פעמונים של מאי

הלב שלי מחסיר פעימה כשליזה מתקשרת.

כשאני עונה היא ממהרת להרגיע אותי בקולה הרך, המחויך, ש"הכול בסדר". פשוט, אמא went crazy again.

הן חזרו מטיול בחוץ. ליזה ניסתה לשכנע אותה שחוץ משתיהן, אין איש בבית. אמא לא השתכנעה. המוח הדמנטי שלה מייצר סרטים מוזרים, והיא בטוחה שכל מה שמוקרן בראשה ממשי לגמרי.

אני שומעת את ליזה מנסה שוב ושוב, באנגלית ובעברית הרצוצות שבפיה, לשכנע את אמא שאין איש מלבדן בבית. לבסוף היא מבקשת ממני שאדבר איתה.

האָשָׁם לא בשפה. גם אני לא מצליחה להבהיר לה שמה שהיא רואה שאוב מדמיונה.

כשאני מציעה לבסוף שתיתן לי לדבר עם אחד האנשים שנמצאים בביתה, היא אומרת לי בלחש: "לא כל כך נעים לי, הם יחשבו שאני רוצה לגרש אותם."

"אבל זה מה שאת רוצה, לא? שהם יסתלקו..."

"כן, אבל לא נעים לי שהם ידעו."

"אז מה נעשה, אמא?"

שתיקה. אני שומעת את הנשימות שלה.

לבסוף היא אומרת, "את צריכה לבוא לפה."

אני לא יכולה לבוא ברגע זה, ועכשיו כבר אין לי ברירה, אלא להשתמש בנשק האחרון.

"את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?" אני אומרת לה.

"כן."

"ושתמיד אני אומרת לך את האמת, נכון?"

שתיקה מעבר לקו.

"אמא?"

"לא יודעת."

"פעם שיקרתי לך?"

"לא... אולי."

"אבל את יודעת שאני רוצה רק שיהיה לך טוב, נכון?"

"כן."

"אז את חייבת עכשיו להאמין לי שאין אף אחד בבית שלך חוץ ממך ומליזה. הרי אם מישהו זר היה מסתובב בבית, ליזה היתה מודיעה לי והייתי באה ומגרשת אותו מיד. גם אני לא רוצה שזרים יסתובבו בבית שלך."

יש שתיקה מעבר לקו. היא מתחילה לומר משהו ומפסיקה, מתנשמת, מחפשת את המילים, את הטון הנכון שיזעיק אותי. לבסוף היא פולטת בחצי לחישה ניחרת, "את לא מבינה. בואי לפה. הם רוצים לקחת לי את הבית."

לפחות הפעם היא לא קושרת את ליזה למזימה. לפעמים ליזה היא זו שמכניסה אותם הביתה. ליזה היא זו שיוזמת את ההשתלטות על הבית שלה.

"אני לא יכולה לבוא עכשיו, אמא. אני אבוא אחר הצהריים. אני מבטיחה לך שאין לך מה לדאוג."

שתיקה, ולבסוף אנחה, "טוב, יהיה בסדר. אל תדאגי." אני נושמת לרווחה, אבל אז היא מוסיפה, "אני לא רוצה להטריח אותך עכשיו." ושוב הכדור בידי. אולי הייתי צריכה לומר פעם, לפני הדנמציה, "זאת באמת טרחה לבוא עכשיו," כדי להשתיק אחת ולתמיד את האמירות הצדקניות האלה. מאוחר מדי. אני רוצה להמשיך בעיסוקי, אבל בדל אשמה יושב לי בראש כמו שקית רטובה של תמצית תה.

אני יושבת אל שולחן הכתיבה. האותיות מופיעות על המסך בזו אחר זו. "אמא שולחת את ידה..."

אני שולחת את ידי אל הטלפון. מתקשרת אל ליזה. כשליזה מרימה את השפופרת אני מספיקה לשמוע את קולה של אמא ברקע, עדיין חרד.

"ליזה, תני לאמא חצי כדור. את יודעת the tranquilizer שהרופא רשם לה."

"לא, לא צריך," ליזה אומרת, "תכף אמא בסדר."

היא לא אוהבת כדורים, ליזה. חליטת תה וסמרטוט טבול במשהו עושים את העבודה. ככה היא גם הרגיעה את אמא שלה בפיליפינים.

"אמא שלך תשעים וחמש," היא אומרת לי בנימת תוכחה. "מותר להיות crazy. זה עובר תכף."

