עשרת אלפי הדלתות של ג’נוארי

הדלת הכחולה

כשהייתי בת שבע מצאתי דלת. נראה לי שעלי להבליט את המילה הזאת, כדי שיהיה ברור שאני לא מתכוונת לדלת המובילה לגינה, או לאיזו דלת רגילה שאפשר לסמוך עליה שתיפתח אל מטבח לבן־אריחים או אל חדר ארונות.

כשהייתי בת שבע מצאתי דלת. הנה — ראה איך המילה ניצבת על הדף עכשיו, מתנשאת וגאה, האות תי״ו נראית כמו שער שחור המוביל אל לא־כלום לבן. אני מניחה שהשערות על עורפך סומרות מעקצוץ קטן של היכרות כשאתה רואה את המילה הזאת. אינך יודע עלי דבר; אינך רואה אותי יושבת ליד שולחן העץ הצהוב הזה, אינך רואה כיצד רוח הים המלוחה־מתוקה פורעת את הדפים הללו כמו קוראת שמחפשת את הסימנייה שלה. אינך רואה את הצלקות שמתפתלות ומסתבכות על עורי. אינך יודע אפילו את שמי (שמי גֶ'נוּאֶרי סְקאלֶר; ובעצם עכשיו אתה יודע עלי מעט, והרסתי לעצמי את הטיעון).

אבל מי שרואה את המילה דלת יודע במה מדובר. אולי אפילו ראית דלת בעצמך — דלת רקובה פתוחה־למחצה בכנסייה ישנה, או בוהקת ומשומנת, קבועה בחומת לבנים. אולי, אם יש לך דמיון מפותח ורגליך מובילות אותך למקומות בלתי צפויים, אפילו עברת בדלת והגעת למקום בלתי צפוי עד מאוד.

ואולי אפילו לא הצצת בדלת מימיך. היום הן נפוצות פחות מאשר בעבר.

אבל אתה בכל זאת יודע על הדלתות, נכון? כי יש עשרת אלפים סיפורים על עשרת אלפים דלתות, ואנחנו מכירים אותם כשם שאנחנו מכירים את שמותינו. אלה הן הדלתות אל ארץ הפיות, אל וַלהָאלָה, אל אַטלָנְטִיס ואל לֶמוּריָה, אל גן עדן ואל הגיהינום, לכל כיוון שמצפן לעולם לא יוכל להורות עליו, לכל מקום אחר. אבא שלי — שהוא מלומד אמיתי, ולא סתם נערה צעירה האוחזת בעט ציפורן ורוצה לומר כמה דברים — ניסח זאת טוב ממני: ״אם נראה בסיפורים אתרים ארכיאולוגיים, וננקה מהם בקפידה שכבה אחר שכבה, נגלה שברמה כלשהי תמיד יש פתח. נקודה המפרידה בין כאן לשם, בינינו לבינם, בין היומיומי לקסום. ברגעים שבהם הדלתות נפתחות, כאשר ישנה זרימה של דברים בין העולמות — או אז מתרחשים הסיפורים.״

הוא מעולם לא הדגיש את המילה ״דלת״. אבל אולי מלומדים לא נוטים להדגיש מילים רק כדי לשוות להן צורה מסוימת על הדף.

זה קרה בקיץ של 1901, אם כי אז לא התעניינתי במיוחד בסדר הופעתן של ארבע הספרות הללו על הדף. בדיעבד השנה הזאת נראית לי מין שנה יהירה, מלאה בעצמה, בוהקת מהבטחות מוזהבות של מאה חדשה. היא השילה מעליה את כל הבלגן והמהומה של המאה התשע־עשרה — את כל המלחמות והמהפכות וחוסר הוודאות, את כל כאבי הגדילה האימפריאליים — וכעת היו רק שלום ושגשוג מכל עבר. מר ג'״פ מורגן נעשה זה לא כבר האדם העשיר ביותר בכל תולדות העולם; המלכה ויקטוריה הלכה סוף־סוף לעולמה והורישה את האימפריה העצומה שלה לבנה בעל החזות המלכותית; הבוקסרים הפרועים בסין הוכנעו; ואמריקה פרשה את כנפה המתורבתת על קוּבָּה. תבונה ורציונליות משלו בכיפה, ולא היה מקום לקסם ולמסתורין.

התברר שאין גם מקום לילדוֹת שמשוטטות מעבר לגבולות המפה ומספרות את האמת על הדברים המטורפים, הבלתי אפשריים, שמצאו שם.

מצאתי אותה בשוליים המערביים הפרועים והמוזנחים של קנטקי, בדיוק במקום שבו המדינה טובלת את בוהן רגלה בנהר מיסיסיפי. זה לא אזור שהיית מצפה למצוא בו משהו מסתורי או אפילו קצת מעניין: סתם מקום שטוח ועלוב למראה, מאוכלס באנשים שטוחים ועלובים. השמש שם חמה כפליים ובוהקת פי שלושה מאשר בשאר חלקי הארץ, אפילו בסוף אוגוסט, והכול לח ודביק כמו שאריות הסבון הנותרות על עורו של האחרון שיוצא מהאמבטיה.

אבל דלתות, כמו חשודים ברצח בתעלומות זולות, נמצאות לא אחת במקומות בלתי צפויים.

הסיבה היחידה שהגעתי בכלל לקנטקי היתה שמר לוֹק לקח אותי איתו לאחד ממסעות העסקים שלו. הוא אמר שזה ״פינוק אמיתי״ ו״הזדמנות לראות איך עושים דברים״, אבל לאמיתו של דבר לקח אותי כי האומנת שלי היתה על סף היסטריה ואיימה לעזוב לפחות ארבע פעמים בחודש האחרון. בימים ההם הייתי ילדה קשה.

