עת לחמול

1

הבית הקטן והאומלל שכן במרחב הכפרי, כתשעה קילומטרים מדרום לקלָנטוֹן, על כביש מקומי ישן שלא הוביל לשום מקום מיוחד. הוא לא נראה מהכביש, ודרך החצץ המפותלת שהובילה אליו עלתה וירדה והתנחשלה, ובלילות היו פָּנסיה של כל מכונית מתקרבת סורקים את הדלתות ואת החלונות שבחזית כאילו ניסו להזהיר את יושבי הבית. הבידוד הזה רק העצים עוד יותר את הזוועה המתקרבת.

שעת חצות חלפה מזמן ויום ראשון כבר התחיל כשהבליחו סוף־סוף הפנסים הקדמיים. הם שטפו את הבית והטילו על הקירות צללים דוממים מבשרי רעות, שנעלמו כשהמכונית פנתה שוב לכיוון תחנתה הסופית. האנשים בבית היו אמורים להירדם כבר לפני שעות, אך השינה הייתה בלתי אפשרית בלילות איומים כאלה. על הספה בחדר המשפחה, ג׳וזי נשמה נשימה עמוקה, נשאה תפילה קצרה וניגשה אל החלון כדי לצפות במכונית. האם היא מזגזגת כרגיל, או שאולי היא בשליטה? האם הוא שיכור כמו תמיד בלילות סוף השבוע, או שהצליח לכבוש קצת את הדחף לשתות? היא לבשה חלוק סקסי כדי למשוך את תשומת ליבו, ואולי לשנות את מצב הרוח שלו מאלים לרומנטי. היא לבשה אותו גם בעבר, ופעם הוא אהב את זה.

המכונית עצרה ליד הבית והיא צפתה בו כשיצא מתוכה. הוא התנודד ומעד, והיא הכינה את עצמה לעתיד לבוא. היא הלכה למטבח, שם דלק עדיין אור, וחיכתה. מאחורי הדלת הוסתרה חלקית אלת בייסבול מאלומיניום, שהייתה שייכת לבנה. היא הניחה אותה שם שעה קודם לכן, להגנה עצמית, למקרה שינסה לתקוף את ילדיה. היא התפללה שיהיה לה האומץ להשתמש בה, אך עדיין לא הייתה בטוחה. הוא נפל על דלת המטבח ואז סובב את הידית בפראות כאילו הייתה נעולה; היא לא הייתה נעולה. לבסוף בעט בה והדלת התנגשה במקרר.

סטיוארט היה שיכור מרושל ואלים. עורו האירי החיוור האדים, לחייו נצבעו בארגמן, ועיניו זהרו בגוון של ויסקי בוער שראתה פעמים רבות מדי. בגיל שלושים וארבע, הוא כבר האפיר והקריח וניסה לכסות על כך בהלוואה וחיסכון, אבל אחרי לילה שלם של דילוג בין ברים, קווצות שיער ארוכות נתלו ברפיון מתחת לאוזניו. על פניו לא היו חתכים או חבורות, ואולי זה היה סימן טוב, או שלא. הוא אהב להתכתש במאורות השתייה שלו, ואחרי לילות קשים במיוחד, היה מלקק את הפצעים ונכנס ישר למיטה. אבל אם לא הייתה שום תגרה הגונה, הוא חזר תמיד הביתה בחיפוש אחר קטטה.

״מה פתאום את ערה?״ הוא נהם, וניסה לסגור מאחוריו את הדלת.

וג׳וזי ענתה לו בנחת, עד כמה שאפשר, ״חיכיתי לך, יקירי. אתה בסדר?״

"אני לא צריך שתחכי לי. מה השעה, שתיים בבוקר?"

היא חייכה במתק שפתיים, רמזה לו שהכול בסדר. שבוע קודם לכן, היא החליטה להיכנס למיטה ולחכות לו שם. אבל הוא חזר הביתה מאוחר, עלה למעלה ואיים על ילדיה.

״פחות או יותר,״ אמרה לו ברוך. ״בוא נלך למיטה.״

״בשביל מה את לובשת את הדבר הזה? את נראית כמו פרוצה. מישהו היה פה הלילה?״

לאחרונה זו הייתה האשמה נפוצה. ״ברור שלא,״ ענתה. ״פשוט התכוננתי ללכת לישון.״

״חתיכת זונה.״

״בחייך, סְטוּ. כמעט נרדמתי. בוא נלך לישון.״

״מי זה?״ נהם, ואז מעד שוב לאחור ונשען על הדלת.

