יומן ראשון
חייתי חיים מלאי בושה.
אין לי אפילו מושג מהם חיי אדם. נולדתי בכפר קטן באזור טוֹהוֹקוּ, וכבר הייתי גדול למדי בפעם הראשונה שראיתי רכבת. עליתי על הגשר מעל פסי הרכבת וירדתי ממנו, וכלל לא נתתי את דעתי לכך שהוא נועד לאפשר מעבר מעל לפסים. במוחי חשבתי שהוא נועד להיות מעין מקור שעשוע מתוחכם, להעניק לתחנת הרכבת מראה אופנתי כשל פארק שעשועים מארץ אחרת. ולא זו בלבד, אלא שהייתי סבור כך במשך זמן רב מאוד. העלייה והירידה מהגשר היו לי משחק מעודן ומתוחכם, וסברתי שאם זהו אחד מן השירותים שמעניקה הרכבת, זהו שירות מתחשב במיוחד. כשגיליתי מאוחר יותר שהוא אינו אלא אמצעי תועלתני שנועד לאפשר לנוסעים לעבור מעל לפסים, התעורר בי פתאום עניין.
בילדותי ראיתי בספר תמונות ציור של פסי רכבת תחתית, והייתי בטוח שגם אלה לא נולדו רק מתוך צורך, כי אם לשם משחק, מתוך המחשבה שמעניין הרבה יותר לנסוע ברכבת מתחת לאדמה מאשר מעליה.
הייתי ילד חולני ומרותק תכופות למיטתי. בשוכבי במיטה חשבתי כמה משעממים ההדפסים שעיטרו את המזרון שלי, את כיסוי הכרית וכיסוי השמיכה שלי. את העובדה שהם אינם אלא חפצים של יום־יום גיליתי כשהייתי כמעט בן עשרים. חסכנותם של בני האדם דכדכה אותי, ושקעתי במחשבות נוגות.
נוסף על כך, מעולם לא חשתי רעב. לא, אינני מתכוון לכך שגדלתי במשפחה שמעולם לא היה בה מחסור, כוונתי אינה מטופשת עד כדי כך, אני מתכוון לכך שלא הכרתי כלל את התחושה שמעוררת בטן ריקה. אם לומר זאת בצורה קצת משונה, גם אם בטני היתה ריקה, לא שמתי לכך לב. כשחזרתי הביתה מבית הספר היסודי, ואחר כך מחטיבת הביניים, היו המבוגרים מכרכרים סביבי: נו, אתה בטח רעב. אני זוכר איך אני הייתי בגילך, איך הבטן היתה מקרקרת כשחזרתי מבית הספר... רוצה שעועית מתוקה? יש גם עוגה, יש לחם, הם היו אומרים, ואני הייתי מרצה אותם בחנופה הטבועה בי — אני רעב, הייתי לוחש ודוחף לפי בזו אחר זו עשר חתיכות של ממתק שעועית. בשל כך לא היה לי שמץ של מושג מהי תחושת רעב.
אני אוכל הרבה, בכך אין ספק, אבל אינני זוכר שאי־פעם אכלתי משהו מתוך רעב. אני אוכל מאכלים נדירים, כאלה הנחשבים למעדנים. אני אוכל כמעט כל דבר אם הוא מוגש לי במקום אחר, גם אם עליי להכריח את עצמי. ולפיכך, אם לומר את האמת, השעות הקשות ביותר בימי ילדותי היו שעות הארוחה בבית.
