פטריוטים חסרי מולדת

‘קלֶפּטומניה’ היא ביוונית דחף חולני לגניבה, ‘קלֶפּטוקרטיה’ היא שלטון גנבים, ‘קלֶפּטופַּטריה’ היא גניבת מולדת מעַם מסוים: שלילת ההשתייכות־למדינה מאנשים שנולדו וגדלו בה, מאנשים שספגו את תרבותה, מאנשים ששפת אמם היא שפת האומה הדומיננטית במדינה.

לאחר מלחמת העולם השנייה היו יהודי ברית המועצות משוכנעים כי הניצחון במלחמה הוא גם ניצחונם וכי המלחמה ההיא, שנקראה ‘מלחמת המולדת הגדולה’, או ‘המלחמה הפטריוטית הגדולה’, היא פטריוטית גם עבורם. בשנים הקשות שלאחר המלחמה פינו הציפיות הגדולות שטיפחו היהודים לאחר הניצחון האדיר במלחמה את מקומן לאכזבות גדולות. לי לא היו ציפיות מתוצאות המלחמה ולא יכולתי להתאכזב מהן, מכיוון שנולדתי בקייב שנתיים לאחר סיום המלחמה ההיא, ב־14 ביולי, הוא יום כיבוש הבַּסטיליה, החג הלאומי של צרפת. יש לי קשר מיוחד לצרפת – סיפורים משפחתיים, שנים ארוכות של עבודה מדעית בארץ זו, השפה שלמדתי בילדותי ושהייתה כמעט שפת־האֵם של יקירַי. לחלק מבני משפחתי הייתה צרפת בבחינת מולדת שנייה; לחלק מהם הפכה השפה הצרפתית לשפת תקשורת חשאית בברית המועצות. סבתי דיברה צרפתית עם אבי. דיאלוג בשפה זו היה להם אמצעי־הגנה נוח מפני מאזינים לא רצויים. קולות שנשמעו בילדות נשמעים לעתים קרובות מאוחר יותר באופן לא־רצוני, לא־צפוי ולא תמיד הרמוני. אבי ואחיו, דודי, הקריאו זה לזה משיריו של המשורר הגרמני היינריך היינה בשפתו. הם עשו זאת בשקט, כדי שאנשים מבחוץ לא ישמעו את השפה שלפני כמה שנים נקשרה לאויב הנאצי. לעיתים רחוקות דיברו בשפת־האֵם של המשורר, והעדיפו את השפה שבה דיבר היינה בעשרים וחמש השנים האחרונות לחייו בפריז. הם רצו להסוות את עצמם ולהתגונן מפני העולם הזר. הם לא רצו לדבר יידיש, שפה שרבים הבינו אותה, אלא צרפתית – שפה שבה דיברו עם אמם למן ילדותם. רק לא לשוחח בשפת הגטו ועיירות תחום־המושב היהודי לשעבר, אלא בשפה המלודית והיפה שבה העדיפו לדבר האריסטוקרטים הרוסיים. אבי ודודי חשו כמיהה להרגיש כבני אדם שווי־ערך ומכובדים בעת שסביבם התחלף מסע־רדיפה אחד בשני: פרשת ה’קוסמופוליטים’ שהכתה באבי ובדודתי; ההוצאה להורג של חברי ‘הוועד היהודי האנטי־פשיסטי’; הכחדת משוררים, סופרים ושחקנים דוברי יידיש, ‘פרשת הרופאים היהודים’, ה”רוצחים בחלוקים לבנים”, שדיכאה את דודי מכיוון שאשתו הייתה רופאה. ב־8 במרס 1949 הוכרזו אבי, יעקב גורדון, פרופסור לספרות באוניברסיטת קייב, ואחות־אמי לאה חינצ’ין, פרופסור וראש המחלקה לתולדות המוזיקה הרוסית ודיקנית הפקולטה לזמרה באקדמיה למוזיקה בקייב, כ”קוסמופוליטים חסרי שורשים” ופוטרו מעבודתם. שניים מארבעת בני משפחתנו