5.8.2010. על רצועת החוף הזהוב של העיירה סן ויטו לו קאפו, בצפון מערב האי סיציליה, שכב פרקדן הסופר ליאור קינן בן ה-59 והתענג מהרביצה על החול הלבן זרוע פירורי הזהב, שחימם את גופו עד לשד עצמותיו. הוא מתח את כל 187 הסנטימטר של גופו על החול הרך, עצם את עיניו ונהנה מבריזת הים המלוחה והמלטפת ומטיפות מי הים הקרירות שניתזו על גופו החשוף. מידי פעם הוא פקח עין תורנית ושלח מבט לעבר מי הים הצלולים בצבעי הכחול־ירוק־טורקיז. חיוך נפרש על פניו למראה הצעירה היפהפייה שופעת הנעורים בביקיני המינימלי, שהשתכשכה במים מאושרת לרקע הנוף הציורי והייחודי של רצועת החוף היפה והשקטה והמצוק הענק שהתנשא גבוה מעליה - סמלה של עיירת הדייגים הקסומה ששוכנת בפינה הצפון מערבית של סיציליה. נינוח ומרוצה מתחושת השלווה שאפפה אותו, הוא חזר ועצם את עיניו והפקיר את גופו לקרני השמש המשזפות. זה עתה סיים לכתוב את השורות האחרונות בספרו השלישי והתמלא בתחושת סיפוק. נזכר כיצד בשני ספריו הקודמים שזכו להצלחה רבה והפכו במהרה לרבי מכר, הכתיבה לא באה לו בקלות, הייתה כרוכה במאמצים, לבטים ומשברים, והשתרעה על פני שנים. הפעם, בשונה משני ספריו הראשונים שהיו יצירות פרי דמיונו, הוא כתב רומן שמבוסס על אירוע מכונן בחייו. המילים כמו קלחו בשטף ממוחו כשהן זורמות ממנו ללא קושי, שמחות לצאת אל הכתב, מייצרות רגעי חסד ומספקות רגעים מנחמים, נושאות אותו למחוזות עלומים ועוזרות לרפא את המכאובים ולזקק את נשמתו. כך היה עד לפני כשלושה חודשים, כאשר בזמן כתיבת הפרק האחרון ברומן הוא חווה לפתע משבר כתיבה מתסכל. מצא את עצמו תקוע במשך שעות ארוכות ומייסרות מול מסך המחשב, כשהוא משרבט שרבוטים חסרי משמעות על דפי נייר, מכלה אין סוף ספלי קפה, והמאפרה לצידו עולה על גדותיה מבדלי הסיגריות שעישן ברצף. מאוכזב ומתוסכל מעצמו, ניסה לנקות את ראשו ולקבל השראה מצליליו המרגיעים של חבר ילדותו הטוב - הפסנתר בסלון דירתו, עליו כבר לא ניגן שנים מאז שנפצע במלחמת "יום כיפור", או ביציאה להליכות ארוכות בשילוב תחביבו להנציח בעדשת מצלמתו את הפסיפס האנושי ואת חיי היומיום בסביבת מגוריו. כשגם זה לא עזר החליט לקבל את הצעתה של אנדי, חברתו לחיים, לצאת לחופשה מפנקת אצל חברו הטוב קרלו מעבר לים.
השמש כבר החלה בשקיעתה, צובעת את המים בפסי כסף מרצדים, בזמן שקלט את הצעירה עם הביקיני יוצאת מהמים ועושה דרכה אל החוף. הוא מיהר להתרומם על רגליו, ניער מעליו את פירורי החול שדבקו בו, אסף מגבת גדולה ונחפז אליה. כשיצאה מהמים עטף אותה במגבת ובחיבוק אוהב.
"וואו אבא, איזה מקום מדהים. אין מים צלולים ונקיים כאלה בכל העולם, איזה כיף. אבא, תיכנס ואני אשמור על הדברים שלנו", אמרה בזמן שייבשה את שערה הזהוב הארוך, ואספה אותו לאחור.