״מי זה מי? אתה סתם מדמיין. הייתי פה כל הלילה עם הילדים.״

״את כלבה שקרנית, את יודעת את זה?״

״אני לא משקרת, סטו. בוא נלך לישון. כבר מאוחר.״

״שמעתי הערב בבר שמישהו ראה פה לפני איזה יומיים את הטנדר של ג׳ון אלברט.״

״מי זה ג׳ון אלברט?״

״מי זה ג׳ון אלברט, שואלת הזונה הקטנה. את יודעת טוב מאוד מי זה ג׳ון אלברט.״ הוא ניתק מהדלת והתקרב אליה בצעדים לא יציבים, ואז ניסה להיתמך בדלפק. הוא הצביע עליה ואמר, ״את חתיכת זונה שנותנת לחברים הקודמים שלה להסתובב פה. ואני כבר הזהרתי אותך.״

״אתה החבר היחיד שלי, סטיוארט, אמרתי לך כבר אלף פעם. למה אתה לא מאמין לי?״

״כי את שקרנית, וכבר תפסתי אותך משקרת. זוכרת את הכרטיס־אשראי? חתיכת כלבה.״

״נו באמת, סטו, זה היה בשנה שעברה, ועברנו את זה.״

הוא זז מהר פתאום, תפס את מפרק ידה בידו השמאלית וחבט בפניה בחוזקה. הוא סטר לה ביד פתוחה על הלסת, והיא שמעה צליל מחליא של בשר על בשר. היא צרחה מכאב ומהלם. לפני כן אמרה לעצמה לעשות הכול חוץ מלצרוח, כי ילדיה היו בקומה העליונה, מאחורי דלת נעולה, והם הקשיבו ושמעו הכול.

״די, סטו!״ צרחה והניחה יד על פניה, וניסתה להסדיר את נשימתה. ״מספיק עם המכות! הזהרתי אותך שאני אקום ואלך, ואני אעשה את זה, אני נשבעת לך!״

הוא געה בצחוק ואמר, ״מה את אומרת? ולאן את מתכוונת ללכת, חתיכת זונה? בחזרה לקרוואן שלך ביער? את תחזרי לגור במכונית שלך?״ הוא משך בכוח בידה, סובב אותה עם הגב אליו, חנק בזרוע עבה את צווארה ונהם לתוך אוזנה. "אין לך לאן ללכת, כלבה, אפילו לא לפארק הקרוואנים שנולדת בו." הוא התיז לתוך אוזנה רוק חמים, מהול בצחנה של ויסקי מעופש ושל בירה.

היא התפתלה וניסתה להשתחרר, אבל הוא סובב את זרועה כמעט עד לכתפיים, כאילו ניסה בכל כוחו לשבור לה עצמות. היא לא התאפקה ושוב צרחה, וריחמה על ילדיה. ״אתה שובר לי את היד, סטו! בבקשה, תפסיק!״

הוא הנמיך את זרועה סנטימטר או שניים, אבל לחץ עליה בחוזקה. הוא סינן לתוך אוזנה, ״לאן את חושבת שאת הולכת? יש לך גג מעל הראש, אוכל על השולחן, חדר לשני הילדים העלובים שלך, ואת עוד מאיימת שתעזבי אותי? היית מתה.״

היא התקשחה, התפתלה וניסתה להשתחרר, אבל הוא היה גבר חזק ורע מזג. "אתה שובר לי את היד, סטו. שחרר אותי, בבקשה!"

אבל הוא שוב משך בה בכוח והיא צרחה. היא בעטה לאחור בעקבה היחף ופגעה לו בשוק, וכשהסתובבה נעצה את המרפק בצלעותיו. הוא היה המום לרגע, לא שנגרם לו נזק, אבל היא הצליחה להשתחרר ובדרך הפילה אחד מכיסאות המטבח. עוד רעש שיבהיל את הילדים שלה.

