פילגש חסרת ניסיון

קרלי התבוננה בחשאי בחבורה המעורבת הקטנה שבה טיפלה מתוקף תפקידה כשותפה באחת החברות היוקרתיות והמיוחסות ביותר לארגון אירועים במדינה ותהתה כמה זמן יעבור עד שתוכל לעזור. האירוע היה מסיבת יום-הולדת ארבעים של בנקאי והוא בחר לערוך אותה במועדון הלילה הלונדוני קורלפינק. זה לא היה המקום בו היא היתה בוחרת אבל בעסק שבו הלקוח תמיד צודק בסופו של דבר זו לא היתה החלטה שלה.

אלא שהיא כבר ראתה שאשתו של הלקוח מתחילה להיראות מרוצה פחות מכמות תשומת הלב שבעלה מעניק לבונבוניירה כלשהי. חצי תריסר בקבוקי קריסטל עמדו כבר על השולחן וגבר אחר דיבר עם נערה שחלפה במקום והציע לה להצטרף למסיבה. הליבידו הגברי והאופי של הרעיות התחילו להגיע למידות מסוכנות של להט בחום ספוג ההורמונים של המועדון, חשבה קרלי בזעף.

היא לא רצתה לבצע את העבודה הזו לכל אורך הדרך, יודעת שזה לא הסגנון שלה. היא העדיפה אירועים מהסוג עליו פיקחה בסופי-שבוע – מסיבת הפתעה ליום-הולדת שמונים שנחגגה לסבתא חריפת שכל על ידי משפחתה הגדולה. היה מקום לתמרון מבחינה פיננסית מצדה של קרלי כדי להבטיח שאפשר יהיה להשיג כל מה שרצו במסגרת התקציב הצנוע שנקבע והיא התגאתה בצדק בתוצאה הסופית.

אשתו של מייק לוקס תתפוצץ בעוד רגע אם הוא לא יפסיק לפלרטט עם הצעירונת שתפס. קרלי מיהרה לקום ועשתה את דרכה לעברו מתוך כוונה להפיג את המתיחות בטרם תצא מכלל שליטה.

ריקרדו לא ידע למה לעזאזל הניח לעצמו להשתכנע לבוא הנה. התיאבון שלו להצעה העסקית שהיתה על השולחן כבר החמיץ. העסק הזה היה מתועב בעיניו ובמקרה הטוב אפשר היה לסכמו כגברים עשירים וחסרי מוסר נרדפים על ידי נשים תאבות בצע חסרות מוסר, החליט בציניות.

תשומת לבו עברה אל יושבי שולחן במרחק כמה מטרים ממנו. קבוצה של גברים בסביבות ארבעים, כרסתנים ומזיעים מתערובת של החום במועדון והשפעת הנשים הצעירות הלבושות בצמצום שהסתובבו בחדר. נשותיהם ובנות זוגם היו אולי צעירות מהם, אבל הן לא היו צעירות כמו הנשים בהן הגברים התבוננו – מלבד אחת. היא היתה צעירה יותר מהרוב אבל עדיין אשה ולא נערה, וכאשר ריקרדו התבונן בה היא קמה ממקומה והקיפה את השולחן בדרכה אל צדו, שם אחד הגברים החל למזמז ברונטית ארוכת רגליים וצחקנית שעבורה הזמין בקבוק שמפניה.

"מייק." קרלי חייכה בזמן שנרכנה לעברו, מציבה את עצמה אסטרטגית בינו לבין הנערה הלא מוכרת.

"הי, סקסי. רוצה שמפניה?"

מייק לוקס שלח את ידו אליה ומשך אותה אל ברכו והניח את ידו על שדה.

קרלי קפאה על המקום וכעס מתרה עבר ממבטה אליו, אבל מייק היה שתוי מכדי להבחין בכך. עדיין מחייך, הוא משך אליו גם את הנערה השניה. שלא כמו קרלי, היא הבהירה שהיא נהנית מתשומת הלב.

"תראו מה שיש לי," קרא מייק אל חבריו, ידו האחת על שדה של קרלי, השניה על שדה של הנערה השניה. הוא החל לשחק בשדיים בתנועה לא מיומנת והתפאר בקול שתוי, "הי, מה דעתכם על השלישיה הזו, חברים?"

