פייר וז’אן

"פייר וז'אן" הוא השלישי מבין ששת הרומנים שפרסם גי דה מופסן (1893-1850) תוך שבע שנים בלבד (1890-1883). זהו רומן קצר המפליא לכנס בתשעת פרקיו את תמצית הנושאים שהעסיקו את מופסן בכתיבתו, ומדגים בצורה מאלפת את עיקרי האסתטיקה של הרומן הריאליסטי של המאה ה־19. לא בכדי אמר על אודותיו הנרי ג'יימס, מעריצו המושבע של מופסן, שהוא הרומן הטוב ביותר שלו, רומן שבו "כישרונו העז והמדויק מגיע לשיאו".

"פייר וז'אן" מתייחד בכך שהוא צר יריעה מבחינת הזמן - עלילתו מתפרסת על פני שבועות אחדים - ומבחינת מספר דמויותיו המצומצם. הוא ניכר בסגנונו המובהק של "רומן משפחתי", ובניגוד לרומנים אחרים שכתב מופסן, הוא סגור בתוך עצמו, בדל"ת אמותיו של הקן המשפחתי. אולם ייחודו של הרומן נובע גם מן העובדה שמחברו הקדים לו מסה תיאורטית נפרדת ועצמאית בשם "הרומן", שבה הוא שוטח את העקרונות והנטיות של הרומן הריאליסטי־נטורליסטי כפי שהוא תופס אותם. עקרונות אלה באים לידי ביטוי ב"פייר וז'אן": תיאורי התפאורה וההתנהגויות המדוקדקים, פרטי חיי היום־יום וניתוח הדמויות בנות המעמד הבינוני למקצועותיהן השונים (סוחר תכשיטים, רופא ועורך דין), הדאגות הכלכליות שלהן, תשוקותיהן, גחמותיהן, ולבסוף, נוכחותו המצומצמת של המספר.

אפשר לקרוא את המסה "הרומן" גם כפנייה אישית אל הקוראים, בתקווה שיבינו את "משמעותן העמוקה והנסתרת של ההתרחשויות", ישימו לב לכל אותם רמזים מובלעים, תנועות סמויות וטלטלות תת־קרקעיות המוצפנות בפעולותיהן של הדמויות, אשר "מעניקים לספר את תוקפו ואת ערכו כיצירה שלמה". בחיבור חשוב זה מגדיר מופסן את שאיפתו של הסופר הריאליסטי להעתיק את "מחזה החיים" כפי שהוא נגלה לעיניו ולחושיו הסובייקטיביים, אך בצורה מוסווית, כך שלא יהיה זכר ביצירה עצמה לכוונותיו ולתפיסת עולמו.

לקראת סופה של המסה מתאר מופסן בכנות מכמירת לב את יחסיו עם הסופר הגדול והנערץ עליו, גוסטב פלובר, שאימץ אותו כבן טיפוחים, ואף מנסה להנחיל לכותבים צעירים את עצותיו של פלובר ולהדריך אותם בניסיונותיהם הראשונים. פסקאות אלה מעניקות לחיבור אופי אישי מרתק, ומאפשרות לקוראים להתוודע אל נבכי נפשו של מופסן, אל לבטיו והכרעותיו הספרותיות.

הרומן "פייר וז'אן" הוא, בעיני, בראש ובראשונה סיפורו של הכפיל. נוכחותו הפסיכולוגית־פנטסטית של הכפיל ביצירתו ובחייו של מופסן מוכרת לקוראים מרומנים ומסיפורים קצרים רבים פרי עטו. גם בסיפורם של האחים פייר וז'אן היא זוכה לתפקיד מרכזי ומכונן. השניים, אחים במשפחת רולאן הזעיר־בורגנית המתגוררת בלה־האבר שבחבל נורמנדי - מקום הולדתו ונוף ילדותו של מופסן, אליו הוא חוזר שוב ושוב ביצירותיו - אינם אוהבים זה את זה, אך חיים בשלווה לשם שלום בית. יום אחד נופל דבר בחיי המשפחה השקטים, לאחר שמתברר כי חבר ותיק של ההורים הוריש במותו את כל כספו רק לצעיר הבנים, ז'אן. זו נקודת המוצא של הרומן, וכאן מתחיל דו־קרב בין כפילים: הבכור, פייר, הרופא חריף השכל וחם המזג, מתחיל לחשוד במניעים שהובילו את המנוח להוריש את כל כספו לז'אן, עורך דין טוב־לב בעל נפש רכה ושוחרת שלום. הבן הבכור, הכישרוני והמוצלח נסחף כמו על כורחו לתוך חקירה בלשית המערערת את נפשו ומרעיל בטינתו ובחשדותיו את כל הסובבים אותו. במרכז הרומן, אם כן, ניצבת תעלומה שיש לפתור: מדוע זכה רק ז'אן בכספי הירושה? אלא שבניגוד לרומן הבלשי, "פייר וז'אן" אינו מכוון כולו אל פתרון התעלומה, אלא אל השלכותיו. כאשר פייר מגלה את האמת, הוא מסכן ומערער את האיזון המשפחתי העדין, את הסדר הבורגני הטוב. מכאן משליך אותנו מופסן למערבולת גועשת שאין בה כל קתרזיס.

