פדני סיפור משפחתי

בחסות החשכה הם יצאו לדרכם המסוכנת. בן ציון פיידמן בן העשרים ואחת, מהנדס רכבות במקצועו, אשתו הצעירה והיפה שרה־טטיאנה־טניה לבית סימקוב בת העשרים, ובנם גניה־גנזל, התינוק השחרחר בן השנה.

באותו בוקר התייצבו שלושתם בצלמנייה שבעיר — להשאיר מזכרת להורים שנשארו מאחור. בן ציון, טניה וגניה הקטן, לבושים בגדי חורף חגיגיים, התבוננו אל עדשת המצלמה במבט מרוכז ורציני, כמו ידעו שהחל מהלילה חייהם עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה.

אחר הצהריים הפקידו את גניה הקטן אצל הוריה של טניה, ועל אף הקור הנורא שכבר התגנב לאודסה בתחילת הסתיו, התהלכו להם בפארק העירוני כמו מבקשים להיפרד באמצעותו מהעיר בה גדלו. יד ביד טיילו בשתיקה בין העצים זקופי הקומה שניטעו בראשית המאה הקודמת, ומצע עלי השלכת הצבעוניים רישרש תחת מדרך רגליהם. שניהם חשבו על פגישתם הראשונה בפארק לפני כארבע שנים, עת התלבלבו הניצנים הרכים על הענפים כמכריזים על האביב שעוד יגיע ויפשיר את העיר הקפואה.

הרבה תקוות נתלו בשנת 1917 במהפכת פברואר, שעברה על אודסה ללא מהומות ועוררה ציפיות רבות. אווירת צהלה השתררה אז בעיר, בייחוד בקרב היהודים. הצווים החדשים של שר המשפטים קרנסקי, הכריזו כי יהודי העיר יזכו לשוויון זכויות וכל הגזרות נגדם יבוטלו. טניה ובן ציון, שנדבקו באווירה האופטימית, הכריזו אז על אירוסיהם. שלוש שנים מאוחר יותר, כשדעכו המהומות שריסקו את התקווה לחיים טובים יותר, ב־23 ביוני 1920, נולד בנם הבכור — גניה. דווקא גניה, התינוק העליז והחייכן, שלא היה מודע לזוועות ולשפיכות הדמים שהתרחשו בעיר, הוא שהביא אותם לכלל החלטה להגר כדי לחיות בעולם טוב יותר — באמריקה.

הם ידעו כי לעולם לא יחזרו אל עירם האהובה, על כן רצו להעמיס על זיכרונותיהם את הכול — את הפארק, את בית האופרה המפואר שפסלים מעטרים את חזיתו, את הארמונות שהולאמו ואפילו את האוויר, שמליחות הים דבקה בו. ריאותיהם התרחבו והם נשמו בהנאה את האוויר הקריר וחזרו ונזכרו באותה פגישה שבה התאהבו זה בזה. מחשבותיהם הופרעו שעה שבן ציון עצר לפתע והחניק שיעול קשה שאיים להתפרץ מחזהו. מצחה של טניה נחרץ בקמטי דאגה והיא חזרה וכרכה את הצעיף סביב צווארו והרימה ללא הועיל את צווארון פרוות הדוב של המעיל העבה שלבש. היא חרדה לו. ריאותיו של בעלה, ששירת כסגן בצבא רוסיה הלבנה, נחרכו במתקפות גזים במלחמת העולם הראשונה. כשטיפס קצר נשימה על גבעה סמוכה, כדי להעיף מבט אחרון על עירם האהובה, דמעו עיניה של טניה והיא התלוננה שידיה קפואות, חרף כפפות הצמר העבות שעטתה. בעדינות תלש בן ציון את הכפפות מכפות ידיה שהאדימו מקור וההביל עליהן בפיו. לבו נצבט בחמלה כשאחז את כפות ידיה העדינות, שמעולם לא עסקו במלאכה. גם הוא חרד לה. טניה התחנכה במשפחה מכובדת ומראהָ היה ענוג ואריסטוקרטי, בורגנית של ממש שהתחנכה באווירת מותרות. שהרי אביה היה בעל רשת חנויות לחומרי בנייה, שהולאמה עם פרוץ המהפכה, כמו גם ביתם המפואר ובו משרתים רבים, שניצב במרכז אודסה. על אף העובדה שלא רצה שתבחין בדאגתו, תיאר באוזניה את תוואי הבריחה וחזר ושינן שאסור לה לפצות את פיה בפני זרים שיפגשו בדרך, פן ייחשף מוצאה.