מבטו של ריקרדו בחן את הסצנה הדוחה הזו. מראה הנשים המוכרות את הגוף שלהן לא היה חדש לו. הוא גדל במשכנות העוני של נפולי והנשים האלה – הנשים המפונקות, המטופחות, נשות החברה העצלות האלה, עם בגדי המעצבים שלהן ועם תכשיטי קרטייה – היו, מבחינתו, מתועבות בהרבה מהזונות שבסמטאות נפולי.

הוא הדף לאחור את כסאו וקם, משליך על השולחן ערמה של שטרות כסף. הגבר שהזמין אותו למועדון דיבר עם מישהו בבר, אבל ריקרדו לא טרח לגשת ולהיפרד ממנו באופן רשמי בטרם עזב את המועדון.

כמיליארדר, הוא לא היה צריך להיות מנומס כשאר בני תמותה עשירים פחות ממנו.

ריקרדו בחן את העיתונים שהבכיר בארבעת עוזריו השאיר על שולחנו. הוא שתה את הספל השני בטקס שני ספלי הקפה הסמיך והחזק שלו. יש טעמים נרכשים, אבל אחרים אי-אפשר להמיר. הוא הזעיף פנים, הבעה שהיתה תערובת מאיימת של זעם וגאווה שהופיעו בעיני הבזלת הכהות שלו.

הוא לא היה יפה-תואר כדוגמן, אבל הוא היה גבר שהצליח להטיל בכל רואיו מורא ועניין – בעיקר אצל נשים, שהיו מודעות מיד להילת המיניות הגברית המאתגרת והראשונית שלו.

הוא הושיט את ידו אל העיתון הראשון ועלעל בו בביטול ובתיעוב עד שמצא את מה שחיפש. חיוך, במציאות לא יותר מאשר חשיפה צינית של שיניים לבנות כנגד עורו הכהה שהיה חלק מהמורשת האיטלקית שלו, עיקל את פיו בלי להגיע לעיניו כאשר הביט לרגע ברשימת העשירים החדשה והמעודכנת של העיתון.

הוא לא היה צריך לחפש רחוק כדי למצוא את שמו שלו. אכן, הוא יוכל למנות על אצבעות יד אחת את השמות שהופיעו מעל שמו.

ריקרדו סלבטורה, מיליארדר, הון מוערך... ריקרדו השמיע צחוק קודר וקצר כאשר התבונן בסכום שהיה פחות בהרבה מעושרו הממשי.

מתחת לשמו היו כמה שורות שתיארו אותו בצורה נכונה כרווק בן שלושים-ושתיים, ולא נכונה כמי שביסס את הונו על ירושה שקיבל מדודו. שורה נוספת הציעה מידע אשר רמז לכך שבעקבות תרומותיו הגדולות למטרות צדקה שונות, ריקרדו מועמד לקבל תואר אביר.

עכשיו ריקרדו כן חייך.

תואר אבירות! הישג לא רע למישהו שהתייתם בגיל צעיר מאוד מאמו האיטלקיה ואביו האנגלי בתאונת רכבת, ואשר, בגלל זה, מצא את עצמו גדל לבדו במשכנות העוני של נפולי. זו היתה ילדות קשה ולפעמים אכזרית אבל ריקרדו הרגיש לפעמים שהוא מעריץ ומעריך יותר את אלה שגדלו לצדו מאשר את האנשים שבחברתם בילה עכשיו.

קשרי משפחה וחברויות הדוקות לא היו דברים שיצר מעולם כחלק ממרקם חייו, אבל הוא לא הרגיש בחסרונם. למעשה, הוא אהב מאוד את הבדידות שלו ואת החירות הנובעת ממנה מדרישותיהם של אנשים אחרים. הוא למד בגיל צעיר כיצד לשרוד – באמצעות הקשבה והתבוננות – ואיך לקבוע את החוקים שלו לגבי חייו. הוא שאב את כוחו ממה שהיה בתוכו במקום ממה שחשבו אודותיו. הוא היה בן שמונה-עשרה בלבד, תחרותי ושאפתן, כאשר הימר וזכה בכסף שאפשר לו לקנות את המכולה הראשונה שלו.