הבוגרים איבדו את פרנסתם, היו טרף לרדיפות חוץ־משפטיות, לגינויים בעיתונים ובאסֵפות־עמיתים וגורשו מקייב עירם. אז החלו נדודיהם. כל אחד מהם החליף שבע ערים. חיי־המשפחה שלהם נהרסו והקריירה המקצועית שלהם נפגעה קשות. אחרי 1949 לבשה דודתי לאה במשך כמה שנים בגדי אֵבֶל שחורים לזכר הדיכוי ב־8 במַרס. כשבֵּרכו אותה ב’יום האישה הבינלאומי’, היא נרתעה כי נזכרה בשאט נפש בהשמצות שהוטחו בה באקדמיה למוזיקה בקייב, בהשפלות שהיו מנת־חלקה עת הודחה מתפקידי הפרופסור, ראשת המחלקה למוזיקה רוסית ודיקנית הפקולטה לזמרה. הדודה איבדה את מקום־עבודתה האהוב, נותרה בלי אמצעי מחיה ונאלצה לפתוח בחיים של חוסר ודאוּת הרחק מעיר הולדתה, משפחתה וידידיה.

צרפת מילאה תפקיד חשוב בחיי האדם שחרץ את גורלו של אבי: המשורר הגרמני היינריך היינה, שאת יצירתו חקר אבי כל חייו, מצא מקלט בצרפת; אבי פרסם כמה ספרים על היינה ברוסית, בגרמנית וביפנית. בשנת 1998, כאשר עבדתי בגרמניה, לקחתי את בני לבית ברחוב בולקרשטראסה 53 בדיסלדורף, הצבעתי על דלת הבניין ואמרתי: “כאן נולד וגדל אדם שהרס את חיי המשפחה של הוריי – באשמתו איבדתי את אבי”. הארי היינה (את השם יוהאן היינריך קיבל בעת הטבילה לנצרות הלותרנית בשנתו העשרים ושבע) נולד ב־13 בדצמבר 1797. אבי נולד ב־14 ביוני 1913. אבי ואני נפרדנו לאחר שאבא נפל קורבן לרדיפת ה’קוסמופוליטים’ בשנת 1949. הוא הוכרז כ”סוכן של מודיעין זר” (לא צוין באיזו סוכנות ביון שירת כביכול), פוטר מעבודתו וגורש מקייב. אמי ואני נשארנו בקייב עקב הֶעדֵּר־הוודאות בנוגע לסיכויו של אבי למצוא עבודה בעיר אחרת. בתחילת שנות התשעים פרסמתי את האוטוביוגרפיה של אבי “וידוייו של סוכן מודיעין זר”. אבי ניהל חיים כפולים כיהודי שרצה להיות כמו כולם, אך נבצר ממנו לעשות זאת.

אחד האנשים השנונים ביותר באירופה, היינריך היינה (1856-1797), ניהל בשעתו חיים כפולים של גרמני ויהודי. היינה היה אהוב ושנוא כאחד על שני העמים שאליהם השתייך. הגרמנים אהבו את הליריקה שלו ולא אהבו את שירתו הפוליטית. היהודים אהבו לצרף את גאונותו לרשימת היהודים המפורסמים ולא אהבו את התנצרותו ללוּתֶרניוּת, שעליה התבדח לעיתים קרובות: “מה אתה רוצה? גיליתי שאני לא יכול להרשות לעצמי להשתייך לאותה דת כמו רוטשילד מבלי להיות עשיר כמוהו”. היינה היה דוקטור למשפטים. המשורר הגרמני הוטבל כדי להשיג משׂרת עורך דין, אך גרמניה לא העניקה לדוקטור למשפטים היינריך היינה את הזכות לטפל בחוקיה, והוא החל לתאר את עוונותיה. אוניברסיטת לודוויג־מקסימיליאן במינכן החליטה שהיינה אינו ראוי להיות פרופסור לספרות גרמנית, והוא הפך לאחד היוצרים של ספרות זו.