ואולי מר לוק ניסה לעודד אותי. שבוע קודם לכן הגיעה גלויה מאבא. היתה עליה תמונה של ילדה חומה שעטתה כובע זהב מחודד והבעה של תרעומת, ולידה המילים ״תלבושת בורמזית אותנטית״. בצדה האחורי של הגלויה נכתבו בדיו חומה שלוש שורות בכתב יד נאה ומסודר: ״מאריך את שהותי, חוזר באוקטובר. חושב עלייך. ג'״ס.״ מר לוק קרא את הגלויה מעל כתפי וטפח על זרועי במין עידוד מגושם.

כעבור שבוע נדחקתי לתוך קרון שינה יוקרתי דמוי ארון קבורה, מרופד בקטיפה ומחופה עץ, וקראתי את ״האחים רוֹבֶר בג'ונגל״, בזמן שמר לוק קרא את המדור העסקי של ה״טיימס״ ומר סְטֶרלינג בהה נכחו בארשת אטומה של משרת אישי.

עלי להציג את מר לוק כראוי; הוא לא היה רוצה להיכנס לתוך הסיפור בדרך אגב, באופן עקום כזה. אני מתכבדת להציג את מר ויליאם קורניליוס לוק, כמעט־מיליארדר שבנה את עצמו בכוחות עצמו, העומד בראש חברת ו״ק לוק ושות', בעליהם של לא פחות משלושה בתים מפוארים לאורך החוף המזרחי, אדם המקדם ערכים כמו סדר והלימוּת (הוא ודאי היה רוצה שהמילים הללו יובלטו — רואה את הלמ״ד המושיטה אצבע נזפנית?), ויושב ראש האגודה הארכיאולוגית של ניו אינגלנד, מין מועדון חברתי לגברים עשירים ובעלי עוצמה שהם גם אספנים חובבים. אני כותבת ״חובבים״ רק משום שהגברים העשירים נהגו לדבר על העיסוקים האהובים עליהם במין נימת ביטול ולהקיש קלות באצבעותיהם, כאילו הודאה בכל מקצוע אחר מלבד עשיית כסף עלולה להכתים את המוניטין שלהם.

למען האמת, לפעמים חשדתי שכל עשיית הכסף של לוק נועדה בעיקרה להזין את תחביב האיסוף שלו. ביתו בוורמונט — זה שהתגוררנו בו, בניגוד לשני המבנים האחרים, הנקיים ללא רבב, שנועדו בעיקר להפגין את חשיבותו בפני העולם — היה מין סְמִיתסוֹנִיאן פרטי ענקי, מלא כל כך בפריטים, עד שנדמה היה שהוא בנוי מפריטים ולא מלבֵנים ומלט. הפריטים לא היו מאורגנים היטב: צלמי נשים רחבות־ירכיים מאבן גיר שכנו לצד פרגודים אינדונזיים דמויי תחרה, וראשי חץ מלבה וולקנית שכנו באותו ארון תצוגה עם זרועו המפוחלצת של לוחם יפני מתקופת אדו (שנאתי את הזרוע ההיא, אבל לא הצלחתי להתיק ממנה את עינַי, תהיתי איך נראתה כשהיתה מלאת חיים ושרירים, איך בעליה היה מרגיש אילו ידע שילדה באמריקה מביטה בבשרו היבש כנייר, בלי לדעת אפילו את שמו).

אבי היה אחד מסוכני השטח של מר לוק, והתחיל לעבוד אצלו כשאני הייתי רק חבילה בגודל של חציל, עטופה במעיל מסעות ישן. ״אמך מתה זמן קצר לפני כן, כידוע לך. מקרה עצוב מאוד,״ אהב מר לוק לדקלם באוזני. ״ואביך הופיע — ברנש בעל צבע מוזר, דומה לדחליל, ו — אלוהים יעזור לו! — כתובות קעקע לכל אורך זרועותיו — באמצע שום מקום, ממש באמצע שום מקום, עם תינוקת. אמרתי לעצמי: קורניליוס, יש כאן אדם שזקוק למעט צדקה!״

אבא קיבל משרה עוד לפני שעת הדמדומים. מאז שוטט בעולם ואסף פריטים ״בעלי ערך ייחודי ומובחן״, ושלח אותם למר לוק, ומר לוק הכניס אותם לארונות תצוגה וחקק את שמם על לוחיות נחושת וצעק עלי כשנגעתי בהם או שיחקתי בהם או גנבתי את המטבעות האצטקיים כדי להמחיז סצנות מ״אי המטמון״. ואני נשארתי בחדרי הקטן והאפור בבית לוק והצקתי לאומנות ששכר לוק כדי שיעשו ממני בת־תרבות, וחיכיתי לאבא שישוב הביתה.

כשהייתי בת שבע הזמן שביליתי בחברת מר לוק עלה במידה ניכרת על הזמן שביליתי בחברת אבי הביולוגי, ועד כמה שאפשר לאהוב מישהו שמרגיש טבעי ונינוח בחליפות שלושה חלקים — אהבתי אותו.

כמנהגו, מר לוק שכר עבורנו חדרים במלון הנחמד ביותר שאפשר היה להשיג; בקנטקי, פירוש הדבר היה מלון מעץ אורן שהשתרע על שטח נרחב על גדת המיסיסיפי, ושללא ספק נבנה בידי מישהו שרצה להקים מלון מפואר אבל לא ראה מלון כזה מעודו. היו שם טפטים בדוגמת פסים בגוני פסטל ונברשות חשמליות, אבל מקרשי הרצפה עלה ריח חמוץ של שפמנונים.

