדום, יש כשלושים חולים בממוצע שהם צריכים לבדוק בשעות הבוקר המוקדמות ולהחליט מה ייעשה בהם בהמשך: מי לשחרור, מי לבדיקות נוספות, מי להערכה אחרי ניתוח וכן הלאה. המתמחה הצעיר ביותר, דהיינו אני, מופקד על דיווח הביקור במחשב הנייד.

שנים אחר כך, כשישאלו אותי איפה למדתי להקליד כל כך מהר בהקלדה עיוורת, אענה בלי להסס שבכירורגיה כללית.

"שיט," מסנן פוטה בשקט. עמדנו ליד המיטה של אהרון, שלפני שבוע עבר כריתת קיבה מלאה בגלל גידול ענקי. אהרון כבר היה רגע לפני שחרור, הנקזים שיצאו מהבטן היו בצבע טוב ורצינו היום להוציא אחד מהם. אתמול אשתו באה וביחד צחקנו על זה שלא כדאי שאהרון יאכל סופגנייה בחנוכה כדי שלא תיתקע לו בגרון; בדיחות מפגרות שהעלו חיוך על פניו של אהרון שלנו, שבימים האחרונים נכנס לי ללב יותר ויותר. מדהים איך אנשים נכנסים ללב בתוך שנייה אחת, כשבביקור רופאים הגוף שלהם פרוש והנשמה שלהם צועקת מתוך העיניים שמתבוננות בחשש. בדיוק כמו שהנשמה של אהרון צועקת לנו עכשיו כשפוטה מרים את הנקז מול העיניים של כולנו ואומר בקול נכאים, "הנקז דולף עם מיץ של לבלב, תעדכנו את ד"ר ואסר. יאללה, תתחילו טזוצין3 ותעבירו אותו לדלפק האחיות כמה שיותר מהר."

1. אגיטציה (אנגלית: Agitation) - תחושת אי-שקט ומתח.

2. חדר הדיסקציה - האולם שבו מבוצעים ניתוחי הגופות בשנה הראשונה ללימודי רפואה.

3. טזוצין (אנגלית: Tazocin) - אנטיביוטיקה רחבת טווח.