פילוסופיה כפי שלימדתי את הכלב שלי

הַבְ־קְדָמָה

יש לי כלב, טרייר מלטזי מדובלל בשם מונטי. אני לא אומר "יש לי" כדי לתבוע בעלות, אלא כמו שאדם אומר שיש לו קשקשים, או שפעת. מונטי נראה כמו ענן כושל שנפל לאדמה והתגלגל קצת בבוץ. יש לו עיניים שחורות מסתוריות, אף שחור ושפם עטור כתמים דמויי ניקוטין שאותם צבר בזכות נטייתו לתחוב את חוטמו לכל מיני גומחות, ביולוגיות וגאולוגיות, המדיפות ניחוחות מפתים.

מלטזים נחשבים, באופן כללי, לבעלי אינטליגנציה בינונית: אטיים בהרבה מהפודלים העצבניים ומכלבי הקוֹלי חובבי השחמט, אבל שלב אחד או שניים מעל הבוקסרים המבולבלים, הבוהים במבוכה בכדורי טניס בתקווה שהם ישובו לחיים, או מהאפגנים המסטולים, המותשים מהמאמץ האינטלקטואלי הכרוך בלא לבלוע את הלשון שלהם. מונטי לא יודע לעשות תרגילים, והוא לא תמיד מגיב ל"רגלי", או אפילו ל"שב", אבל הוא יחכה לך בשקט אם לעולם אין משהו מעניין יותר להציע לו. ניצחונו הגדול ביותר היה כשהוא זכה בפרס "הכלב הזכר הטוב ביותר" בתערוכת הכלבים הנודעת של טוטנהאם, או "טוטנ־הב". למקום השני הגיע ארנב. המקום השלישי הלך לדובון צעצוע.

אף שהייתי קצת קשוח בנוגע לכישוריו השכליים, צריך לומר שלמונטי יש מבט רציני ונוקב, כאילו הוא תמיד חותר לפצח איזשהו קוד סודי, או תוהה על קנקנו של העולם. בראש שלי הוא מין דוֹגְ־טור ווטסון — לא, אל תדאגו, הספר הזה לא עומד להיות מלא במשחקי מילים נוראים, זה האחרון. אבל אם הוא ווטסון, האם אני שרלוק? לצערי, אני חושב שבצמד של מונטי ושלי אין שום עילוי בלשי — שנינו ווטסונים, ואנחנו צריכים להתנשף ולהתנשם בדרכנו לעבר אמת שמוחות חדים וחריפים משלנו יגיעו אליה במהירות רבה יותר — אבל אולי לא בדייקנות רבה יותר.

גיליתי שנוכחותו של מונטי מועילה לי בשיטוטַי, בעודי מנסה להבין את העולם וליישם, היכן שאפשר, את הידע הפילוסופי שרכשתי במהלך שנים של מחקר אקדמי וקריאה פרטית. אנחנו מפטפטים על הסוגיות. מחליפים כל מיני רעיונות. בשלב הזה אני כבר מסוגל לנחש את המחשבות שלו. אפילו להביע אותן.

הפרקים הבאים כוללים כמה מהשיחות הפילוסופיות שניהלנו בטיולים שלנו ברחובות ובפארקים ובבתי הקברות של צפון לונדון (ולעתים גם באזורים רחוקים יותר). הם נועדו לשמש מבוא נגיש לשאלות הפילוסופיות הגדולות — אתם יודעים אלו, החשודות המיידיות: מה הדבר הנכון לעשות? האם יש רצון חופשי? מהו טבעה של המציאות? איך אפשר לדעת משהו בוודאות? יש אלוהים? למה אני תמיד תוקע הפוך את ה־USB לשקע בניסיון הראשון?