מר לוק נופף לעבר המנהל במחווה של מי שמסלק מעליו זבוב, אמר לו שיהיה בחור טוב וישים עין על הילדה, ומיהר אל הלובי בחברת מר סטרלינג, שנשרך בעקבותיו כמו כלב בדמות אדם. לוק בירך לשלום איש בעניבת פרפר שהמתין על אחת הספות הפרחוניות. ״המושל דוֹקֶרי, איזה עונג! קראתי את האיגרת האחרונה שלך בעניין רב, היֵה סמוך ובטוח — וכיצד מתקדם אוסף הגולגולות שלך?״

אה. אז זו הסיבה שלשמה באנו: מר לוק נפגש עם אחד החברים שלו מהאגודה הארכיאולוגית לערב של שתייה, עישון סיגרים והתרברבות. בכל קיץ הם קיימו מפגש שנתי של האגודה בבית לוק — מסיבה מפוארת ואחריה אירוע מעונב לחברים בלבד, שלא אני ולא אבא הורשינו להשתתף בו — אבל היו כמה חברי אגודה נלהבים במיוחד שלא היו מסוגלים לחכות שנה שלמה, וביקשו זה את חברתו של זה בכל הזדמנות.

המנהל חייך אלי בדרכם המאולצת, המבועתת, של מבוגרים נטולי ילדים, ואני החזרתי לו חיוך מלא שיניים. ״אני יוצאת,״ אמרתי לו בביטחון. חיוכו נעשה מאומץ עוד יותר, והוא מצמץ בהיסוס. אנשים תמיד מהססים בגללי: לעורי יש מין גוון אדום־נחושתי, כאילו הוא מכוסה כולו בנסורת ארזים, אבל העיניים שלי עגולות ובהירות ובגדַי יקרים. האם אני ילדת מחמד מפונקת או משרתת? האם המנהל המסכן צריך להגיש לי תה, או לזרוק אותי למטבחים עם המשרתות? במילותיו של מר לוק, הייתי ״משהו שבין־לבין״.

הפלתי אגרטל פרחים גבוה, נשפתי ״אוי ואבוי״ חסר־כנות וחמקתי משם, בזמן שהמנהל קילל וניסה לנקות את המהפכה בעזרת מעילו. חמקתי מבעד לדלת (המילה הזאת מתגנבת אפילו לסיפור היומיומי ביותר. לפעמים אני מרגישה שבקפליו של כל משפט אורבות דלתות, הנקודות הן הידיות והפעלים הם הצירים).

הרחובות היו רק פסים שטופי שמש שהצטלבו זה בזה עד שהסתיימו בנהר הבוצי, אבל אנשי נִינְלִי, קנטקי, טיילו בהם כאילו היו רחובות עיר של ממש. כשחלפתי על פניהם הם לטשו עיניים ומלמלו לעצמם.

עובד מספנה בטל ממעש הצביע עלי ותקע מרפק בצלעותיו של חברו. ״הקטנה הזאת בת־צִ'יקָסוֹ, מתערב איתך.״ חברו לעבודה נד בראשו, גייס את ניסיונו הנרחב בכל הקשור לילדות אינדיאניות, ושיער, ״אולי היא מהקריביים. או שהיא בת־תערובת.״

המשכתי ללכת. אנשים תמיד עסקו בניחושים כאלה, קטלגו אותי ככזאת או כאחרת, אבל מר לוק אמר לי בביטחון שכולם טועים במידה שווה. הוא קרא לי ״פריט ייחודי לחלוטין״. פעם אחת, בעקבות הערה של אחת המשרתות, שאלתי אותו אם אני כושית. הוא השמיע נחרת בוז. ״אולי יש לך הרבה קושיות, אבל כושית את לא.״ לא ידעתי בדיוק מה פירוש הדבר להיות כושית, אבל הוא ביטא את המילה בנימה שגרמה לי לשמוח שאיני כזאת.

כשאבא היה איתי, הניחושים הרקיעו שחקים. עורו כהה יותר משלי, אדום־שחור בוהק, ועיניו שחורות כל כך עד שאפילו בחלקן הלבן עוברים חוטים חומים. ואם מביאים בחשבון את כתובות הקעקע — ספירלות דיו שמתעקלות במעלה שתי אמות הידיים — ואת החליפה המרופטת ואת המשקפיים ואת המבטא המעורב ו — ובכן, אנשים לטשו עיניים.

בכל זאת הייתי רוצה שהוא יהיה איתי.

הייתי עסוקה כל כך בהליכה ובניסיון לא להשיב מבט לכל הפרצופים הלבנים האלה, עד שהתנגשתי במישהי בחבטה. ״סליחה, גברתי, אני —״ זקנה כפופה וחרושת קמטים כמו אגוז מלך בהיר הביטה בי בזעם. זה היה מבט זועם סבתאי מיומן, שנועד לילדים שנעים במהירות רבה מדי ומתנגשים בה. ״סליחה,״ אמרתי שוב.

היא לא השיבה, אבל משהו בעיניה השתנה, כמו בקיע שנפער. פיה נפתח ועיניה המעורפלות התרחבו כמו תריסים. ״מי — מי את, לעזאזל?״ נשפה לעברי. כנראה אנשים לא אוהבים דברים שבין־לבין.

הייתי צריכה לרוץ בחזרה אל המלון המדיף ריח שפמנונים ולהצטנף בצלו הבטוח, העשיר, של מר לוק, שבו האנשים הארורים האלה לא יוכלו להשיג אותי; זה היה הדבר הנכון לעשות. אבל כפי שמר לוק התלונן לעתים קרובות, לפעמים הייתי עקשנית ונהגתי באופן נמהר (מילה שהסקתי שהיא שלילית על פי שכנותיה) ולא נאות.

לכן ברחתי.

רצתי עד שרגלי הדקות כמקלות רעדו וחזי המתנשף נצמד אל התפרים העדינים של שמלתי. רצתי עד שהרחוב הפך לשביל מתפתל והבניינים שמאחורי נבלעו בצמחי ויסטריה ויערה. רצתי וניסיתי לא לחשוב על עיניה של הזקנה שבחנו את פני, ולא על העונש שאקבל כי נעלמתי.

