פסיכואנליזה בארץ ישראל 1918-1948

הקדמה מאת אליזבת רודינסקו

מקורו של ספר זה בתזה שהוגשה ב-2006 באוניברסיטת פריז 7. התזה המקורית עסקה בטווח זמן רחב יותר, וכללה מחקר על יחסיו של פרויד עם הציונות והצגה של מצב הפסיכואנליזה בגרמניה בין השנים 1933-1945, לרבות תיאור חילוקי הדעות בין מקס אייטינגון לבין ארנסט ג'ונס בנוגע לאפשרות להציל את הפסיכואנליזה תחת השלטון הנאצי ולשיתוף הפעולה של כמה פרוידיאנים ברלינאים עם משטרו של היטלר.

בעצה אחת עם המחבר, בחר המוציא לאור של המהדורה הצרפתית לשמור מהתזה המקורית רק מה שנוגע להתבססותה של הפסיכואנליזה בארץ ישראל המנדטורית, עד הקמתה של מדינת ישראל, יחד עם גיחות ספציפיות למקורות הרפואה והפסיכיאטריה באימפריה העות'מאנית, לעליות הראשונות לארץ ישראל עד 1918 ולהתפתחות התנועה הפסיכואנליטית הישראלית לאחר 1950.

הכרתי את גידו ליברמן ב-1997. הוא עבר אז תקופה קשה לאחר שהשתתף במיזם שלא עלה יפה להקים בית ספר ללימודי דוקטורט בירושלים בחסותה של אוניברסיטת פריז 7, בראשותו של בני לוי ובתמיכתם של כמה אנשי רוח צרפתים בולטים, ביניהם ז'אן-קלוד מילנר, אלן פינקלקראוט וברנאר-אנרי לוי. גידו רצה אחר כך להתחיל מחקר על יצירתו של ז'אק לאקאן – בעזרתו של ידידנו המשותף ז'אן סְפירְקוֹ. יעצתי לו באותה עת לפנות למחקר על תולדות הפסיכואנליזה בישראל, מאחר שאיש לא עסק מעולם בנושא זה, מה גם שבתנאים אלה יכולתי לא רק להנחות את התזה שלו אלא גם להפנות אותו להיסטוריון מצוין שערך את מחקריו בירושלים והיה בכוחו לסייע לו: דומיניק בוּרֶל. עד מהרה נוכחתי לדעת שגידו מגלה עניין נלהב בתולדות הפסיכואנליזה, ומאחר שידע כמה שפות – גרמנית, צרפתית, ספרדית, אנגלית ועברית – הוא היה המועמד הטוב ביותר לצלילה ממקור ראשון בחומרים ארכיוניים שמעולם לא פורסמו, ובמיוחד כתביו של מקס אייטינגון, המייסד השני, עם משה וולף, של החברה הפסיכואנליטית הארצישראלית, ב-1934.

גידו ליברמן בדק במשך שנים את כל המקומות שבהם נשמרו חומרים שיכלו להועיל למחקר שלו – תחילה בישראל ולאחר מכן בגרמניה, בארצות הברית, באנגליה ובשווייץ, ופגש עדים רבים שסיפקו לו ידיעות חדשות. ב-2000, נסעתי לראשונה לישראל, פגשתי שם פסיכואנליטיקאים מכל גוני הקשת המקצועית, ונוכחתי עד כמה, כמו פסיכואנליטיקאים בכל מקום אחר, אין הם יודעים הרבה על תולדות תנועתם. גרוע מכך, התברר לי שפועלו של פרויד לא עניין כלל את הקליניקאים הישראלים, שעבודותיהם נסמכו בעיקר על הספרות הפסיכואנליטית האנגלופונית או הפרנקופונית. הם דיברו ברצון על פֶּדוֹפסיכיאטריה, על מלאני קליין, על לאקאן, על ויניקוֹט או על מוֹד מאנוֹני ושוחחו בעיקר על מדעי המוח ועל פסיכו-פרמקולוגיה, אך רק מעט מאוד על פרויד ועל יהודיותו, על הקשר שלו לציונות, על וינה, ולא ידעו כמעט שום דבר על ההרפתקה של האבות המייסדים, על התקופה הנאצית, ועל הרס הפסיכואנליזה באירופה.

