פני השטח הפלסטינים: מבט מבפנים

זה קרה בעיצומו של 'מבצע צוק איתן'. בין שידור למשנהו גיליתי הצעת חברות יוצאת דופן שחיכתה לי בפייסבוק. את זהות המציע הכרתי מייד, אך פקפקתי באותנטיות שלה. בכל זאת - לא בכל יום מציע לך חברות וירטואלית חבר הלשכה המדינית של חמאס, אדם מצמרת הארגון, מקורב למנהיג ח'אלד משעל. בדיקה קצרה עם גורם פלסטיני שלישי העלתה שחשבון הפייסבוק אותנטי. מהר מאוד עברנו להתכתבות בעברית, כיאה למי שבילה בכלא הישראלי שנים רבות ודובר את השפה בצורה טובה. בשלב מסוים ביקשתי את הטלפון שלו ולהפתעתי קיבלתי אותו. הקידומת, 974, לא הותירה ספק באשר למקום הימצאו – קטאר. הנסיכות הקטנה והעשירה שמעניקה גב כלכלי - ולא רק -| לחמאס. התקשרתי. כבר בראשית השיחה הוא אמר לי שקיבל אישור מיוחד לשוחח עימי כדי להעביר דרכי מסר לציבור הישראלי, דווקא בזמן מלחמה. אחרי ביקורת טלוויזיה קצרה שהשמיע כלפיי וכלפי עמיתיי בערוצים השונים שהעידה על טיבו של הרייטינג שלנו בקטאר, ובקשה שלא אנסה ליצור איתו קשר בעתיד כי מדובר בשיחה חד־פעמית, עבר לסיבה שבעטייה התקשר.

"תשמע, כשאתם הישראלים חושבים כעת על חמאס, אתם חושבים על זכות השיבה, על כך שאנחנו רוצים להחזיר את הפליטים ולקחת את ירושלים. אני יודע שאתם בטוחים שאנחנו מבקשים להשמיד אתכם, לזרוק אתכם לים. זה מסביר משהו לגבי האגרסיביות שלכם. אז לא. נכון לעכשיו הדרישה שלנו לגבי עזה היא לפתוח אותה לעולם. תסירו את המצור שהטלתם עליה מאז שעלינו לשלטון. פתחו את המעברים הימיים והיבשתיים, תנו לנו להקים נמל ושדה תעופה - ותשקוט הארץ עשר שנים." סיום המשפט הדהים אותי. העברית הגבוהה, ההיכרות עם המקורות היהודיים ובעיקר העובדה שמה שמונח כאן על השולחן זו בעצם הצעה לתהדיאה, הפסקת האש בין חמאס לישראל.

כדי להבין את עזה של השנים האחרונות, כדאי לשוב להיגיון שנפרש בפניי בשיחה הזאת. כמעט עשור ומחצה של סגר עברו מאז השתלטה חמאס על הרצועה ביוני 2007, תקופה שבה עזה הפכה להיות מבודדת לגמרי מהעולם ומנותקת אפילו מהגדה. רק שני מעברים לבני אדם מובילים אליה וממנה: מחסום ארז הממוקם בצפון הרצועה ומקשר את עזה לישראל, ומעבר רפיח שבדרום - השער היחיד למצרים. אלה, כמו שני מעברי הסחורות העיקריים, כרם שלום ורפיח - נשלטים על ידי ישראל ומצרים. במשך יותר מעשור הכניסות והיציאות מעזה ואליה נאסרו למעט מקרים הומניטריים דחופים. תושב עזה שביקש לצאת מהרצועה לא יכול היה, וגם כיום, כשמעבר רפיח פתוח לעיתים קרובות, עלותה של יציאה כזאת למצרים דרכו (בהנחה שהיא מתאפשרת), היא מעבר להישג ידם של חלק גדול מן העזתים, שכן מיסי היציאה הינם כ־2000 דולר ואלו הולכים ישירות לקופותיהן של חמאס ומצרים. באותה תקופה ישראל הפסיקה כמעט לגמרי את יצוא הסחורות מעזה לשני השווקים החשובים מבחינת הרצועה (ישראל והגדה). רק לאחרונה היצוא מתחיל להתחדש. רבבות הפועלים העזתים, שבמשך עשרות שנים עבדו בישראל והניעו את גלגלי הכלכלה המקומית במשכורותיהם, מצאו עצמם לפתע יושבים בבית, מנועים מלהיכנס לישראל.

