פורץ גבולות – מסע החיים של פרנק לאוי

ממקום מושבו ליד השולחן בחדר העבודה שלו מביט פרנק לאוי היישר מעבר לנמל אל בית האופרה של סידני. הוא שומע את פכפוך המים מתחת למרפסת הבית הנוח שבו הוא גר עם משפחתו. הערב הקיצי לח כרגיל, ופרנק אינו לבדו. הוא מדבר עם מבקר ישראלי, שמח על ההזדמנות לדבר עברית ולהעלות זיכרונות מימיו בישראל. השיחה מגיעה לשנת 1948. אמנם חלפו מאז כארבעים שנה, אבל פרנק מציין שלא קיבל את אות הכבוד על שירותו במלחמת העצמאות. זה סמל חשוב והוא היה רוצה לקבל אותו. המבקר, אבינועם ברוג, מסכים להעביר את הבקשה לאהוד ברק, אחיו, שהיה אז במקרה סגן הרמטכ"ל.

ברק מבקש ממישהו לבדוק ברשומות צה"ל, אבל לא נמצאת בהן כל התייחסות לפרנק. פרנק נלחם בשמו העברי, פנחס לוי, ואין כל רישום המעיד על כך שאדם בשם זה לקח חלק במלחמה. פרנק הנדהם מציע שייצרו קשר עם מפקד היחידה שבה שירת בגולני.

כשהם יוצרים קשר עם רפי קוצר, שהקים את מחלקת הקומנדו הראשונה של חטיבת גולני ב־1948, תשובתו היא, "ברור שהוא נלחם." רפי עבר דירה זמן קצר קודם לכן, ובמהלך פינוי חפציו עבר על מסמכים ישנים מהתקופה ההיא. הוא הכניס את הניירת לקופסה ושלח אותה לארכיון צה"ל. יש דף מסוים שעליהם לחפש בקופסה הזאת. ברק מוצא אותו:

בארכיונים מצאתי את סיפור פשיטת הקומנדו על הכפר הערבי לוביה. הפשיטה נתפסה כמסוכנת עד כדי כך שהמפקד הרגיש שאין לו סמכות מוסרית לקחת את אנשיו לעימות נגד כל הסיכויים. הוא השתמש בשיטה התנ"כית לגיוס מתנדבים: ביקש מהם לחתום על דף שבו נכתב שהם יוצאים למשימה מרצונם החופשי. ראיתי את השם פנחס לוי, חתום באותיות עבריות של אדם שרק התחיל ללמוד את השפה, וזה היה עבורי רגע מרגש. יש מעט מאוד מקרים כאלה.

כשחתם על הדף הזה היה פרנק בן שבע־עשרה, בתקופה של שינוי גדול בחייו. מפּליט בודד שאינו שם את מבטחו באיש הפך להיות חייל במדים, ביחידת קומנדו שבה האמון ההדדי חיוני. הוא התנדב דרך קבע למשימות ואף שלא עלה בסולם הדרגות, כשסיים את שירותו בצבא ידע שהוא יכול לסמוך על אחרים.

בצעירותו דיבר פרנק לעתים נדירות בלבד על הייסורים שעברה משפחתו באירופה. כשירד לחופי פלשתינה, סמוך ליום הולדתו השישה־עשר, לא היו לו ספקות. היתה רק הבטחה שבשתיקה לתחושת שייכות. "סוף־סוף אף אחד לא רדף אותי בגלל יהדותי," אמר.

שש שנים לאחר מכן עזב פרנק את ישראל כדי להצטרף למי שנותרו ממשפחתו והגיעו לאוסטרליה. אבל לבו נשאר שבוי בקסמה של ישראל. הוא הרגיש שעזב את מולדתו ועקב בדריכות מסידני אחר כל האיומים על קיומה. ברגע שהעסק שלו החל לצמוח, הוא התחיל לתרום לקרן היסוד. כך הרגיש חלק ממשפחת היהדות העולמית ושמר על קשר עם ישראל. הוא היה לציוני נלהב, וכעבור כמה עשורים יחזור ויעלה תרומה לתכנון האסטרטגי של ישראל - לא רק בכסף, אלא גם בניסיון ובמאמץ אינטלקטואלי.