למעשה, כפי שהסבירו זאת היטב אדוארד סעיד מצד אחד ויוסף חיים ירושלמי מצד אחר, מדינת ישראל הדחיקה מתוך תולדותיה את יצירתו ואת שפתו של פרויד, אף על פי שהאוניברסיטה העברית, כדי לכפר על המחיקה, הקימה לבסוף, ב-1977, קתדרה על שם זיגמונד פרויד, שנחנכה בידי בתו אנה בנסיבות דרמטיות: הבת תבעה להגדיר את הפסיכואנליזה כ"מדע יהודי" ועוררה מחאה רבתי. אמנם רבים מן הקליניקאים שפגשתי ביטאו את שמו של פרויד, אך רק כהתייחסות אקדמית, שלא היה לה כבר דבר מן המשותף עם היסטוריה של המקורות. משום כך המרצתי את גידו לפרסם במהירות את גילוייו הארכיוניים, מה גם שמחקרים אחרים כבר היו בעיצומם: תזה של אלכס ליבַּן, המצוטטת בספר הנוכחי, ומחקר של ערן רולניק שעסק באותו נושא.

גידו ליברמן נולד ב-1961 ומבחינות מסוימות, הוא היורש של ההיסטוריה שאהב כל כך והיטיב כל כך להמציא מחדש. אביו ברח ב-1938 מגרמניה, הורי אמו היגרו לארגנטינה מאודסה, אז בברית המועצות, היום באוקראינה. הוא החל להתעניין בשלב מוקדם מאוד בפסיכואנליזה במדינה שבה העריצו את פרויד. כך ידע, בגיל צעיר מאוד, את חוויית הטיפול הראשונה שלו עם לואיס קַנְציפֶּר. באותה תקופה הוא התכונן לקריירה של ספורטאי ברמה גבוהה, אך חלם גם להיות רופא ועד מהרה היה לפסיכואנליטיקאי, בתקופה שבה שלטה בארגנטינה הדיקטטורה הרצחנית של הגנרל וִידֶלָה, אשר בגללה יצא לגָלוּת. כשם שהוריו ברחו מאירופה כדי להימלט מן "הדֶּבֶר החום", כך הוא עזב את בואנוס איירס ב-1979 ועלה לישראל, בהיותו משוכנע שיש קשר בין תולדות הציונות ותולדות הפרוידיזם. אלה היו בשבילו שנים מאושרות. לאחר שלמד עברית בְּקיבוץ, המשיך את לימודיו במכללה למורים על שם דוד ילין בירושלים, והעמיק שם את ידיעותיו בשפה ובספרות העברית ובהיסטוריה היהודית אצל מורה יוצא דופן: שלמה דינור.

דינור, יהודי פולני, ציוני וחילוני, עלה לארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם ובשנת 2000 הייתה לי הזכות, הודות לגידו, לערוך אתו טיול ארוך בירושלים ולגלות את פניה של העיר. הוא הכיר כל מקום, כל בניין, כל פיסת קרקע, כל שם, כל סמטה, כל קטע של קיר, כל תושב יהודי או ערבי. מילותיו הקימו לתחייה את עולמה הנכחד של אירופה הישָנה שהייתה עדה לצעדיהם הראשונים של פרויד ושל תלמידיו. והוא סיפר לי כיצד, כחייל בצבא הבריטי הנושא מגן דוד על מדיו, השתתף ב-1945 בשחרורו של מחנה השמדה, לתדהמתם של אלה ששרדו את התופת – גם הם נשאו כוכב על בגדיהם, הטלאי הצהוב סמל הזוועה – וקיבלו את פניו כקבל פני אח.

וכאן, כעבור חמישים וחמש שנה, בתוך עם שהוא מזהה כעמו ויודע שהוא מחובר אליו בעבותות של זיכרון נצחי, הוא היה מוטרד מעתידה של ארץ ישראל שהפכה למולדתו היחידה. התרגשות, ערגה, תקווה, הומור: מעולם לא פגשתי אדם המסוגל כמוהו להעביר תוך שעות ספורות, ובצלילות דעת אינסופית, את הסובייקטיביות הטרגית של יהודי אירופה. הוא דיבר בצרפתית נפלאה וניחן בקול ערב שידע לשמר גם את קינת האבל האופיינית ליידיש וגם את ההדר האריסטוקרטי הייחודי כל כך לשפה הפולנית.