הספר הזה נועד לאנשים ולא לכלבים, והוא עוסק בבעיות אנושיות ולא בלוחות זמנים של חיסון נגד תולעים או באסטרטגיות לסילוק צואה, או באחת הבעיות הכלביות האחרות שסוחטות את כוחותינו. ואף על פי כן יש בספר הזה ניחוח כלבלבי... חיפשתי את ידידו הטוב של האדם בכתבים הפילוסופיים הקלאסיים, והתברר לי שמספר הופעותיו שם רב מהצפוי. זה קצת כמו פאות. כדאי שאסביר על מה אני מדבר.

בתחילת שנות התשעים יצאתי עם מישהי שהיתה לה אובססיה משונה לגברים בפאות. אני לא מתכוון לזה באופן קינקי — היא לא רצתה שאני אעטה פאת שופט משיער סוס, ארים את הפטיש הקטן שלי ואפסוק שהיא אשמה בסקסיות רשלנית ומופרזת. לא, היא פשוט אהבה לזהות אותם, כמו צפרית שמבחינה במלכילון אורנים או בעלווית החורף. היא היתה מושכת לי בשרוול בפאב או ברכבת תחתית ולוחשת, "סירופ", ואני הייתי צריך לנסות לאתר את חובש הפאה (סירופ, דרך אגב, הוא סלנג חריזה קוקני לפאה: syrup of fig [סירופ תאנים] מתחרז עם wig [פאה]). בימים ההם, טכנולוגיות החלפת השיער עדיין היו בינקותן — שזירות והשתלות ומשחות לשיקום זקיקי שיער טרם הגיעו לרמת התחכום הנוכחית שלהן. מה שכן, אפילו אז לא היה מקובל לנסות להסתיר את הקרחת בשיטת "הלוואה וחיסכון", ולכן היו יותר פאות לזהות.

בכל פעם שקיבלתי התראה מהחברה שלי, הייתי סורק את החלל או את הקרון. בתחילת הקשר שלנו, פרט לפאות הבולטות והמזעזעות — אלה שנראות כמו בונה שנרדם לך על הראש, או כאילו יש להן מרקם של פיברגלס, של קצפת שנשברה, או של פלסטיק שנמס — הייתי בדרך כלל נכשל לחלוטין באיתור המטרה. אבל אט אט למדתי לזהות את הסימנים: הכהוּת הלא טבעית שעומדת בסתירה לגבות מאפירות; הצפיפות הזקיקית על הראש ביחס לצפיפות הקמטים בפנים; הזוהר המשקף את אורות הניאון של פנסי הרחוב.

לפני שיצאתי איתה, אף פעם לא הבחנתי בפאה. אף פעם לא ראיתי פאה. זה היה פרט שנעדר מעולמי, רזולוציה שלא היתה קיימת בו. לודוויג ויטגנשטיין, פילוסוף שעוד נפגוש שוב בספר זה, כותב באריכות בספרו "חקירות פילוסופיות" על התהליך שבו אנו לומדים מה משמעותה של מילה: אין קשר ישיר ופשוט בין האובייקט לשמו; אנו רוכשים את משמעותה של מילה כשאנו רואים כיצד משתמשים בה, ולומדים את הכללים השולטים בשימוש הזה ואת צורת החיים — הרשת התרבותית הסבוכה של מנהגים ומסורות — שבה היא שזורה. ידע הוא התנהגות, דברים שאנחנו עושים, לא דבר שיש לנו. לכן הייתי צריך ללמוד איך להבחין בפאות לפי ההנחיות של מורתי, ועד מהרה נגלה לי היבט חדש של העולם. התחלתי לראות אותן בכל מקום, ויחד התענגנו על תחום העניין המשותף הזה, כמו פּוֹקֶנוֹת העולות מעל פני המים. וגם אחרי שנפרדנו, אף על פי שעונג הגילוי המשותף חלף, עדיין מצאתי את עצמי מזהה פאה בין ההמון, את המרקם השוקולדי העשיר, הסמיך, מעל הפנים העגומות, והייתי ממלמל לעצמי "סירופ" וחש צביטה קטנה בלב...