מבחינת ישראל, האחריות על עזה הסתיימה עם ההתנתקות, עזיבת אחרוני החיילים והאזרחים את שטח הרצועה והתייצבות צה"ל על הגבול הבינלאומי. אולם עבור עזה - ישראל היא זו שמחזיקה עדיין בצינור החמצן שלה. רק שבירת המצור, יאמרו לך בעזה, תביא לשקט ארוך טווח. זה היה רלוונטי בשיחת הטלפון עם בכיר החמאס ב־2014, זה רלוונטי עוד יותר כיום.

"אתה נחנק," אמר בן שיחי וחיקה התקף אסטמה דמיוני. "אין לך אוויר ואין לאן לברוח. הכול סוגר עליך. אז אתה נמלט למקום המפלט היחיד שבו ניתן לנשום בעזה." הוא לא צריך היה לפרט למה התכוון. פעם, לפני שנים, ערפאת הפך אותו למטבע לשון כשנהג לומר, "מי שלא מוצא חן בעיניו, ישתה מהים של עזה." באורח פרדוקסלי, הגיהינום שאיחל האב המייסד לאויבי עזה הפך למפלט היחיד עבור הצעירים העזתים, דור שלם שנמלט מפני המציאות החונקת דווקא לשם.

ישבנו בבית קפה באחת מערי הגדה בשלהי הקיץ של 2019. קשה היה שלא לחוש שמרוואן מרגיש זר. הוא בן 32, משכיל, בן לשכבה העליונה של מעמד הביניים העזתי. הערבית שבפיו עשירה, ציורית. עולם המושגים רחב, הרבה מעבר לגדרות 365 הקילומטרים הרבועים הקלסטרופוביים של עזה. הוא הגיע לכאן מעזה רק לפני שלושה חודשים, ניצל את אישור הכניסה החד־פעמי שקיבל מישראל לביקור בגדה והחליט להישאר. בזאת הפך לשב"ח (שוהה בלתי חוקי) בעיר פלסטינית שאינה עירו: מוגבל בתנועותיו, לא יכול לעזוב את עיר המקלט שלו פן ייתפס על ידי צה"ל ויוסגר לעזה, לא יכול לפתוח חשבון בנק, מתקשה למצוא עבודה או להתפתח. אבל, כפי שגיליתי במהלך השיחה עמו – מבחינתו הכול עדיף מאשר החיים תחת שלטון חמאס. כשנכנסנו הפטרתי בשקט שכדאי שנמצא שולחן שקט רחוק מעיניים בולשות. הוא צחק – "שכחת עם מי אתה יושב. אתה באמת מנסה ללמד עזתי הלכות זהירות?!"

בשנת 2018 שיעור האבטלה הכללי בעזה הגיע לשיא של 52%. כשנה מאוחר יותר, בפברואר 2020, פרסמה הוועדה העממית לשבירת המצור כי שיעור צעירי עזה המובטלים טיפס ל־70%. נערים ונערות חסרי תקווה עם הווה עגום וללא כל עתיד. ככל שהתקדמה השיחה עם מרוואן לבשו המספרים הללו צורה מוחשית ועצובה במיוחד. "כמעט כל מי שאני מכיר בגילי יושב בבית. צעירים שסיימו אוניברסיטה ולא מוצאים עבודה." נכון לאמצע 2020, שיעור האקדמאים המובטלים ברצועה הוא 72%. "אתה תמצא אותם בשלושה מקומות: בים, בבית או מתנדבים", הוא מספר. "רבים מן הצעירים מתנדבים בארגונים לא ממשלתיים (NGO) שמוכנים לקבל אותם. מטרתם לשפר את קורות החיים שלהם כחלק מהמלחמה שמתנהלת על כל משרה פנויה. עזה כולה הפכה לקורות חיים," צחק והחווה בידיו כאילו הוא נושא המוני דפים. אחר כך הרצין. "דע לך שאם יפתחו את עזה לגדה – אנחנו נכבוש אותה בקלות. לעזתים יש מוסר עבודה גבוה, הם לא מפחדים מעבודה קשה."