***

בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, במצעד קבוע, הגיעו מתרימים ישראלים לפרוורים האמידים של סידני ומלבורן. כיוון שפרנק היה לתורם ידוע, האנשים האלה - רובם גברים - היו מבקרים קבועים באחוזתו שבסידני. הם היו יושבים בחדר העבודה שלו, המשקיף אל הנמל, ושואלים אותו כבדרך אגב על ההיסטוריה שלו. מה קרה באירופה? איך הגיע לפלשתינה? למה עזב את ישראל? פרנק לא נהג לדבר על עצמו, אבל משהו באופיין של השיחות האלה, המשובצות עברית, גרם לו להשתחרר מעט.

הוא דחק ודחס את עברו, כאדמה קשה, אבל בשיחות האלה התרופפו קטעי זיכרונות, ושלוות נפשו התערערה. בתפוצות, השואה עדיין היתה טאבו. היא היתה נושא כאוב מדי לשיחה רגילה, ומתוך כבוד לא דובר בה. סידני היתה לאחת הקהילות הגדולות ביותר בעולם של ניצולים הונגרים, אבל איש לא דיבר על מה שקרה.

בתחילת שנות השמונים התחילו להציק לפרנק כאבי בטן חמורים. כפי שהסביר לאחר מכן: "היה בתוכי מתח נורא, ולא ידעתי לאן לפנות." הוא עבר מרופא לרופא, נבדק והמתין בחשש לתוצאות, אבל הן לא הראו דבר. הוא אמנם היה בכושר טוב יחסית לאדם בתחילת שנות החמישים לחייו, אבל חשש מפני העתיד.

הוא חשף מעט כל כך מעצמו; אנשים רבים בעולם העסקים אמנם שמעו עליו, אבל אף אחד מהם לא הכיר אותו באמת. מישהו מבחוץ היה מתקשה לגלות את האדם האמיתי שמאחורי המבטא המזרח אירופי, הלבוש המהודר, הנימוסים וההליכות. לא היה שום סימן ניכר לעין - אפילו לא לעיניהם של בני משפחתו - שכאב מייסר אותו עד כדי כך שחייו כמעט בלתי־נסבלים.

כאשר הגיעו כל החקירות הרפואיות לסיומן, הרופא שלו, אדם טוב לב ובעל עניין במחלות פסיכוסומטיות, ניסה כיוון אחר. הוא הושיב את פרנק ועודד אותו בסבלנות לדבר. התהליך היה אטי שכן פרנק לא היה רגיל כלל וכלל לחקירה פנימית. אבל בהדרגה הוא התחיל להיזכר בכאבי ילדותו בבודפשט, תחת הכיבוש הנאצי. הוא נזכר שבכל פעם שהרגיש מאוים נוצר גוש של מתח בבטנו. עם הזמן הפך המתח הזה להיות לו מדד לביטחונו, והוא למד להסתמך עליו.

בזמן שדיברו החלו להתעורר בפרנק זיכרונות שהודחקו במשך ארבעים שנה. בטנו התפתלה כאשר נזכר, בפעם הראשונה מאז 1944, ביום שבו נעלם אביו. בשבועות הבאים המשיכו הוא ורופאו לדבר, וזיכרונות נוספים עלו לקדמת הבמה. פרנק רעד ממש כשנזכר איך רדפו אחריו אנשי המשטרה החשאית ההונגרית ותפסו אותו, ועיניו התמלאו דמעות כשנזכר בשמחתה של אמו כשהיה חוזר הביתה עם אוכל. היה כל כך הרבה מה לזכור, עד שהוא התחיל לחשוש שהזיכרון יכריע אותו.

הגיע הזמן לשתף את בני משפחתו בעברו. שלוש פעמים הכין את עצמו לספר להם, אבל לא היה מסוגל להשלים את המשימה. ואז ערב אחד, במאי 1983, הגיע הרגע הנכון. הוא כינס את המשפחה בהתראה קצרה. לפי נעימת קולו הבינו אשתו, שירלי, ושלושת בניהם שיש לבטל את כל התוכניות הקודמות. הם לא ידעו למה לצפות כשהתכנסו בסלון ופרנק, שניכר בו שאינו חש בנוח, משך שרפרף לעצמו וסימן להם לשבת מולו על שתי הספות.