בביתי בכפר התיישבו כל בני המשפחה, עשרה במספר, על פי סדר קבוע אל שני שולחנות שעמדו זה מול זה. כיוון שהייתי הצעיר ביותר קיבלתי את הכיסא המרוחק ביותר. חדר האוכל היה אפלולי, ומראה עשרת בני משפחתי המסובים לשולחן בשעת צהריים ואוכלים בשתיקה העביר תמיד צינה בגופי. גדלתי בבית כפרי מסורתי ואכלנו תמיד את אותו האוכל, לא היה טעם לצפות למשהו מיוחד, או למשהו שהוא בבחינת מעדן. לכן הלך חששי משעת הארוחה והתעצם. ישבתי רועד מקור בכיסא המרוחק ביותר בחדר אפלולי, והבאתי אל פי מעט אורז בכל פעם, תוחב אותו בחוסר חמדה. מדוע בני האדם אוכלים שלוש פעמים ביום בפנים חמורות סבר, כמו מעין טקס? שלוש פעמים ביום בשעות קבועות התכנסו בני המשפחה באולם הקדורני הזה, מסיבּים אל שולחן האוכל בסדר קבוע, לועסים את מזונם בחוסר חשק ובעיניים מושפלות, אולי בתפילה לעילוי נשמות המתים שהתפתלו ברחבי הבית, אפילו השערה זו עלתה אז בדעתי.
האזהרה המוכרת ״אם לא תאכל, תמות!״ נשמעה באוזניי כמו איום סרק ועוררה בי אי־נוחות. אבל למרות שעד היום אני רואה בה אמונה טפלה, בכל זאת התגנב אל ליבי ספק והפחיד אותי. אם בני האדם לא יאכלו הם ימותו, ולכן עליהם לעבוד כדי להרוויח את לחמם. הרעיון הזה היה מעורפל וקשה להבנה בשבילי, ולא היה בעולם עוד רעיון שהדהד באיום חריף כל כך באוזניי.
עד היום איני מבין כלל את עניינֵי בני האדם. החשש שלי הוא שמושג האושר שלי שונה בתכלית מזה של בני האדם בעולם, ובגללו אני מתהפך על משכבי בלילות, נאנח, כמעט יוצא מדעתי. האם אני מאושר? משהייתי קטן אמרו לי לעיתים תכופות שאני בר־מזל, אבל אני עצמי הייתי עסוק תמיד במחשבות על גיהינום, ודווקא אלה שראו בי בר־מזל היו בעיניי אנשים נינוחים וחסרי דאגה. כלל לא היה מקום להשוואה בינינו.
היו בתוכי כמה גושים קשים של פורענות, ואפילו הרהרתי לא פעם בכך שלו נשא זולתי על כתפיו אפילו אחד מהם, די היה באחד הזה כדי לקחת את חייו. די והותר.
במילים אחרות, אינני יודע. אין לי מושג מהו טבע סבלו של הזולת, ומהי עוצמתו. סבל מעשִׂי, מצוקות שאפשר לפתור אם יש די אוכל, אבל אולי דווקא בשל כך, הוא העינוי החזק ביותר, נורא כל כך שהוא יכול להעיף באחת את גושי הפורענות שלי, השמיני מבין שבעת מדורי הגיהינום. אבל זה בדיוק מה שאיני מבין, איך זה שאינם מתאבדים או משתגעים? כיצד הם מסוגלים להתפנות לעניינים כמו ויכוחים פוליטיים, כיצד אינם מאבדים תקווה וממשיכים במאבק החיים ללא לאות? האם הם נהיו אנוכיים כל כך עד שהם משוכנעים שהדבר טבעי לגמרי? הרי מעולם לא הטילו ספק בעצמם. אם כך, סבלם אמור להיות קל — בני האדם כולם כאלה, ואני סבור שהם שבעי רצון מכך, אינני יודע… אולי הם ישנים היטב בלילות ולכן הם נמרצים בבקרים. איזה מין חלומות הם חולמים? על מה הם חושבים כשהם הולכים ברחוב? על כסף? לא, לא יכול להיות שרק על זה. נדמה לי ששמעתי פעם את התיאוריה שלפיה בני האדם חיים כדי לאכול, אבל מעולם לא שמעתי שאומרים שבני האדם חיים למען הכסף, ועם זאת, רגע, תלוי במצב… לא, גם זאת אינני יודע... ככל שאני חושב על הדברים כך אני מבין פחות ופחות, והולך ונתקף בחשש ובפחד שרק אני שונה ומשונה. כמעט שאיני מסוגל לשוחח עם זולתי. אינני יודע על מה לדבר, ומה להגיד.