אנחנו שומעים מוזיקה נעימה ורואים מישהו מתנועע לצליליה. זה הזכיר לו משהו. "מעולם לא רקדתי במועדון," הוא אומר. "מעולם לא הייתה לי חברה. אני לא אדם דתי, ואני אוהב לשתות אלכוהול, אבל נחש מה – בעזה אין אלכוהול מאז שחמאס השתלטה עליה. בכלל אין. פה ושם הצלחנו להבריח בקבוקים, בעיקר בזמן המלחמה ב 2014. ביקשנו ממעט הזרים שנכנסו להבריח לנו אלכוהול, בידיעה שבזמן מלחמה אף אחד לא בודק אותם." תושבי הרצועה ידועים בפיקחותם וביוזמה שלהם, היודעת להתאים עצמה לכל סיטואציה. לא הופתעתי כשסיפר לי כי הוא וחבריו נהגו להכין אלכוהול ביתי. "למדנו מהיוטיוב, הבעיה הייתה שתמיד יצא לנו משהו כמו 95% אלכוהול, אחרי לגימה אחת נגמר הערב. ואולי זה דווקא טוב."

"תראה לי את עזה, כאילו אתה מכניס אותי לשם," ביקשתי ממי שרק עתה נמלט ממנה. הוא עזב שלושה חודשים קודם לכן, ואילו אני לפני ארבע־עשרה שנים. מאז הפכה לחור שחור. חומותיה סוגרות עליה מכל הכיוונים. רציתי לחוש אותה באמצעות תושביה בני המזל שהצליחו לעזוב לצד אלו שנמצאים בפנים ושומרים על זהירות כמעט צפון קוריאנית, חוששים לדבר בטלפון, לאקוניים גם במפגשים חטופים פנים אל פנים במחסום ארז, בערי הגדה או בבתי החולים בישראל.

"ספר לי על השגרה שלכם. מה אתם עושים שם כל היום?"

"שורפים את הזמן בעיקר בבית, מול האינטרנט. ונחנקים. ככה נולדות הבעיות הכי קשות. אנשים בגילים האלה במקומות אחרים בעולם כבר מקימים משפחות, ואצלנו הם עדיין יושבים בבית של אבא ואימא. מעגל של תסכול, אבטלה, ומחסור בכסף. ההורים רואים את בניהם יושבים בחוסר מעש בבית. בדרך כלל הם כועסים עליהם ודוחפים אותם לעבוד. זה יוצר מתח וכעס בבית, אנשים חנוקים. והמתח מתפרץ בכל מקום. על המשפחה בבית, על אנשים זרים ברחוב. חלק מהצעירים האלה בסופו של דבר יתפתו ויצטרפו לחמאס או לארגונים האחרים. הם יקבלו שם מעמד ובעיקר תעסוקה ומשכורת. אבל המצב הקשה הזה מוביל גם לכיוונים אחרים. פרודוקטיביים. לשבת, לחשוב ולהגיע למסקנות מעניינות על הפתרון, כפי שאני עשיתי."

"ומה הסיטואציה בכל הכרוך בנשים? איך מכירים? איך נוצרים קשרים?" שאלתי.

"גם זה מורכב," השיב. "אני למשל למדתי בבית־ספר פרטי. כבר מכיתה א' למדנו יחד עם בנות. אבל מרבית הצעירים אצלנו לומדים בנפרד בבתי־הספר הממלכתיים ונפגשים לראשונה עם בני המין השני באוניברסיטה. המפגש הזה הוא קטסטרופה. הגברים מביטים על הנשים כאילו הן חייזרים שנפלו מהשמיים. צעירי העיר עזה הם עוד המקרה הקל. דמיין את הצעירים מהדרום, אלה של חאן יונס או רפיח, שבאים ממנטליות שבטית ושמרנית. הם באמת לא יודעים דבר על נשים. הדבר היחיד שהם חושבים עליו מרגע המפגש באוניברסיטה הוא על סקס. הם מחפיצים נשים, רואים בהן 'סקס משין', חשים תחושת בעלות. וכשתרבות האסלאם ברקע, זה אפילו מחריף."