רק כשקלטו רגלי שהעפר תחתן נהפך לעשב, פסקו מתנועתן הנמרצת. גיליתי שאני בשדה מבודד שגדל פרא, תחת שמים כחולים כל כך אשר הזכירו לי את האריחים שהביא אבא מפָּרָס: כחול עמוק, בולע־כול, שאפשר ליפול לתוכו. עשב גבוה שצבעו כעין החלודה נפרש מתחת לשמים האלה וכמה ארזים שהיו פזורים סביב התעקלו מעלה לעברם.

משהו בצורת המקום — הריח העשיר של ארז יבש בשמש, העשב הנע בעדינות מול השמים כמו טיגריסית כתומה־כחולה — עורר בי רצון להתכרבל בין האניצים היבשים כמו עופרה המחכה לאמה. פילסתי לי דרך והעמקתי עוד אל תוך העשב, שוטטתי, הנחתי לידַי לרפרף על הציצות שבקצות דגני הבר.

כמעט לא הבחנתי כלל בדלת. כאלה הן כל הדלתות, עומדות בצל, באלכסון, עד שמישהו מביט בהן בדיוק בצורה הנכונה.

במקרה הזה מדובר בסך הכול במסגרת עץ ישנה שהונחה בצורת בסיס של מגדל קלפים. העץ היה מנומר כתמי חלודה במקומות שבהם צירים ומסמרים התמוססו והיו לאין, ומן הדלת עצמה נותרו רק כמה קרשים אמיצים. מעט צבע מתקלף עדיין נאחז בה, אותו כחול עמוק של השמים.

יש לציין שאז לא ידעתי על קיומן של דלתות, וגם לו היו מגישים לי אסופה מוערת בת שלושה כרכים של עדויות ראייה, לא הייתי מאמינה. אבל כשראיתי את הדלת הכחולה העלובה ההיא עומדת בודדה כל כך בשדה, רציתי שהיא תוביל למקום אחר. למקום שאינו נינלי, קנטקי, מקום חדש שטרם נראָה, רחב ידיים כל כך שלעולם לא אגיע אל סופו.

הצמדתי את ידי אל הצבע הכחול. הצירים נאנקו, בדיוק כמו דלתות הבתים רדופי הרוחות בכל סיפורי ההרפתקאות וספרי הכיס הזולים שלי. לבי פעם בקול, ובפינה תמימה כלשהי של נפשי עצרתי את נשימתי בציפייה וחיכיתי שיקרה דבר־מה קסום.

מצדה האחר של הדלת לא היה דבר, כמובן; רק צבעי הכחול והקינמון של עולמי שלי, שמים ושדה. ואלוהים יודע למה — המראה הזה שבר את לבי. התיישבתי בשמלת הכותנה היפה שלי ובכיתי על האובדן. למה ציפיתי? למעבר קסום? כמו המעברים שהילדים בספרים נקלעים אליהם תמיד?

אילו סמואל היה שם, היינו יכולים לפחות לשחק בנדמה לי. סמואל זאפּייה היה החבר הלא־דמיוני היחיד שלי: ילד שחור־עיניים שסבל מהתמכרות חמורה לכתבי עת של סיפורים מסעירים והיתה לו הבעה מרוחקת של מלח המביט אל האופק. הוא ביקר בבית לוק פעמיים בשבוע בעגלה אדומה, שעל צדה נמשחה באותיות זהב מסולסלות הכתובת ״זאפייה מרכול משפחתי בע״מ״, ובדרך כלל השתדל להגניב אלי את הגיליון האחרון של ״שבועון הסיפורים ארגוסי״ או של ״פלא בחצי פני״ לצד הקמח והבצלים. בסופי שבוע הוא ברח מהחנות של משפחתו כדי להצטרף אלי במשחקי דמיון מפותחים בהשתתפות רוחות רפאים ודרקונים על גדת הנהר. סוֹנְיָיטורֶה, קראה לו אמו, וסמואל אמר שפירוש המילה האיטלקית הזאת הוא ״ילד לא יוצלח שחולם כל הזמן ושובר לאמא שלו את הלב״.

אבל סמואל לא היה איתי באותו יום בשדה. ולכן, במקום לשחק איתו, הוצאתי את יומן הכיס הקטן שלי וכתבתי סיפור.

כשהייתי בת שבע היה היומן הזה הנכס היקר ביותר שלי, אם כי שאלת היותו רכושי החוקי מוטלת בספק: לא קניתי אותו ואיש לא נתן לי אותו במתנה — מצאתי אותו. זמן קצר לפני יום הולדתי השביעי שיחקתי בחדר הפרעוני, פתחתי וסגרתי את כל הכדים ומדדתי את כל התכשיטים, ובמקרה פתחתי תיבת אוצרות כחולה יפה (״קופסה בעלת מכסה מקומר, מעוטרת בשנהב, בהובנה ובחרסינה מצופה בבדיל, מצרים; במקור — זוג תואם״). ובתחתית התיבה היה היומן הזה: כריכת עור בצבע חמאה שרופה, דפי כותנה קרמיים, ריקים ומזמינים כמו שלג טרי.

נראה סביר שמר לוק השאיר את היומן בתיבה כדי שאמצא אותו, שי חשאי שהוא היה קשוח מכדי להעניק לי אותו בגלוי, לכן לקחתי אותו ללא היסוס. כתבתי בו בכל פעם שהרגשתי בודדה או אבודה, או כשאבא לא היה ומר לוק היה עסוק והאומנת היתה נוראית. כתבתי הרבה.