בני משפחתו, שישבו לפניו, עמדו לצאת למסע אל תקופת חיים שלו שעליה הם לא ידעו דבר. כמובן, הם שמעו מעט על התקופה שבה שהה בישראל לפני בואו לאוסטרליה. הם ראו צילומים שלו במדי צה"ל, והבנים שיחקו בקסדה ובסכין שהביא משם, אבל לא היה להם מושג על מה שהתרחש לפני כן. חלק גדול מילדותו של אביהם היה עבורם דף חלק. זה היה רצונו. אבל עכשיו הוא רצה לחזור לעבר ורצה שהם יהיו עדים לכך. הוא רצה לקחת אותם למסע מנטלי אל הונגריה הכבושה של ילדותו, שבה פעל ברחובות, חיפש פירורי מזון וזמם מזימות כדי להגן על חיי אמו ועל חייו שלו. הוא רצה לספר להם איך שכב במיטה לילה אחרי לילה וריסן את החרדה שעלתה בו כשהקשיב לקולות הירי. הקולות האלה הבהירו שמעמידים יהודים בשורות לאורך גדות הדנובה ויורים בהם, והם נופלים למים. הוא רצה שהם ירגישו את תערובת הייסורים והדריכות שהניעה את נחישותו לשרוד. הוא היה צריך להסביר איך החזיקו אותו האמונה והתקווה בזמנים האלה.

משפחתו של פרנק התקשתה לדמיין אותו בתור הילד שתיאר - הילד שהביא שיירי מזון לאמו או עמד ליד החלון במשך שבועות והביט אל הרחוב בתקווה לראות את אביו או את אחיו חוזרים. במשך שעתיים הוא גולל את חוויותיו ונעצר רק מדי פעם כדי להירגע. החדר היה שקט לחלוטין. בשלב מסוים מרגו, אשתו של בנו הבכור דיוויד, הושיטה יד לאחוז בידו. אף אחד אחר לא זז. הם מעולם לא ראו את פרנק כך. הם היו רגילים לאדם שתלטן, בעל רצון ברזל, שלא הפגין כל חולשה ותמיד היה מלא שליטה עצמית. עכשיו ראו אותו בוכה והציצו לתוך נשמתו בדרך שלא היו יכולים לחזות.

לאחר מכן הלך כל אחד מהם לביתו בשתיקה. שירלי, שהיתה נשואה לפרנק במשך יותר משלושים שנה, לא היתה מסוגלת לדבר. היא שמעה מדי פעם התייחסויות קצרות לשנים האלה, אבל רוחב היריעה והדרמטיות של מה שחשף בפניהם הפתיעו אותה. הערב הזה העניק לה תובנה חדשה לגבי ההיבטים הייחודיים בהתנהגותו של בעלה. עכשיו הבינה, למשל, מדוע לעולם אינו יושב כשגבו אל הדלת ומדוע במסעדות הוא תמיד בוחר במושב פינתי, שמאפשר לו לראות היטב את הכניסה. היא גם הבינה את הצורך שלו ליצור קשר עם כל אחד מבני המשפחה מדי יום ביומו, ולא משנה איפה הוא בעולם.

היא הבינה את האובססיה של פרנק לערבי שבת. בתקופה שבה צמחה המשפחה, הוא התעקש מדי שבת שבניו דיוויד, פיטר וסטיבן יהיו ליד שולחן האוכל. לארוחת השבת היתה זכות קדימה על פני כל אירוע אחר, כל ההזמנות החברתיות או העסקיות שהתנגשו בה היו חייבות להידחות. היא היתה זמן מקודש למשפחה.

שורשיו של הצורך הכפייתי הזה לוודא את אחדות המשפחה מדי שבוע היו נעוצים בילדותו, בתקופת הזמן הקצרה שבה היתה משפחתו שלמה. אז, באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת, היו הלימודים מסתיימים בשעה מוקדמת בכל יום שישי עבור פֶרִי הצעיר - כך קראו לו במשפחה. הוא היה חוזר לביתו הצנוע ורואה איך אמו מכינה אותו לשבת, וידע שאחר הצהריים יראה את אביו. מעט אחרי ארוחת הצהריים היתה הדלת הקדמית נפתחת והופיעה דמותו המוכרת של האב, בידו האחת מזוודה ובשנייה תיק עסקים. עבודתו כסוחר נודד הרחיקה את הוגו לאוי ממשפחתו למשך כל השבוע, אבל מדי יום שישי הוא חזר ברכבת לפילקובו, העיר הקטנה בצ'כוסלובקיה שבה גרו לפני שעברו לבודפשט.