כמו עם פאות, אף פעם לא הבחנתי בכלבים המתרוצצים בין דפי הפילוסופיה המערבית עד שהתחלתי ממש לחפש אותם. ולפתע הם צצו בכל מקום: לעתים מסתתרים בהערות שוליים (כאילו הם יודעים שהם בצרה בגלל תקלה בעיכול או גנבה שביצעו מארון מטבח) ולעתים מתחבאים ממש לעיני כול.

בהתחשב במערכת היחסים הארוכה והאינטימית של האנושות עם כלבים, לא מפתיע שהם השתחלו לתוך היבטים רבים כל כך של התרבות האינטלקטואלית שלנו, למיתוסים שלנו, לסיפורים שלנו, ואף לחקירות הפילוסופיות שלנו. ארכאולוגים מתקשים לקבוע מתי בדיוק בויתו הכלבים לראשונה, אף שמשערים כי זה קרה לפני שלושים או ארבעים אלף שנה. סביר להניח שזאבים החלו לשרוץ ליד מחנותיהם של אבותינו, ושבמהלך עשרות אלפי שנים התקלף מהזאב יצור שדומה לכלב המודרני, בתהליך משולב של ברירה טבעית וברירה מלאכותית.

לפני כ־15,000 שנה, זמן רב לפני שגילינו את החקלאות, גורלותיהם של בני האדם והכלבים כבר היו כרוכים זה בזה, בחיים ובמוות. הראיות החותכות הראשונות לחיים משותפים של בני אדם וכלבים מגיעות משלושה שלדים שנמצאו במחצבה בגרמניה: גבר, אישה וכלב קטן, קבורים יחדיו. הכלב סבל מכלבלבת, ולא היה יכול לשרוד כל כך הרבה זמן לולא טיפלו בו אנשים. הוא היה חלש ומותש מכדי לצוד, והיה לו ודאי תפקיד אחר בחיי הקבוצה שבקרבה הוא חי ומת. הוא היה חיית מחמד.

אם נתקדם אט אט על ציר הזמן, נגלה שרוב התרבויות האנושיות הוקירו וכיבדו כלבים. באמריקה שלפני קולומבוס, בני המאיה והאצטקים ראו בכלבים מורי דרך ושומרים טובי לב, המנחים את המתים בעולם הרוחות. המצרים היו ידועים בחיבתם לחתולים דווקא, אבל גם הכלבים נחנטו ונקברו עם בעליהם. ואחת החיות הראשונות שאנו יודעים את שמה, היא כלב ציד חינני בשם אבּוּוטיוּ (לא, גם לי אין מושג איך מבטאים בדיוק את שמו), שחי ושגשג מתישהו בתקופת השושלת השישית (2181-2345 לפנה"ס).

אם נתקרב בזמן ובמקום לשורשי הפילוסופיה המערבית, נראה שהפרסים הקדומים נשבו בקסמי חוכמתם והגינותם של הכלבים. אצל הפרסים — וכאן יש דמיון מדהים לבני המאיה — הכלבים שמרו על הגשר המוביל את המתים לגן עדן. אבל הם היו גם שחקני מפתח במלחמה האינסופית של האור בחושך, ונלחמו למען אהוּרא מַזְדא החכם נגד החרקים, החשופיות, העכברושים, הלטאות, הצפרדעים, ולמרבה הצער גם החתולים, ששירתו את האל האפל אַנְגְרה מַנְיוּ. את נטייתם של כלבים לקפוא על מקומם ולבהות בדממה בחלל, הסבירו בכך שהם רואים רוחות רעות הנסתרות מעיניהם של בני האדם. פגיעה בבן ברית רב עוצמה שכזה במאבק למען האור גררה עונשים איומים, בעולם הזה ובעולם הבא גם יחד. על רצח של כלב היה אפשר לכפר רק באמצעות מילוי רשימה תובענית של דרישות, כולל הרג של 10,000 חתולים. אז כן, אפשר לומר בשקט שהזורואסטרים היו שוחרי כלבים...