זה היה מצב הדברים שהוליד אצלי את הליצנות.
זה היה ניסיון החיזור האחרון שלי אחרי בני אדם. פחדתי מבני אדם נורא, ועם זאת, לא יכולתי לוותר על חברתם. בעזרת ליצנות הצלחתי להיקשר מעט אל בני האדם. כלפי חוץ היה תלוי תמיד חיוך על שפתיי, אבל זה היה השירות שהענקתי להם בליבי במאמצים רבים, ביזע ובדמעות — נואש, בלתי יציב, קשה מנשוא.
כשהייתי ילד לא יכולתי לתאר לעצמי עד כמה סובלים אפילו בני משפחתי שלי, או על מה הם חושבים. אני עצמי ממש לא יכולתי לשאת את הסבל, ועל כן הלכתי ושיפרתי את יכולותיי כמוקיון. במילים אחרות, מנקודה כלשהי בזמן נהייתי ילד שאיננו מסוגל לומר מילה אחת של אמת.
כשאני מסתכל בתמונות המשפחתיות, כל בני משפחתי עוטים ארשת רצינית ורק אני מעווה את פניי לכדי חיוך. גם זה היה אחד המאפיינים של ליצנותי הילדותית והעצובה.
כשמישהו מקרובי המשפחה שלי גער בי, מעולם לא עניתי בחוצפה. הגערה הרעידה אותי בחוזקה כמו רעם אימתני עד שהרגשתי שאני מאבד את העשתונות. לא זו בלבד שלא עניתי, הייתי בטוח שמה שנאמר לי הוא בוודאי "אמת" של בני אדם, אלא שלי עצמי לא היה הכוח לנהוג על פי האמת הזו. התחלתי לחשוב ביני לביני שאולי אינני יכול לחיות בחברת בני אדם. מסיבה זו לא יכולתי לעמוד על שלי, ולא לסלוח לעצמי. בכל פעם שמישהו גער בי או נזף בי, קיבלתי את המתקפה בדממה כי היה נדמה לי שאינני מבין את העולם כהלכה. בתוכי חשתי חרדה איומה.
אני מניח שאיש אינו אוהב כשמבקרים את מעשיו או כועסים עליו, אבל כשמישהו כועס עליי, פניו נראות בעיני כפני חיה, נוראה יותר מאריה, מתנין, מדרקון, שחושפת מולי את אופייה האמיתי. אני מניח שבדרך כלל היא מסתירה את אופייה האמיתי, אבל לפעמים, כמו פרה הרובצת בשלווה באחו, שלפתע צולפת בזנבה על בטנה ומוחצת תחתיו זבוב, נגלית לעיניי דמותם המטילה אימה של בני אדם כשהם כועסים, ואני רועד מפחד עד שהשיער על עורי סומר. כשאני חושב על כך שאולי אופי אמיתי הוא אחת הדרישות הנחוצות לבני האדם כדי לִחיות, אני מאוכזב מעצמי.
תמיד פחדתי מבני אדם, לא היה לי ביטחון בדבריי או במעשיי כבן אדם. את סבלי וייסוריי הצנעתי בתיבה קטנה בתוך חזי. את המלנכוליה ואת העצבנות הסתרתי במחשכים, עטיתי על עצמי אופטימיות מוחלטת ותמימה, וכך, צעד אחר צעד, הלכתי וליטשתי את דמותי כליצן תימהוני.
אם רק אגרום להם לצחוק, חשבתי, ולא משנה איך, אסתדר. כך, אם אהיה מחוץ לתחום שהם קוראים לו ״חיים״, אולי לא אפריע להם כל כך. הדבר היחיד שעליי להימנע ממנו הוא להיות דוחה בעיניהם. עליי להיות מאומה, רוח, אוויר — אלה המחשבות שעינו אותי והתפרעו בתוכי. לבשתי את כסות הליצן והצחקתי את משפחתי. את אותו שירות של ליצנות נואשת הענקתי אפילו למשרתים ולמשרתות, שהיו מובנים לי פחות ולכן חששתי מהם יותר משחששתי מבני משפחתי.