בדרך כלל כתבתי סיפורים דומים לאלה שקראתי בגיליונות ״הארגוסי״ של סמואל, על ילדים בלונדינים אמיצים שנקראים ג'ק או דיק או באדי. הקדשתי הרבה זמן להמצאת שמות מקפיאי דם והעתקתם בכתב יד מסולסל במיוחד (״תעלומת מפתח הרפאים״; ״אגודת פגיון הזהב״; ״היתומה המעופפת״), וכלל לא דאגתי לעלילה. באותו יום, כשישבתי בשדה הבודד ליד הדלת שאינה מובילה לשום מקום, רציתי לכתוב סיפור מסוג אחר. מין סיפור אמיתי, שאוכל להזדחל לתוכו אם רק אאמין בו מספיק.

פעם היתה ילדה אמיצה ונמערת (כתיב?) שמצאה דלת. זאת היתה דלת קסמים ולכן היא כתובה בכתב מיוחד. היא פתחה את הדלת.

לרגע אחד — פיסת זמן שהתמתחה מן הרגע שבו שרטטתי את העיגול של האות פ״א ועד הרגע שבו שרטט העיפרון שלי עיגול מרחף סביב הנקודה בסוף — האמנתי בזה. לא בחצי העמדת פנים, כפי שילדים מאמינים בסנטה קלאוס או בפיות, אלא באמונה עמוקה עד לשד העצמות, כמו אמונה בכוח הכבידה או בגשם.

משהו בעולם השתנה. אני יודעת שזה תיאור מחורבן, סליחה על הביטוי הלא־מנומס, אבל אני לא יודעת איך עוד לומר את הדבר. זה היה כמו רעידת אדמה שלא טלטלה אפילו גבעול אחד של עשב, ליקוי חמה שלא הטיל אף צל, שינוי עצום אך בלתי נראה. רוח פתאומית רפרפה בדפי היומן. היא הדיפה ריח מלח ואבנים חמות ותריסר ניחוחות רחוקים שלא היה להם כל מקום בשדה עלוב ליד נהר מיסיסיפי.

תחבתי את היומן בחזרה לשמלתי וקמתי. רגלי התשושות רעדו תחתי כמו עצי שַדָר ברוח, אבל התעלמתי מהן כי נדמה היה שהדלת ממלמלת בשפה רכה, רוחשת, עשויה מעץ נרקב וצבע מתקלף. שוב הושטתי את ידי אליה, היססתי, ואז —

פתחתי את הדלת ועברתי בה.

לא הייתי במקום כלשהו. בֵּין־לְבֵינִיוּת מהדהדת לחצה על עור התוף שלי, כאילו שחיתי לקרקעיתו של אגם אדיר. ידי המושטת נעלמה בריק; המגף שלי הונף בקשת שאין לה סוף.

עכשיו אני קוראת למקום הזה שבין־לבין ״המעבָר״. (מעבָר: הקמץ מתחת לאות בי״ת מחלק את המרחב לשני חללים ריקים). מעבָרים הם מקומות מסוכנים, לא כאן ולא שם, ומי שחוצה אותם משול למי שקופץ מקצה צוק, מתוך אמונה תמימה שבאמצע הדרך למטה יצמחו לו כנפיים. אסור להסס, אסור לפקפק. אסור לפחד מהבין־לבין.

הרגל שלי נחתה מעברה האחר של הדלת. טעם נחושתי בפי החליף את ריח הארזים ואור השמש. פקחתי את עיני.

זה היה עולם של מי מלח ואבן. עמדתי על צוק גבוה, מוקפת מכל צדדי בים כסוף אינסופי. הרחק מתחתי היתה עיר, חפונה בחופו המקומר של האי כמו חלוק אבן בכף יד.

לפחות הנחתי שזאת עיר. לא היו לה מאפיינים רגילים של עיר: חשמליות לא חלפו בה בזמזום ובהמהום, עשן פחם מתאבך לא נתלה מעליה. במקומם היו בנייני אבן לבָנים, מסודרים בספירלות אמנותיות, מנוקדים בחלונות פתוחים שדמו לעיניים שחורות. מגדלים אחדים הרימו את ראשיהם מעל לקהל, ותרני אוניות קטנות התגודדו לאורך החוף כמו יער זעיר.

שוב בכיתי. בלי תיאטרליות ובלי הפגנתיות, פשוט בכיתי, כאילו אני רוצה דבר־מה עד מאוד ולא יכולה להשיג אותו. כפי שגם אבא עשה לפעמים כשחשב שהוא לבדו.

״ג'נוארי! ג'נוארי!״ שמי נשמע כאילו בקע מגרמופון זול המרוחק ממני קילומטרים אחדים, אבל זיהיתי אותו. היה זה קולו של מר לוק שהדהד אחרַי מפֶּתח הדלת. לא ידעתי איך מצא אותי, אבל ידעתי שאני בצרות.

בחיי, אין לי מילים לתאר עד כמה לא רציתי לחזור. ריחו של הים היה מלא כל כך בהבטחה, הרחובות המתעקלים בעיר שלמטה נראו כמו מין כתב. אילולא היה מר לוק האיש שקרא לי — האיש שאִפשר לי לנסוע בקרונות רכבת מפוארים וקנה לי שמלות כותנה יפות, האיש שליטף את זרועי כשאבא אכזב אותי והטמין יומני כיס במקום שבו אמצא אותם — אולי הייתי נשארת.

אבל נפניתי בחזרה אל הדלת. בצד הזה היא נראתה שונה, קמרון בזלת ממוטט ובלוי, שלא התהדר אפילו בקרשים שישמשו כדלת. במקומם התנופף בפתח וילון אפור. הסטתי אותו.

רגע לפני שעברתי מתחת לקמרון, משהו כסוף נצנץ לרגלי: מטבע עגול נח קבור־למחצה באדמה, ועליו מוטבעות מילים אחדות בשפה זרה וצדודית של אישה בכתר. הוא היה חמים בכף ידי. החלקתי אותו לכיס שמלתי.