הוא שמט את העיתון אל השולחן, הרים את התיק הצמוד אליו שהיה מסומן במילים "רכישות בכוח" והתכונן לקרוא בו במהירות. ריקרדו חיפש תמיד רכישות חדשות ומבטיחות כדי להוסיף לתיק החברות שלו, ופרט-א-פרטי תתאים לתיק הזה בצורה מושלמת.

כאשר שמע בפעם הראשונה על הארגון הזה זה היה כאשר מכר הזכיר את החברה בחטף, הטעים שהוא ידיד משפחתי של אחד הבעלים הצעירים שלה. למעשה, בהכירו את מרקוס קנינג כפי שהכירו, הוא הופתע שהאיש כל-כך עשיר מפני שמרקוס לא ראה את הפוטנציאל של העסק בעצמו.

הוא משך בכתפיו קלות. הסיבות של מרקוס שלא לפעול לשם רכישת פרט-א-פרטי לא עניינו אותו במיוחד. על פי טבעו ריקרדו היה צייד, וכמו כל הציידים, הוא נהנה מהתעוררות האדרנלין בדמו במהלך המרדף לא פחות מאשר מנעיצת השיניים בעורק הצוואר של הטרף בסופו.

פרט-א-פרטי היתה אולי 'טרף' קל ביותר, אבל ההכנות של ריקרדו לקראת המרדף יצטרכו להיות קפדניות כמו תמיד.

הדרך הרגילה לשם השגת דו"חות תעשייתיים מפורטים לא היתה לרוחו; ראשית, היא מזהירה את הטרף מפני הצייד, ושנית, הוא העדיף את השיטות שלו ואת האינסטינקטים שלו.

ראשית הוא יצטרך לגלות הרבה יותר על אופן פעילותו של העסק – עד כמה הוא יעיל, עד כמה הוא רווחי, ועד כמה הוא פגיע להשתלטות שתכניס לו רווחים. האדם הטוב ביותר שיגיד לו את זה, כמובן, היתה הבעלים, לוסי בליין, אבל אין הרבה סיכויים שהיא תצייד רוכש בכוח עוין במידע זה. ולכן הוא החליט להעמיד פנים של לקוח בכוח. לקוח בעייתי שרוצה לדעת כל דבר אודות האופן בו העסק פועל וכיצד תטופל ההזמנה שלו בטרם ימסור אותה. לקוח מהסוג שדורש לבחון את הכישורים הארגוניים של פרט-א-פרטי באופן אישי.

מובן שכדי שיקדמו בברכה את הדרישות המוזרות שלו, הוא יצטרך לנפנף בפניהם בסכום כסף גדול מאוד.

וזה בדיוק מה שיעשה.

"קרלי! תודה לאל שחזרת! בלגן נורא שורר כאן!"

קרלי נכנסה למשרד המהודר אך המבולגן של פרט-א-פרטי ברחוב סלואן, אחד האזורים היוקרתיים ביותר בלונדון, וראתה בזעף שאכן בלגן במקום אם חברתה ללימודים לשעבר ועתה המעסיקה שלה – לוסי בליין טובת הלב וטובת האופי – לא שאלה אפילו איך היו הדברים אמש.

נערה יפה אבל מפוחדת למראה שהיתה חדשה מיהרה סביב כדי לעזור ולהתמודד בצלצולי הטלפונים הבלתי פוסקים, בזמן שעוד שתי נערות, שלא היו חדשות, הבטיחו ללקוחות שכן, הכל בשליטה לקראת האירוע הגדול שלהם.

"אנחנו פשוט עסוקים נורא – מסיבת ההשקה הזו שעשינו לאת יודעת מי, אוסף התכשיטים החדש של נערת הרגע העכשווית, קיבל אזכור בווג. ניק מכניס לנו המון עסקים," התלהבה לוסי.

קרלי שתקה. היא עשתה הכל כדי לא להראות ללוסי עד כמה היא מתעבת את ניק, ומובן שהיא לא יכלה להגיד לחברתה למה. לוסי היתה מאוהבת בבעלה החדש, וקרלי ידעה עד כמה יפגע בה לגלות שניק התחיל עם קרלי עצמה כמה ימים בלבד אחרי שלוסי הכניסה אותו לעסק.