בקיץ נהגתי ללבוש מתחת ליוקטה סוודר צמר אדום, להתהלך במסדרון ולהצחיק את כל בני הבית. אפילו אחי הבכור, שצוחק רק לעתים רחוקות, פרץ בצחוק כשראה אותי כך: ״לא, יוֹאוֹ־צ׳אן, לא מתאים לך,״ אמר בקול אוהב כאילו נראיתי חינני בעיניו. ברור שאפילו אני אינני תימהוני עד כדי כך שאיני יודע את ההבדל בין חום לקור ומסתובב עם סוודר צמר באמצע הקיץ. לבשתי את גרבוני הצמר של אחותי על שתי זרועותיי וּוידאתי שהם מבצבצים מתחת לשרוולי היוקטה, כדי להיראות כאילו אני לובש סוודר.
לאבי היו עניינים רבים בטוקיו, ולכן היה לו בית בסַקוּרַגִיצ׳וֹ ברובע אוּאֶנוֹ, שם התגורר כמחצית מהחודש. בכל פעם שחזר הביתה הביא מתנות רבות לכל בני המשפחה, אפילו לקרובי משפחה רחוקים. אפשר לומר שזה היה תחביב שלו.
לפני אחת מנסיעותיו של אבי לעיר הגדולה הוא כינס את ילדיו בסלון ושאל כל אחד ואחד מהם בחיוך איזו מתנה היה רוצה שיביא לו בפעם הבאה שישוב הביתה. את התשובות שקיבל רשם בפנקסו. זה היה נדיר שאבי נהג בחביבות כזאת עם ילדיו.
״מה איתך, יוֹזוֹ?״ נשאלתי אך שתקתי.
ברגע ששאלו אותי מה אני רוצה, כבר לא רציתי שום דבר. לא היה לי אכפת. מיד קפצה המחשבה שממילא אין בעולם דבר שיכול לשמח אותי. ובה־בעת, לא יכולתי לסרב להצעה לקבל מתנה ממישהו, גם אם היא לא לטעמי. לא יכולתי להגיד ״לא רוצה״ על מה שרציתי, וגם כשרציתי וביקשתי משהו, זה היה בביישנות, וכמו בגניבה הדבר הותיר טעם מר מאוד בפי, והתפתלתי בפחד לא מוסבר. אפילו לא היה לי הכוח לבחור בין שני דברים. בשנים מאוחרות יותר, זה נחשב לבסוף לאחד מהמאפיינים שהיוו את הסיבה כבדת המשקל ביותר למה שנקרא ״חיי מלאי הבושה״.
נוכח שתיקתי וההססנות העצבנית שלי, העווה אבי את פניו.
״אז שוב ספר? בחנות מקדש באַסַקוּסָה ראיתי שמוכרים תחפושת אריה לילדים, לריקוד האריות של השנה החדשה. מה אתה אומר? אתה לא רוצה אחת כזאת?״
ברגע ששואלים אותי אם אני לא רוצה משהו, המשחק גמור. אני לא יכול לענות אפילו תשובה מתלוצצת. כישלון חרוץ בתפקיד הליצן.
״עזוב, קנה לו ספר,״ אמר אחי הבכור בפנים רציניות.
״בסדר...״ אמר אבי. בפנים נטולות חמדה ובלי לכתוב דבר הוא סגר את הפנקס בחבטה קלה.
איזו טעות, הכעסתי את אבי, נקמתו של אבי היא ללא ספק דבר שעליי לחשוש מפניו. האם באמת אין משהו שאני יכול לעשות כדי להשיב את המצב לקדמותו? הרהרתי באותו לילה, רועד מפחד במיטתי. לבסוף קמתי חרש והלכתי אל הסלון, פתחתי את מגירת השולחן שבה הניח אבי את הפנקס, הוצאתי את הפנקס, עלעלתי בחיפזון וללא סדר בין דפיו, מצאתי את המקום שבו רשם אבי את רשימת ההזמנות למתנות, ליקקתי קלות את העיפרון המוצמד לפנקס, כתבתי ״תחפושת אריה״, וחזרתי לישון. לא רציתי בכלל את התחפושת אריה הזו לריקוד האריות. להפך, ספר היה משמח אותי הרבה יותר. אבל ראיתי שאבי רוצה לקנות לי את האריה, ורק מתוך רצון להשביע את רצונו ולהפיג את מורת רוחו, הוצאתי אל הפועל את הרפתקת ההתגנבות הלילית לסלון.
