פייב סינדיקט 3: בסטיאנו רומאנו

פרק 1

תשכחו מהאושר שלכם.

תמלאו את חובתכם.

— פיטר דרוקר

בסטיאנו רומאנו הווה

בן הדוד שלי אשר זורק אליי את טבעת האירוסים כאילו היא לא עלתה יותר מבית יוקרתי באפר איסט סייד.

"טמבל." אני מניח אותה בקופסת הקטיפה, מכניס אותה לכיס הפנימי של ז'קט החליפה שלי ומשליך לעברו חולצה נקייה.

דם דבק בחולצת הטריקו הלבנה שלו, אבל זה לא מטריד אף אחד מאיתנו. למשפחת רומאנו לא חסרים אויבים, והתפקיד של אשר בתור ה'פיקסר' שלנו הוא להיפטר מהם כשהוא מקבל את הפקודה. הוא מחליף את החולצה המוכתמת בחולצה מכופתרת נקייה וזורק את החולצה ההרוסה על הרצפה שלי, בלי שאכפת לו מהכתמים על רצפת העץ שלי.

"נועז," מעיר אשר. כמו 'פיקסר' אמיתי, פסיעותיו לא משמיעות קול כשהוא יורד אחריי במדרגות הפנטהאוז אל הסלון הפתוח ועוקף את תחתוני התחרה של אלזה, שמוטלים ליד הפסנתר. "זה לא ימצא חן בעיני אבא שלך."

שום דבר שקשור לאלזה לא מוצא חן בעיני אבא, לכן לצפות ממנו להתלהב מהצעת הנישואים הזאת יהיה כמו לצפות מבתולה לזייף אורגזמה משכנעת.

אני מרים את התחתונים ומכניס אותם לכיס כדי לשמור אותם להמשך, כשאני כבר מדמיין אותם תחובים בפיה כשאני חודר לתוכה אחרי שהיא נענית להצעת הנישואים שלי. "אבא יגלה רק כשכבר יהיה מאוחר מדי."

"אבל אלזה לא מיוחסת." הוא מנענע בראשו. "לעזאזל, היא אפילו לא במאפיה."

זה כל הרעיון. אלזה רחוקה מהמאפיה עם המבטא הדרומי שלה, האובססיה שלה לפוטבול וחוסר היכולת שלה לאכול ארוחה בלי שיהיה בצד קטשופ סתמי. היא גם האישה הכי חכמה שפגשתי בחיים, יפהפייה מהממת, מפזרת בדיחות שנונות שראויות להיכלל בתסריטים, והאישה הראשונה שגרמה לי להתאהב. התוכניות שלי הלילה כוללות טבעת אירוסים על האצבע שלה ואת הזין שלי על הלשון שלה.

אני מרים את הטלפון שלי מהאי במטבח ומסמס לעוזר שלי לואיס את התוכניות שלי. "שוב. אבא שלי יגלה רק כשכבר יהיה מאוחר מדי."

מבחינתי, לאבא שלי אין שום אמירה בעניין. עשיתי הכול כמו שצריך. פנימיות מובחרות. לימודים באוניברסיטה מיוחסת ונחשבת. למידת העסק של רומאנו, הצדדים החוקיים והפחות חוקיים. כל מניאק שיעמוד ביני לבין אלזה, כולל אבא שלי, יפגוש באגרוף שלי, ואולי בלהב המשונן של הסכין שהדוד וינס העניק לי במתנה בגיל תשע.

לא השתמשתי בה, היו אנשים שזה היה התפקיד שלהם, אבל עברתי הכשרה מתאימה ואני לא אהסס להשתמש בה אם אצטרך. אנשים ראו בי את הבן המפונק והמשכיל מדי של ג'ובאני רומאנו. לא טרחתי לשנות את דעתם, בעיקר כי לא שמתי זין, אבל גם כי נהניתי שממעיטים בערכי.

אשר נועל את נעלי הג'ורדן שלו וממשיך להביט בי בעיניו הכחולות מדי והמצמררות. "בסדר, ילד פלא."

הוא עדיין לא מאמין שאמרה את פי הסינדיקט. אבא מצפה ממני להתחתן עם אצולת מאפיה אחרת. לא משהו קיצוני כמו הנישואים המוסדרים שלו עם אימא, אבל לפחות נישואים לבתו של בכיר מאפיה לבחירתי.