הפעם המעבָר חלף מעלי כמו צל חטוף של כנף ציפור. שוב עלה באפי ריחם היבש של העשב והשמש.

״ג'נוא — אה, הנה את.״ מר לוק עמד בחולצה ואפודה ללא מקטורן והתנשף מעט. שפמו סמר כמו זנב של חתול שעלבו בו. ״איפה היית? נעשיתי צרוד מרוב צעקות, נאלצתי לקטוע את הפגישה עם אלכסנדר — מה זה?״ הוא לטש עיניים בדלת שצבעה הכחול מתקלף ממנה, ופניו רפו.

״שום דבר, אדוני.״

עיניו זינקו מן הדלת אלי, חדות כקרח.

״ג'נוארי. תגידי לי מה עשית.״

הייתי צריכה לשקר. זה היה חוסך כל כך הרבה כאב לב. אבל אתה חייב להבין: כשמר לוק מסתכל במבט המסוים הזה, בעיניו החיוורות כירח, בדרך כלל עושים את מה שהוא רוצה. אני משערת שמשום כך חברת ו״ק לוק ושות' מצליחה כל כך.

בלעתי רוק. ״אני — רק שיחקתי, ועברתי בדלת הזאת, אתה רואה, והיא מובילה למקום אחר. היתה שם עיר לבנה ליד הים.״ אילו הייתי מבוגרת יותר, אולי הייתי אומרת: היא הדיפה ריח של מלח ושָׁנים והרפתקה. היא הדיפה ריח של עולם אחר, ואני רוצה לחזור לשם מיד וללכת ברחובות המוזרים האלה. במקום זה, הוספתי בהגייה ברורה: ״היא מצאה חן בעיני.״

״תגידי את האמת.״ הוא מחץ אותי במבטו.

״זאת האמת, אני נשבעת!״

הוא נעץ בי מבט ממושך. הבטתי בשרירי הלסת מתהדקים ומתרפים תחת עורו. ״ומניין הגיעה הדלת הזאת? את — את בנית אותה? הרכבת אותה מהזבל הזה?״ הוא החווה בידו, ואז הבחנתי בערימה הגדולה של עצים רקובים מאחורי הדלת, עצמות מפוזרות של בית.

״לא, אדוני. רק מצאתי אותה. וכתבתי עליה סיפור.״

״סיפור?״ יכולתי לראות איך הוא כושל ומועד על כל עיקול בלתי סביר בשיחה שלנו, ושונא את זה; הוא אהב לשלוט בכל שיג ושיח.

הוצאתי את היומן מכיסי ותחבתי אותו לידיו.

״הנה, אתה רואה? כתבתי סיפור קטן, ואז הדלת... כאילו נפתחה. זאת האמת, אני נשבעת שזאת האמת.״

עיניו עברו על הדף פעמים רבות מן הנחוץ כדי לקרוא סיפור בן שלושה משפטים. אחר כך הוא הוציא מכיסו בדל סיגר, הצית גפרור ושאף עד שקצה הסיגר הזדהר אלי כמו עין כתומה בוערת של דרקון. הוא נאנח, כפי שנאנח כשהיה עליו לבשר בשורה רעה למשקיעים שלו, וסגר את היומן שלי. ״אילו שטויות דמיוניות, ג'נוארי. כמה זמן אני כבר מנסה לגמול אותך משטויות כאלה?״

הוא העביר את אגודלו על כריכת היומן שלי ואחר כך זרק אותו ברוב כוונה, כמעט בצער, אל ערימת העצים המבולגנת שמאחוריו.

״לא! אתה לא יכול —״

״אני מצטער, ג'נוארי. באמת.״ הוא השיב לי מבט והחווה תנועה בידו כמבטל את מעשיו, כאילו רצה להושיט לי יד. ״אבל זה פשוט מה שמוכרחים לעשות, לטובתך. אני מצפה לראות אותך בארוחת הערב.״

רציתי להילחם בו. להתווכח, לחטוף את היומן שלי מהעפר — אבל לא יכולתי.

במקום זה ברחתי. חציתי את השדה, עליתי בדרכי עפר מתפתלות, חזרתי אל לובי המלון ואל ריחו החמוץ.

וכך כבר בפתיחת סיפורי מופיעה ילדה בעלת רגליים רזות, שבתוך שעות אחדות בורחת פעמיים. לא גיבורה מרשימה במיוחד, נכון? אבל אם את מין יצור שבין־לבין, בלי משפחה ובלי כסף, ואין לך שום דבר מלבד זוג רגליים ומטבע כסף — לפעמים בריחה היא האפשרות היחידה שלך.

ובכל מקרה, אילולא הייתי ילדה שבורחת, לא הייתי מוצאת את הדלת הכחולה. ואז לא היה לי סיפור לספר.

מאחר שיראתי את האל ואת מר לוק, הייתי שקטה כל אותו ערב וביום המחרת. מר סטרלינג ומנהל המלון המתוח השגיחו עלי היטב, ונהגו בי כאילו הייתי חיה יקרת ערך אך מסוכנת בגן החיות. זמן־מה שעשעתי את עצמי בחבטות על קלידי פסנתר הכנף כדי לראות את בעל המלון מתכווץ, אבל בסופו של דבר הובילו אותי בחזרה לחדרי ויעצו לי לשכב לישון.

עוד לפני שהשלימה השמש את שקיעתה יצאתי מבעד לחלון הנמוך והתגנבתי לאורך הסמטה. על הכביש היו צללים רבים, כמו בריכות שחורות רדודות, וכשהגעתי לשדה כבר נצנצו כוכבים מבעד לערפל החם של העשן והטבק שנח מעל נינלי. כשלתי בעשב, צמצמתי את עיני באפלולית וניסיתי להבחין בצורת בסיס מגדל הקלפים.