לעצמו לא דאג. שנות השירות הארוכות שנכפו עליו כחייל, בזמן המלחמה האחרונה, חיספסו את ידיו ואת שפתו והוא אימץ לעצמו את עגת הדיבור של פשוטי העם ואף דיבר אוקראינית ורוסית שוטפות ללא כל מבטא ״יהודי״. כששב והבחין בענני הדאגה שכיסו את פניה של אשתו הצעירה, חייך אליה בעליצות מזויפת ותיאר בפניה את החיים המצפים להם שם, באמריקה. חיים של שפע ללא מלחמות, רדיפות, רעב או פוגרומים. וכשדיבר על גניה, שיתחנך בבית ספר יהודי ללא כל חשש מהשלטונות הקומוניסטיים שאסרו על לימודי דת, עלה סוף־סוף החיוך והאיר את פניה.

כששבו לדירה הזעירה של הוריה, הכול כבר היה מוכן. צרורותיהם היו ארוזים בתרמילי גב מבד ולצדם שמלת איכרה רקומה, שקיבלה טניה מסאשה, המשרתת האוקראינית ששירתה בעבר את אמה. השמלה, שכובסה היטב, קופלה לצד בגדי עניים ומגפיים בלויים אך חזקים, שנקנו עבור בן ציון בשוק האיכרים. בפאתי אודסה תמתין להם עגלת האיכרים שתסיע אותם בדרכים צדדיות עד לגבול רומניה, שם ייפגשו עם מבריחי הגבול שכבר קיבלו את שכרם מראש. המטרה הנכספת היתה אנטוורפן, משם יעלו על אונייה ויפליגו לאמריקה.

ובעוד פרנסי המהפכה חוגגים בהוד ובהדר את יום המהפכה הרביעי בארמון במוסקבה, חברו להם מחותני הזוג הצעיר, האלמנה פיידמן — שהרי אביו של בן ציון נפטר בעודו רך בשנים, ומשפחת סימקוב, וחגגו בצנעה מסיבת פרידה עצובה לילדיהם ולנכדם הבכור. על השולחן הניחו את מעט האוכל שהצליחו לחסוך מפיהם. כמה דגים מיובשים, לחם שיפון, תפוחי אדמה שהשחירו וכוסמת מבושלת, שתהיה לילדים בטן מלאה לכשיחצו את הגבול.

על אף שידעו כי ייתכן ולא ישובו לראות את ילדיהם לא נותרה להם ברירה. הם היו למודי סבל וידעו שהמצוקה באודסה רק תלך ותחמיר. האנטישמיות ברוסיה הצארית גברה בעת מלחמת העולם הראשונה, בעקבות תעמולה ארסית שניהלו חוגי הצבא והחוגים הלאומניים נגד היהודים, וזו הלכה ושיגשגה בין השנים 1917 ל־1921 אחרי המלחמה. בנוסף, מלחמת האזרחים העקובה מדם החריפה את השתוללות היצרים הקשים ביותר כנגד היהודים. בפרעות הספונטניות או המאורגנות השתתפו לא רק הצבא האוקראיני, אלא גם הצבאות הרוסיים הלאומניים, הצבא הפולני, הכוחות האנרכיסטיים וכנופיות אחרות בנוסף ליחידות מהצבא האדום. זאת ועוד, השלטון בעיר עבר פעמים רבות מיד ליד, ובכל חילופי שלטון התחוללו מהומות ושפיכות דמים. ועכשיו השתלט הצבא האדום על אודסה, איחד אותה עם הסובייט האוקראיני והשליט במקום משטר קומוניסטי נוקשה. ההורים גם דאגו לבן ציון, התלמיד החרוץ, העילוי, שאיבד את עבודתו כמהנדס רכבות בעקבות הפצצת מסילות הברזל. בעיקר חששו לגורלו של גניה התינוק. הוא עדיין יונק שדיים אבל מה יהיה כשייגמל. בצורת קשה פגעה ביבול הדגנים ורוקנה את מלאי המזון במחסנים ואנשים שוטטו רעבים ברחובות.

ההחלטה לעזוב את אודסה התקבלה בן לילה. ההורים המבוגרים נועדו ביניהם ובעצה אחת החליטו כי על אף כאב הפרידה והאובדן, משפחת פיידמן הצעירה, האב, האם והתינוק גניה, חייבים לברוח מהזוועה שהגיעה עד לעירם. לפחות יינצלו הילדים והתינוק.