עד אלזה, מעולם לא פעלתי בניגוד לרצון משפחתי. לדודים שלי פרנקי ואלי אין ילדים. לכן הכשירו אותי לנהל את אימפריית רומאנו מהצד העסקי, ותחום האכיפה נשאר באחריות אחיו התאום של אבא, הדוד וינס, ובסופו של דבר באחריותו של אשר בלאק, הבן ה'מאומץ' של הדוד וינס.

אשר לכלך את ידיו, אני השקעתי את כל הזמן שלי בספרי הלימוד העסקיים בוורטון. סיימתי את לימודי התואר השני שלי בגיל עשרים ושתיים וחזרתי הביתה מלווה באלזה, שעיני היפהפייה הדרומית שלה נצצו בהערצה לנוכח ממדי הפנטהאוז שלי וסגנון החיים שהיא לא הכירה לפני.

אני אוהב את זה אצלה, היא לא מושפעת מכל העושר הזה, שרק הולך וגדל. בניגוד אליי, אבא שונא כל שנייה בנוכחותה, הוא כמעט התפוצץ כשעברה לגור איתי, וקרוב לוודאי ידקור מישהו כשישמע על הצעת הנישואים שלי.

לא שאני שם זין.

אני לוקח את המפתחות שלי ופונה אל אשר, שעומד בשילוב ידיים, נראה מבוגר בהרבה משבע־עשרה שנותיו. מצב רוחי הטוב מופיע על פניי. "יש דם על נעלי הג'ורדן שלך," אני מעיר.

אני משאיר את אשר ואת מבטו חסר האמון ליד הדלת, יורד במעלית אל החניה התת־קרקעית ונכנס למושב האחורי של הבנטלי מולסאן שלי. הנהג פותח בנסיעה, לואיס תמיד מעדכן אותו לגבי התוכניות שלי מבעוד מועד.

אני מרפרף על מיילים בטלפון שלי. אחד מהעסקים הרבים בבעלות רומאנו הוא לונדר בע"מ, רשת המכבסות האוטומטיות הכי גדולה בחוף המזרחי. העסק התחיל בתור חנות יחידה שהתבססה על מזומנים, ושמטרתה הייתה להלבין כסף מלוכלך, וצמחה לחברה שהרוויחה בשנה שעברה למעלה ממאה מיליון דולר ברוטו.

לקחתי על עצמי את תפקיד המנכ"ל לפני כמה חודשים. אלזה לא התלהבה מהשעות אבל היא הבינה. פינינו זמן לדייטים פעמיים בשבוע, ובכל פעם הכנתי לה הפתעה שונה כדי לפצות אותה על כל הזמן שהעברתי בעבודה.

המכונית עוצרת מול בניין האמפייר סטייט.

לואיס מקבל את פניי ופותח את הדלת לפני שהנהג מספיק. עיניו מכווצות. "מר רומאנו —" קמטים מכסים את מצחו, אבל אין לי זמן לדאגות הבלתי פוסקות שלו. אצלו תמיד קורה משהו.

אני יוצא מהמכונית. "אלזה כאן?"

"כן, אבל —"

אני פוסע בצעדים ארוכים אל הכניסה וקוטע אותו. גם ככה אני כבר מאחר, בגלל החלפת הבגדים הלא מתוכננת של אשר. "הבניין סגור?"

לואיס פולט נשיפה מהמאמץ להתאים את עצמו לקצב שלי. "כן. מר רומאנו, יש לי —"

אנחנו נכנסים למעלית, אני לוחץ על כפתור הקומה העליונה. "השפים סיימו להכין את האוכל? רייקר עומד בזמנים, כן?"

מאז הזכייה שלו ב'טופ שף', הוא קוץ בתחת ותמיד מאחר.

"מר רומאנו, אני —"

"זו שאלה של כן או לא, לואיס." אני מציץ בשעון. איחרתי פעם לאחד הדייטים שלי עם אלזה, והיא נראתה הרוסה.

"כן. אבל אני ממש חייב להגיד לך משהו."

דלתות המעלית נפתחות בקומה העליונה, שם ערכו לנו שולחן תחת כיפת השמיים לקראת הצעת הנישואים שלי הלילה. אני מכניס את הטלפון לכיס, יוצא מהמעלית, התנצלות על האיחור שלי עומדת על קצה הלשון, כשאני רואה את אבא ואלזה.

