פלר דה ליס

העשן מיתמר אל תקרת האולם הקמורה ואני מצמצמת את עיניי כדי למנוע את תחושת הצריבה המתפשטת בהן. אני מביטה סביב. נראה שאין אפילו אדם אחד באולם שלא אוחז בין אצבעותיו סיגריה, נדמה שהסיגריות הפכו לחלק בלתי נפרד מהידיים. שאיפה עמוקה ונשיפה חפוזה. עוד שאיפה, עוד נשיפה והעשן נעשה סמיך יותר וצורב יותר.

גברים בחליפות טוקסידו ובמדים רשמיים מתאגדים בקבוצות קטנות ומשוחחים בלהט. נשים בשמלות מהודרות עומדות ביניהם, מחייכות, מצחקקות ולעיתים מצליחות להשתלב בשיחה. אבל גם החיוכים הרחבים ביותר אינם מצליחים להסוות את תחושת הפחד ששוררת במקום הזה. בשבריר שנייה החיוך עלול להימחק ובמקומו יגיעו מילות תחינה. לפעמים נדרשת רק מילה אחת כדי לזכות במבט חשדני ואז מגיע השרבוט בפנקס. וברגע שנרשמת, לא תצליח לזייף חיוך פעם נוספת.

סמוך לקירותיו של אולם הנשפים ניצבים שולחנות עגולים, ועל כל אחד מהם פרושה מפה לבנה ומונח סידור פרחים ססגוני. אריחי השיש השחורים והלבנים של הרצפה משווים לה מראה של לוח שחמט עצום, וכשאני מטה את ראשי הצידה אני מצליחה לדמיין כיצד לובשי המדים ניצבים על האריחים בצידו הימני של האולם ומולם ניצבים מפוחדים לובשי הטוקסידו והנשים המגונדרות, שאוחזות בידיהן כוסות שמפניה וממשיכות לחייך ולצחקק עד שהלחיים שלהן קורסות מהמאמץ.

אני מזיזה בדמיון שלי את הכלים על הלוח, מבצעת מהלך אחר מהלך, אך בכל פעם מחדש המלך שלי לא מצליח לעצור את האיום נגדו ואני נוחלת תבוסה. מעולם לא הצטיינתי במשחק הזה. אבא שלי טען שאני לא מצליחה לשמור על מיקוד ושאני חוטאת בפזיזות יתר. הצריבה החזקה שאני חשה עכשיו בליבי אינה מפתיעה אותי. הגעגוע אל הוריי מלווה אותי תמיד ולא מניח לי אפילו בחלומותיי, חלומות שמשוועים להחזיר אותי אל העבר אך תמיד זורקים אותי אל הווה אפרורי ואל עתיד לא ידוע.

אני שולפת מהחפיסה סיגריה אחת ומרימה מעט את כף היד. לא חולפות שלוש שניות וגבר מעונב מצמיד אליה מצית מוזהב ומדליק אותה. אני נאלצת לעטות על פניי את החיוך המנומס ולקוד בראשי לאות תודה.

הוא פותח את פיו ואני משערת שהוא מעוניין להציג את עצמו. אני מטה את ראשי הצידה במהירות ורוכנת לעבר אודט. הצל שלו מתרחק ואני נאנחת בהקלה.

"הוא דווקא נראה חביב." אודט מצחקקת ולוגמת מכוס היין.

"אז למה לא הצגת את עצמך בפניו?" אני אומרת ומאפרת את הסיגריה לתוך המאפרה.

"בחורים חביבים כבר לא מרגשים אותי," היא אומרת בעודה מסדרת את התלתלים הזהובים על כתפיה וסוקרת את האולם. "ואני ממש צריכה להתרגש."

"נו, מצאת משהו מרגש?" אני מרכינה את ראשי כשקצין במדים אפורים חולף על פניי.

"את יודעת שמצאתי." היא רוטנת. "אבל הוא פשוט מסרב להכיר בקיומי."