"שרוני, מתחיל להיות קריר והבטן שלי מקרקרת כבר שעה ארוכה. אנחנו עוד נחזור לכאן". אמר ונשק על לחייה של בתו הצעירה, שעומדת לחגוג בקרוב את יום הולדתה ה-30.
בחלוף שעה הוא החנה את הרכב שחברו קרלו העמיד לרשותם במרינה של עיירת הדייגים הסמוכה, קסטלמר דה גולפו, שהתפרסמה בשל היותה מקום הלידה של ראשי המאפיה סלבטורה מרנזנו, ג'וזף בוננו וסטפנו מגדינו, הבוסים של משפחות הפשע המפורסמות בעולם. הם יצאו מהרכב והחלו לחפש את מסעדת מאכלי הים "לה טונרה", עליה המליץ קרלו, וכשמצאו אותה נכנסו פנימה והסבו אל השולחן שהמלצר הועיד להם.
"זהו, שרוני, בזמן שאת היית במים אני כתבתי את השורה האחרונה בספר". בישר לה, והמתין סקרן ומחויך לתגובתה.
"וואו... איזה יופי, אבא, ידעתי שהאווירה כאן תעשה לך את זה. יווו... איך אני שמחה. עכשיו תקיים את הבטחתך ותגלה לי סוף כל סוף את הסוד הגדול, על מה הספר".
היא רכנה לעברו ועטפה את כף ידו בכפות ידיה, מאושרת לשמוע שהוא התגבר על מחסום הכתיבה שפקד אותו, ומשתוקקת לפתור את התעלומה שסקרנה את כולם, ובעיקר אותה ואת שתי אחיותיה הבוגרות - מדוע הפעם בניגוד לשני ספריו הקודמים, הוא לא שיתף איש בנושא הספר עליו הוא עמל כבר יותר משנתיים, מלבד את אנדי, חברתו לחיים מזה שלוש שנים, שהייתה השותפה היחידה לסודו.
"שרוני, בואי נסיים לאכול, ואחר כך, כשנחזור לבית המלון, נמצא מקום שקט בלובי, ואת תהיי הראשונה לדעת". אמר, חייך אליה ונשק לכפות ידיה בחום.
"אבא, תגיד, איך זה שכל החופשה המדהימה הזאת היא בחינם?... מאיפה אתה מכיר את החבר המיליונר הזה שלך, קרלו?... אני רוצה כבר להכיר אותו, מתי נפגוש אותו?" שאלה לאחר שהמלצר קיבל מהם את הזמנתם.
"יקרה שלי, בימי חיי זכיתי לחוות דברים מופלאים, אחד מהם הוא ההיכרות המיוחדת שלי עם מתיו, אבא של קרלו, שלצערי כבר אינו בחיים. מחר בבוקר אנחנו יוצאים להפלגה בת עשרה ימים על היאכטה של קרלו, אוספים בדרך את אנדי שתגיע בטיסה לפלרמו, ובמהלך ההפלגה אנחנו נעלה זיכרונות שיענו על כל שאלותייך".
"חה, חה, חה, לאבא שלי יש חבר מאפיונר סיציליאני, בעל בתי מלון, מטוס פרטי ויאכטה. עושה רושם שהוא גם הבעלים של כל האי הזה", אמרה וצחקה בעליזות.
"בן כמה קרלו?" הוסיפה ושאלה כשנרגעה מפרץ הצחוק.
"קרלו צעיר ממני בשלוש שנים, זה נס שהוא בכלל נולד. אבא שלו מתיו נפצע קשה בפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה, והיה ספק אם הוא יוכל להביא ילדים לעולם, אבל קרה הנס ונולד הגבר המקסים הזה שבחזהו פועם לב זהב".
"אופפפ... איזה באסה קלבאסה... הוא מבוגר מדי בשבילי", אמרה ופלטה אנחת אכזבה שהעלתה חיוך רחב על פניו.