הרקע של העיר ניו יורק מאיר את הלילה, יחד עם שרשרת אורות שביקשתי מלואיס לתלות. ארוחת הערב שלנו מונחת על השולחן מאחורי אלזה, זנוחה ומתקררת מרגע לרגע. אבא נראה רגוע כשהוא רואה אותי, אבל פניה של אלזה נוטפות אשמה, מעיניה הפעורות ועד שפתיה המפושקות בזעזוע.

היא לובשת את השמלה הצמודה הכסופה של הרווה לגר שקניתי לה בשבוע שעבר, יחד עם עגילי טיפה שגודלם פי ארבעה מטיפת הדמעה האמיתית שזלגה על לחייה. שערה האדמדם כדובדבן מתבדר ברוח, אבל היא לא מנסה להשתלט עליו כשהיא לוטשת בי את עיניה הירוקות בדממה.

עיניו של אבא לא מסגירות דבר. הוא פוסע לעברי, שולח יד לטפוח על כתפי, הוא נעצר ומיישר את דש החליפה שלו. "יש לך חובה כלפי המשפחה הזאת."

עיניי מצטמצמות מדבריו ומהעזיבה שלו ללא הסבר נוסף. אני רואה את האשמה שרובצת על פניה של אלזה ופונה אל לואיס. "תתקשר לסנטור אריקסון ותודיע לו שאגיע לאירוע שלו הערב. תדאג שהמכונית תאסוף אותי בעוד עשרים ושלוש דקות, אחרי שאסיים את ארוחת הערב שלי."

הוא מעביר את עיניו ביני לבין אלזה. "אתה בטוח?"

אני נועץ בו מבט כועס. "תעשה את זה."

הוא עוזב, ואני עוקף את אלזה, מתיישב ופורש מפית בד בחיקי. אני לא יודע למה הפרעתי. לאלזה אין שום עניין באבא שלי, ולאבא שלי אין שום עניין באלזה. אבל יש סיבה לאשמה הזאת על פניה של אלזה, ואני מחכה להסבר תוך כדי אכילה.

הטבעת בוערת בכיסי כשאני נוגס בלובסטר. אילו הייתי נוטה להרהורים עצמיים, הייתי שואל את עצמי למה ביקשתי מלואיס להיענות להזמנה בדקה האחרונה, לפני שגיליתי מה קרה. תחושת הבטן שלי אומרת לי שאלזה בוגדת בי, אבל כל חלק אחר בי מסרב להאמין לזה.

אני מכיר את האישה הזאת. למדנו יחד. הגנבנו אלכוהול לקמפוס ושתינו אותו במגרש הכדורגל בלילה. הזדיינו מתחת לספסלים בזמן משחקים ביתיים. היא הסכימה לעבור איתי לניו יורק כשהבינה שאני מוכן לעבור לאלבמה כדי להיות איתה.

האישה הזאת, האישה שמתעוררת מוקדם כדי להכין לי ארוחת בוקר ושסיכמה עבורי את השיעורים כשנאלצתי להיעדר מהלימודים בגלל ענייני המשפחה, לא בוגדת בי. פשוט לא.

"אני מצטערת," אלזה לוחשת מבלי לטרוח להתיישב.

אני מסיים את הלובסטר, וחותך את פילה המיניון, אני מתאמץ לייצב את תנועותיי.

היא לא בוגדת בך, אני מרגיע את עצמי.

איזו עוד סיבה יש לה להתנצל? שואל קולו של אבא בראשי.

אלזה מניחה את ידה על ידי ועוצרת את תנועת הסכין. "אני אוהבת אותך."

עיניי נשלחות אל ידה, ואז מתרוממות אל ידה האחרת, שלופתת רצועת נייר מקופלת. אני תולש את הנייר מידה. אחיזתה העיקשת מתהדקת, והנייר נקרע בקצהו שאני מושך אותו ממנה.

היא משתנקת ושולחת גם את ידה השנייה כדי לקחת ממני את הנייר בחזרה אבל לא מצליחה. אני פותח אותו. צ'ק. בסך חמישה מיליון דולר. חתום בידי ג'ובאני רומאנו. הוא שיחד אותה. בשביל מה? לעזוב אותי?