חצי שנה קודם לכן הצליחו לצאת מהעיר לכיוון ישראל המשורר הנודע חיים נחמן ביאליק יחד עם סופרים נוספים בני אודסה, שזכו בעמל רב לקבל מהשלטונות הקומוניסטיים את האישור הנכסף לצאת עם משפחותיהם לארץ ישראל. שמו של ביאליק כבר הלך לפניו עת התדפק על דלתות הנוגעים בדבר במוסקבה, במשך ארבעה חודשים תמימים, עד שהסופר הרוסי הנודע מקסים גורקי התערב לטובתו והשפיע על לנין ללכת לקראת הסופרים העבריים.

לזוג הצעיר פיידמן לא היה כל סיכוי לקבל אישור שכזה, על כן נאלצו לגנוב את הגבול במסע מסוכן, שאיש לא ידע כיצד יסתיים.

טניה ובן ציון התבוננו בהורים הטורחים סביבם. הם ניסו לחקוק בזיכרונם את הדקות האחרונות שבילו במחיצתם. את פניהם שלא יראו עוד לעולם, את ריחם, את מגעם, את קולם. ההורים המבוגרים נראו להם פתאום אבודים כל כך ולבם נחמץ. בן ציון הרים את גניה בזרועותיו והפעוט נופף להם לשלום, והם הקיפו אותו בזרועותיהם וחזרו ונישקו את לחייו השמנמנות עד שפרץ בבכי.

דקות אחדות לפני הפרידה הסופית, מיהרה גברת סימקובה, אספה את שאריות המזון, הוסיפה בקבוק חלב וצררה הכול בשקית בד ונתנה לילדים צידה לדרך. וכשעמדו על סף הדלת מחובקים ובוכים, קשרה למותניו של חתנה אבנט תפוח. "תפרום אותו כשתגיע לבלגיה. עם הכסף שתקבל עבור היהלומים תוכלו לקנות כרטיסים לאמריקה," אמרה לו, והוא כבר ידע. בלילה הקודם צפה בה לאורו הקלוש של הנר, תופרת אבנט ובו מספר כיסים קטנטנים. בכיסים תחבה יהלומים שאגרו שתי המשפחות במשך שנים רבות.

היהלומים, כך קיוו ההורים, יעזרו לזוג הצעיר להתחיל בחיים חדשים בארץ החדשה אליה יגיעו.

כך קיוו ולא שיערו בנפשם שחגורת היהלומים דווקא תציל את המשפחה הצעירה ממוות וכי למרות האובדן, התינוק גניה־גנזל עוד יזכה לראות ולגעת בהרבה מאוד יהלומים במהלך חייו הארוכים.

אודסה היהודית

אודסה היא העיר הרביעית בגודלה באוקראינה ועיר מסחר חשובה, אחרי מוסקבה וסנט פטרסבורג הרוסיות. העיר משופעת ארמונות ומבני ציבור, שהארכיטקטורה שלהם הושפעה מהסגנון הגותי, מסגנון הבארוק והרוקוקו. כמו כן התברכה אז אודסה באווירה של חירות אינטלקטואלית.

היהודים הגיעו לעיר באמצע המאה ה־19, כאשר הנמל שלה היה משוחרר ממכסים. הם עסקו בעיקר במסחר זעיר. הקהילה היהודית גדלה משמעותית, עד כי ב־1897 הוערך מספר היהודים בכ־165,000 איש, כ־37 אחוזים מאוכלוסיית העיר כולה, וכך היתה זו הקהילה היהודית הגדולה ברוסיה.

במאה ה־19 התגבשה באודסה תנועת ההשכלה היהודית. יהודים רבים למדו בבתי ספר רוסיים ובאוניברסיטאות, ונוסד בה בית ספר יהודי מודרני. בסוף המאה ה־19 נוסד בעיר מרכז ציוני גדול, והעיר נעשתה לבסיס תמיכה חשוב בציונות. גדולי המלומדים והסופרים הציוניים, בהם חיים נחמן ביאליק ויוסף קלוזנר, פעלו בה עד עלייתם לארץ ישראל. אך זמן קצר לאחר כינון השלטון הבולשביקי החלה רדיפת הפעילות התרבותית בשפה העברית בעיר ורבים נאסרו כ״חשודים בפעילות ציונית״.

בשואה נספו כ־99,000 מתושבי אודסה היהודים.‏