פוּי זיכרונות וישועה

1

הבוקר בו עיוורוּ אותי התחיל כמו כל בוקר אחר. הייתי בכיתה א', בישיבה החרדית ״ספרינג ואלי״ בעיירה מונסי בניו יורק הכפרית, וחיכיתי שהשיעור יתחיל. כמה ילדים עמדו בחלק האחורי של הכיתה ושיחקו בקלפי בייסבול. אחרים ישבו על הרצפה ושיחקו ״קוגלעך״, הגרסה היהודית של חמש אבנים. לפתע נפתחה הדלת בתנופה, וגבר מזוקן במעיל שחור ארוך מיהר פנימה. הוא התיישב ופתח את הספר הישן שנח על שולחנו. הדפים היו צהובים. העטיפה הייתה מרופטת. על השדרה היה נייר דבק. ואז הוא עיוור אותי. הדרך בה האיש עיוור אותי הייתה כזאת:

הוא עיוור אותי עם סיפור.

הסיפור שהוא עיוור אותי באמצעותו נקרא ״פוי״.

״פוי״ היה הסיפור הראשון שסיפרו לי אי־פעם. סיפרו לי את ״פוי״ לפני ״סינדרלה״ ולפני ״צפרדי וקרפד״, לפני "פו הדב״ ולפני ״פיטר הארנב״, לפני ״דובֵּי דווידוב״ ולפני ״שלושת החזירונים״. רבנים מספרים את הסיפור הזה. הרבנים שלהם סיפרו להם אותו. כמרים מספרים את הסיפור הזה, אימאמים מספרים את הסיפור הזה. הסיפור מסופר על ידי אלפי אנשים לאלפי אנשים אחרים, אלפי פעמים ביום, באלפי צורות שונות. הספר שהינו מקור הסיפור הוא ספר הסיפורים העתיק ורב־ההשפעה ביותר שנכתב אי־פעם, כל כך רב־השפעה שגם אנשים שלא סיפרו להם את הסיפור מכירים אותו. ועד מהרה גם הם מספרים אותו.

מספרי הסיפורים אומרים שזה הסיפור שלי.

מספרי הסיפורים אומרים שזה סיפורם של כל בני האדם.

וזה הסיפור:

פוי

היה היה אדם בשם אלוהים, שהיה מושלם ומעולם לא טעה. באחד הימים הוא ברא את כדור הארץ. הוא אהב אותו מאוד. הוא אהב את היבשה והוא אהב את הים. הוא אהב את העצים והוא אהב את העשב. הוא אהב את הירח והוא אהב את הכוכבים. הוא אהב את הציפורים והוא אהב את הבהמות. מדי יום, אחרי שברא משהו, אלוהים היה תופס קצת מרחק, מנגב את ידיו על החלוק שלו ואומר — כי טוב.

אלוהים כל כך התגאה במעשה ידיו, שהוא זימן את המלאכים גבריאל ואליהו לראות את זה.

— מה זה? הם שאלו.

— זה הזוהר הצפוני, אמר אלוהים.

— מדהים, הם אמרו.

— ומה זה?

— זה הגרנד קניון.

— מפליא, הם אמרו.

— ומה זה?

— זה שדה של פעמוניות מוטללות המתעוררות בזריחה.

— עוצר נשימה, הם אמרו.

היה זה יום חמישי.

ביום שישי ברא אלוהים את האדם.

האדם לא היה מעולה. הוא אפילו לא היה טוב. לא נותרו כמעט חומרי גלם. כל מה שנשאר לאלוהים היה עפר. הוא יצר את האדם מעפר.

— ואיך אתה קורא לזה? שאלו המלאכים, שניסו להסתיר את הבוז שחשו כלפי הגוש הגולמי שנח על ספסל העבודה של אלוהים.

— אדם, אמר אלוהים.

— אז אתה אבא שלו? שאל גבריאל.

— סוג של, אמר אלוהים.