ואם נתקדם עוד יותר לעבר מקורות הפילוסופיה המערבית, עידן הגבורה היווני מביא לנו את ארגוס, כלבו הנאמן של אודיסיאוס, שחיכה עשרים שנה לאדונו שיחזור ממסעותיו. בעבר היה צייד מהולל, וכעת הוא שרוע בתלולית גללים, מורעב ומוכה, והוא היחיד מבין כל הנותרים באיתקה שמזהה את אודיסיאוס. הגיבור גומל לו בדמעה, והכלב, הזוכה סוף סוף לרגע של אושר, מת. מנגד, מבחינת כל גיבור הומרי, הבושה הגדולה ביותר לאחר המוות היא שיפשיטו אותו משריונו וישאירו אותו עירום בשדה הקרב כדי שישמש כמאכל לכלבים.

עד כה יש לנו היסטוריה, מיתוסים ואגדות, אבל הכלב הפילוסופי האמיתי הראשון שלנו מגיע רק ב"המדינה" של אפלטון. בדיאלוג הזה אפלטון מנסה, בין היתר, להגדיר את מושג הצדק ולקבוע אמות מידה לחברה המושלמת. רכיב מרכזי בממשלה האידיאלית הוא מעמד של שומרים, המורכב מאנשי צבא ומושלים, מעין חיילים־פילוסופים, שמובילים את המדינה ומגינים עליה. מהן התכונות הרצויות לשומרים האלה? עליהם להיות ידידותיים ונדיבי לב כלפי אזרחי הפוליס, אבל תקיפים ותוקפניים כלפי אויביה. והיכן ניתן למצוא את התכונות הללו, המהוות חוכמה אמיתית? אצל הכלב המבוית, כמובן, שהרי הוא מבדיל אינסטינקטיבית בין טוב לרע, בין חבר לאויב, מלקק את כפות הידיים של חבריו לשתייה של אדונו גם אם אינו יודע עליהם דבר, ומתנפל על כל פולש בלתי רצוי.

ואותו היצר של הכלב, יש בו מן העידון; הכלב שלך הוא פילוסוף אמיתי.

מדוע?

משום שהוא מבחין בין פניהם של אויב וידיד רק מתוך שאלו מוכרות לו ואלו לא מוכרות לו. וכיצד אפשר לומר שיצור המבחין בין מה האהוב עליו ובין השנוא עליו על פי מבחן הידיעה ואי־הידיעה איננו יצור שוחר למידה?

אין כל ספק.

והאין שוחר הלמידה כמוהו כפילוסוף?

נביחת פתיחה לא רעה בכלל לכלב הפילוסופי שלנו. אפלטון לא תמיד שיבח כך את הכלבים, והוא בהחלט היה מסוגל להטיח את העלבון "כלב!" באנשים שהוא חלק עליהם. וזה מוביל אותנו אל הכלבים המפורסמים ביותר בפילוסופיה.

כיום, המילה "ציניקן" — שמקורה במונח היווני ל"דמוי־כלב" — מתארת (לפי מילון אוקספורד) את "מי שיש לו נטייה לחשוד בכנותם או בכוונותיהם הטובות של בני האדם ופעולותיהם, ונוהג להביע את חשדו זה במחוות בוז והערות סרקסטיות; לגלגן הנוהג לאתר פגמים בזולתו."

לא תיאור מחמיא במיוחד: המיזנתרופ קפוץ השפתיים, המזלזל בכוונות טובות ותולש שוב ושוב את מסכת היושר והטוהר כדי לחשוף את האדם הצבוע המסתתר מאחוריה. אפשר בהחלט למצוא משהו מהמובן המודרני הזה אצל הציניקנים המקוריים, חבורה של הוגים שהתהוותה באותם ימים שבהם אפלטון פתח בפרויקט פילוסופי שונה בתכלית. הציניקנים חיו בפשטות ובזו לכל סממני העושר וההצלחה הגשמית. הם לבשו סחבות, ישנו על מיטות קשות ומחו על חמדנותם וחומרנותם של העשירים. שום מוסכמה לא היתה מקודשת בעיניהם; שום מסורת דתית לא חמקה מהצלפות לשונם. אבל מעל הכול, הציניקנים היו מסורים לחיים של מוסר ויושר, ואף שביקורתו של הציניקן היתה הרסנית, היא גם היתה באותה נשימה, צעד הכרחי בדרך להארה.