"שרוני, לקרלו יש שלושה ילדים. בת אחת, אבל גם שני בנים מעט יותר מבוגרים ממך. אמילי, פאולו וסטפנו. מחר בהפלגה את תפגשי אותם", אמר וצחק בהנאה לנוכח תגובתה, כשפלבלה מבט פזילה קונדסי בעיניה, ספקה כפיים והודתה ליושב במרומים.
היא הביטה בהערצה באביה היושב מולה בזמן שהוא ביקש את סליחתה כדי להתקשר לקרלו. לרגע נקוו בזוויות עיניה דמעות עצב. היא נזכרה בנתק הארוך ששרר בינה לבינו, לאחר שהתגרש מאימה ועזב את ביתם. ראתה בו את האשם והאחראי היחיד לפירוק משפחתם. רק לאחר תקופת ניכור ועוינות ארוכה כלפיו היא קלטה שטעתה כששפטה אותו לחומרה. היה זה כאשר יום אחד במהלך שירותה הצבאי היא שמעה ממפקדה על פועלו, על מסכת חייו המיוחדת - ששזורים בה מאבקה של המדינה על קיומה, על עברו הצבאי הנועז והמפואר, על המלחמות והמבצעים הרבים בהם השתתף ושחלקם הגדול נותרו עלומים עד היום, על הפציעות הקשות שחווה, על החברים שאיבד ועל תופעת הלם הקרב ממנה הוא סובל.
היא הבינה שכל חייו הוא נגע במוות ובשכול, שכמו רודפים אחריו ולא מרפים ממנו גם באזרחות. כאשר בשנים האחרונות הוא איבד גם את הוריו האהובים בזה אחר זה, וגם חברים רבים, ביניהם את שני חבריו הטובים לנשק, יאיר ואורי, עימם הוא הלך כברת דרך ארוכה, עוד מימי הטירונות הצבאית. את יורם, החונך שריפא את צלקות ילדותו ושינה את חייו, ולפני שנה את חברו הטוב והקרוב ביותר, דודו טופז, שסיום חייו הטראגי השפיע עליו קשות.
ריחות הים וניחוחות התבשילים שעלו ממטבח המסעדה עוררו את בלוטות הרוק בפיהם. כשהמלצר החביב הגיש להם את מנות מאכלי הים שהזמינו, הם עטו עליהן מורעבים, כשהם מוותרים על כל כללי ונימוסי השולחן, אוכלים בידיהם, משמיעים אנחות עונג, ומלקקים את אצבעותיהם בהנאה.
השמש התקרבה אל האופק ומשב רוח נעים קידם את פניהם כשיצאו מהמסעדה, שבעים ומרוצים מהחוויה הקולינרית הטעימה והאיכותית שחוו. לאחר נסיעה קצרה בדרך מפותלת שעוברת בין כרמים, יקבים וגיתות, הם הגיעו לבית המלון קאסלה דל גולפו. מבנה אבן מהמאה ה-19 שממוקם באזור כפרי מחוץ לעיירה, במרחק כארבעה קילומטר מהחוף, והיה בבעלותו של קרלו. קרלו פינק אותם בסוויטה מלכותית כמו באגדות, עם שלושה חדרי שינה, סלון רחב ידיים וחדר רחצה מפנק עם ג'קוזי וסאונה, שתקרתו מקורה בקורות עץ האיפאה ורצפתו מעוטרת באריחי חרס עתיקים יפהפיים.
לאחר שהתרעננו והחליפו בגדים, הם ירדו לשבת על שפת הבריכה האובלית של בית המלון והתרווחו בנוחיות על כיסאות הנוח. הם קיבלו את הצעתה של המלצרית במקום, הזמינו קנקן תה צמחים וקערית תמרים יבשים, ונהנו ממזג האוויר הקיצי הנעים. הטלפון של אביה צלצל ואנדי חברתו לחיים הייתה מעברו השני של הקו. התקשרה כדי לתאם עימו את פרטי הגעתה למחרת לנמל בפלרמו. היא המתינה לסיום שיחתם וניצלה את הזמן כדי להעלות תמונות מהיום השני לחופשתם, לדף הפייסבוק שלה. הטרנד החדש שמשגע את העולם ושאליו גם היא הצטרפה לאחרונה.