גידו ליברמן היה נחוש בדעתו להכשיר את עצמו כפסיכואנליטיקאי. הוא נסע לאירופה, ובסופו של דבר הגשים את חלומו בפריז, שאליה נמלטו ארגנטינאים רבים: הוא נרשם ב-1981 בחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת פריז 8, במסלול לפסיכו-פדגוגיה, ואחר כך עבר לאוניברסיטת רֶן 2. דרך לימודיו ובמסגרת השתלמויות בפסיכיאטריה, הוא התוודע לפועלו של לאקאן, בימים שעבר אנליזה אצל לאופולד בְּלֶגֶר, בנו של הפסיכואנליטיקאי הארגנטיני הגדול חוזה בלגר, שהיגר בשעתו לצרפת. עם נפילת הדיקטטורה, הוא חזר לכמה חודשים לארגנטינה וב-1992 החליט להשתקע בישראל כפסיכולוג ופסיכואנליטיקאי. בינתיים התחתן ולמד בפריז בסמינרים של פטריק גיוּמַאר. בשנים הבאות ארגן מספר כנסים עם פסיכואנליטיקאים לאקאניאניים צרפתיים ונעשה חבר בחברה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית (SPF). אלה הימים שבהם החל במחקר שהוליד תחילה תזה ואחר כך את הספר הנוכחי: חמש-עשרה שנות עבודה.

הספר הנוכחי מתמקד אפוא בהיסטוריה הפנימית של הפסיכואנליזה בארץ ישראל המנדטורית ובפסיכואנליזה של החלוצים שהגיעו מאירופה, הרבה יותר מאשר בניתוחו של ההקשר הבינלאומי האופייני לתנועה הפסיכואנליטית. ליברמן יוצא מיִיסודה של רפואה רציונלית באמצע המאה התשע-עשרה ומראה שאחד המאפיינים של תולדות הפסיכואנליזה בארץ ישראל נובע מהיריבות החוזרת ונשנית והמבנית כמעט בין הדתיים המקומיים, המתפרנסים מכספי "החלוקה" ודבקים באורח החיים החרדי המיוסד על ההלכה ובין היהודים החילונים חסידי ההשכלה, שהגיעו מאירופה או מארצות הברית. והוא מתאר את האותות המוקדמים שהתגלו בגורלו הקשה של הרופא הגדול שמעון פרנקל, יהודי פולני שהגיע לארץ ישראל באמצע המאה התשע-עשרה וכל ימי חייו, האשימו אותו שהוא מזלזל בדת היהודית – כשם שיאשימו בכך, כעבור מאה שנה, את חלוצי הפרוידיזם. הוא מספר גם כיצד נולדה הפסיכיאטריה ב-1894, עם הקמת "עזרת נשים" כבית מחסה ליהודים וללא יהודים.

למחרת הצהרת בלפור, חיים וייצמן, נציג ההסתדרות הציונית העולמית ומעריץ מושבע של פרויד, הטיל על מונטגיו דוד אידֶר לסייע לעליית פסיכיאטרים לארץ ישראל. אידֶר, פסיכואנליטיקאי יהודי אנגלי ממוצא ליטאי, רופא שטיפל בעניים ופעיל סוציאליסטי וציוני, סייע לעלייתם של כל מי שיבנו את התנועה הפסיכואנליטית במדינה היהודית העתידית. תודות לו נבחר פרויד למועצת המנהלים של האוניברסיטה העברית.

בתקופה זו, עם בואה של הנרייטה סולד מבולטימור, התפתח בארץ ישראל טיפול מסודר בילדים יתומים ובילדים נזקקים אחרים. האחים פייגנבאום – אריה ודוֹרְיַאן – שהגיעו מגליציה והיו משוכנעים שיש בכוחו של הפרוידיזם לקדם צורת שחרור חדשה של הסובייקטיביות האנושית, הקפידו להכניס שיטות חינוכיות מודרניות למסגרת ההכשרה של הפדגוגים. אך גם כאן הם נתקלו בהתנגדות הדתית, ודוריאן הואשם בקנוניות ובשיתוף פעולה עם הבולשביזם. כל הסימנים לימדו על כך שמרגע שדובר בפרוידיזם, נבצר מהחרדים, שהיו אטומים לכל חידוש, שלא לחזור בעצמם על האשמות שהלמו את הפרוטוקולים של זקני ציון. היו גם כאלה שטענו כי הציונים הפרוידיאניים "מחללים את המקומות הקדושים".