איפה הכלבים נכנסים לתמונה? ישנם סיפורים שונים בנוגע למקור השם "ציניקנים". יכול להיות שזה פשוט כי אַנְטיסְתֶנֶס, הציניקן הראשון, לימד בגימנסיון בשם "מקום הכלב הלבן". אבל אני מעדיף את הסיפור שלפיו אפלטון, שהתרגז מההקנטות והעלבונות התמידיים שספג מדיוֹגֶנֶס איש סינופה, גדול הציניקנים ותלמידו של אנטיסתנס, פלט לעברו "כלב!". דיוגנס התענג על העלבון הזה, ונכנס בשמחה לתפקיד. כשחבר נוסף באליטה הפילוסופית זרק לעברו עצמות וחזר על הקריאה, דיוגנס הרים רגל והשתין עליו. האמת היא שדיוגנס אכן עושה רושם של טיפוס גס רוח, וידוע לשמצה כמי שאכל בקולניות בזמן הרצאות, נהג להפליץ בכוונה באמצע שיחות, חיטט בשיניים בפומבי וחיפש תגרות. הוא הסיוט של כל מי שנסע אי פעם בקרון שקט... ולפעמים הוא היה קצת מרוצה מדי מעצמו. הפעם היחידה שאפלטון גבר עליו היתה כשדיוגנס ניגב את רגליו המטונפות בשטיח האהוב על אפלטון. "רומס אנוכי את פרי יוהרתו של אפלטון," אמר. תגובתו של אפלטון היתה, "כמה גאווה אתה מפגין, דיוגנס, בניסיונך להיראות לא גאוותן."

אבל נראה כי הסיבה העיקרית לכך שהתווית "דמוי כלב" דבקה בציניקנים, היא שגם הם, כמו כלבים, נעדרו כל בושה בכל הקשור לתפקודים גופניים. דיוגנס נהג לעשות את צרכיו ברחוב. תלמידו, קראטס מתבאי, הגדיל לעשות וקיים יחסי מין עם אשתו לעיני כול. כמו כלבים, כבר אמרתי?

קראטס והיפַּרְכיָה הגיעו לגיל יפה אף שהעבירו את לילותיהם בפתחי בתים ובאכסדראות של אתונה, אך המורה שלהם, דיוגנס, האריך שנים אף יותר, ולפי תיאורים אחדים הגיע לעשור העשירי של חייו. והנה הכלבים חוזרים גם כאן. יש גרסאות שונות בנוגע למותו — לפי אחת מהן הוא פשוט עצר את הנשימה במשך כמה ימים (זה בדרך כלל עושה את העבודה). לפי גרסה אחרת, יותר פרוזאית, הוא אכל רגל שור שלא בושלה ומת מהרעלת מזון. אבל יש סיפור שלישי, שהולם את הווייתו הציניקנית. בזמן שדיוגנס פרס תמנון כדי להאכיל את כלביו, אחד מהם נשך אותו. הפצע הזדהם, והוא מת. ויש גם גרסה שלפיה הכלבים מדביקים אותו בכלבת.