להיינה הייתה השקפת עולם מיוחדת על מדינתו: הוא האמין שגרמניה והגרמנים מתנוונים. בעוד שהֵגֶל ראה בפרוסיה את המדינה האידיאלית (וקבע שהיהודים שיצרו את הנצרות חייבים להֵעָלֵם מן העולם מכיווון שהדת החדשה היא אוניברסלית ורבת־תבונה הרבה יותר מן הדת העתיקה), סבר היינה כי גרמניה היא ארץ נחשלת וריאקציונית. נפוליאון היה אלילו של היינה, אף על פי שהמשורר ידע שהיהודים אינם מכירים באלילים. את כיבוש מדינת ריין־וסטפליה בידי צבא נפוליאון קידם היינה בברכה וראה את דיסלדורף כעיר משוחררת מן הלאומנות הגרמנית הפרימיטיבית.

גם לאבי הייתה השקפת־עולם משלו: הוא התייחס ליהודים כמו ההיסטוריון האנגלי ארנולד טוינבי (1975-1889), שראה בהם עם מאובן. הכֶּשֶל בהיסטוריה של טוינבי נראה לאבי כקשור למקרהו של הביולוג השוודי, אבי הסיסטמטיקה של עולם החי והצומח, קרולוס לינאוּס (קרל פון לינֵה, 1778-1707) שהתנגד לתורת האבולוציה. לאחר שסיווג את כל הצמחים וכל בעלי החיים הידועים לו – שהיו קיימים מאז ומתמיד, לדעתו – ראה יום אחד, תוך כדי הליכה, חרק שקיומו סותר את סיווגו ותואם את משנת האבולוציה. מה עשה המדען פון לינה? הודה בטעותו? תיקן את דעותיו? לא, הוא ריסק את החרק! מה עשה טוינבי כשהבין שלפי התיאוריה שלו היו היהודים צריכים להֵעָלֵם במאה השנייה לספירה, אלא שהם לא נעלמו? הוא הכריז עליהם כתוצר של התאבנות ההיסטוריה.

מה הקשר בין היינה לאבי? בסוף שנות ה־40 למאה העשרים פרסם אבי כמה מאמרים והגן על עבודת הדוקטורט שלו, שנסבה על השפעתו של היינה על שירת המשוררת האוקראינית לָסיה אוקראינקָה (1913-1871). למרות שאוקראינקה עצמה כתבה על השפעה זו ותרגמה כמאה משירי היינה מגרמנית לאוקראינית, אבי הוכרז כ”קוסמופוליט חסר שורשים” בטענה שהמשורר הזר, ה”בורגני”, היינה לא היה מסוגל להשפיע על המשוררת האוקראינית הלאומית. בזיכרונותיו כתב אבי: “היינה התגלה כעקב אכילס שלי. במאמרים שהוקדשו לי, פאתוס ההוקעה של היינה ושלי היה קצת יותר מתון, אך בהצהרות בעל פה הוא היה חזק מאוד. אף סופר־נואם אחד לא שכח להזכיר כי היינה היה יהודי וכי העזתי לדבר על השפעתו של משורר גרמני מ’דרגה שלישית’ על המשוררת הגדולה לסיה אוקראינקה: “היינה יקר לו, אך המשוררים הלאומיים שלנו זרים לו”. המשורר האוקראיני שׂונא־היהודים המובהק, ליובומיר דמיטרקו (1985-1911), כתב: “אחד השותפים והתומכים הפעילים בקבוצה הראשית של הקוסמופוליטים המזיקים היה האֶסתֶט והקוסמופוליט התוקפני י. גורדון”. דמיטרקו דרש לסלק מאוקראינה את כל ה”חִדקוניתָנים” שאליהם משתייך אותו י. גורדון. לכאורה דיבר על אחת החיפושיות המזיקות שראשן המוארך דומה לחדק, אך היה זה ברור שכוונתו לאף היהודי הארוך. בספרו של הסוציולוג האוקראיני מיכאיל מיצל נמצא אישור מפי מצ’יכין, מזכיר ועד המפלגה הקומוניסטית באוניברסיטת קייב מיום 24 במַרס 1949, ובו המסקנה: “גורדון, הקוסמופוליט הפעיל, השמיץ את שירתהּ של לסיה אוקראינקה וזלזל בתפקידה כמשוררת לאומית”. אבא נהג באומץ. באחד העיתונים האוקראיניים נכתב: “רק גורדון בחוצפתו לא הודה בהאשמות שאותן העלה נגדו העם”. שאר ה’קוסמופוליטים’ הודו באשמה, אך זה לא עזר להם: האשימו אותם בכך שהודאתם בחטאיהם לא הייתה כנה. אבא פוטר מאוניברסיטת קייב, ממערכת כתב העת הספרותי “מולדת” וממכון התיאטרון ונאלץ לחפש עבודה הרחק מקייב – בצ’רנוביץ, בבּוּכָרָה, בדוּשַנבֶּה; מאוקראינה הוא גורש לאסיה התיכונה הרחוקה. היו לו שני פגמים מוּלָדים - מום בלב ויהדות.