היבט מעניין ברומן הוא האופן שבו מופסן מועיד את תפקיד הכפיל לסירוגין לשני השחקנים הראשיים בדרמה כאילו היו שחקן אחד שנועד לגלם שני תפקידים על במה אחת; כמעט באף רגע אין מקום לשניהם בו־זמנית. אם במחציתו הראשונה של הרומן, פייר הדעתן והנמרץ מפגין נוכחות חיה ואנו מתוודעים למתרחש רק דרך תודעתו, הרי שאט־אט, עם התבהרות התעלומה, הוא נסוג אל שולי הבמה ואף אל מאחורי הקלעים, ואילו ז'אן, שנכח־נפקד קודם בשתיקותיו, זוכה לאור הזרקורים.

הכפיל אינו קיים רק במבנה היחסים בין צמד האחים, אלא גם בתוך נפשו של פייר, המתמודד לכל אורך הרומן עם הכפיל הרוחש בתוכו. הכפיל הפנטסטי הוא שמדריך את מנוחתו ומושך אותו לחקור ולהגיע אל הידיעה, מתוך ודאות שידיעה זו תגרום בהכרח לשבר נורא ותוביל אל הסוף הבלתי נמנע. זהו הכפיל המהדהד בכל יצירתו של מופסן, אותו כפיל המוכר לנו מהסיפור "לה הורלה"

(La Horla) שפורסם ב־1886, כשנה לפני הופעתו של "פייר וז'אן". הפחד מפני השיגעון - תופעת לוואי של מחלת העגבת העצבית שהרעילה את חייו ושאובחנה לראשונה ב־1877 - כבר ליווה את מופסן כשכתב את "פייר וז'אן". הוא סבל מכאבי ראש, מדיכאונות ומהזיות. שקיעתו של פייר בתהומות הייאוש, משבר הזהות שלו והפקפוק בשפיותו מזכירים את דמדומיו של גיבור "לה הורלה" ושאובים, כמדומה, מניסיונו האישי האומלל של הסופר. במאבק על הזהות והנבדלוּת, המניע את פעולותיהם של האחים פייר וז'אן, מהדהדים יחסיו של מופסן עם אחיו הצעיר ממנו בשש שנים, שאותו נאלץ לאשפז בכפייה במוסד לחולי נפש, שלוש שנים קודם לניסיון ההתאבדות שלו עצמו ולאשפוזו במוסד דומה. גם מופסן נאבק בגזרת הגורל שהוטלה עליו ועל אחִיו - בנים לאם שסבלה מדיכאון, גם הוא, כמו פייר גיבורו, נלחם בדמיון ביניהם ובצורך שלו להיות נבדל ומוצלח מאחיו.

נוכל לומר שאת "פייר וז'אן" כתבו בה בעת הסופר המהולל של "בל אמי" וכפילו הנסתר, שדר בסמיכות גדולה כל־כך לסופר עד שנבצר מהסופר לסלקו מעליו, ולאחר שמונה־עשר חודשים של דמדומים והזיות נטל ממנו את חייו בדמי ימיו, בגיל 43. אולי יותר מכול, "פייר וז'אן" הוא סיפור המאבק בין שני כוחות, חיים ומוות, כוחות המבעבעים ונלחמים זה בזה בכל יצירותיו של מופסן והופכים אותו לסופר כה מרתק וקרוב לנפשם של קוראיו.

רמה איילון

יולי 2014