צעד החירום הזה שלי תוגמל בהצלחה גדולה, כפי שציפיתי. כששב אבי מטוקיו שמעתיו ממקומי בחדר הילדים אומר לאימי בקול גדול:
״כשהייתי בחנות הצעצועים שליד המקדש פתחתי את הפנקס, וראיתי את זה. הנה כאן, כתוב 'תחפושת אריה'. זה לא בכתב ידי. זה מוזר. הרהרתי רגע ואז עלה בדעתי שזה מעשה קונדס של יוֹזוֹ. הילד הזה, כששאלתי אותו מה הוא רוצה, הוא רק גיחך ושתק. אבל אחר כך הוא כל כך השתוקק לתחפושת הזאת, את מבינה? אין מה לעשות, הוא ילד משונה. הוא מעמיד פנים שאינו יודע, אבל הנה, כתוב. אם הוא כל כך רוצה דבר־מה הוא צריך בסך הכול לומר. עמדתי לפני החנות וצחקתי. קִראי ליוֹזוֹ לכאן מהר.״
לעומת זאת, כינסתי פעם את המשרתים והמשרתות בחדר ההסבה הגדול שלנו שרוהט בסגנון מערבי, והוריתי לאחד מהם להכות באופן גחמני ושטותי בקלידי הפסנתר (זה אמנם היה בכפר, אבל בבית שלנו היו די והותר דברים מן הסוג הזה). אחר כך הצטרפתי אליו בשירת איזה שיר שטותי שהמצאתי, רקדתי ריקוד אינדיאני וגלגלתי את כולם מצחוק. אחי השני הבזיק בפלאש וצילם את הריקוד האינדיאני שלי. כשהבטתי אחר כך בתמונה, ראיתי את הבולבול הקטן שלי מציץ מבין קפלי הבד שכרכתי סביב אזור חלצי (שהיה בסך הכול אריג כותנה מודפס). זה מה שגִלגל את בני הבית מצחוק. אולי גם זו הצלחה שעליי לזקוף לזכותי, בלתי צפויה ככל שהיתה.
מדי חודש קניתי יותר מעשרה גיליונות של ירחונים לנוער, ונוסף על אלה הייתי מבקש שיביאו לי גם ספרים שונים מטוקיו, שאותם קראתי בשקיקה ובשתיקה עד שזכיתי לכינויים ״דוקטור״, ״תחכמוני״, ו״פרופסור ידעני״ שהודבקו לי בחיבה חברית ביותר. הייתי מוכשר בסיפור סיפורים מסוגים שונים — סיפורי רוחות רפאים, סיפורי עם שאותם דקלמתי בדרמטיות גדולה, מעשיות קומיות שסיפרתי כמו המְסַפרים המקצועיים, וגם פרפראות מהימים שבהם טוקיו היתה אֵדוֹ. כל אלה שימחו אותם כל כך שלמדתי לומר דברים היתוליים בפנים חתומות ורציניות ולא החמצתי הזדמנות להצחיק את בני הבית.
אבל, אה! בית הספר!
שם, התחלתי לקבל יחס של כבוד. עם זאת, המושג כבוד עצמו הפחיד אותי מאוד. אני מערים על אנשים באופן כמעט מושלם, פרט לאדם אחד, מין כול־יודע וכול־יכול, שרואה דרכי וקורע אותי לגזרים, מבייש אותי כל כך עד שאני יכול למות. זו היתה ההגדרה שלי לְמה שמכוּנה ״לקבל יחס של כבוד״. כשאתה מערים על אנשים, גם אם אתה ״מקבל יחס של כבוד״, מישהו מהם יודע, ובסופו של דבר גם האנשים האחרים ישמעו על כך ממנו. אני חושב על העת שבה ישימו לבם לכך שהונו אותם... איך נראה כעס ואיך נראית נקמתם של בני אדם במקרה כזה. עורי נעשה חידודים־חידודים ושׂערי סומר רק מהעלאת המראה הזה בדמיוני.