כעבור חצי שעה. "אמא is בסדר," היא אומרת לי בטלפון.

ליזה, בחוכמה פיליפינית עתיקה, יודעת כיצד להחזיר למקומם סיבי מוח תועים.

רוב שעות היום אמא שוכבת במיטה. לפעמים היא מועברת לכיסא גלגלים לצורך אכילה, צרכים ומקלחת. המעבר מהמיטה לכיסא הגלגלים הוא מבצע מורכב שדורש כוח ואסטרטגיה.

"אמא, בואי תורידי את הרגליים לרצפה. נעביר אותך לכיסא," אני אומרת לה.

"אתם לא צריכים להעביר אותי. אני תכף קמה."

"את לא יכולה לקום לבד."

"למה?" היא שואלת, "בטח שאני יכולה. תכף תראי..."

את לא יכולה, אני רוצה להגיד לה, כבר הרבה זמן שאת לא יכולה. את בת תשעים וחמש. תכירי בזה. הרגליים כבר בקושי נושאות אותך. הראש לא עובד.

אני כמובן לא יכולה לומר לה את הדברים האלה. בראש שלה היא עדיין אישה צעירה שרוצה ויכולה לעשות הכול.

אז אנחנו משתפות איתה פעולה, ליזה ואני. עומדות בצד. מחכות. היא מורידה את רגליה אט אט לרצפה, גוחנת קדימה אל כיסא הגלגלים ומניחה את שתי כפות ידיה על המשענות לתמיכה. היא לוחצת על המשענות, וגופה מסרב לה.

"אני לא מבינה מה קרה לי." ידיה מרפות מהמשענות והיא מביטה בי בתימהון מהול בתחינה.

"שום דבר מיוחד לא קרה לך. את פשוט נפלת, וקשה לך כרגע," אני אומרת, "אבל זה יסתדר."

ליזה כבר נעמדת מעליה ואמא מושיטה את ידיה בהכנעה קדימה וכורכת אותן סביב צווארה. ליזה מקימה אותה. "עכשיו ללכת קצת, אמא," היא מבקשת, "פיזיותרפיה אחמד אמר. לזוז רגליים." אנחנו מחזיקות בזרועותיה משני צידי גופה וצועדות יחד לאורך הסלון ובחזרה. סיבוב אחד ואמא מתעייפת.

"בואי מָמִיטה, עכשיו יושבת," אומרת ליזה. בזמן האחרון היא קוראת לאמא מַמיטָה. אין לי מושג מאיפה זה בא. אולי זה כינוי חיבה לאמא. משהו כמו אמא'לה בשפת הפיליפינים. אמא צוחקת כשליזה קוראת לה ככה, מלטפת את לחייה.

ליזה מושיבה אותה בכיסא הגלגלים.

"טוב, עכשיו נלך הביתה," אמא אומרת.

"לאן הביתה? זה הבית שלך, אמא," אני אומרת.

"לא. זה לא הבית שלי," היא מתרעמת. "אל תנסי כל פעם לשכנע אותי."

"אמא," אני מלטפת את ראשה, "את גרה פה המון שנים."

"אולי. אבל יש לי עוד בית."

"אין לך, אמא. זה הבית היחיד שלך."

אמא מסתכלת עלי בפקפוק. זה מבט שמלווה בשמינית חיוך. את חושבת שאני מטומטמת? אומר החיוך, אני יודעת שאתם מסתירים ממני משהו. זה לא הבית שלי. אני בטוחה, רק קשה לי להסביר לכם. אין לי כוח. על מה דיברנו עכשיו?

סיפור הבית חוזר על עצמו כמעט מדי יום. פעם הוא שלה מאוד, ופעם הוא מקום שהיא כלואה בו. "היא לא נותנת לי לצאת מפה," היא מתלוננת על ליזה. "כל היום מחזיקה אותי במקום הזה."

אני תוהה על פשר תחושת הזרות שפוקדת אותה מדי פעם כלפי הבית שהיא מתגוררת בו כל כך הרבה שנים. לפעמים אני שואלת אותה על הבית האחר שהיא משתוקקת ללכת אליו. היא לא יודעת לענות לי. אין לה מילים לבית האחר. האם הבית האחר הוא החיים שהיו לה לפני הדמנציה? זיכרון של איזו הוויה פנימית שהיא הודרה ממנה? האם היא מרגישה "לא בבית" בתוך המציאות האחרת שהיא נקלעה אליה? מין גלות של הנפש? אני לא יודעת, אבל לפעמים היא מסתכלת עלי, ובמבט שלה אני קוראת את השאלה, מה אני עושה פה בכלל? מי אני?