אני מרימה את ראשי ומביטה לכיוון הבר. עיניה הבהירות נעוצות בגוף המאסיבי שבחליפה המחויטת השחורה, ושיניה נושכות קלות את שפתה התחתונה. "את מבינה, ג'וזפין?" היא ממלמלת בלי להביט בי. "הגבר הזה מרגש אותי."

"האמת היא שאני לא מבינה." אני מכבה את הסיגריה ומוזגת לעצמי יין, בוחנת לרגע את הגבר שהיא עורגת אליו. שיערו השחור כפחם מהודק לראשו הצידה בתסרוקת רשמית. הריסים שמכסים את עיניו עבים וארוכים ולא ניתן להבין אם הוא מנמנם בעמידה או סתם משועמם למוות. השפה העליונה שלו רועדת מעט ופוגמת באסתטיקה של פניו המסותתות בגבריות מחוספסת מושלמת. הוא קד בראשו לעבר קצין גרמני שנעמד מולו, וצמרמורת לא נעימה חולפת בעמוד השדרה שלי. כעבור רגע מתווספים אליה עקצוצים של כעס. "איך לעזאזל את מסוגלת להתרגש מגבר שמשתף פעולה עם החלאות האלה?"

"ששש..." היא מסובבת אליי את ראשה בבהלה. "מישהו עלול לשמוע אותך." חיוך מזויף נמתח על שפתיה והיא מעפעפת בעיניה לעבר קבוצת גברים שעומדת סמוך אלינו. "חייכי!" היא פוקדת בלי להזיז את שפתיה.

אני מאגרפת את כפות ידיי מתחת לשולחן ומחייכת. הגברים ממשיכים לשוחח ביניהם ואודט נעמדת.

"לא ייתכן שהוא לא יבחין בפלירטוטים שלי." היא מחליקה את כפות ידיה על שמלת הקטיפה הכחולה הארוכה שלה. "מעולם לא קרה שגבר הצליח להתעלם ממני, והוא לא יהיה הראשון." היא קורצת לי וצועדת לעבר הבר, מעכסת ומפזרת חיוכים לכל עבר.

החיוך המזויף נמחק מפניי. אני אמורה להרגיש בת מזל. אני אמורה להודות למארחים שלי, שמאפשרים לי לצלוח את התקופה הנוראית הזאת בלי לחוות את הקשיים של בני האומה הצרפתית. אני אמורה גם להרגיש חרדה מפני חיילי הצבא הכובש ואולי אפילו יראת כבוד כלפיהם, אבל הדבר היחיד שאני חשה הוא בושה. בושה עזה על שאני יושבת באולם הזה שבעה ומגונדרת בזמן שחבריי, מכריי ושכניי נלחמים בכל יום מחדש על הזכות שלהם להתקיים בכבוד.

אני ממוללת את קצה המפה בין אצבעותיי ונאנחת. אני כל כך לא רוצה להיות כאן. אני כל כך לא צריכה להיות כאן. בחורה צרפתייה גאה בנשף של משתפי פעולה מוגי לב וקצינים גרמנים מתועבים שהחריבו לנו את המדינה. הייתי מוכנה להיות בכל מקום אחר בעולם מלבד במקום הארור הזה.

העיניים שלי שורפות מהעשן הסמיך של הסיגריות, אך זה לא מונע ממני לשלוף מהחפיסה סיגריה נוספת. אני מצמידה אותה לשפתיי ושוב, כבמטה קסם, מתקרבת אליה יד גברית האוחזת מצית ושוב העשן מסתחרר כלפי מעלה.

"תודה," אני מסננת מבין שיניי בלי להרים את ראשי אל פניו של הגבר בחליפה השחורה.

"חייכי." הפקודה מגיעה מקול גברי מוכר ואני מהנהנת ומחייכת.

הכיסא שלידי נמשך לאחור וקלוד מתיישב בנינוחות.