קור קפוא עובר בגופי כשאני נועץ בה עיניים ריקות. "חמישה מיליון דולר? באמת?"

אני מצליף בצ'ק על הצלחת שלי. החמאה מהלובסטר שלי מרטיבה את קצותיו, והיא אוחזת בצ'ק כשעיניה צורחות מאשמה, אבל ידיה מסריחות מייאוש. היא מנגבת את הצ'ק במפית בניסיון עקר לנגב את החמאה.

אני מכניס את היד לכיס, שולף ממנו את התחתונים שלה ומשליך אותם בפרצופה. היא תופסת אותם לפני שהם פוגעים בקרקע. עיניה נפערות כשהיא מבינה מה זה, אבל היא בכל זאת מנגבת בהם את הצ'ק המזוין.

בחיים שלי לא ראיתי משהו פתטי יותר.

לאחר שהיא מייבשת את הצ'ק היא מביטה בעיניי. "אני מצטערת," היא חוזרת ואומרת, ונשמעת כל כך טיפשה, אני לא מאמין שהיא סיימה ראשונה בכיתה שלנו בוורטון. אני לא מאמין שזו האישה שמתעקשת לשלם את חלקה בכל ארוחה. "אני... אני... אתה לא מבין. זה המון כסף."

"היית מקבלת הרבה יותר, אז תודה שגילית לי כמה את עלובה."

היא נרתעת מדבריי, אני צוחק ביובש ומכניס את היד לכיס. עיניה נפערות כשאני מוציא את קופסת הקטיפה. היא נאחזת בשולחן כדי לייצב את עצמה כשאני חושף את הטבעת בשווי שישה־עשר מיליון דולר שבפנים.

"בסטיאן —"

אני תולש את הטבעת מהריפוד שעליו היא נחה ומשליך אותה מעבר לקצה הבניין כאילו היא חסרת ערך. כאילו אלזה עצמה חסרת ערך. היא מייבבת ורצה אל המעקה ביד מושטת, אני מרים צ'יפס מהצלחת שלה וטובל אותו בקטשופ הסתמי המחורבן שלה. אילו הייתי עוצר לרגע, כדי לנשום לתוכי את הבגידה שלה ושל אבא שלי, קרוב לוודאי שהייתי שורף את בניין האמפייר סטייט ביחד עם שנינו.

מה שזורם בעורקיי הוא לא זעם רעיל, אלא בגידה מכאיבה, שמזדחלת אל הגרון שלי עד שנשימותיי מתקצרות ואני נאלץ להשתעל כדי לחזור לנשום. היא חוזרת אל השולחן, ללא הטבעת שנעלמה, הצ'ק הקרוע והמוכתם מחמאה לפות בין מפרקי אצבעותיה הלבנים, כאילו היא חושבת שגם אותו אזרוק מהבניין.

אני מתפתה.

אף פעם לא אהבתי מישהי לפניה. לא נפלתי בפח מחיזורים מוסווים, ומשפנפנות המאפיה שרוצות אותי בגלל כספי ומעמדי. אבל אלזה הייתה שונה. הבחורה הנורמלית מהמשפחה הנורמלית שלא ידעה שיש עולם של סנטורים מושחתים, אנשי מאפיה, סלבריטאים, פנטהאוזים ובגדי מעצבים. שלא הושפעה מהסינדיקט של רומאנו שהייתי צפוי לרשת.

היא נכנסה לי מתחת לעור, לאט לאט, ואני אפשרתי לה, כי היא הייתה אמורה להיות שונה.

איך לא זיהיתי את הסימנים?

היא פותחת שוב את פיה, קרוב לוודאי כדי להתחנן, אבל אני קוטע אותה. "אף פעם לא אהבתי אותך, אלזה." השקר יוצא מבין שפתיי ללא התנצלות, ואני מתעלם מהעובדה שהייתי מוותר למענה על הכול. על המשפחה שלי, על הכסף ועל כל שושלת רומאנו. "היה לנו טוב לזמן קצר, אבל זה היה סתם בשביל הכיף." אני קם, מנגב את הדמעה מלחייה בתחתונים ספוגי החמאה ומלטף את ראשה. "את לא מסוגלת להעניק שום דבר מלבד כוס חם, ואני לא מסוגל לאהוב."