הרשויות לא טעו בגַנותן את אבי כקוסמופוליט. הוא באמת היה קוסמופוליט והיה גאה בכך. אף על פי שאבי ידע שהוא קוסמופוליט, הוא מיהר להוכיח לשלטונות את ההיפך. הוא ניצל מהשמדה סופית בזכות אותו אדם שבגינו נקלע למצבו המסוכן – היינה. היינריך היינה, הקוסמופוליט בה”א הידיעה, גויס להסרת ההאשמה בקוסמופוליטיות מאבי הקוסמופוליט. הכיצד? התברר שקרל מרקס היה ידידו של היינה, ולנין העריץ את שירתו הכמעט־מהפכנית. בשנת 1844, ביום הולדתו הארבעים ושבע של היינה, פרסם פרידריך אנגלס בעיתון אנגלי את ההודעה הבאה: “המשורר הגדול היינריך היינה הצטרף אלינו ופרסם אוסף של שירה פוליטית המטיפה לסוציאליזם”. ייחוסו של היינה למהפכנים הסוציאליסטים היה הגזמה של אנגלס בן העשרים וארבע; להיינה – משורר, עיתונאי, סַטיריקן – מעולם לא הייתה תיאוריה או תפיסה חברתית, והוא לא הצטרף לשום תנועה פוליטית. אך באותן שנים נעשו ניסיונות להציג את היינה, שהיה סטודנט של הֵגֶל באוניברסיטת ברלין, כ’מגשר’ בין הֵגֶל למרקס; ניסו להפוך אותו ליוחנן המטביל של ישו־מרקס. היינה היה בעל אישיות מורכבת ועמוקה מכפי שניתן לצייר אותו בצבע אחד בלבד – בצבע האדום. בעזרת הציטוטים מכתבי מרקס, אנגלס ולנין הצליח אבא להוכיח כי היינה היה משורר מהפכן, גדול מספיק כדי להשפיע גם על המשוררים הלאומיים של רפובליקות ברית המועצות. לאחר חודשים של ניסיונות להוכיח את חַפּוּתוֹ למוסדות הקומוניסטיים המרכזיים במוסקבה קיבל אבי תעודה, המצהירה שאינו קוסמופוליט!... בזיכרונותיו הוא כותב כך על אירוע זה: “חבר יקר, זיכרונותַי יגיעו אליך בצורה זו או אחרת אף על פי שבניגוד לעמיתיך, שאֵרי־בשׂרך, מוריך ומורי־מוריך לא הצטיידת באישור שאינך קוסמופוליט. נראה שלאף אחד מ־180 מיליוני האזרחים הסובייטים אין אישור כזה. הוא נמצא רק אצלי”. ב־28 באוקטובר 1949 הנפיקה מועצת השרים של הרפובליקה האוקראינית הסובייטית לאבי מסמך רֶהבּיליטַציה, שהצביע על המסקנה הבאה: “במאמרי־הביקורת של י. גורדון ובשאר יצירותיו ניכרת השאיפה להפיץ את הישגיה של הספרות הרוסית והסובייטית, לעזור לסופרים ומשוררים צעירים בהעלאת דבריהם על הכתב, בפיתוח הפטריוטיות הסובייטית ובתיאור גבורתו של העם הסובייטי ושל גיבורי העבודה הסוציאליסטית. לאור האמור לעיל סבורה המועצה כי ד”ר י. גורדון, למרות כמה טעויות חמורות שנפלו בעבודותיו, יכול ללמד במחלקות לספרות