אם צריך לאפיין את הדור של מרוואן בעזה, אפשר לכנות אותו "דור האלימות". צעירים שהספיקו לחוות שלוש מערכות עם ישראל (בעזה מכנים אותן מלחמות) לצד אלימות פנימית ושלטון עריצות קשה. "חייתי במקום שסובל מאלימות 24 שעות ביממה – פנימית וחיצונית," אומר מרוואן "דמיין רק מה האלימות המבהילה הזאת עושה לנפש רכה של ילד או ילדה."

"איזו מלחמה הייתה הקשה ביותר עבורכם?" שאלתי.

"המלחמה ב־2014. ההרס היה איום ונורא. בכל מקום בתים קרסו והחלונות התנפצו. מאחר שאנחנו העזתים לומדים מהר, שכללנו את דרכי ההתגוננות שלנו. למשל הדבקנו את הווילונות לחלונות על מנת שהזכוכיות לא תעופנה. במקביל השארנו את החלונות פתוחים כדי למזער את הדף הפיצוצים. מצאנו בכל הבית אדמה ודשא שעפו פנימה, אחרי שמטוסי הקרב שלכם הפציצו אותנו. תאר לעצמך את עוצמת ההפצצות. הבעיה הייתה שהמלחמה הזאת נמשכה לנצח. במשך 51 יום לא עזבתי את הבית אלא בזמן הפסקות האש ההומניטריות, ורק כדי לקנות שימורים וסיגריות."

בשל האנגלית השגורה בפיו, משאב די נדיר בעזה, סיפר לי מרוואן כי קיבל כמה הצעות לעבוד כמתרגם עבור עיתונאים זרים שנהרו לעזה במהלך 'צוק איתן', אולם אביו הטיל על כך וטו.

"אמרתי לאבא שלי שהם הציעו לי מאה דולר ליום. הוא לא רצה אפילו לשמוע. הוא אמר לי שאין סיכוי שהוא ירשה לי לצאת מהבית. זה מסוכן מדי. בכל רגע נתון מישהו צריך להיות ער אז עשינו משמרות. אני הייתי ער בלילות בזמן שההורים ישנים, ובבוקר מתחלפים. הרדיו פעל כל הזמן. כשנודע שאמורה להיות הפצצה בקרבת מקום נהגתי להעיר את ההורים בעדינות ולהזהיר אותם, כדי שלא ייבהלו. עם הילדים במשפחה, נוהגים אצלנו לשחק במשחקים שונים כדי להרגיע. אומרים להם למשל שבחוץ יש פסטיבל גדול עם זיקוקי דינור ושזה מקור הרעש. ממציאים סיפורים ואגדות כדי להרגיע אותם ולתווך להם מציאות אלטרנטיבית."

"והם מאמינים?"