הדלת הכחולה לא היתה שם.

במקומה מצאתי בדשא עיגול שחור מהוה. מהדלת שלי נשארו רק פחם ואפר. היומן שלי נח בתוך האפר, מסולסל ומושחר. השארתי אותו שם.

כשנכנסתי בצעדים כושלים אל המלון הרעוע, הלא־כל־כך־מפואר, היו השמים שחורים כזפת, וגרבי הברך שלי מוכתמים. מר לוק ישב בלובי בתוך ענן עשן כחול חלקלק, פנקסי הרשימות והמסמכים שלו פרושים לפניו וכוס אבן הירקן החביבה עליו מלאה בוויסקי של הערב.

״איפה היית הערב? עברת שוב בדלת ההיא והגעת למאדים? או לירח, אולי?״ אבל הנימה שלו היתה עדינה. מר לוק תמיד נהג בי בחביבות — זה העניין. גם ברגעים הקשים ביותר, הוא תמיד נהג בחביבות.

״לא,״ הודיתי. ״אבל אני בטוחה שיש עוד דלתות כאלה. אני בטוחה שאני יכולה למצוא אותן ולכתוב עליהן וכולן ייפתחו. ולא אכפת לי אם אתה לא מאמין לי.״ למה לא סתמתי את הפה המטופש שלי? למה לא נדתי בראשי והתנצלתי בקול שיש בו רמז לדמעות, למה לא חמקתי למיטתי, כשזיכרון הדלת הכחולה שמור בי כמו קמע סודי בכיס? כי הייתי בת שבע ועקשנית, ועדיין לא הבנתי את מחירם של סיפורים אמיתיים.

״מה את שחה,״ אמר מר לוק, ולא יסף. ואני צעדתי לחדרי במחשבה שהצלחתי להימנע מעונש חמור יותר. רק אחרי ששבנו לוורמונט, כעבור שבוע, הבנתי שטעיתי.

בית לוק היה ארמון ענקי של לבנים אדומות שהיתמר מעל קצה אגם שמפּלֵיין, מעוטר ביער של ארובות וצריחים בעלי גג נחושת. בפנים היה הבית ספון עץ ודמוי מבוך, רוחש פריטים משונים ונדירים ויקרים; בעל טור מ״בוסטון הראלד״ תיאר אותו פעם כ״מעיד על דמיון אדריכלי מפותח, מתאים יותר ל'אייבנהו' מאשר למגוריו של אדם מודרני.״ נפוצה שמועה שסקוטי מטורף הזמין אותו בשנות התשעים של המאה השמונה־עשרה, התגורר בו שבוע בלבד ואחר כך נעלם לנצח. מר לוק קנה אותו במכירה פומבית בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה, והחל למלא אותו בפלאי עולם.

אבא ואני נדחסנו לשני חדרים בקומה השלישית: חדר עבודה רבוע ומסודר ובו שולחן כתיבה גדול וחלון אחד — עבורו, וחדר אפור ובו שתי מיטות צרות וריח מעופש עבורי ועבור האומנת שלי. האומנת הנוכחית היתה מהגרת גרמנייה ושמה העלמה וִילְדָה, שלבשה שמלות צמר שחורות כבדות והבעה שאומרת שאמנם עדיין לא ראתה הרבה מן המאה העשרים, אך את מה שהספיקה לראות היא מגנה בכל תוקף. היא אהבה מזמורי תפילה וכביסה שזה עתה קופלה, ושנאה מהומה, אי־סדר וחוצפה. היינו אויבות מבטן ומלידה.

בשובנו ניהלו וִילדה ומר לוק שיחה חפוזה במסדרון. עיניה נצנצו לעברי כמו כפתורי מעיל שצוחצחו יתר על המידה.

״מר לוק מספר שלאחרונה הפעלת את הדמיון שלך יותר מדי, והיית כמעט היסטרית, יונה קטנה.״ העלמה וִילדה כינתה אותי לא אחת ״יונה קטנה״; היא האמינה בסוגסטיה.

״לא, גברתי.״

״אוי, מסכנונת. אנחנו נשיב אותך לאיתנים שלך צ'יק־צ'ק.״

התרופה להפעלה יתרה של הדמיון היא סביבה רגועה, מובנית, ללא הסחות דעת; לפיכך סולק מיד מחדרי כל דבר צבעוני, שובבי או אהוב. הווילונות הוגפו, וממדף הספרים פונו כל הכתבים המסעירים יותר מ״תנ״ך מאויר לילדים״. כיסוי המיטה הוורוד־זהוב האהוב עלי — אבא שלח לי אותו מבנגלור בשנה הקודמת — הוחלף במצעים לבנים מעומלנים. סמואל לא הורשה לבקר.

המפתח של העלמה וִילְדה החליק לתוך חור המנעול והשמיע קול נקישה. נשארתי לבדי.

תחילה דמיינתי שאני שבוית מלחמה המתנגדת לאדומי המעילים או למורדים והתאמנתי על ארשת ההתנגדות השלווה שלי. אבל ביום השני נעשתה השתיקה כמו שני אגודלים הלוחצים על עור התוף שלי, ורגלי רעדו והצטמררו מתשוקה לרוץ ולא לחדול, לרוץ בחזרה אל השדה ההוא שארזים מתעקלים בו, לעבור באפרה של הדלת הכחולה אל עולם אחר.

ביום השלישי נעשה חדרי לתא כלא, ואחר כך לכלוב, ואחר כך לארון קבורה, וגיליתי את הפחד העמוק ביותר ששחה בלבי כמו צלופחים במערות תת־ימיות: להיות כלואה, לכודה ובודדה.