במוסדות להשכלה גבוהה, שכֵּן אין בהן תוכן אנטי־פטריוטי או קוסמופוליטי”. אבא קיבל את התעודה יוצאת־הדופן הזאת, אבל הסתיר מן השלטונות את דעתו של היינה על הקומוניסטים. בשנת 1855, בהקדמה למהדורה הצרפתית של ספרו “לוּטֶציָה”, כתב היינה: “אם הרפובליקנים הציגו נושא עדין עד מאוד לכַתַּב העיתון ‘אוגסבורג’ (היינה עצמו – א.ג.), הציגו הסוציאליסטים נושא רגיש עוד יותר, או הבה נקרא למפלצת בשמהּ האמיתי – הקומוניסטים. למסקנה שהעתיד שייך לקומוניסטים הגעתי בפחד ובחרדה אינסופיים. [...] אכן רק בשאט־נפש ובאֵימָה אני חושב על התקופה שבה יעלו האיקוֹנוֹקלַסטים הקודרים הללו לשלטון”. האישור שקיבל אבי נראה אפוא כמו נס. הצלתו הייתה נפלאה. ואז נפוצו שמועות שהסופר הנודע איליה ארנבורג הוא זה שחולל את הנס. אבי באמת נפגש עם ארנבורג בביתו של זה האחרון במוסקבה בקיץ 1949; עם זאת ברור מהספר האוטוביוגרפי של אבי כי ארנבורג אפילו לא אִפשֵר לו לספר על רדיפתו: “טוב, פרופסור [...], טוב שלא סיפרת לי שום דבר על ההיסטוריה שלך”, אמר. אמנם שמו של ארנבורג יצא לתהילה בברית המועצות באותה עת, אבל הוא חשש מאמצעי האזנת־הסתר שה־KGB שתל לבטח בביתו ובסביבתו. למעשה הודה לאבי על כך שלא פירט את סבלותיו ולא השמיע הערות אנטי־סובייטיות שהיו מסַכּנות אותו.

נראה שהתעודה הזאת, היחידה מסוגה, החזירה את אבי לקייב. אך התברר שלא מוכנים להחזירו לעבודה בבירת אוקראינה. הסיבה לכך לא הייתה נעוצה בקוסמופוליטיות, שממנה אכן הצליח אבי להתנער: הוא הביא ממוסקבה תעודה שהעידה בו שאינו קוסמופוליט, אבל לא הביא אישור לכך שהוא אינו יהודי, אישור שהייה להיינה לאחר טבילתו לנצרות. היינה לא מצא עבודה כעורך דין בגלל דעותיו הפוליטיות ונאלץ להגר מגרמניה לצרפת; אבי לא הצליח להשתקם בעבודה בקייב ונאלץ “להגר” לפריפריה בגלל הכתם הבלתי־מחיק של יהדותו. אחרי שנתיים של גלות בצ’רנוביץ, שם עקבו אחריו והקליטו את הרצאותיו בטייפ, הגיע אבי בסופו של דבר לאסיה התיכונה, שהפכה לו למעוז החופש, הסובלנות והבינלאומיות – בדומה למה שהייתה צרפת להיינה אהובו. אולם המהפכה האסלאמית בטג’יקיסטן הרסה את סיפורו האסיאתי המופלא והביאה אותו למוסקבה. אבי כתב כמה ספרים על היינה; חלקם ראו אור במערב גרמניה וביפן. אחד מהם התפרסם בדיסלדורף, עיר הולדתו של המשורר – ובשפת אמו (1982). אבי נפטר ב־17 בפברואר, ביום מותו של אלילו.