הוא היה מניח את התיק, מנשק את אשתו אילונה ומבלה זמן־מה בבית לפני שהלך לבקר את אמו האלמנה שהתגוררה בהמשך הרחוב. אחר כך, לפנות ערב, היה הוגו אוסף את בניו, והקבוצה הקטנה הלכה לבית הכנסת לתפילת ערב שבת.

הקהילה היהודית בפילקובו מנתה כארבעים משפחות, שהמשיכו לקיים את המסורת הדתית בת הדורות באמונה נטולת ספקות. בלילות שבת היה נהוג שהקהילה כולה מתכנסת בבית הכנסת, פרט לרעיות, שנשארו בבית להכין את הארוחה. הקהילה מנתה כמה משפחות עשירות, אבל רוב האחרות, כולל משפחת לאוי, בקושי החזיקו מעמד.

התקופה היתה רוויית קשיים כלכליים, וחסידים עניים רבים שלא עסקו במשרות דת בקהילותיהם לא מצאו דרך להאכיל את משפחותיהם. הם היו חוצים את האזורים הכפריים בהליכה, בקפוטות מתנופפות, עברו מכפר לכפר, הידפקו על דלתות בתי היהודים וביקשו עזרה. במהלך השבוע ישנו בכל מקום שיכלו, בלי נוחיות ובלי הזדמנות לשמור על היגיינה אישית. אבל בימי שישי היו נכנסים לעיר הקרובה בציפייה לקבל מחסה לשבת.

הם היו מחפשים את בית הכנסת, שם ככל הנראה יוכלו לישון בחדר הלימוד הסמוך, ואז באו העבדקנים הרעבים לתפילות הערב, בתקווה שיקבלו הזמנה להשתתף בארוחת השבת של משפחה כלשהי. הרב היה ניגש בעת התפילה לגברים הנשואים בני הקהילה כדי לנסות למצוא להם בית מארח לערב. עשרות שנים לאחר מכן נזכר פרנק בסיפור הזה וזכר איך "הרב ידע שבכל פעם שניגש לאבי, הוגו, תמיד נמצא מקום לאחד או שניים מהנוודים היגעים. חלק מבעלי הבית האחרים היו נרתעים מהמחויבות ותלו את אשמת ההשתמטות ברעיותיהם, 'איך מוז פרעגן מיַן ויַיב.'"

אחרי התפילה היו בני משפחת לאוי, יחד עם שלוש או ארבע משפחות אחרות, הולכים עם אורחיהם הביתה. הקבוצה השלווה של גברים וילדים היתה מצטמקת בהדרגה לאורך הדרך, כאשר המשפחות האחרות נכנסו לבתיהן. בעודו בחוץ, דרך החלון, ראה פרי את אור הנרות בביתו, וברגע שנכנסו מצא את אמו ואחותו ליד השולחן הערוך לארוחה החשובה ביותר של השבוע. בעת שציפה לארוחה ולמנוחת סוף השבוע היה הוגו במצב רוח טוב. הוא היה מרים ילד, בדרך כלל את פרי שהיה הקטן ביותר, ומסתובב בחדר בעודו שר את השירים המסורתיים שבהם מקדמים את פני השבת. תחושת חג שררה בבית, והמשפחה היתה שוב מאוחדת.

לעתים קרובות, פרי נרדם מיד אחרי הארוחה, עוד לפני שהוגש הפינוק של ערב שבת, לפתן הפירות. הוגו היה משכיב אותו על הספה ושומר לו מנת קינוח ליום המחרת. כיוון שלהם לא נשמרו פינוקים, הילדים הגדולים יותר קינאו מעט במה שראו כיחס המיוחד שפרי זוכה לו. הוגו אהב את פרי בכל לבו וקרא לו בחיבה "טאטה".

זיכרון נוגע ללב זה, ועוד מאות זיכרונות אחרים שעלו אצל פרנק, מרכיבים את סיפור חייו כפי שהוא מובא כאן. הוא העלה זיכרונות רבים בביתו, בסביבה נוחה, בשעות אחר הצהריים שהפכו לערב. האיש הזה, שהיה שקט במשך רוב חייו, היה למעשה עדוּת חיה למאה העשרים. הוא נזכר באירועים שלמים מילה במילה וגולל אותם לעתים במשך שעות רצופות, ובכך הנכיח את העבר בהווה. העבר הזה - סיפורים על יהודים, על מהגרים, על חיילים, על אנשים שבנו את עצמם בעשר אצבעותיהם והיטיבו עם אחרים - משתוקק להישמע ולהיכתב.