אמנם נולדתי בבית עשיר, אבל יותר מכך, הייתי מה שנקרא בפי הבריות ״מוצלח״, ולכן זכיתי ביחס של כבוד בבית הספר. הייתי ילד חולני — מגיל צעיר נעדרתי מבית הספר לעיתים קרובות, לפעמים לחודש או חודשיים, ופעמיים הייתי מרותק למיטה במשך סמסטר שלם. למרות זאת, כשעליתי לריקשה חלש, עדיין מחלים ממחלה, ונסעתי לבית הספר לעשות את מבחן סוף השנה, הייתי ה״מוצלח״ מכל בני כיתתי. גם כשחשתי טוב מבחינה גופנית והלכתי לבית הספר, לא טרחתי ללמוד. במהלך השיעורים ציירתי קומיקס ובהפסקות הצגתי אותו בליווי הסברים בפני חבריי לכיתה והצחקתי אותם. איירתי רק איורים בסגנון היתולי ולא חדלתי גם לאחר שהמורה שלי הזהיר אותי, כי ידעתי שבסתר המורה מצפה בהתרגשות לסיפורים המשעשעים שלי. הנה למשל סיפור אימים — יום אחד, בעת שנסעתי עם אימי ברכבת לטוקיו, השתנתי, איך לא, לתוך המרקקה שעמדה במעבר שבקרון הנוסעים (בעת הנסיעה ההיא לטוקיו כבר ידעתי למה מיועדת המרקקה. עשיתי זאת בכוונה, אבל העמדתי פנים תמימות של ילד). כתבתי את הסיפור הזה בסגנון טרגי והגשתי אותו למורה. הייתי בטוח שהוא יצחק מהסיפור, ולכן עקבתי אחריו חרש בדרכו אל חדר המורים. מיד לאחר שיצא מהכיתה הוא חיפש את החיבור שלי, שלף אותו מבין החיבורים של שאר התלמידים והתחיל לקרוא בו בעת שהלך במסדרון, מצחקק לעצמו. הוא כנראה סיים את קריאתו בדיוק עם כניסתו לחדר המורים — פניו האדימו והוא פרץ בצחוק גדול, ומיד העביר את הדף בין שאר המורים. אני, שצפיתי בכל זה מתרחש, חשתי סיפוק עצום.
קונדס שכמוני.
הצלחתי לגרום להם לראות בי קונדס. הצלחתי להימלט מיחס של כבוד. בכל המקצועות הציון עשר עיטר את התעודה שלי, רק בהתנהגות קיבלתי שבע, לפעמים שש, דבר שגרם אף הוא לצחוק גדול בבית.
אבל האופי האמיתי שלי היה מנוגד לגמרי לקונדס. באותה עת למדתי מן המשרתות והמשרתים שבבית מהו עצב, נאנסתי. עד היום אני סבור שלעשות דבר כזה לילד קטן, הוא הדוחה ביותר מבין הפשעים שבני האדם מסוגלים לבצע, ואכזרי. אבל עמדתי בזה. הרגשתי אפילו שבכך ראיתי את אופיים האמיתי של בני האדם, וצחקתי צחוק רפה. לו דבק בי המנהג לומר אמת, יכולתי אולי להביא ברוגע את פשעם לתשומת ליבם של אבי או אימי, אבל לא הצלחתי להבין לגמרי את הוריי. לא היה לי שמץ של ציפייה מן האמצעי הזה שנקרא להביא דברים לתשומת של אנשים. גם לו התלוננתי באוזני הוריי, לו שטחתי את טענותיי מול המשטרה, מול הממשלה, אני תוהה ביני לביני אם בסופו של דבר לא הייתי מושתק על ידי מישהו שיודע דרכו של עולם אשר יעלה טיעונים משכנעים.