"אני משער שאת לא ממש רוצה להיות כאן." הוא מוזג יין לכוס שלי ומחייך את החיוך הרגוע שלו.

אני לא משיבה.

"את יודעת שביום שבחרת לעבור לגור איתנו, אנחנו בחרנו להתייחס אלייך כאל בת משפחה."

זאת לא הייתה שאלה, אבל אני מהנהנת לאישור.

"אני בטוח שהיית מעדיפה להיות עם ההורים שלך בניו יורק, אבל..."

"אתה טועה," אני לוחשת ולוגמת מהיין. "אני מעדיפה להיות כאן, בצרפת. בבית שלי. רק שחלק מהצרפתים שכחו שזה הבית שלהם והם מתנהגים כמו פחדנים. הם מתחנפים לגרמנים האלה כאילו שהם האדונים שלנו."

"ג'וזפין, היזהרי בדברייך," הטון שלו מקשיח. "הפסדנו במלחמה ועכשיו אנחנו נאבקים כדי לשרוד בכבוד."

"על איזה כבוד אתה מדבר?" אני מגחכת במרירות ומכבה את הסיגריה במאפרה. "בכל שבוע אתה מארח כאן את הבוגדים שמשתפים פעולה עם האויב. ואם זה לא מספיק נורא, עכשיו אנחנו צריכים לחייך גם לאויבים בכבודם ובעצמם."

"חייכי!" הוא מצווה בשקט ונעמד כדי ללחוץ את ידו של קצין גרמני במדים שחורים שניגש להודות לו על האירוח.

הגרמני רוכן ומושיט לי את כף ידו. אני לוחצת אותה, מחייכת חיוך עקום ומציגה את עצמי רק בשם הפרטי. בשנייה שהוא מרפה את האחיזה שלו אני מנגבת את היד על בד שמלתי.

"גם היפהפייה הזאת היא הבת שלך?" הקצין שואל בצרפתית במבטא זר.

"ג'וזפין היא חברת המשפחה, היא מתגוררת איתנו כבר כמה שנים." קלוד ממשיך לעמוד ואוחז במשענת הכיסא שלי. "ההורים שלה עברו לארצות הברית לפני המלחמה והיא נשארה איתנו כדי להשלים את לימודיה."

"לארצות הברית?" הקצין שואל בלי להסיט ממני את מבטו.

"הם עברו כשנה לפני פרוץ המלחמה." אני שומעת את הלחץ בקולו של קלוד. "אבא שלה היה מהנדס נחשב מאוד בצרפת והוא החליט ש..."

"הוא עדיין מהנדס נחשב מאוד בצרפת," אני מתפרצת. "רק שעכשיו הוא מעדיף..." אני משתתקת כשכף ידו של קלוד לוחצת בחוזקה את הכתף שלי.

"אשתו במצב בריאותי לא ממש טוב," קלוד אומר במהירות. "לכן הוא מעדיף לסייע לה להחלים ואחר כך הוא יחזור לכאן כדי לעזור במאמץ החשוב של כולנו, של כל האירופים," הוא מדגיש את המילים האחרונות.

הקצין ממשיך לבהות בי במבט מוזר ואני מבינה שהייתי צריכה לשתוק. כפות ידיי רועדות ומזיעות ואני משפשפת אותן על ברכיי.

"את מצליחה לשמור איתו על קשר?" הוא שואל בקרירות וטומן את ידו בכיס מכנסיו.

אני נדה בראשי לשלילה. "כבר כמה שנים שאין בינינו קשר בכלל," אני אומרת את האמת הכואבת, אבל לא עושה רושם שזה מרגיע אותו.

בבקשה, אלוהים, רק שלא ישלוף את הפנקס שלו. נדמה לי שאם העיניים הבהירות שלו ימשיכו לסרוק אותי הוא יצליח לקרוא את מחשבותיי ולא אצא מהאולם הזה בדרך האלגנטית שבה נכנסתי אליו. אני נושאת את התפילה הנואשת פעם נוספת בליבי ומתעשתת. אני מגששת אחר חפיסת הסיגריות ושולפת אחת במהירות.