למעשה, דיוגנס לא היה הפילוסוף הראשון שמת בגלל כלב. הֶרַקְליטוס, מהפילוסופים המוקדמים ביותר, סיים את חייו בצורה מאוד לא נעימה. הרקליטוס היה אריסטוקרט שתיעב את האנשים הפשוטים והיה משוכנע שיחידי סגולה בלבד מסוגלים להבין את האמיתות שהפיץ. הוא טען שהאנשים המובחרים האלה מוכנים לוותר על הכול תמורת תהילת נצח, ואילו ההמונים מאביסים את עצמם ללא הבחנה, כמו בקר. אז גם אם קשה לומר שהגיע לו מה שקרה לו, לכל הפחות היה זה גורל די הולם. הרקליטוס סבל ממחלת המַיֶמֶת ובניסיון להירפא, משח את עצמו בצואת פרות, כי האמין שהיא תפחית את כמות הנוזלים בגופו. במצב זה הוא התגלה על ידי חבורת כלבים שלא זיהו כי לפניהם אדם ואכלו אותו.

אלפיים השנים הבאות של הפילוסופיה היו דלות בכלבים, והאירוניה היא שדווקא בתקופה זו היתה הפילוסופיה — תחת שלטונו של אריסטו, תלמידו הגדול של אפלטון — דוֹג־מטית למדי. אבל כשהפילוסופיה מתעוררת משנתה אחרי הרנסנס, הכלבים חוזרים.

דמותו של כלב מופיעה פעם אחת ויחידה באחת מעבודות הפילוסופיה הגדולות ביותר והקשות ביותר להבנה, במטאפיזיקה המערבית, "ביקורת התבונה הטהורה" של עמנואל קאנט. אנחנו ניתקל בקאנט עוד כמה פעמים בשיטוטינו, אבל לעת עתה נאמר רק שב"ביקורת התבונה הטהורה" קאנט מנסה גם לבקר וגם לפתור את אחת המחלוקות המתמשכות בתולדות הפילוסופיה: האם הידע נובע ממחשבה טהורה, או שמא אפשר לדעת רק מה שמגיע אל השכל דרך החושים? כדי להסביר למה הוא מתכוון, הוא משתמש בכלב כדוגמה.

המושג של כלב מציין כלל, שלפיו הכוח־המדמה שלי עשוי להתוות את תבניתו של בעל חיים הולך על ארבע באופן כללי, בלי שהוא מוגבל לתבנית יחידה ומיוחדת שמספק לי הניסיון.1

בלי המושג "כלב", אומר קאנט, הדברים השונים שאנו תופשים דרך החושים — אוזניים, פרווה, לשון משתרבבת, רגל זקורה וכו', ילכו לאיבוד ברעשי הרקע. המושג "כלב" מוצק דיו כדי לכפות אחדות על פיסות העולם השונות שלפנינו ולגבש אותן לכדי חברנו ובן לווייתנו המוכר. אבל בה בעת, המושג הזה גמיש דיו כדי לכלול בתוכו גם צ'יוואווה קטן ומעצבן, וגם דני ענק יהיר.

כבר הזכרנו את ויטגנשטיין, ואת האופן שבו הוא מאתר את משמעותה של מילה ברשת של מנהגים לשוניים וחברתיים. תקשורת מחייבת אותנו להשתתף בשורה של "משחקי לשון" שיש ביניהם קשר, והידע שלנו באשר למשחקי השפה השונים הללו הוא שהופך את התקשורת לאפשרית. בניסיונו לבחון את גבולותיו של מושג ה"משמעות", ויטגנשטיין חוזר שוב ושוב לכלב מבולבל למדי המנסה ככל יכולתו להיות אנושי. אך מכיוון שאין לו הכישורים הנדרשים כדי להבין את משחקי הלשון המתאימים, הכלב הזה אינו יכול לחוש תקווה לעתיד, וגם לא לפחד ממה שהוא עלול לטמון בחובו. וכלב גם לא יכול לשקר.