"אוי!" אמרה הנערה הצעירה והיפה בהלם וכמעט ששמטה את הטלפון.

"זה הדוכס מרייל," אמרה ללוסי בתיאטרליות, במבטא אנגלי אצילי. "והוא רוצה לדבר אתך."

לוסי גלגלה עיניים. "אל תיעלמי, יש משהו חשוב שאני צריכה לדבר אתך עליו," אמרה לקרלי במהירות לפני שאמרה בעליזות, "דוד צ'רלס – כמה נפלא. מה שלום דודה ג'יין?"

מחייכת ברוגע אל הנערה הסמוקה והמבולבלת, קרלי עשתה את דרכה בין השולחנות העמוסים של המשרד החיצוני אל המשרד הפרטי והקטן שלה, מתנשפת בהקלה כאשר נכנסה לתוך מעגל השקט.

פתק על שולחנה לכד את עינה והיא הצטחקה כאשר קראה אותו.

זהירות – לוסי במצב פניקה מתקדם – ג'ולז.

שלושתם – לוסי, ג'וליה וקרלי – היא עצמה, למדו יחד בבית-הספר, וקרלי ידעה שג'ולז, כמוה, פקפקה מאוד בתחילה כאשר לוסי הודיעה להן שבכוונתה לפתוח חברה לארגון אירועים.

אבל לוסי ידעה להיות משכנעת מאוד כאשר רצתה בכך, ומאחר – כפי שג'ולס הטעימה – שלאף-אחת מהן לא היתה עבודה אחרת, ולוסי, הודות לקרן הנאמנות הגדולה שלה, יכלה להרשות לעצמה להקים עסק וגם לשלם להן משכורת מכובדת, הן קיבלו את ההצעה שלה.

עתה, שלוש שנים מאוחר יותר ולהפתעתה שלה, קרלי נאלצה להודות שהעסק של לוסי התחיל לקבל צורה של משהו שיכול להיות הצלחה כבירה. כל עוד היא תמשיך להתעקש על היצמדות לקרקע ומדיניות של חסכנות.

"בואי הנה!"

"ג'ולז!"

"אז, איך הלך אתמול בערב?"

קרלי הקדירה פנים בהבעה. "טוב, בואי נגיד שהעיתונאי מהצהובון שצילם את מייק לוקס עם היד שלו בתוך שמלת המעצבים היקרה של סרפינה אורדלי והאחרת על השמלה הפחות מרשימה שלי בטח כבר הבין את הטעות שלו. לא מצלמים את אחייניתו של אחד מבעלי המניות הגדולים של העיתון בתנוחה שמתאימה יותר למתחרה באח הגדול."

"אורדלי?" אמרה ג'ולז. "אז היא בת הרלו." מאחר שהיתה בת של רוזן, ג'וליה ידעה בדיוק מיהו מי. "אומרים שהמוטו של בני משפחת הרלו הוא 'פעילות בכל מחיר'. זה תואר של צ'רלס השני," הסבירה ג'ולז. "הוא חילק את התארים כמו ממתקים לפילגשים שגירש מעליו. את לא מחייכת," האשימה את קרלי.

"גם את לא היית מחייכת אם היית שם אמש."

"אה. עד כדי כך נורא?"

כאשר קרלי לא ענתה מילולית, אבל התעקשה פשוט להביט בה, ג'ולז חייכה. "בסדר, בסדר, אני מתנצלת. הייתי צריכה ללכת לשם בעצמי, אני יודעת, ובסוף השארתי אותך עם האנשים האלה... הוא באמת תפס לך את הציצי, קרלי? מה עשית?"

"הזכרתי לעצמי שהערב הזה מכניס לנו רווח של ששת-אלפים ליש"ט."

"אה."

"ואז שפכתי בקבוק של קריסטל על הביצים שלו."

"או!"

"ג'ולז, זה לא היה מצחיק," מחתה כאשר חברתה התחילה לצחוק. "אני אוהבת את לוסי עד מוות ורוב הזמן אני מודה לה שהיא כללה אותי בתוכניות שלה – כמו כאשר היא החליטה להקים את העסק הזה. אבל כאשר מדובר באירועים מהסוג הזה..."