הוא הסתער עליה כמו שור זועם, אחז בגרונה, הצמיד אותה לקיר ונעץ את ציפורניו בצווארה. ג׳וזי לא הצליחה לצעוק, לבלוע או לנשום, והניצוץ המטורף בעיניו גילה לה שזו המריבה האחרונה שלהם. עכשיו הוא באמת יהרוג אותה. היא ניסתה לבעוט, החטיאה, ופתאום הוא הטיח אגרוף ימני חזק בסנטר שלה, והיא איבדה את הכרתה. היא קרסה אל הרצפה ונחתה על הגב ברגליים פשוקות. החלוק שלגופה נפתח, ושדיה נחשפו. הוא עמד מעליה לרגע או שניים, כאילו התפעל ממעשה ידיו.

״הכלבה הרימה יד ראשונה,״ הוא מלמל, ואז ניגש למקרר ומצא פחית בירה. הוא פתח אותה, לגם קצת, מחה את הפה בגב ידו וחיכה לראות אם תתעורר או שתישאר מעולפת כל הלילה. היא לא זזה, אז הוא התקרב כדי לוודא שהיא נושמת.

הוא חיפש ומצא קטטות רחוב כל חייו, ושינן היטב את הכלל הראשון: תחטיף להם אגרוף בסנטר ותעלף אותם.

בבית שררה דממה, אך הוא ידע שהילדים נמצאים שם למעלה, מסתתרים ומחכים.

דרוּ היה מבוגר בשנתיים מאחותו קירה, אך כמו רוב השינויים השגרתיים בחייו, גם גיל ההתבגרות הגיע אליו מאוחר. הוא היה בן שש־עשרה, קטן יחסית לגילו ומוטרד מאוד מממדיו הצנועים, במיוחד כשעמד ליד אחותו, שהתמודדה עם עוד גל צמיחה מביך ומייסר. שניהם עדיין לא ידעו שהם נולדו לאבות אחרים, ושהתפתחותם הגופנית לעולם לא תהיה מסונכרנת. אם נניח את עניין התורשה בצד, באותם רגעים הם היו קשורים זה לזה בעבותות כמו כל צמד אחים, כשהאזינו באימה למתרחש ושמעו את אימם סופגת שוב מכות.

האלימות הלכה וגברה וההתעללות הפכה תכופה יותר. הם התחננו אל ג׳וזי לעבור דירה והיא הבטיחה הבטחות, אבל שלושתם ידעו היטב שאין להם לאן ללכת. היא הבטיחה להם שהמצב ישתפר, אמרה שסטו הוא אדם טוב כשאינו שיכור, ושהיא נחושה בדעתה לאהוב אותו עד שיבריא.

לא היה להם לאן ללכת. ״ביתם״ האחרון היה קרוואן ישן, בחצר האחורית של קרוב־רחוק שהתבייש לארח אותם בביתו. שלושתם ידעו שהם סובלים את החיים עם סטו רק משום שיש לו בית אמיתי, כזה שעשוי מלבֵנים ועם גג מפח. הם לא רעבו ללחם, אף שעדיין נשאו זיכרונות כואבים מאותם הימים, וגם למדו עכשיו בבית־ספר אמיתי. למעשה, בית־הספר היה עבורם מקלט, משום שהוא מעולם לא התקרב לשם. גם שם היו בעיות — התקדמות לימודית איטית אצל דרו, מיעוט חברים אצל שניהם, בגדים ישנים, תורים לארוחות חינם — אבל בבית־הספר הם היו לפחות רחוקים מסטו, והרגישו מוגנים.

גם כשהיה פיכח, ולמרבה המזל כך היה רוב הזמן, הוא היה מנוול לא סימפטי שהתמרמר על הצורך לפרנס שני ילדים. לו עצמו לא היו ילדים כי הוא אף פעם לא רצה, וגם כי שני הנישואין הקודמים שלו נגמרו כמעט מייד אחרי שהתחילו. הוא היה בריון שהאמין כי ביתו הוא מבצרו. הילדים היו בגדר אורחים לא קרואים, אולי אפילו מסיגי גבול, ולכן נדרשו לעשות את כל העבודה המלוכלכת. מאחר שנפל לידיו כוח עבודה זול, הייתה לו תמיד רשימת מטלות אינסופית, שנועדה בעיקר להסוות את העובדה שהוא עצמו לא היה אלא חתיכת עצלן. גם הפרת הכללים הקלה ביותר גררה בעקבותיה קללות וגידופים ואיומים על הילדים. הוא קנה לעצמו אוכל ובירה, ועמד על כך שמשכורתה העלובה של ג׳וזי תממן את הצד ״שלהם״ בשולחן.