הקורא ימצא בין דפי הספר כמה דיוקנים יפים מאוד של החלוצים הללו: גרטֶה אוֹבֶּרְניק, שנולדה בבְּרֶנוֹ, ידידה של קפקא, שעברה אנליזה אצל אנה פרויד בווינה ושקעה בשיגעון; זיגפריד צדוק ון וְּריסְלנד, מלומד בשפה העברית עולה מהולנד, ציוני מלנכולי שהתאבד ב-1939.

כך התגבשה, בלא תיווכו של מורה דרך, אליטה של פעילים שביקשו לפעול לא רק למען הקמת בית לאומי יהודי אלא גם למען שחרורם של ערביי ארץ ישראל. הם היו חדורים באידאל אוניברסליסטי ודמו להפליא לתלמידיו הראשונים של פרויד, אשר התקבצו בראשית המאה העשרים במטרה לייסד אסכולה אפלטונית – רפובליקה של הנבחרים – שתביא לעולם המערבי הכרה עצמית המבוססת על חקר הלא-מודע.

ב-1934 הצטרף אליהם מי שעתיד למלא את התפקיד הבולט ביותר בבניית התנועה: מקס אַייטינְגוֹן. הוא נולד ב-1881 במוהילב והיה בנו של סוחר פרוות עשיר. לאחר שלמד פסיכיאטריה בציריך, נסע לווינה ב-1907 ופגש שם את פרויד, שהפך לאנליטיקאי שלו במהלכם של טיולי ערב. בפברואר 1921, לאחר קריסת האימפריות של מרכז אירופה, הוא הגשים בברלין, מתוך אהבה לפסיכואנליזה, את מפעל חייו: המכון הפסיכואנליטיקאי הברלינאי, מכון ההכשרה הראשון שישמש מודל לכל המכונים האחרים שהוקמו לאחר מכן ברחבי העולם והשתלבו ב-1910 בהתאחדות הפסיכואנליטית הבינלאומית. דרך הניסיון הזה, אייטינגון קבע את הכללים של מסלול התקף עד היום: אנליזה דידקטית, הדרכה אנליטית, הוראה תיאורטית וכן הלאה. לאות תודה, פרויד העניק לו את טבעת הזהב השמורה לבכירי תלמידיו. עם השנים, העמיד אייטינגון את עושרו לרשות המכון שלו וגם פיתח, במסגרת מרפאה רב-תכליתית, טיפולים ללא תשלום עבור חסרי האמצעים – ובתשלום עבור מטופלים אחרים. ב-1930 הוא הפך לבדו, בניסוח של ג'ונס, ל"לבהּ של כל התנועה הפסיכואנליטית הבינלאומית". מלבד הפסיכואנליזה, היו לאייטינגון (שהיה סוציאליסט ואתאיסט אך דאג למורשת היהודית) שתי תשוקות נוספות: המטרה הציונית ואשתו, מירה, שחקנית תאטרון בעלת אופי שברירי. מאחר שחלק על מדיניותו של ג'ונס, עזב את גרמניה כדי להשתקע בירושלים. שם פגש את הסופר ארנולד צוויג והעמיד את היסודות של תנועה פסיכואנליטית ישראלית עתידית. סייע לו במלאכה זו משה וולף, קליניקאי מצוין שבא מאודסה.

ליברמן מתאר בקפדנות רבה את אישיותו של אייטינגון, שסבל כל חייו מהשמצות. ארבעים שנה לאחר מותו, טען פקיד לשעבר של סוכנת הביון האמריקאית שאייטינגון היה סוכן סובייטי והיה מעורב ברצח טרוצקי, רצח שהוזמן על ידי קולונל של הק.ג.ב בשם נחום לאוניד אייטינגון, שהיה כביכול אחיו. הספר הנוכחי מפריך לחלוטין את התזה הזו, שאלכסנדר אֶטְקינד, היסטוריון רוסי שלא ערך כל מחקר ארכיוני, חזר עליה ב-1993.