אמא מתעקשת. "אני רוצה הביתה. הבית הזה לא יפה. המטבח הזה קטן מדי. והמיטה הזאת. למה היא סגורה כל הזמן? אני רוצה הביתה."

"איפה הבית שלך?" אני שואלת אותה.

"ברחוב הנרקיס 38," היא אומרת מיד.

"נכון, אנחנו ברח' הנרקיס 38, אמא."

היא מביטה בי בחוסר אמון.

"בואי אמא, אני אראה לך שזה הבית שלך," אני אומרת לה.

אני לוקחת אותה לסיבוב בבית בכיסא הגלגלים. אנחנו מגיעות לחדר השינה שנשאר מיותם מאז הנפילה שלה. עכשיו היא שוכבת בסלון על מיטה מתכווננת מיוחדת שלא יכולנו להכניס לחדר השינה. מיטה שיש לה מעקה משני צידיה. אני פותחת את הארון ומוציאה חולצה. "של מי החולצה הזאת, אמא?"

היא מסתכלת. "שלי."

"והמכנסיים?"

"שלי."

"והמטפחת היפה הזאת?"

"אוי, איפה היו כל הבגדים האלה?"

"הם כל הזמן כאן, בארון, בחדר השינה שלך."

היא מסתכלת סביב. "כן," היא אומרת בהיסוס.

עכשיו אנחנו מתקרבות לשידת האיפור שעליה מונחת קופסת תכשיטים. אמא פותחת בידיה הרועדות את הקופסה ומוציאה מחרוזת. היא ממששת אותה בידיה. "זה כל כך יפה," היא אומרת. "של מי זה?"

היא מרימה את המחרוזת ומשחילה את ראשה פנימה, אחר כך נושאת את עיניה אל המראה.

"מה זה?" היא מזדעקת "למה אין לי שיניים? מי זאת הזקנה בראי?"

אני מזכירה לאמא שיש לה פלטה עם שיניים. שהיא לוחצת לה. שהיא מסרבת להרכיב. היא מסתכלת עלי במבט קצת אטום ושוב במראה.

"אני לא יכולה לצאת ככה בלי שיניים. קחי אותי לרופא שיניים."

"רופאי השיניים לא עובדים עכשיו. בגלל הקורונה."

"אהה," היא מכווצת את השפתיים וחושפת את החניכיים. שן אחת נשארה לפליטה בצד התחתון, השאר, בורגי שתלים. "אוי," היא נאנחת, "עוד לא עברה ה... מחלה הזאת?"

אני מסבירה לה שזה ייקח עוד זמן.

היא מכרכמת את פניה. "ואת לא יכולה אפילו לתת לי נשיקה."

"נכון. אבל אני מבקרת אותך כמעט כל יום ואנחנו מתנשקות באוויר."

"אבל מה יהיה עם השיניים?"

"זה לא כל כך משנה," אני אומרת לה, "את מסתדרת גם ככה, נכון? וחוץ מזה את בלאו הכי בבית כל הזמן."

"אני לא בבית כל הזמן," היא אומרת בשמץ של עלבון, "אתמול הייתי... ב... ב... איפה הייתי ליזה?"

"אנחנו כל הזמן בבית," קוראת ליזה מהמטבח.

"טוב, לא חשוב," היא נאנחת ושולחת את ידה אל הגב התחתון שלה, "הבנתי. עכשיו אני רוצה למיטה. כואב לי."

אני מסיעה אותה חזרה לסלון וליזה משכיבה אותה ומעלה את מעקה המיטה.

"אל תסגרי," אמא מזדעקת, "למה זה סגור כל הזמן. אני צריכה לרדת לפעמים."

"זהו בדיוק, אמא. את מנסה לרדת ושוכחת שאת צריכה עזרה. אם תרדי לבד, תיפלי ושוב תקבלי מכה חזקה ונצטרך להביא אותך לבית חולים."

מבטה מתרצה לבסוף. "טוב תסגרי," היא אומרת.

היא מסתכלת עלי. "את מלאך," היא אומרת לי ומושיטה אלי את ידיה לחיבוק. "מה הייתי עושה בלעדייך. את תמיד מסבירה לי. כשאת מסבירה לי אני מבינה."