אבל המטלות, האוכל וההפחדות היו כאין וכאפס לעומת האלימות.

ג׳וזי נשמה בקושי רב ולא זזה. הוא עמד מעליה, בהה בשדיה, וכמו תמיד הצטער שהם לא גדולים יותר. לעזאזל, אפילו הציצים של קירה גדולים יותר. המחשבה העלתה חיוך על שפתיו, והוא החליט ללכת להעיף מבט. הוא חצה את חדר המשפחה הקטן והחשוך, והתחיל לעלות במדרגות כשהוא מקים רעש רב ככל האפשר, כדי להפחיד אותם. באמצע הדרך קרא בקול מבוסם וגבוה, כמעט שובבי, ״קירה, הו קירה...״

אי־שם בעלטה, היא נרעדה מפחד ולחצה עוד יותר את זרועו של דרו. סטו המשיך לעלות במדרגות, וצעדיו נחתו בכבדות על מדרגות העץ.

״קירה, הו קירה...״

הוא פתח תחילה את דלתו הלא־נעולה של דרו, ואז טרק אותה. לאחר מכן סובב את ידית הדלת של קירה, וגילה שהיא נעולה. ״חה, חה, קירה, אני יודע שאת שם. תפתחי את הדלת.״ הוא הלם בה בכתפו.

הם ישבו יחד על קצה מיטתה הצרה ולטשו מבטים בדלת. היא הייתה חסומה במוט מתכת חלוד שדרו מצא ברפת, ושניהם התפללו עכשיו שהמחסום המאולתר יחזיק מעמד. קצה אחד של המוט נשען על הדלת, והקצה השני הוצמד למסגרתה של מיטת המתכת. כשסטו החל לסובב את הידית, דרו וקירה נשענו שניהם על מוט המתכת בניסיון להגביר את הלחץ, כפי שתכננו מראש. הם תרגלו את התרחיש הזה, והיו כמעט משוכנעים שהדלת תחזיק מעמד. למקרה שתיכנע, הם תכננו מראש גם מתקפה. קירה הייתה אמורה לתפוס מחבט טניס ישן, ודרו התכוון לשלוף מכיסו שפופרת קטנה של תרסיס פלפל ולהתיז עליו בכל הכוח. ג׳וזי קנתה את התרסיס עבור ילדיה, על כל צרה שלא תבוא. סטו אולי יכה אותם שוב, אבל הם לכל הפחות ישיבו מלחמה.

הוא היה יכול לפתוח את הדלת בבעיטה, בלי בעיה. זה מה שעשה לפני חודש, ואז עשה עניין גדול כשדלת חדשה עלתה לו מאה דולר. בהתחלה התעקש שג׳וזי תשלם על הנזק, לאחר מכן דרש כסף מהילדים, ובסוף הפסיק להתבכיין.

קירה הייתה מאובנת מפחד ובכתה בשקט, אבל היא חשבה גם שזה מקרה יוצא דופן. בפעמים הקודמות שעלה לחדר שלה, אף אחד לא היה בבית מלבדם. לא היו עדים, והוא איים להרוג אותה אם תספר על כך אי־פעם. סטו כבר השתיק את אימא שלה. האם הוא מתכנן עכשיו לפגוע גם בדרו, ולאיים עליו?

״הו קירה, הו קירה,״ הוא זימר כמו טיפש ושוב חבט בכתפו בדלת. קולו התרכך קצת, כאילו עמד להרים ידיים.

הם המשיכו ללחוץ על מוט המתכת והמתינו לפיצוץ, אבל סטו השתתק. ואז הוא נסוג, וצעדיו נמוגו במורד המדרגות. דממה השתררה בבית.

גם מאימם לא נשמע שום קול, וזה היה קץ העולם. היא הייתה שם למטה, כנראה מתה או חסרת הכרה, אחרת הוא לא היה עולה במדרגות, לא בלי מריבה איומה. ג׳וזי הייתה עוקרת את עיניו בשנתו לו פגע שנית בילדיה.