— מי אמא שלו? שאל אליהו.

— זה מסובך, אמר אלוהים.

— מה זה? שאל גבריאל.

— פין, אמר אלוהים.

המלאכים משכו בכתפיהם.

— ככה־ככה, אמר אליהו.

— פוי, אמר גבריאל.

— זה דורש עוד עבודה, אמר אליהו.

— זה דורש מכנסיים, אמר גבריאל.

גם אלוהים לא השתגע על אדם. בכל הסיפור על תחילתם של כדור הארץ והיקום וכל אשר בו, האדם היה היצירה היחידה שאחריה אלוהים לא אמר, ״כי טוב״.

הוא לא אמר דבר.

הוא אמר ״באפּקיס״.

״באפקיס״ ביידיש משמעו שום דבר.

איך אנחנו יודעים מה אלוהים הרגיש כלפי בנו? הנה רמז: הוא קרא לו ״אדם״, מלשון ״אדמה״, כלומר ״עפר״.

הוא קרא לבנו עָפָר. לכלוך.

עפר לא היה מאושר בעולמו של אלוהים. לעפר לא היה מה לעשות. עפר היה בודד. עפר עלה לאלוהים על העצבים.

המלאכים ניסו לעודד את רוחו של אלוהים.

— זאת טיוטה ראשונה, הם אמרו לאלוהים.

— טיוטות ראשונות תמיד מחורבנות.

אבל הם לא באמת האמינו בזה, וגם אלוהים לא. הכלבים יצאו מושלמים. טיוטה ראשונה, בול בפוני. השקיעה לא נזקקה לשכתוב. שוּנית המחסום הגדולה הייתה יצירת מופת. אז אלוהים התחיל את אדם מחדש.

— נו טוב, הוא אמר.

— כתיבה זה עריכה.

אלוהים לקח את עפר, השכיב אותו בחזרה על ספסל העבודה שלו, וזרק הכול חוץ מצלע יחידה. צלע אחת, זה כל מה שהיה שווה להשאיר. השאר היה זבל.

הטיוטה השנייה, שלה אלוהים קרא אישה, הייתה שיפור. הוא מיתן מעט את הכוח הגופני, אבל הגביר את המורכבות הרגשית והכפיל את המודעות העצמית.

יותר טוב.

לא מעולה.

אפילו לא טוב.

אבל יותר טוב.

הוא קרא לה ״חווה״, מלשון ״חי״.

הוא קרא לה חיה.

חיה זה לא בדיוק שבח גדול, אבל זה יותר טוב מעפר.

עכשיו הם היו זוג. מר וגברת עפר. סטנדרט מינימלי. מותג החנות. הדבר הראשון שהזוג עפר עשה היה להפר את הכללים. למעשה, רק כלל אחד. פעם אחת. אבל אלוהים כעס מאוד.

— צאו מפה, אמר אלוהים.

הזוג עפר הלך, אבל הסיפור רק נעשה גרוע יותר. נולדו להם ילדים. שני בנים. הראשון נרצח על ידי השני. האדם הראשון שנולד לאדם, ומה הוא עושה? רוצח. דוקר. טובח.

אלה אבותיי הקדומים.

זאת המשפחה שלי.

במרומי גן עדן, אלוהים מדופרס. אלוהים זקוק למשקה. אלוהים יוצר פאב.

— כרגיל? שואל הברמן.

אלוהים מהנהן.

— איך מתקדם הסיפור עם בני האנוש? שואל הברמן.

אלוהים נאנח.

— לא ידון רוחי באדם לעולם, הוא אומר. אני הולך לשים קץ לכל בני האדם. אמחה אותם, גם את כדור הארץ.

— הגיע הזמן, אומר הברמן.

— נשחתה הארץ בגללם, אומר אלוהים.

— מהפה שלך, אומר הברמן.