שני מציתים נדלקים ואני עוצמת לרגע את עיניי ומקרבת את ראשי אל המצית המהודר של הקצין. הוא מדליק עבורי את הסיגריה ואני נדה בראשי לתודה.

"קלוד צודק." אני מושכת בכתפיי ומזייפת צחקוק. "באמת צר לי שאבי מפסיד את הנשפים המוצלחים של המארח שלי. אני בטוחה שהוא היה מעדיף להיות כאן וליהנות מחברתכם."

הפנים הקפואות של הגרמני מתרככות אך הוא עדיין בוהה בי בדריכות.

"תסלחו לי, אבל כל הדיבורים האלה על פוליטיקה ועל מלחמה כל כך משעממים אותי." אני מושכת בכתפיי ומעפעפת כלפיו בעיניי. "נשים לא צריכות לדבר על נושאים כאלה, אנחנו צריכות להתעסק במה שחשוב באמת." אני מוציאה מהתיק מראה קטנה ומביטה בעצמי. "אנחנו חייבות לדאוג להיראות טוב כדי שתוכלו להמשיך ליהנות בחברתנו." אני צובטת את לחיי ומצחקקת.

"אין ספק שאשמח ליהנות יותר מחברתך." הגרמני שולף את ידו מכיס מכנסיו ואני נאנחת בהקלה. "אולי תרצי להצטרף אליי לריקוד." הוא מחווה בידו השנייה אל עבר הרחבה.

"אשמח לקבל את ההזמנה שלך לאחר שאתרענן קצת." אני נעמדת ומחבקת את תיק היד שלי. העיניים שלו עוברות בבוטות לאורך גופי. "אתה מכיר אותנו, הצרפתיות." אני מצחקקת שוב. "תמיד מצוידות בערכת איפור ובישום למקרה שנפגוש גבר מרשים כמוך."

החיוך שלו מתרחב ואני מסתובבת לפני שיבחין בהבעת הבחילה שעל פניי.

אני חוצה את הרחבה במהירות. האדרנלין מציף לי את הגוף והלב שלי דופק בקצב מסחרר. שמלת השיפון השחורה הארוכה מרשרשת עם כל צעד ואני מציצה לכיוון הבר. אודט מפטפטת בעליצות עם שני הגברים שמולה. אחד מהם היה המפקד של אחת מתחנות המשטרה בפריז עוד לפני פרוץ המלחמה. הוא סירב לעבור לעיר וישי לאחר הפלישה, אבל מהר מאוד חזר לתפקידו והוכיח את עצמו כעוד משתף פעולה עלוב וחסר עמוד שדרה. הגבר השני הוא שוטר צרפתי צעיר שראיתי רק פעמים ספורות קודם לכן. אחד המחזרים הנלהבים של אודט. היא מבחינה בי, מחייכת ומושכת בכתפיה בייאוש. אני מבינה שגם הפעם היא לא הצליחה ללכוד את תשומת ליבו של הבוגד שלה.

לרגע קטן אני אפילו מסוגלת להבין את התסכול שלה. בחורים צרפתים טובים הפכו למצרך נדיר בפריז כמעט כמו הקפה המשובח, שבנשף הזה דווקא שותים בשפע. אלו שלא כלואים במחנות שבויים או שלא התגייסו מרצונם לעזור לגרמנים, נלקחו לעבוד במפעלים בגרמניה. והבודדים שעדיין מסתובבים כאן, לרוב לא זכאים להיכלל בקבוצת ה"טובים". הם נהנים מהחופש שלהם בזכות הקשרים של בני משפחתם עם הצבא הכובש, ומבחינתי הם לא פחות גרועים מלובשי המדים האפורים והשחורים.