השניות נקפו והפכו לדקות. קירה הפסיקה לבכות, ושניהם ישבו על קצה המיטה וחיכו למשהו, לרחש כלשהו, לקול, לרעש של דלת נטרקת. שום דבר.

דרו לחש לבסוף, ״הגיע הזמן לעשות מהלך.״ קירה הייתה מבועתת והתקשתה לענות.

הוא אמר, ״אני אלך לבדוק מה שלום אימא. את תישארי כאן ותנעלי את הדלת. הבנת?״

״אל תלך.״

״אני חייב ללכת. משהו קרה לאימא, אחרת היא כבר הייתה כאן. אני בטוח שהיא נפגעה. אז תישארי פה, ותדאגי שהדלת תהיה נעולה.״

הוא הזיז את מוט המתכת ופתח חרישית את דלת חדרה. הוא הציץ במורד המדרגות ולא ראה דבר מלבד חשכה וזוהר קלוש של אור שדלק במרפסת. קירה צפתה בו בלכתו, ואז סגרה את הדלת אחריו. הוא עשה את הצעד הראשון בדרכו למטה כשתרסיס הפלפל בידו, וחשב כמה נפלא יהיה להפציץ את הפרצוף של הבן־זונה הזה בענן של רעל, לשרוף את עיניו ואולי אפילו לעוור אותו. הוא ירד לאט, צעד־צעד, מבלי להשמיע קול. בחדר המשפחה קפא במקומו וכרה אוזן. רחש עלה מחדר השינה של סטו, בהמשך המסדרון הקצר. דרו המתין עוד רגע, וקיווה שאולי הפעם סטו הכניס את ג׳וזי למיטה לאחר שהתעלל בה. האור דלק במטבח. הוא הציץ פנימה מבעד לפתח, וראה את כפות רגליה היחפות והדוממות, ואז את רגליה. הוא צנח על ברכיו וזחל במהירות מתחת לשולחן עד שהגיע אליה, וטלטל את זרועה בגסות, אבל לא השמיע הגה. כל צליל היה עלול למשוך את תשומת ליבו. הוא הבחין בשדיה החשופים, אבל היה מבוהל מכדי לחוש מבוכה. הוא טלטל אותה שוב, ואז סינן בשקט, ״אימא, אימא, תתעוררי!״ היא לא הגיבה. הצד השמאלי של פניה היה אדום ונפוח, והוא היה משוכנע שהיא לא נושמת. הוא מחה את הדמעות מעיניו ונסוג לאחור, וזחל בחזרה למסדרון. בסופו עמדה פתוחה דלת חדר השינה של סטו, מנורה קלושה דלקה על השולחן, ואחרי שמיקד את מבטו, הבחין דרו בזוג מגפיים שהשתלשלו מקצה המיטה. מגפי עור הנחש המחודדים של סטו, הזוג המועדף עליו. דרו הזדקף ונכנס בזריזות לחדר השינה, שם מצא את סטיוארט קוֹפֶר כשהוא שרוע מעולף על המיטה, זרועותיו פשוטות מעל ראשו והוא לבוש לגמרי. דרו הביט בו בשנאה חסרת מעצורים, והאיש המשיך לנחור.

דרו עלה בריצה במדרגות, וכשקירה פתחה את הדלת, קרא לעברה, ״היא מתה, קירה, אימא מתה. סטו הרג אותה. היא שוכבת על הרצפה במטבח, והיא מתה.״

קירה נרתעה לאחור וצווחה וחיבקה את אחיה. שניהם בכו כשירדו במדרגות אל המטבח, שם ערסלו את ראשה של אימם בחיקם. קירה ייבבה ולחשה, ״תתעוררי, אימא! בבקשה, תתעוררי!״

דרו החזיק בעדינות במפרק כף ידה השמאלי של אימו וניסה לבדוק את הדופק, אם כי לא היה משוכנע שהוא עושה את זה כמו שצריך. הוא לא הרגיש דבר.

״חייבים להזעיק אמבולנס,״ אמר לה.

״איפה הוא?״ היא שאלה, והציצה סביבה בחשש.

"במיטה, ישן. אני חושב שהוא איבד את ההכרה."