משהו בתוך־תוכי נסדק. משכתי בווילונות בציפורני, תלשתי ידיות ממגירות השידה, הכיתי באגרופי הקטנים על הדלת הנעולה, ואחר כך ישבתי על הרצפה ובכיתי נהרות של דמעות בשיהוקים גדולים, עד שבאה העלמה וִילדה עם כפית מלאה בסירופ כלשהו שהרחיק אותי מעצמי לזמן־מה. השרירים שלי הפכו לנהרות שמנוניים, עצלים, וראשי שִׁייט ברפיון על פני המים. הזדחלות הצללים על השטיחים נעשתה דרמה מרתקת כל כך, עד שלא היה בראשי מקום לשום דבר אחר עד שנרדמתי.

כשהתעוררתי ישב מר לוק ליד מיטתי וקרא עיתון. ״בוקר טוב, יקירתי. איך את מרגישה?״

בלעתי רוק חמוץ. ״יותר טוב, אדוני.״

״אני שמח.״ הוא קיפל את עיתונו בדייקנות אדריכלית. ״הקשיבי לי היטב, ג'נוארי. את ילדה בעלת פוטנציאל גדול מאוד — אפילו עצום! — אבל את מוכרחה ללמוד להתנהג כראוי. מעתה ואילך לא יהיו עוד שטויות דמיוניות, ולא בריחות, ולא דלתות למקומות שאינם מתקבלים על הדעת.״

הוא סקר אותי בארשת פנים שהזכירה לי איורים מיושנים של אלוהים: אבהי ומחמיר, מרעיף אהבה ששוקלת ובוחנת אותך בטרם תקבע אם את ראויה. עיניו היו אבנים שמחצו אותי תחת משקלן. ״את תדעי את מקומך ותהיי ילדה טובה.״

רציתי נואשות להיות ראויה לאהבתו של מר לוק. ״כן, אדוני,״ לחשתי. וכזאת הייתי.

אבא חזר רק בנובמבר, ונראה מקומט ועייף כמו המזוודות שלו. הגעתו התנהלה על פי הדפוס הקבוע: העגלה חרקה במעלה השביל ונעצרה לפני הפאר המאובן של בית לוק. מר לוק יצא לקדם את פניו בטפיחה על השכם, ואני חיכיתי באולם הכניסה עם העלמה וִילדה, לבושה בסוודר מעומלן כל כך עד שהרגשתי כמו צב בשריון גדול ממידתו.

הדלת נפתחה וצלליתו עמדה שם, כהה וזרה באור החיוור של נובמבר. הוא השתהה על המפתן כי ברגע הזה בדרך כלל היו מסתערים על ברכיו עשרים וחמישה קילוגרמים של ילדה מתרגשת.

אבל הפעם לא משתי ממקומי. לראשונה בחיי לא רצתי אליו. כתפיה של הצללית נשמטו.

זה נראה לכם אכזרי, נכון? ילדה נרגנת שמענישה את אביה על היעדרותו. אבל היו סמוכים ובטוחים שכוונותי בעת ההיא היו מבולבלות לגמרי; משהו בצורתו שבדלת פשוט סחרר אותי מרוב כעס. אולי משום שהוא הדיף ניחוח ג'ונגלים וספינות קיטור והרפתקאות, כמו מערות מוצללות ופלאים נסתרים, ועולמי שלי היה שגרתי עד זוב דם. ואולי פשוט משום שהייתי כלואה והוא לא היה כאן לפתוח את הדלת.

הוא פסע שלוש פסיעות מהוססות וכרע לפני במבואה. הוא נראה מבוגר יותר מכפי שזכרתי, והזיפים על סנטרו הזדהרו בצבע כסף עמום ולא בשחור, כאילו כל יום שבילה הרחק ממני היה שקול לשלושה ימים בעולמו. אבל העצבות ציעפה את עיניו כתמיד.

הוא הניח את ידו על כתפי, נחשי קעקועים שחורים התפתלו על אמות ידיו. ״ג'נוארי, קרה משהו?״

הצליל המוכר של קולו ההוגה את שמי, המבטא המוזר־אך־לא־זר שלו, כמעט מוטטו אותי. רציתי לספר לו את האמת — נתקלתי במשהו אדיר ופראי, משהו שמנקב חור בצורת העולם. כתבתי משהו והוא התגשם — אבל כבר למדתי את הלקח. הפכתי להיות ילדה טובה.

״הכול בסדר, אדוני,״ השבתי, וראיתי שהבגרות הצוננת שבקולי מכה באבא כמו סטירה.

באותו ערב לא שוחחתי איתו ליד שולחן הסעודה, ובלילה לא התגנבתי לחדרו להתחנן לסיפורים (והוא היה מספר סיפורים אלוף, בחיי; הוא אמר תמיד שמהות העבודה שלו, תשעים ותשעה אחוזים ממנה, היא לעקוב אחרי הסיפורים ולראות לאן הם מובילים).

אבל אני גמרתי עם השטויות הדמיוניות האלה. לא עוד דלתות ודלתות, לא עוד חלומות על אוקיינוסים כסופים וערים לבנות. לא עוד סיפורים. דימיתי לי שזהו רק אחד מאותם לקחים שהם חלק מתהליך ההתבגרות, לקחים שכל אחד לומד בסופו של דבר.

אבל אגלה לך סוד: מטבע הכסף שדיוקנה של מלכה זרה חקוק עליו עדיין היה ברשותי. שמרתי אותו בכיס קטנטן שנתפר בתחתונית שלי, צמוד למותני, חמים כמו גוף, וכשהחזקתי אותו בידי יכולתי להריח את הים.

המטבע היה הרכוש היקר ביותר ללבי במשך עשר שנים. עד שמלאו לי שבע־עשרה, ומצאתי את ״עשרת אלפי הדלתות״.