אני שוקלת לברוח אל המדרגות המובילות לקומת המגורים ולנעול את עצמי בחדר השינה. הן ממש במרחק כמה צעדים ממני. אבל אני מבחינה בהתקהלות הנשית סביב בריז'יט, ויודעת שהיא תעצור אותי ואיאלץ להציג את עצמי ולחייך אל החברות הבוגדניות שלה. היא לובשת את השמלה הסגולה שתפרתי לה ומשחקת בכפתור העליון של המחשוף בזמן שאחת הנשים ממששת ובוחנת את עיטורי הרקמה שעל חגורת המותניים. אני אוהבת את בריז'יט בכל ליבי. היא אימצה אותי לחיק משפחתה כבת נוספת ולעולם אהיה אסירת תודה לה על כך. אבל המשחק הזה גדול עליי עכשיו ואני ממשיכה לצעוד בנחישות לעבר דלת הזכוכית.

המבטים המבוהלים של הנשים שעומדות ליד הדלת גורמים לי לסובב את ראשי אל המבואה. שלושה גברים במעילים חומים צועדים פנימה בהליכה שחצנית. מבטיהם קפואים והם נעצרים מול השולחן הראשון. אחד מהם זורק את המגבעת שלו על השולחן וכל יושביו נעמדים בדום מתוח. שלושה קצינים במדים אפורים מתרחקים במהירות מהכיסאות שלהם ואפילו לובשי המדים השחורים נוקשים בעקביהם ונדים בראשם ביראת כבוד.

קלוד מסמן למלצרית לגשת אליו וניגש לברך את האורחים המכובדים.

היררכיית הרשע. אני מגלגלת את עיניי בלגלוג. קציני הצבא חוששים מקציני האס-אס, וכולם ללא יוצא מן הכלל מבועתים מהמשטרה החשאית. מוזר שמגדירים אותה כחשאית כשאין שום דבר חשאי בדמויות המזוויעות הללו שכרגע הפכו את הנשף לזירת הישרדות של כל משתתפיו.

הפחד ששורר באולם ניכר מכל פינה. אילו ריח העשן לא היה כל כך דומיננטי, אני בטוחה שהייתי מצליחה להריח את הפחד הזה. המשחק הזה גדול עליי בכמה מידות. אני משפשפת את אפי ומסתובבת שוב אל דלת הזכוכית.

אני פותחת את הדלת ומציצה החוצה. אין נפש חיה. הגינה מיותמת. אני פוסעת על עקביי הגבוהים ונשענת במרפקיי על חומת האבן הנמוכה. הקור מקפיא עצמות אבל אני מעדיפה להפוך לגוש קרח מאשר להתחמם בתוך האולם הנוראי הזה.

"חייכי," אני ממלמלת לעצמי בעייפות. "חייכי גם כשמתחשק לך להקיא. חייכי גם כשמתחשק לך לצרוח, גם כשמתחשק לך לחסל ביריות את כל הגרמנים המנוולים האלה."

"את לא חייבת לחייך בשבילי."

הקול הגברי העמוק גורם לי לעצור את הנשימה. אני מרכינה את ראשי בלחץ. בשבריר שנייה הגוף שלי מתאבן ואני מבינה את ההשלכות האיומות של המלמולים שלי.

"לא, לא התכוונתי," אני מגמגמת ומסרבת להביט בגבר שנעמד לצידי. "אולי שתיתי קצת, ואתה מכיר אותנו הצרפתיות, האלכוהול..."

"אני בהחלט מכיר את הצרפתיות." הוא נשמע משועשע. "אבל עדיין לא פגשתי צרפתייה אחת שיכולה להרשות לעצמה להתפנק באולם חמים ובוחרת לצאת אל הכפור. את עד כדי כך סובלת שם?"