השקר הוא משחק־לשון שיש ללמדו, כמו כל משחק אחר... מדוע לא יכול כלב להעמיד פני כואב? האם הוא ישר מדי? האם ניתן ללמד כלב להעמיד פני כואב? ניתן אולי ללמדו לנהום בהזדמנויות מסוימות כאילו מתוך כאב, בלי שכואב לו. אבל להתנהגות הזאת חסרה עדיין הסביבה הנכונה, כדי להיות העמדת פנים של ממש.2

אני מסכים עם ויטגנשטיין שכלב לא יכול להעמיד פנים שכואב לו. אבל אפילו פילוסוף לא יעז לטעון שכלב לא מסוגל להרגיש כאב, נכון?

הדוגמה האחרונה שאביא כאן לכלב פילוסופי היא מטרידה, אך מחכימה.

נחזור למאה ה־17, אל כתביו של רנה דקארט. דקארט ידוע לשמצה בקרב אוהבי החיות בגלל טענתו שכל בעלי החיים, פרט לבני האדם, אינם אלא "אוטומטים טבעיים": מכונות חסרות נשמה שאינן מסוגלות לחשוב או להרגיש רגש כלשהו, אפילו כאב.

שתי אנקדוטות ידועות באשר לדקארט מלמדות על השלכותיה של התאוריה הזאת. יום אחד כשצעד עם חבריו, ראה הפילוסוף כלבה הרה. תחילה דגדג את אוזניה ושיחק איתה. ואז, לנגד מבטיהם המבועתים של חבריו, הוא בעט בבטנה. כדי להרגיע את הצופים המזועזעים הוא הסביר שיללתה של הכלבה היא בסך הכול חריקת שיניים, הבטיח להם שחיות אינן חשות כאב והפציר בהם לשמור את רחמיהם לסבל אנושי.

הסיפור השני, המזוויע אף יותר, קשור לכלב המחמד האהוב של אשתו. לאחר שקרא בעניין רב על גילוי מחזור הדם בידי ויליאם הארווי, הפילוסוף שלנו נחוש לחזות בפלא בעצמו. הוא מחכה עד שאשתו ובתם תצאנה לסידורים, מרים את הכלב הקטן — כלב פפיון, עם האוזניים הגדולות האלה, כמו כנפיים של פרפר — לוקח אותו למרתף, ועורך בו ניסוי מחריד.

כיצד הגיבו גברת דקארט ובתה הקטנה כשמצאו את הגופה? את זה ההיסטוריה לא תיעדה.

ההיסטוריה לא תיעדה זאת מכיוון שלא היתה גברת דקארט. לא היתה בת. הפילוסוף מעולם לא התחתן. הסיפור הזה הוא מיתוס שנישא על זרמי האוויר הלוהטים שמפיצה התופת האידיוטית של האינטרנט. אבל צריך לומר שדבר דומה מאוד לזוועה שתיארתי כאן התרחש כ–300 שנה אחר כך. העבריין היה קלוד ברנאר (1878-1813), הפיזיולוג המהולל בן המאה ה־19, ששיסע בחוסר לב כלבים (וארנבים) חיים ללא הרדמה. הוא לא כל כך אהב את אשתו, ובאמת ביצע נתיחה בכלבהּ הקטן בעודו בחיים. אפשר להבין מדוע היא עזבה אותו בזעם, ואף הקימה ארגון נגד התאכזרות לבעלי חיים. הסיפור הזה ממשיך להיות מיוחס לדקארט בגלל טענתו שחיות הן מכונות.

ומקרה הכלבה ההרה? אם זה אכן קרה, הרי האשם הוא הפילוסוף הצרפתי ניקולא מָלְבְּראנש (1715-1638). שוב, המוניטין של דקארט מושך אליו סיפורים כאלה.

אבל נניח בינתיים לכלבים בפילוסופיה, ונלך להנחיל קצת פילוסופיה לכלב שלנו!

1 קאנט, עמנואל, "ביקורת התבונה הטהורה", מגרמנית: ירמיהו יובל, הקיבוץ המאוחד, 2013, עמ' 232.

2 ויטגנשטיין, לודוויג, "חקירות פילוסופיות", מגרמנית: עדנה אולמן–מרגלית, מאגנס, 1994, עמ' 124.