"זה היה אחד האירועים של ניק, לא?"

"כן," הסכימה קרלי בחוסר רצון.

"וסוף-השבוע – האם הצלחת למצוא זמן לראות... אותם?"

קרלי הזעיפה פנים. שלושתן היו כל-כך קרובות עד שלא היו ביניהן סודות, אבל אפילו ככה, הנאמנות היתה טבועה עמוק בתוכה.

ג'ולז – או ג'וליה פלוז הכבודה, אם לתת לה את התואר המגיע לה – נגעה בעדינות בזרועה וקרלי ניערה אותה מעליה.

"זה היה מחריד," אמרה בפשטות. "אפילו עכשיו אני לא חושבת שהם באמת הצליחו לקלוט. הרגשתי כזה צער כלפיהם. הם איבדו כל-כך הרבה – את הנחלה וכל מה שכרוך בה – ואת החיים המיוחסים שהיו כל-כך חשובים להם. ועכשיו זה."

"טוב, לפחות הודות לך יש להם איפה לישון."

"בית דאור." קרלי העוותה פנים. "הם שונאים לחיות שם."

"מה? כאשר אני חושבת כיצד התאמצת כדי להשיג משכנתא ולקנות את הבית מתוך הנחלה – באמת, קרלי."

"אני אולי לא יכולה להרשות לעצמי אורח חיים של מעצבים, אבל לא התאמצתי כל-כך. הודות לך אני חיה בלי לשלם שכר דירה באחד האזורים היוקרתיים ביותר בלונדון. יש לי עבודה שאני אוהבת, נסיעות בלי הפסקה..."

היא נסוגה בתחילה נוכח הצעתה הנדיבה של ג'ולז ששלושתן יגורו יחד בדירה שלה – שלושתן, כלומר, ג'ולז, קרלי וההתמכרות של ג'ולז לקניות. אנשים אחרים אכלו שוקולד, או רבו עם אמא שלהם, ג'ולז קנתה נעליים.

אבל מיהי שתלעג לאנשים אחרים על הרגליהם? מאז שזכרה את עצמה, היא חסכה: אגורות, ואז את הקצבה שלה... כסף מרגיע. לא שהוא הרגיע אותה במיוחד עכשיו. הודות לצרכים של הוריה המאמצים, חשבון הבנק שלה היה ריק באופן קבוע.

"... ומשא על צווארך שאף-אחד לא צריך לשאת," שמעה את ג'ולז אומרת לה בנימה מגוננת.

מתעלמת מההערה, קרלי אמרה, "הלוואי שיכולתי להישאר עוד קצת. הרגשתי אשמה על שעזבתי אותם."

"את הרגשת אשמה? זה טירוף. קרלי, את לא חייבת להם כלום. כאשר אני חושבת על מה שהם עשו לך!"

"כוונתך שנתנו לי השכלה מהמעלה הראשונה?" אמרה קרלי בשקט.

ברגעים כאלה היא זיהתה את הפער העצום הקיים בינה לבין שתי האחרות. למרות ההשכלה המשותפת שלהן, הן נולדו בעולמות נפרדים.

"את שילמת תמורתה," אמרה ג'וליה בקול מגונן.

קרלי לא ענתה. אחרי-הכל, זו היתה אמת – אבל לא באופן אליו ג'וליה התכוונה. התשלום שלא יכלה לשאתו היה הידיעה שהיא נועדה תמיד להיות זרה, מישהי שאינה שייכת בדיוק – בשום מקום.

ג'וליה חיבקה אותה שוב.

ג'וליה, יפה וברונטית ועדינה ולוסי הבלונדית וטובת הלב – קרלי קינאה בשתיהן, בדיוק כפי שקינאה בשאר הבנות בבית-הספר: נערות שידעו ללא צל של ספק שהן תופסות את המקום הראוי להן בעולם שלהן. שלא כמוה. היא ידעה שאין לה זכות להיות שם, בעולם הזר והעשיר הזה. כל-כולה זעקה שהיא לא שייכת ואינה יכולה להשתייך. היא הרגישה כל-כך לא במקום – מזויפת, מלאכותית, מקרה סעד, מישהי שחייה נקנו! ומובן שכולן גילו עד מהרה למה בדיוק היא הגיעה לשם.