"לרוב לא. מי שבגר מעט מבין. כשההורים בפאניקה, כשאבא בוכה, כשכל המשפחה המורחבת מתכנסת כדי להיות ביחד, להתמודד עם הטירוף שבחוץ, קשה שלא להבין. בזמן המלחמה נהגנו לדבר בינינו, החברים, לעדכן ולהתעדכן במוקדי הפיצוצים. אתה הרי יודע, הצבא שלכם מתקשר לפני שמפציצים בניינים ומזהיר. התחלנו לצחוק אחד על השני. מתקשרים לחבר, מעוותים את הקול ואומרים 'שלום, מדבר קפטן פלוני מהצבא הישראלי. אנחנו מזהירים אותך שהבית שלך יופצץ בעוד כמה דקות.' מי שקיבל טלפונים כאלה נמלט לרוב מבוהל החוצה, רק כדי לגלות את החברים שלו יושבים ומתגלגלים מצחוק. זה יצר הרבה פאניקה ודיסאינפורמציה שגרמה לצרות רבות. את הסלולארי הראשון שלי קיבלתי כשהייתי בכיתה ו'. אתה בטח חושב שזה קצת מוקדם או שזה מותרות. זה נכון אולי לגבי מקומות אחרים – לא בעזה. זו הייתה הדרך של ההורים שלי לדעת היכן אני כשיש תקיפות ישראליות. אחרי המלחמה הראשונה (מבצע 'עופרת יצוקה' שהתרחש בשנים 2008-2009), כשהייתי כבר בוגר, קיבלתי כנראה התקף חרדה קשה. השרירים שלי קפאו ממש, אז עשו לי מסאז' במפשעה עם שמן זית ואמירת פסוקי קוראן. זו תרפיה מסורתית מוכרת ומאוד פופולארית אצלנו בעזה לטיפול בבעיות נפשיות ובלחץ. אחרי כל הסלמה מוּלכם העסקים הללו פורחים."

"אתה מספר על ההשפעה של ההפצצות על עזה," הערתי, "אני רוצה להזכיר לך שזו תמונת מראה לדרום ישראל. גם אצלנו גדל דור טראומטי שלם תחת איום רקטות".

"ידעתי שתאמר את זה," חייך. "אז בוא ואפתיע אותך. אני חלק מקבוצה שמוֹנָה יותר ממאה צעירים עזתים שהתגבשה סביב החזון של יצירת חברה אזרחית והנהגה חלופית לעזה. בעקבות כל סבבי ההסלמה מאז 2018, החלטנו לסייע לתושבים הישראלים שנמצאים מעבר לגדר וסופגים רקטות. בחודשים האחרונים שוחחנו דרך הפייסבוק עם ישראלים מדרום ישראל וניסינו לתת להם עצות מן הניסיון שאנחנו צברנו לגבי התמודדות עם טילים. כשנוצר הקשר אמרנו לחבר'ה שלנו – בפגישה הראשונה תקללו. תוציאו הכול. בפגישה השנייה כבר תשאלו את השם של האיש שמולך ובשלישית תנסו להבין מה התחביבים שלו. כי זו הדרך היחידה לשבור את החומות."

הסיפור הזה הפתיע אותי. "היכולת שלא לשנוא בתנאים כאלו איננה מובנת מאליה," אמרתי לו.

"דווקא המלחמה נתנה לי זמן לחשוב," השיב. "נולדתי עם ידיעה שישראל היא האויב הגדול, השטן, זו שרוצה להרוג אותי. בשעות הארוכות שביליתי בבית בזמן המלחמה התעמקתי בתורה שלכם. הבנתי שאתם לא האויבים שלי. גיליתי שאלוהים לא מצווה עליכם להרוג איש. כך מדבר גם דור ההורים שלי, אלה שזוכרים אתכם מחיים משותפים. עד היום רבים מאוד מבני הדור הזה בעזה טוענים שישראל שונה לגמרי מכפי שחמאס מנסה לצייר אותה. מרבית המבוגרים שלנו ממש מתגעגעים אליכם, אל שנות ה־80', אל הימים ששלטתם בעזה. הם מספרים כי תחת השלטון הישראלי היו סדר, כבוד וחוק. הם אומרים שהשלטון היהודי היה טוב יותר מזה הערבי. הטרגדיה היא שהדור שלי לא חווה את ההזדמנות להכיר ישראלים, פרט לפוליטיקאים וגנרלים. אני מאמין שהשינוי האמיתי יבוא מלמטה למעלה, לא מלמעלה למטה. רק כשאנשים רגילים משני הצדדים ייפגשו וייווצר קשר רוחני. כדי להכיר באמת, אנחנו צריכים להיפגש בספורט, באמנות, במוזיקה, בכל שדה אחר חוץ משדה הקרב."

"ואיך בחמאס הגיבו לקשר שלכם עם ישראלים?" שאלתי, מכוון אל הצד השני של משוואת האלימות בעזה, הפעם הפנימית.