"אבא, נכון שאתה אוהב את אנדי יותר משאהבת את אימא?" הדהימה אותו לפתע בשאלתה, כשסיים את השיחה והתרווח על כיסא הנוח.
"איי, איי, איי שרוני... מאיפה הבאת את זה נשמה יקרה שלי?" שאל, המום משאלתה.
"אני אישה, אבא, ולנשים קל להבחין בכך. אבל נדמה לי שאתה הוא זה שלימד אותי, שעל שאלה לא עונים בשאלה". אמרה וצחקקה, מרוצה מעצמה.
"שרוני, זה לא מדויק. היום, ממרום שנותיי, אני יכול לומר שיש אהבות בגוונים שונים. כשזה קורה לנו בפעם הראשונה זה קסום. כשזה קורה לנו בפעם השנייה, זה כבר מזל. אם התמזל מזלנו וזכינו לחוות אהבה שנייה, אז אנחנו מגיעים אליה עם מטענים רגשיים שלא היו לנו קודם. לכן אני לא יכול להשיב לשאלתך בכן או לא. אהבתי את אימא שלך אהבה עזה וכנה, אני אוהב אותה ואמשיך לאהוב אותה כל חיי. עם אנדי זאת אהבה אחרת, אהבה שהחלה עוד לפני שהתאהבתי באימא שלך".
"מה?... מה אמרת?"... נזעקה וקפצה ממקומה למשמע דבריו. "אתה הכרת את אימא בזמן השירות הסדיר שלך, כשאנדי עוד לא עלתה לארץ... ואתה בכלל לא ידעת על קיומה... אז איך זה בכלל יכול להיות שאהבת אותה לפני אימא?" הוסיפה ושאלה, המומה מדבריו.
"חה... שרוני תחזרי לשבת". אמר וצחק. "עכשיו שמעת מה הוא נושא הספר שכתבתי", הוסיף וקרץ לעברה כשהוא ממשיך לצחוק למראה הבעת התמיהה שהתפשטה על פניה של הצעירה מבין שלוש בנותיו.
"הופה, הופה ולנטינו, עכשיו זה כבר הרבה יותר מעניין ומסקרן", אמרה וחזרה לשבת. אבא, אתה לא הולך לישון הלילה עד שאני לא שומעת את כל הסיפור. התחלה, אמצע וסוף". הוסיפה, רכנה לעברו וחיבקה אותו. המומה מדבריו היא היטיבה את ישיבתה על כיסא הנוח
והמתינה למוצא פיו.
מחוגי השעון כבר חצו מזמן את שעת חצות, כשהם עשו את דרכם לחדריהם. עייפה, נרגשת, ורטובה מדמעות, נשענה על זרועו של אביה והידסה לצידו באיטיות, כשהיא מנסה לעכל את אשר שמעה בשעות האחרונות. "אבא אתה ענק! וואו, זה סיפור חיים ואהבה מדהים. זה עוד רב־מכר משובח שלך, אין לי בכלל ספק בכך, ואני שמעתי רק את הפרקים הראשונים של הספר". מלמלה המומה, גאה ונרגשת, אימצה אותו בחום אליה ונשקה על לחיו, לפני שהם נפרדו לחדריהם בסוויטה בברכת לילה טוב.
כשנכנסה לחדרה, עוד הצליחה בכוחותיה האחרונים להשיל מעליה את בגדיה וצנחה על המיטה. "וואו, וואו, וואו, איזה סיפור מדהים, לא ייאמן, אין דברים כאלה". מלמלה נרגשת ועצמה את עיניה. בראשה החלו לחלוף תמונות של אירועים ודמויות, שהיא ציירה לעצמה בדמיונה מחלקו הראשון של הספר וסיפור האהבה הנפלא, המרתק, הנדיר, והעצוב כל כך, שזה עתה שמעה.
"וואו, אבל מה הקשר של כל זה לאבא שלי ולאנדי?" לחשה את שאלתה לחלל החדר ונרדמה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.