"לפעמים אני תוהה מה אני עושה בעסק הזה," אמרה לוסי כאשר הצטרפה אליהן.

"רק לפעמים?" הקניטה קרלי.

לוסי הצטחקה.

"יש לנו במקרה לקוח רציני. ניק בדרך יחד אתו עכשיו."

קרלי הסבה את פניה בחשאי כאשר ראתה צל קטן מופיע בעיניה של ג'וליה. ג'וליה היתה זו שהציגה את ניק בפני לוסי, ולפעמים קרלי תהתה אם ניק, עם הפסבדו-קסם הרברבני שלו, שדחה אותה, לא גרם לג'וליה להיות פגיעה בדיוק כפי שהיתה לוסי. האם היא צינית מדי בחששה שניק התחתן עם לוסי יותר בגלל קרן הנאמנות שלה והמעמד החברתי של משפחתה ועושרה מאשר בגלל שהתאהב בה באמת? למען לוסי היא קיוותה שזו התאהבות אמת, אבל זה קרה כל-כך מהר – מהר מדי, הרגישה קרלי. ועכשיו ניק כאן, גבר שלא אהבה ולא בטחה בו, תופס תפקיד רציני ביותר בעסק.

"כמה גדול?" שאלה קרלי.

"ג'ולז, תקראי לאחת הבנות, בסדר?" התחננה לוסי. "אני מתה לאספרסו! ענק. נראה שהוא מכיר את מרקוס – ואת מתארת לעצמך מה דעתי על זה!"

מרקוס קנינג היה ידיד משפחה של לוסי, שהיה גם אחד מנאמני הקרן שלה, אשר, בניגוד לרצונה של לוסי, התעקש לקבל מידע על כל פן של העסק בטרם נתן את אישורו להשקיע בו מכספי הקרן. אישית, קרלי חשבה שמרקוס קנינג, עם המוניטין שלו כאיש כספים חריף, היה אדם שטוב שהיה לצדם, והיא התגאתה ונהנתה מהשבחים שהמטיר עליה בפגישת העסקים האחרונה שלהם על האופן בו ניהלה את הפן העסקי והפיננסי של העסק.

"וכמובן שאם הוא יזמין מאתנו עבודה, אז זה יהיה פיצוץ!" שמעה את לוסי מכריזה בהתלהבות.

"מיהו ומה הוא רוצה?" שאלה ג'וליה.

"הוא ריקרדו סלבטורה. הוא עשיר נורא והסיפור שלו הוא סיפור סינדרלה אמיתי. היה עליו מאמר באחד המוספים של יום ראשון לפני חודשיים. הוא גדל בנפולי והתייתם בגיל צעיר מאוד. אבל הוא ברח מבית-היתומים בגיל עשר והתרוצץ עם חבורת ילדים שהתקיימו על גניבות וקיבוץ נדבות. הוא מיליארדר עכשיו, והוא הבעלים – בין שאר הדברים – של שלוש ספינות נוסעים מפוארות. מה שהוא רוצה זה שנארגן מסיבות פרטיות ודברים כאלה לאנשים שיוצאים להפלגות בכמה וילות ברחבי העולם. הוא הבעלים של הווילות – והבעלים של אחד האיים עליו ניצבת אחת הווילות.

"הוא התקשר קודם, ברגע ממש לא נוח. למעשה, בזמן שהיינו עדיין במיטה בבית." היא העוותה פנים וצחקקה. "ניק המסכן היה... טוב... בכל מקרה, ניק התקשר הרגע להזהיר אותי שהם בדרך הנה. ריקרדו אמר לו שלפני שהוא מקבל החלטה הוא רוצה לבחון מגוון של אירועים שכבר תוכננו, כאורח בלתי רשמי."

"מה? את תתני לו להתפרץ לאירועים בלי הזמנה?" שאלה קרלי, המומה. "את בטוחה שזה חכם?"

"אני חושבת שרוב הלקוחות שלנו לא יתנגדו לקבל מיליארדר כאורח נוסף!" אמרה לוסי בהתגוננות. "בכל מקרה, ניק כבר אמר לו שזה בסדר, והעניין הוא, קרלי, שזה יהיה הגיוני אם את תהיי זו שתתלווי אליו."