סופרים יהודים שמותגו כ”קוסמופוליטים” התנתקו מן העם היהודי. בהיותם יהודים מתבוללים שהתמסרו לתרבות הסובייטית הפכו לפטריוטים של ברית המועצות, מומחים לספרותן ולאמונתן של הרפובליקות הסובייטיות שבהן חיו. הם היו אנשים משכילים, ידענים אמיתיים שהתלהבו מעיסוקיהם והיו מסורים להם בכל מאודם. מולדתם הסוציאליסטית, שאותה ואת אמנותה אהבו בלב שלם, נשללה מהם. ‘האורחים הלא קרוּאים’ נדרשו להוריד את המסכות ולהפסיק להעמיד פנים שהם עובדי התרבות הלאומית. הם הפכו לאנשים נטולי מולדת, חסרי שורשים. הזכות לייצג נאמנה את אמנותם של עמי ברית המועצות נשללה מהם. ‘הקוסמופוליטים חסרי השורשים’ התיימרו להציג, לדעת הרשויות, את ‘האמנות הזרה להם’ ו’זיהמו’ את החשיבה הסוציאליסטית ה’טהורה’, ה’אמיתית’ של עמי ברית המועצות. השלטונות האינטרנציונליים של ברית המועצות ויתרו על האינטרנציונליות שלהם, ומאינטרנציונל־סוציאליסטים הפכו לנציונל־סוציאליסטים. סוציאליסטים שעל פי הגדרתם היו חייבים להיות אינטרנציונליסטים, פרולטרים בינלאומיים, הפכו בברית המועצות לבעלי האמת היחידה ולמועמדים ל’שלטון הצודק ביותר עלי אדמות’, קרי ל’ולדימירים’ (ברוסית ‘ולדימיר’ הוא מילולית ‘שליט העולם’). השליט הראשון של רוסיה הסובייטית, ולדימיר לנין, הכריז על כיבוש העולם באמצעות “המהפכה הסוציאליסטית הקבועה”, כלומר מהפכה סוציאליסטית המתרחשת בהדרגה כתגובת שרשרת בכל מדינות העולם. הסוציאליסטים ‘הבינלאומיים’ הסובייטיים, שהשליכו מעליהם את נטל הבינלאומיות, הפכו לסוציאליסטים לאומיים, לנציונל־סוציאליסטים, משום שטענו ליתרונו של ‘העם הסובייטי’ על פני כל הלאומים, ואילו היהודים נתפסו לעיתים כ’אומה אנטי־סובייטית’, ולעיתים כ’עם לא־ידידותי לברית המועצות’, כאומת אזרחים מן הדרגה הנמוכה ביותר. בעת הקמפיין של רדיפת הקוסמופוליטים לא האשימו שלטונות ברית המועצות את מתנגדי המשטר המתנכרים לתרבות הסוציאליסטית, אלא האשימו את הדם היהודי, בדיוק כמו הנאצים. המושג ‘קוסמופוליטים חסרי שורשים’ לא היה מדויק: הקוסמופוליטיות קשורה בדרך כלל לפתיחוּת מחשבתית, סובלנית ומתנגדת ללאומיות. בשנות ה־40 למאה העשרים היו היהודים אנשי התרבות והאמנות, אניני טעם, ידענים ופטריוטים של האמנות המקומית, אך נעקרו משורות בוני התרבות הסוציאליסטית. על כן הם לא היו “קוסמופוליטים חסרי שורשים”, אלא “פטריוטים חסרי שורשים”, “פטריוטים חסרי מולדת”. גנבו מהם את מולדתם. לתופעת הגניבה הזאת אפשר לקרוא “קלֶפּטוֹפַּטרִיה”.