״אני מחזיקה את אימא. לך אתה להתקשר.״

דרו הלך לחדר המשפחה, הדליק אור, הרים את השפופרת וחייג 911. כעבור צלצולים רבים, אמר לבסוף המוקדן, ״מוקד. מה מקרה החירום?״

״סטיוארט קוֹפֶר רצח את אימא שלי. היא מתה.״

״מי אתה, ילד?״

״קוראים לי דרו גאמבּל. אימא שלי היא ג׳וזי. והיא מתה.״

״ואיפה אתה גר?״

״בבית של סטיוארט קופר, בדרך בּארט. דרך בארט 1414. בבקשה, תשלח מישהו שיעזור לנו.״

״אני שולח, אני שולח. הם בדרך. ואתה אומר שהיא מתה? איך אתה יודע שהיא מתה?״

״כי היא לא נושמת. כי סטיוארט הרביץ לה עוד פעם, כמו תמיד."

״סטיוארט קופר נמצא בבית?״

״כן, זה הבית שלו, אנחנו רק גרים פה. הוא שוב חזר הביתה שיכור והרביץ לאימא שלי. הוא הרג אותה. שמענו אותו מרביץ לה.״

״איפה הוא עכשיו?״

״במיטה שלו. מעולף. בבקשה תמהרו.״

״תישאר על הקו, בסדר?״

״לא, אני הולך לבדוק מה עם אימא שלי.״

הוא ניתק את השיחה ולקח שמיכת טלאים מהספה. קירה ערסלה את ראשה של ג׳וזי בחיקה, ליטפה ברוך את שערה ובכתה והתחננה שוב ושוב, ״בבקשה, אימא, תתעוררי. בבקשה, תתעוררי. אל תעזבי אותנו, אימא.״ דרו כיסה את אימו בשמיכה, ואז התיישב לרגליה. הוא עצם עיניים וצבט את אפו וניסה להתפלל. דממת מוות שררה בבית; הצלילים היחידים היו היבבות של קירה, שהתחננה שאימה תתעורר. הדקות חלפו, ודרו הכריח את עצמו להפסיק לבכות ולעשות מעשה שיגן עליהם. סטיוארט אמנם ישן, אך הוא עלול להתעורר בכל רגע, ואם יתפוס אותם למטה, הוא ייתקף חמת זעם וירביץ גם להם.

הוא כבר עשה את זה בעבר: השתכר, השתולל, איים, סטר, שקע בשנת שיכורים עמוקה, ואז התעורר כשהוא מוכן ומזומן לסיבוב נוסף של כיף.

פתאום הוא נחר והשמיע קול שתוי, ודרו חשש שהוא עלול להתעורר משכרותו. דרו אמר לה, ״קירה, תהיי בשקט,״ אבל היא לא שמעה אותו. היא נראתה אחוזת טראנס, והמשיכה ללטף את אימה כשדמעות זולגות על לחייה.

דרו הזדחל משם לאט ויצא מהמטבח. במסדרון הוא השתוחח וחזר על קצות האצבעות לחדר השינה של סטיוארט, שלא זז בינתיים. המגפיים שלו עדיין השתלשלו מקצה המיטה. גופו החסון היה שרוע על השמיכות בפישוק אברים. פיו היה פעור דיו כדי לתפוס זבובים. דרו בהה בו בשנאה שכמעט סימאה את עיניו. חיית־האדם הזו הרגה לבסוף את אימם, אחרי חודשים של ניסיונות, ובהמשך היא ודאי תהרוג גם אותם. ואף אחד גם לא יציק לסטיוארט בגלל מה שעשה, כי יש לו קשרים והוא נוהג להתפאר בזה שהוא מכיר אנשים חשובים. הם עצמם בסך הכול זבל לבן, משפחה שנזרקה מפארק הקרוואנים, אבל לסטיוארט יש השפעה כי יש לו שטח אדמה משלו ויש לו תג.