הדבר המפתיע ביותר, מלבד ההתנגדות של החרדים לפסיכואנליזה, שהייתה סוף סוף משנה חילונית, היה דחיית פועלו של פרויד על ידי שני המלומדים הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית החדשה, מרטין בובר וגרשם שלום. הראשון, שהציע להקים קתדרה לפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטה העברית, רצה להעמיד בראש הקתדרה לא תלמיד של פרויד אלא את קורט לוין. השני העדיף על פרויד את קרל גוסטב יוּנְג, שנחשב בעיניו לרציני יותר והתגלה כ"ציוני" יותר ככל שגדלה האנטישמיות שלו. יונג, שעד 1936 העריץ את האידאולוגיה הנאצית,לא סבל את יהודי גרמניה (שנתפסו בעיניו כאינטלקטואלים מדי ומנותקים מ"שורשים"), וייחל לגירושם מגרמניה לארץ ישראל. זו הייתה הדרך היחידה, לדעתו, לתת להם סיכוי להשתקם על ידי כך שתהיה להם סוף סוף טריטוריה משלהם.

אכן, פרויד מעולם לא היה ציוני, אף על פי שקיווה בלהט שילמדו את משנתו בירושלים ובהזדמנויות רבות, הביע את תמיכתו בתהליך ההתיישבות בארץ ישראל, הגם שהרעיון להקים מדינה עבור היהודים נראה לו מסוכן. מבלי שהתכחש מעולם ליהדותו, הוא לא היה שותף בשום פנים לרעיונותיו של בן-זמנו הווינאי תאודור הרצל ולא סבר שהשיבה לארץ ישראל תוכל לפתור את בעיית האנטישמיות האירופית. כיהודי אוניברסלי, הוא ביקש לחקור את טריטוריית הלא-מודע; כיהודי שוחר דעת, במובן של היהודיות ולא של היהדות, הוא ראה בעצמו יורש של שפינוזה ושל המסורת התרבותית הגרמנית. זו הסיבה שהיהודים הדתיים בארץ ישראל ראו בו לסירוגין אפיקורוס ופרוסי, מנותק מכל מסורת יהודית ונטול כל אמפתיה לחלום הגדול של שיבת ציון. יתר על כן, יהודי ארץ ישראל הסתייגו מיצירתו גם לאחר השואה, כפי שנוכחתי לדעת בביקורי הראשון בירושלים ובתל אביב.

זו הסיבה לכך שספרו הגדול של פרויד, משה האיש ואמונת הייחוד התקבל בארץ ישראל בשנאה עצומה. אמנם הספר שימש גם דגל לאנשי רוח רבים שהתנגדו לתפיסות חשוכות (מה שמלמד, דרך אגב, שהתנגדות למשנה מסוימת יכולה להיות תסמין של התקדמותה הפעילה), אך עם זאת, האשימו את פרויד בכך שהוא יהודי רע, ליברלי, מתבולל, רציונליסט, ושטני. היו גם מי שטענו שהוא פשוט אנטישמי משום שהעז להעלות את ההשערה שמשה היה מצרי ונרצח כביכול על ידי בני עמו שלו. אהרן קמינקא, שדחה את הטענה שרשויות האוניברסיטה של וינה דחו את משנתו של פרויד הצעיר, הרחיק לכת וטען שפרויד בעצמו אשם בכך:

[פרויד] לא חש ולא הכיר כי המדע שלו הוא אשר היה לשיקוץ ותועבה לאנשי הרוח, וכי גם אוניברסיטה עברית המכבדת את עצמה ואת הכוח הרוחני הכביר אשר יצר כל רם ונשגב בתרבות היהודית, לא הייתה מקבלת לפרופסור איש המבטל מלכתחילה את כל ההשפעה החיובית והיוצרת של רוח האדם ומכחש בכל יסוד האמונה וניצוץ אלוהי שבאדם.

תודה לגידו ליברמן על ששחזר את ההיסטוריה הבלתי מוכרת הזאת, המלמדת כי פרויד, למרות התעוזה של תלמידיו הציונים ושל לא מעט אנשי רוח שמאליים שראו בו בכל זאת "גיבור של העם היהודי", התקבל בעוינות במקום שיכולנו לצפות שהוא עצמו ופועלו יתקבלו בזרועות פתוחות.