— גבריאל צדק לגבי בני האנוש, חושב אלוהים בעודו מרוקן את הדרינק שלו. הם פוי, מהראשון ועד האחרון.

פוי מוחלט וחסר גאולה.

הסוף

זה סיפור אומלל.

מבאס.

משביז.

החיים שלי היו יכולים להיות טובים לאין שיעור אילו במקום זה היו מלמדים אותי קודם את ״שלושת החזירונים״.

אך אויה, שעת הסיפור מחריבת הנפש עוד לא תמה. היא רק התחילה. ״פוי״ הוא רק הסיפור הראשון בשורה ארוכה של סיפורים דומים, שאסופים בספר ששמו ״אתה על הפנים״. החלק הראשון של ״אתה על הפנים״ נקרא ״הברית הישנה״.

אזהרת ספוילר: משה, הדמות הראשית, מת לפני שהוא מגיע אל מטרתו. למה?

כי הוא היה פוי.

החלק השני של ״אתה על הפנים״ נקרא ״הברית החדשה״.

אזהרת ספוילר: הוא נגמר בזה שאלוהים יוצר גת עצומה, ממלא אותה במיליוני אנשים ומועך אותם ברגליו.

למה?

תנחשו.

רוב האנשים שקוראים את הישנה, לא קוראים את החדשה. רוב האנשים שקוראים את החדשה, לא קוראים את הישנה. אין להם צורך בכך. הן אותו הסיפור:

פוי.

שמו של האיש שעיוור אותי היה הרב פטישי. אנשים במונסי היו באים אליו לקבל עצות. ״גלה לנו איך לראות,״ הפצירו בו.

גם רבי פטישי היה עיוור.

כשהוא גמר לספר לנו את ״פוי״, הוא סגר את ספר ״אתה על הפנים״, רכן ונישק אותו. אז הוא זימן אותנו אליו, אחד אחרי השני, והעניק לכל אחד עותק קטן של הספר.

— לשומרו בלבכם ובמחשבתכם, הוא אמר, כל ימי חייכם.

אז הוא הושיט לנו את הספר ולחץ לנו יד.

— ״מזל טוב,״ הוא אמר.

הוא לא צחק.

אני כבר בן חמישים, ועדיין עיוור. זה עיוורון משונה. זאת אינה חשכה, לא שְחור, לא היעדר אור. אלא שאני הולך בחיים כמו תחת תכריך; אני רואה את השמיים, האדמה, העצים, החיות, את כל החי והצומח ללא חריג, ללא עיוות וללא הסחה. אבל המין האנושי נראה לי גרוטסקי, דוחה, נתעב, מחפיר, שפל, ואני עצמי במיוחד. עם אחרים אני עוד מסוגל להיות הוגן מדי פעם. עם אחרים עוד יש סיכוי לכפרה. עם עצמי אני שופט תליין. כלפי עצמי אני לא מפגין רחמים. אין שום ביקורת שאיני מאמין לה, שום תלונה שאיני יכול לקבל. אני נמנע ממראות. מראות זה דבר רע. די במראה חטוף של ההשתקפות שלי בחלון ראווה כדי להרוס לי את היום. זה מה שאני חושב כשזה קורה:

פוי.

— הלוואי שהיית יכול לראות את עצמך כמו שאני רואה אותך, אומרת אשתי אורלי.

כאילו משאלות יכולות לגרום לעיוור לראות.

הייתי מאוד צעיר כשנאמר לי שאני פוי, שאתם פוי, ושכולנו פוי, עד כדי כך צעיר שאני לא זוכר כמה צעיר הייתי. אבל את זה אני כן זוכר: אלה היו ימי הצחוק והבדיחה. אלה היו ימי המשחק בקלפי בייסבול. אלה היו ימי ה״קוגלעך״ (קוגל). אלה היו ימי האור.

ואז אנשים התחילו לספר לי סיפורים.

ושורו וראו, עלטה ירדה על העולם וכל אשר בו.