דרו צעד לאחור והביט מעבר למסדרון, שם ראה את אימו שוכבת על הרצפה ואת אחותו מחזיקה בראשה וגונחת בקול חרישי ומיוסר, מנותקת לחלוטין מהמתרחש סביבה. הוא ניגש אל פינת חדר השינה, אל שולחן קטן שניצב בצד של סטיוארט, שם החזיק האיש את האקדח שלו ואת חגורת הנשק השחורה, את הנרתיק ואת התג בצורת כוכב. הוא שלף את האקדח מהנרתיק ונזכר כמה כבד הוא. אקדח הגלוק תשעה מילימטרים היה כלי השירות שהונפק לכל השוטרים במשרד השריף המחוזי. על פי התקנות, לאזרח היה אסור לגעת בו. את סטו לא עניינו חוקים מטופשים, ויום אחד, לא מזמן, כשהיה פיכח ובמצב רוח מרומם לשם שינוי, הוא הוביל את דרו אל האחו והראה לו איך להחזיק אקדח ולירות בו. בבית שסטו גדל בו היו כלי נשק; אצל דרו לא, וסטו לעג לילד על בורותו. הוא התפאר בכך שהרג את האייל הראשון שלו כשהיה בן שמונה.

דרו ירה באקדח שלוש פעמים, החמיץ קשות את המטרה, ונבהל מההדף ומהרעם הנורא של כלי הנשק. סטו לגלג על הביישנות שלו, ואז ירה במהירות שישה קליעים ופגע בדיוק במרכז לוח המטרה.

דרו החזיק עכשיו את האקדח בימינו ובחן אותו ארוכות. הוא ידע שהוא טעון; האקדחים של סטו היו תמיד מוכנים. בחדר הארונות הייתה ארונית עמוסה ברובים וברובי ציד, כולם טעונים.

מרחוק הוא שמע את קירה נאנחת ובוכה, לפניו שכב סטו ונחר, ועד מהרה יפרצו השוטרים פנימה ובסופו של דבר יעשו מעט מאוד, כמו תמיד. למעשה, שום דבר. הם לא יעשו דבר כדי להגן על דרו ועל קירה, גם לא עכשיו, כשאימם שוכבת מתה על רצפת המטבח. סטיוארט קופר הרג אותה, אבל הוא שוב יטווה את השקרים שלו והשוטרים יאמינו לו. ואז דרו ואחותו ייאלצו לעמוד מול עתיד חשוך עוד יותר ללא אימם.

הוא יצא מהחדר כשבידו הגלוק ופסע אט־אט אל המטבח, וגילה ששום דבר לא השתנה שם. הוא שאל את קירה אם אימם נושמת, אבל היא לא הגיבה, לא חדלה לרגע להשמיע רעשים מוזרים. הוא הלך אל חדר המשפחה והביט מהחלון אל תוך החשכה. אם היה לו אבא, הוא מעולם לא פגש אותו, וכעת הוא שב ושאל את עצמו היכן נמצא הגבר של המשפחה? היכן הוא המנהיג, החכם שמחלק עצות ומעניק הגנה? הוא וקירה מעולם לא חוו את תחושת הביטחון של שני הורים יציבים. הם פגשו אבות אחרים כשנשלחו למשפחות אומנה, וגם סנגורים שניסו לעזור להם בבית המשפט לנוער, אך מעולם לא זכו לחיבוק חם ואוהב מגבר שאפשר לבטוח בו.

האחריות הזו הוטלה עליו, כאח הבוגר. וכעת, לאחר שאימם מתה, הוא ידע שאין לו ברירה אלא לקחת אחריות ולהפוך לגבר. הוא ורק הוא יכול להציל אותם מסיוט מתמשך.

רעש הבהיל אותו. הוא שמע גניחה או נחרה או רחש דומה מחדר השינה, וגם המיטה והקפיצים חרקו וזעו, כאילו סטו ניעור משנתו וחזר לאיטו לחיים.

דרו וקירה לא יכלו להמשיך ולשאת זאת. הגיע רגע האמת, הסיכוי היחיד שלהם להינצל, ודרו ידע שעליו לפעול. הוא חזר לחדר השינה ובהה בסטו, שעדיין שכב על גבו וישן כמו מת, אף שמגף אחד נח כעת על הרצפה משום מה. באמת מגיע לו למות. דרו סגר לאט את הדלת, כאילו ביקש להגן על קירה מכל מעורבות. כמה קל זה יהיה? הוא אחז באקדח בשתי ידיו. ואז עצר את נשימתו והנמיך את הלוע עד שקצהו היה במרחק סנטימטר או שניים מרקתו השמאלית של סטו.

הוא עצם את עיניו ולחץ על ההדק.