הפסקתי לומר את האמת כשהבנתי את החד־צדדיות שבדבר, את העובדה שאחרי הכול אין טעם להתלונן באוזני אנשים. התאפקתי והחזקתי את הדברים בתוכי, והרגשתי שאין לי אלא להמשיך בליצנות.
יש אולי אנשים שילעגו לי ויגידו, ״מה זאת אומרת אין לך אמון בבני אדם? ממתי נהיית נוצרי?״ אבל חוסר אמון כלפי בני אדם אינו מוביל בהכרח באופן ישיר לדת, כך לפחות אני חושב. הרי בני האדם, כולל אלה שמלגלגים עליי, חיים טוב מאוד בחוסר אמון הדדי, גם בלי לייחס אותו לקיומו של האל.
הנה מעשה שקרה בילדותי — בכיר במפלגה שאליה השתייך אבי הגיע לנאום במחוזותינו. אבי נשא את דברי הפתיחה, ולכן המשרתים לקחו אותי לתיאטרון לשמוע אותו. המקום היה מלא מפה לפה, ואנשים שהיו מיודדים עם אבי מחאו כפיים בהתלהבות. בתום האסֵפה הקהל התפזר אל תוך הלילה בקבוצות של שניים ושלושה, שהשמיצו בדרך המושלגת הביתה את האסֵפה ואת הנאומים ששמעו. בתוכם שמעתי גם אנשים המיודדים במיוחד עם אבי אומרים בטון כמעט כעוס שדברי הפתיחה שנשא אבי לא היו מוצלחים ושנאומו של אורח הכבוד היה בלתי ברור וחסר רצף הגיוני. אותם אנשים עצרו אחר כך בביתנו, נכנסו לסלון בפנים קורנות משמחה אמיתית ואמרו לאבי שהאסֵפה היתה הצלחה כבירה. אפילו את המשרתים אימי שאלה איך היתה האסֵפה, והם ענו פשוט שהיה מעניין מאוד, כאילו לא התלוננו בעצמם בדרך הביתה, והסכימו שאין בעולם דבר משמים כאסֵפת נואמים.
אבל זו רק דוגמה פעוטה. חייהם של בני האדם מלאים בדוגמאות לחוסר כנות גלוי, צעקני אפילו, של אנשים המתעתעים זה בזה בלי שצד מן הצדדים נפגע באופן מפליא, ואינם מבחינים בכך שהם מוליכים זה את זה שולל. אבל לי אין עניין בהולכת שולל. אני ממילא מתעתע באנשים מבוקר עד ערב במעשי הליצנות שלי. אין לי עניין במוסריות אשר מתוארת בספרי לימוד כ״יושר״. קשה לי להבין אדם שחי את חייו, או שסבור שהוא מסוגל לחיות את חייו, בהולכת אחרים שולל באופן גלוי ואפילו צעקני. לא לימדו אותי את עקרון הבסיס הזה. לו ידעתי אותו, ייתכן שלא הייתי פוחד מבני אדם כל כך, או מנסה לרַצותם באופן נואש כל כך. אולי הייתי יכול להתמודד עם חיי אדם, ולא חווה גיהינום בלילות. במילים אחרות, ייתכן שלא התלוננתי באוזני איש אפילו על פשעם הנתעב של המשרתים לא בגלל חוסר אמון בבני אדם, וכמובן לא בשל אמונה נוצרית, אלא בגלל שבני האדם סביבי סגרו בפני בחוזקה את קליפת האמון. אפילו הוריי נהגו בפני לעיתים באופן שהתקשיתי להבין.
נדמה לי שאת בדידותי זו, שלא גיליתי באוזנֵי איש, יכלו נשים רבות להריח באופן אינסטינקטיבי, והיא היתה אחד הגורמים לכך שנוצלתי בדרכים כה רבות בשנים שעתידות לבוא.
במילים אחרות, נשים ראו בי גבר שיכול לשמור את סוד האהבה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.