"באחד מהמיזמים האזרחיים שעשינו, ערכנו הזמנה בשלוש שפות: ערבית, אנגלית ועברית. בנוסף, ובמקרה – לבשנו חולצות בצבע כחול. זה הזכיר להם את הצבע של דגל ישראל, וזה הספיק מבחינתם כדי לעצור אותי ואת כמה מחבריי ולהשליך אותנו לכלא בעוון נורמליזציה. שמע, חמאס לופתת את עזה 'בחדיד ונאר', כלומר בברזל ובאש. אין שום מפלט, גם לא הרשתות החברתיות. קח לדוגמה את הפייסבוק: מי שיעז לשתף או להביע על הקיר שלו ביקורת כלפי חמאס, יקבל, כמעט מייד, שיחת טלפון. בשיחה הראשונה הם ידברו בשקט, יציגו עצמם כאנשי המודיעין הצבאי ויבקשו ממנו בעדינות למחוק את הפוסט ולחדול מהשמעת ביקורת. אחרי הפוסט השני כבר יזמנו אותו לפגישה מיידית של אזהרה ואיום. בשלב הזה מרבית קולות הביקורת ישתתקו בעצמם. האמיצים שימשיכו לכתוב נגדם ייעצרו ויעונו. אני ראיתי אנשים שיצאו מבתי הכלא שלהם מבועתים, גם פוסט־טראומטיים. אדם ללא בסיס נפשי חזק עלול להישבר. אני מכיר אישית כאלה, שמאז המעצר מסתגרים בבתיהם, נמנעים מכל תקשורת עם העולם החיצון, נבהלים מכל רעש. מול מתי המעט ששרדו את המעצר וממשיכים להשמיע ביקורת נגדם – חמאס כבר עלולים להשתמש בנשק יום הדין: לפגוע בכבודה של אישה קרובה – אם או אחות."

אני נזכר בשיחה אחרת שניהלתי עם עזתי שחווה על בשרו מעצר ועינויים בכלא מַשְתַל הידוע לשמצה. "שיטת הפעולה שלהם היא הפחדה," סיפר לי אז, "הם הובילו אותי לחקירה ושם העמידו אותי על כיסא וכרכו לי חבל מסביב לצוואר כשעיניי מכוסות. החוקר איים שיבעט בכיסא אם לא אתוודה שאני פועל נגד האינטרסים של חמאס."

העדויות האלה כמעט גנריות. במהלך השנים שמעתי אין ספור סיפורים ועדויות ממקור ראשון על שגרת החיים הקשה ברצועה בצל הפחדות, איומים, מעצרים ועינויים תחת שלטון חמאס. כל עדות כזו מפיחה חיים במציאות האורווליאנית של עזה.

"עד כמה מתקיימת בכלל ביקורת פנימית נגד חמאס בעזה?" שאלתי.

"היא מתעצמת מאוד," הוא ענה. "מחסום הפחד הולך ונשחק. אנשים כבר לא מפחדים להיעצר. כשמישהו מוכר נעצר למשל, הרשתות החברתיות גועשות וכולם קוראים לשחרורו." כמו כל גולה המחובר בוורידיו לרשת כדי להישאר מעורה ומעודכן, גם מרוואן החל להראות לי בהתלהבות המוני פוסטים המחזקים את דבריו, מצטט מהם כמעט בעל פה.

לרשתות החברתיות יש כמובן השלכות על רבים מתחומי החיים. אחת מהן היא הגילוי של צעירי עזה, כמו של אחיהם בגדה, שהם לא נמצאים במוקד העניין של אף אחד. "גילינו להפתעתנו שעזה היא לא מרכז העולם," אמר. "הבנו שאנחנו לא מעניינים אף אחד באמת. לעולם יש את הצרות שלו. עכשיו לך תשכנע צעיר קטוע רגל שנפגע על הגדר שהוא איבד אותה עבור ערך נשגב, המולדת למשל. זה כמעט בלתי אפשרי, ואז התסכול מתחיל לפנות פנימה."