אני מקמטת את מצחי בניסיון לעמוד על טיב המבטא שלו. החרדה שמתפשטת לי בגוף גוברת על תחושת הקור ואני מבינה שהפעם סיבכתי את עצמי באמת. אצבעותיי נרעדות על הסגר של תיק היד שלי ולבסוף אני מושכת אותו ומוציאה חפיסת סיגריות. אני משחקת באחת הסיגריות באצבעותיי וטומנת אותה בין שפתיי, מרימה בזהירות את ראשי אל המצית הדלוק שהוגש לי ומשתנקת. השפה העליונה מתרוממת מעט כשחיוך קטן מקשט את הפנים החזקות שלו. הריסים הארוכים שלו מסתירים לי את צבע עיניו ואני לא מצליחה להבין אם החיוך שלו אמיתי. תחושת החרדה גוברת.

"תודה." אני משתעלת ונסוגה לאחור.

"גבריאל אוגוסטין." הוא מושיט את כף ידו ואני בוחנת לרגע את האצבעות הארוכות והעבות שלו, ומנסה להדחיק את המחשבה עליהן נסגרות סביב צווארי וחונקות אותי. "ולך יש שם?"

"כן," אני לוחשת ושואפת לריאותיי את הניקוטין.

"והשם שלך הוא?" נימת קולו עדיין נשמעת לי משועשעת.

אני מנגבת את הזיעה הקרה ממצחי. תתאפסי! אני נוזפת בעצמי. הצלחת להוציא את עצמך ממצבים קשים יותר. זה רק משחק הישרדות.

"ג'וזפין." אני משתעלת וזורקת את הסיגריה על האריחים המחוספסים. "ג'וזפין פורטייר." אני מושיטה לו את כף ידי והוא אוחז בה, האגודל שלו מחליק עליה ואז הוא מנער את ראשו ומסיר את הז'קט בזריזות.

"סלחי לי על הנימוסים הגרועים שלי." הוא מתקרב אליי עוד ואני נסוגה בבהלה. "היד שלך קפואה, ואני מניח שבזמן שאני מדבר איתך את עלולה לחטוף דלקת ריאות." הוא סוגר בצעד אחד את הפער בינינו ומניח את הז'קט על כתפיי החשופות.

המחווה הג'נטלמנית שלו לא אמורה להפתיע אותי, אבל אני לא מצליחה להתאושש מהחרדה שאופפת אותי. עכשיו אני בוהה בחולצה המכופתרת הלבנה שתואמת באופן מושלם את פלג גופו העליון. הכתפיים שלו עצומות וגם מבעד לבד הדק אפשר להבחין בשרירים הבולטים שלו, שיכולים בקלות לסייע לו ללפות באכזריות את צווארי או לשבור לי כמה עצמות חיוניות. לדאבוני ראיתי את זה קורה לא פעם וגם לא פעמיים. יותר מדי פעמים בשנים האחרונות.

"את רוצה שאלווה אותך פנימה?"

אני נדה בראשי לשלילה.

"אז אם לא אכפת לך, אארח לך לחברה כאן." הוא רוכן קדימה ומשעין את מרפקיו על החומה. לרגע הוא נראה לי כמו גבר רגיל. גבר גבוה ומרשים. חבל שככל הנראה הוא יהיה זה שיגרום לי לשלם את המחיר על הפה הגדול שלי.

"לא התכוונתי למה שאמרתי." אני מתקרבת אל החומה ומהדקת את הז'קט סביב גופי. "כשאני שותה יותר מדי אני פולטת שטויות כמו ילדה קטנה."

"מה את עושה כאן?" הוא שואל בלי להתייחס להצהרה המתחנחנת שלי.

"אני גרה כאן." שוב פליטת פה. אולי לא הייתי צריכה לציין זאת. עכשיו ייתכן שסיבכתי גם את המארחים האהובים שלי.

"לא יכול להיות שאת הבת של קלוד." הוא מציץ לעברי ואז חוזר להביט בגן החשוך. "הם בהירי שיער ועיניים, ואת המראה האקזוטי שלך קשה לפספס."

המחסל שלי ניסה להחמיא לי עכשיו?