"אני?"

"אחת מאתנו חייבת ללכת אתו," הטעימה לוסי. "וחוץ מזה..." היא נשכה את שפתה. "תראי, אל תביני את זה לא נכון, אבל אני חושבת שאת תסתדרי אתו יותר טוב משתינו, והוא ירגיש נוח יותר בחברתך..."

לקח לקרלי כמה שניות כדי להבין, וכאשר הבינה פניה בערו.

"אני מבינה." היא ידעה שקולה מתוח וחריף אבל היא לא יכלה למנוע זאת. "אז מה שאת אומרת הוא שהוא בנה את עצמו במו ידיו, שהוא לא אציל ולא – "

"לעזאזל, ידעתי שתביני את זה לא נכון." לוסי נאנקה. "כן, הוא באמת בנה את עצמו בידיו, קרלי – הוא מיליארדר שבנה את עצמו לבד – אבל לא לזה התכוונתי! זה לא קשור למעמד! אני רוצה שאת תתלווי אליו מפני שאני יודעת שאת תעשי עליו רושם טוב יותר מכולנו. נראה שהוא אוהב את כל הדברים שאת אוהבת – לקרוא, ללכת למוזיאונים, לגלריות. וחשוב נורא שנעשה עליו רושם טוב ונבטיח לעצמנו את ההזמנה שלו." היא עשתה אתנח ואמרה לשתיהן, "לא רציתי לספר לכן, אבל האמת היא שהמצב לא כל-כך טוב כמו שהיה. השריפה במחסן בתחילת השנה, שהשמידה טונות של חומרים..."

"אבל היינו מבוטחות!" מחתה קרלי.

לוסי נענעה בראשה.

"לא, לא היינו. ניק הרגיש שהפרמיה גבוהה מדי וביקש ממני לא לשלם עד שיבדוק אצל כמה חברות ביטוח אחרות," אמרה באומללות. "חשבתי שניק ביטח אותנו בחברה חדשה, אבל טעיתי, וכמובן, שלרוע הגזירה, הביטוח הקיים התבטל."

קרלי הקדירה פנים. לוסי נראתה ונשמעה מתוחה ונבוכה. היא לא יכלה שלא לתהות אם לוסי מנסה להגן על ניק בקחתה על עצמה את האשמה לאוזלת ידו.

היא היתה צריכה להיות אסירת תודה שהלקוח הבלתי ידוע הזה נותן לה את האפשרות לברוח – ולו רק לזמן-מה – מחוסר הנוחות הגובר והולך שלה ביחס לאופן בו ניק משתמש בחשבון הבנק של העסק כאילו היה חשבון הבנק הפרטי שלו. מאז שלוסי הבהירה שיש לתת לניק יד חופשית בבואו למשוך מזומנים מחשבון הבנק כראות עיניו, היא לא יכלה להשמיע התנגדות לגיטימית כלשהי. ניק הדף את דאגותיה ביחס למשיכת היתר ההולכת וגדלה שלהם ואמר לה שאפשר יהיה לכסות אותה באמצעות כספה של לוסי, אבל בעיני קרלי זה נראה לא נכון עסקית לבזבז כסף על תשלום ריבית על משיכת יתר.

"הם יגיעו בעוד כמה דקות. אלוהים, אני מקווה שנצליח להשיג את ההזמנה שלו." לוסי פיהקה. "אני עייפה כל-כך – ויש לנו ארוחת ערב עם ההורים היום. מה אתכן? יש לכן משהו?"

"לי יש רק שיעור כתיבה," ענתה קרלי.

"אני לא יודעת למה את ממשיכה עם זה," אמרה לה ג'וליה בזעף.

במקור הן החליטו ללכת יחד לשיעורי הכתיבה, על פי הצעתה של ג'וליה – בעיקר, חשדה קרלי, מפני שג'וליה יצאה עם סופר שהחל להתפרסם. אבל אחרי כמה שבועות הרומן דעך וג'וליה לקחה לעצמה חופשה מוארכת כדי לבקר את אחותה באוסטרליה, משאירה לקרלי את שיעורי הכתיבה.

"מממ..."