"אני לא הבת שלו. אני מתארחת אצלם כבר כמה שנים. הם בעצם משפחה שנייה עבורי."

"ואיפה המשפחה הראשונה שלך?"

אני מכווצת את עיניי ומנסה להבין במה בדיוק הוא בוהה בריכוז, אבל הגינה חשוכה ולמעט שורת העצים אני לא מבחינה בדבר. אולי הוא מתרכז בתכנון החיסול המהיר שלי.

"הם עברו לניו יורק. נשארתי כאן כדי להשלים את המטלות שלי. הייתי אמורה לסיים לימודי עיצוב אופנה, אבל כשהגרמנים הפציצו את..." אני משתתקת. יחסית למישהי שאמורה להתחנן על חייה ולהביע אמון בשלטון החדש, לא ממש הצלחתי. "בכל מקרה, לא סיימתי את הלימודים ואני עוזרת לקלוד ולבריז'יט במפעל הבגדים שלהם."

"אני מצטער לשמוע שהתוכניות שלך נקטעו בגלל המלחמה."

הנימה הכנה של דבריו מצליחה לבלבל אותי, אך אני מתעשתת. זה מבחן. הוא בודק אותי.

"יש פשרות שצריך לעשות כדי לסייע במאמץ המלחמתי," אני מדקלמת את אחד מנאומיו של קלוד. "כל תושבי אירופה צריכים להתגייס עכשיו כדי לעזור לרייך."

"כמובן," הוא אומר באדישות.

"המבטא שלך לא פריזאי אבל גם לא גרמני." אני משנה נושא בזהירות.

"כי אני לא זה ולא זה." הוא מתרחק מהגדר, ואני נאלצת להזדקף ולהרים את ראשי כדי להביט בו. "אני סוחר יהלומים משווייץ, אני שוהה כאן בעיר במהלך החודשים האחרונים."

"אתה שוויצרי?" אני שואלת כדי להרוויח זמן ולנסות להבין אם הוא מוליך אותי שולל.

"כן." הוא שוב מחייך חיוך קטן שגורם לעיניו להיעצם עוד יותר. "וכפי שאת בטח יודעת, אנחנו מדינה ניטרלית אז החלטנו לא להכריח אף אחד לחייך בניגוד לרצונו."

שפתיי נמתחות לצדדים ואני מחייכת. הפעולה הכל כך טבעית הזאת נראית לי זרה, ואני ממששת את לחיי כדי להבין אם אני מחייכת חיוך אמיתי.

"כשלא מאלצים מישהי לחייך, החיוך שלה הרבה יותר יפה." הוא קורץ לי והעין השנייה שלו נפתחת מעט. רגע לפני שהיא נעצמת חזרה אני מבחינה שצבעה ירוק כהה עמוק. תחושת הקור הכבד נשברת בעקצוצים חמימים במורד גבי והחיוך נמחק מפניי.

זה מבחן. זה חייב להיות מבחן. ראיתי כיצד חברות אמיצות שלי השמיעו את קולן בעבר ואז הותקפו על ידי מחזר מדומה. שמעתי על העינויים, על ההשפלות ועל העונשים הכבדים שספגו בני משפחתן. זה משחק הישרדות ואני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד בו.

"תודה על הז'קט." אני מסירה אותו מכתפיי ומגישה לו אותו. "אף אחד לא מאלץ אותי לחייך." אני מסדרת את הגלים השחורים של שיערי על כתפיי וזוקרת את סנטרי. "אני מחייכת כי אני מאושרת. אני גאה ברייך הגרמני שהחליט להציל את עמי אירופה מההנהגות הכושלות שלהם, ולאחד אותנו סביב הנהגה חזקה שתספק לנו איתנות חברתית וכלכלית."

מבטו של גבריאל נותר חתום, ואני עוטה על פניי את החיוך המזויף ונכנסת לאולם החמים. מעולם לא היה לי בו כל כך קר.