"טוב, לא יזיק לך להחמיץ שיעור אחד, לא? אלא אם זה תורה של מיס פופ לקרוא את אחד השירים שלה," צחקקה ג'וליה.

קרלי ניסתה אבל לא הצליחה לשלוח אליה מבט מצמית.

"הם די נוראים," הסכימה, מצטרפת לצחוקה.

"איזה פרוייקט הטיל עליכם הפרופסור הפעם?" ג'וליה משכה בכתפיה קלות. "לא שוב על אשפה, נכון?"

"לא," הודתה קרלי בזהירות, "לא אשפה. למעשה, זו פנטזיה מינית!"

היה מדהים מה המילה מין יכולה לעשות, חשבה בזעף כאשר שתי החברות שלה נפנו להסתכל עליה. "פנטזיה מינית?" שאלה לוסי. "כלומר... כמו מין עם גבר מפונטז?" היא התחילה לצחוק. "למה?"

"פרופסור אלסוורת' רוצה שנרחיב את הדמיון שלנו וניקח אותו לממד חדש."

"ברגע זה, כל מין יהיה בבחינת פנטזיה בשבילי," הטעימה ג'וליה בעוגמה לפני שהוסיפה, "אבל אני לא יכולה לדמיין אותך כותבת פנטזיית מין, קרלי. כלומר, את לא עושה את זה בכלל, נכון?"

קרלי חשפה שיניים בחיוך מאיים מזויף.

"לא, אני לא. ואני לא אעשה את זה עד שאמצא מישהו שראוי לעשות את זה אתו!"

"טוב, בסדר – כלומר, אין לי בעיה עם זה – אבל איך תכתבי פנטזיה מינית כאשר...?"

קרלי הביטה בה בעיניים מאיימות.

"אני אשתמש בדמיון שלי. זה כל התרגיל פה," אמרה בכבוד עצמי.

"מוטב את ולא אני."

"לא מדברים על מין בשעות העבודה," אמרה לוסי בהתחסדות מעושה ואז השתתקה בזמן שהבחורה החדשה הגיעה עם האספרסו שלה.

בכל הכנות, היא היתה מאושרת לו היתה יכולה למצוא תירוץ שיאפשר לה לחמוק משיעור הכתיבה והתרגיל. היא לא רצתה לכתוב על פנטזיה מינית – או על מין מכל סוג שהוא. היא ידעה שיש מחסום בינה לבין הנאה אפשרית מהמיניות שלה. אבל איך היא תוכל להתמסר באופן חופשי וגלוי כאשר היא לא מסוגלת לדמיין את עצמה חושפת בפני גבר כלשהו את הצלקות הרגשיות שספגה? איך תוכל להיות אינטימיות אמיתית כאשר היא עצמה חוששת מפניה? כל-כך חוששת להישפט ולהידחות? האם אירועים מהסוג בו השתתפה אמש לא מוכיחים את מה שחשבה תמיד ואת כל חששותיה? התמסרות לאהבה ולאדם אחר פירושה מתן פתח לשיפוט, והיא תיחשף כמי שאינה טובה מספיק, לא מקובלת, לא ראויה, ולבסוף תגיע הדחיה. והיא למדה בגיל צעיר מאוד עד כמה זה כואב.

תוכנית המשחק שלה לחיים היתה התרכזות בביטחון רגשי וכלכלי: בניית הקריירה, הנאה מחברת ידידיה, נסיעות – אם תוכל להרשות זאת לעצמה – אבל תמיד להבטיח שלא תעשה את הטעות ותתאהב.

היא החליטה שהיא תנהל מערכת יחסים מינית רק אם תפגוש גבר בו תחשוק בתשוקה עזה – גבר שאתו תדע שתוכל לחלוק את שיאי ההנאה הגופנית במערכת יחסים שלא יהיו בה סיכונים בריאותיים. טורף מיני גברי סדרתי לא היה אופציה. ובאותו זמן היא תצטרך גם להרגיש מאה אחוז בטוחה שלעולם לא תסתכן במעורבות רגשית כלשהי אתו. אם מוסיפים לזה את העובדה שהיא לא חיפשה באופן פעיל אחר כליל השלמות הזה, והיה ברור שסביר שהיא תישאר בתולה לעד.

לא שהמחשבה הזו הדאיגה אותה.