פעמיים עשרים

קוראים לי נסיה כי הייתי הנס של אחותי. כאשר נולדתי היא הייתה בת עשר וטענה בפניי הוריי שאני נס משמיים. אמא מיד החליטה לקרוא לי נסיה. עם השנים הפכתי לנסי, אחותה הקטנה של טני.

טני זה בעצם קיצור של טניה. כאשר היינו מציגות את עצמנו כטני ונסי, אנשים היו מרימים גבה ומיד מעלים חיוך על השפתיים. אל תשאלו אותי איך אני זוכרת את זה, הרי הייתי ילדה, ובכל זאת זהו זיכרון שחקוק עמוק אצלי. אחרי שטני נולדה אמא לא הצליחה להרות במשך שנים אך כמו נס משמיים, נוצרתי ברגע לא צפוי. בדיוק כשהוריי החלו להתעניין באימוץ ילד, נוצרתי כעובר ברחמה. זה לקח תשע שנים, אך העיקר שלבסוף זה קרה. טני אהבה לטפל בי למרות שהייתה ילדה קטנה בעצמה. כאשר הייתי בגן היא הייתה זאת שמחזירה אותי בצהריים ומקלחת אותי לפני השינה. היא אהבה אותי כמו שאוהבים אוצר ואני אהבתי אותה באותה המידה. אמנם הייתי ילדה אך הזיכרון ממנה ברור כאילו התרחש ממש עכשיו. כאשר פניה העדינות מופיעות בחלומי אני מרגישה שהיא עדיין כאן, אותה הנערה שאהבתי.

בגיל שש־עשרה טניה טסה לארצות הברית, במשך חודש רק חיכיתי ליום שתחזור. ילדה בת שש שכל רצונה היה להרגיש את חיבוקה החם של אחותה הגדולה. היא הייתה בסאמר סקול ומאוד נהנתה, אמרה שביום מן הימים תחזור לשם. לא רציתי ששוב תטוס לתקופה אך ידעתי שזה לא תלוי בי.

כאשר טניה הביאה את החבר הראשון הביתה, קינאתי. היא הייתה בת שבע־עשרה, אולי קצת פחות, והוא מילא את כל זמנה הפנוי. למרות הכול היא לא התרחקה ממני והקדישה לי את אותה תשומת הלב שקיבלתי ממנה בעבר. היא לא טסה פעם נוספת למרות שהייתי מעדיפה להתגעגע אליה בגלל טיסה.

טני לא הלכה לצבא, גם אני לא הלכתי לצבא אך בשל נסיבות שונות לגמרי משלה. הייתה לה בעיה בריאותית, לא כזאת שמצריכה פטור ובכל זאת כבר בצו ראשון שחררו אותה מחובת השירות. נאמר לה שיש עודף בנות ושהבעיה שלה שמה אותה בראש רשימת הפטורות מהצבא. תחילה היא כעסה, אחר כך בכתה, אך לאחר שאימי גרמה לה לראות את הצד הטוב שבדבר היא נרשמה ללימודים. טני נאחזה ברעיון שיהיה לה תואר ראשון ואולי גם עבודה טובה כאשר כל חבריה יהיו עמוק בלימודים. היא תהיה צעד אחד לפני כולם.

אני זוכרת את הלילה ההוא, זה שהכול השתנה בעקבותיו. טני אמרה לאבא שיש לה דייט עם בחור שהכירה. ידעתי שזה לא דייט ראשון כי היא אמרה את שמו. הם נהגו להיפגש כשאבא היה בעבודה, הם אפילו לקחו אותי לאכול גלידה כמה פעמים. מעניין מדוע היא שיקרה. אבא לא אהב את הרעיון שהבחור בצבא ועלול לנצל אותה. אמנם הייתי אז ילדה, בקושי בת עשר, אך אותו הערב חקוק בזיכרוני ומסרב להרפות.

"את מכירה אותו מספיק טוב כדי לסמוך עליו שיחזיר אותך הביתה?" טני צחקה משאלתו של אבא ונופפה בידה בביטול. "אני רציני," הוא אמר בכעס. "אני לא מכיר אותו ולא בטוח שאני רוצה להפקיד בידיו את האוצר שלי." היא הייתה מתעצבנת כשהוא היה קורא לה "אוצר".

"אבא, אני לא תינוקת אז תפסיק להתנהג אליי כמו לאחת." הרוגז בקולה של טני היה חד וככל הנראה חדר לתודעתו של אבי.

"רק תדאגי להישאר זמינה בנייד." הוא נכנע לה.

מעניין מה עבר לה באותם רגעים בראש. היא כיבדה את אבא וריצתה אותו בעקביות, פרט לאותו הלילה.

טני נעלמה בחדרה ואני נשלחתי לישון. לפני שיצאה מהבית היא ניגשה אליי ונשקה למצחי. "אני אוהבת אותך הכי בעולם," לחישתה נעמה לאוזני. "ולא משנה היכן אהיה, תמיד אגן עלייך."

"למה את חושבת שאני זקוקה להגנה?" לא הבנתי את מילותיה. היא הצליחה לבלבל את הילדה שהייתי. "גם אני אוהבת אותך ותמיד אגן עלייך," תגובתי העלתה חיוך על פניה.

נשיקותיה על לחיי הותירו ריח בושם נעים שחדר למיטתי, וכך נרדמתי עטופה בטני למרות שהיא הלכה.

"זאת טעות. זאת טעות. זאת טעות." שמעתי את אמא ממלמלת מחדר המגורים. הצצתי מהחלון והבנתי שעדיין אמצע הלילה. נעלתי את נעלי הפרווה שטני קנתה לי שבוע לפני כן, בצורת כלבלב כחול עם אף ורוד וקשת סגולה, ויצאתי אל אמא.

"מה טעות?" הבטתי בה בעיניי הקטנות וציפיתי לתשובה שלא הגיעה.

זה לקח כמה שנים אך בסופו של דבר הבנתי מדוע התשובה לא הגיעה. אמא לא ידעה איך לשתף אותי בגזרה. אני זוכרת שהוחזרתי למיטתי על ידי אישה שאיני מכירה, ואמא ואבא נותרו לשבת בחדר המגורים. הייתי מבוהלת מקולות הבכי ששמעתי, רציתי את טני שתחבק אותי ותבטיח לי שהכול בסדר. עכשיו רציתי את ההגנה שלה.

הייתי ילדה, רק בת עשר, ילדה שנאלצה להגיע להלוויית אחותה הגדולה. אמא הלבישה אותי במכנסיים כחולים ובחולצה שחורה, ואספה את שערי כך שלא יסתיר את פניי. אף אחד לא דיבר איתי אחרי שבישרו לי מה קרה. אמא ואבא לא היו מסוגלים לפצות את פיותיהם בקרבתי ואני לא דיברתי עליה בקרבתם. רציתי להאמין שהכול היה חלום ועוד מעט אתעורר מחובקת בזרועותיה של אחותי הגדולה. ריח הבושם שלה עדיין במיטתי ולכן עבורי היא לא יכולה להיות איננה.

חמש שנים שאבי לא נח. הוא הגיע לכל דיון והתעקש לדעת מה תחליט הפרקליטות. חמש שנים שלא הוחלט איזה כתב אישום להגיש נגד הנהג בתאונה, חמש שנים של חוסר ודאות לגבי עתידו של הרוצח. אבא כינה אותו רוצח. הוא נשבע שאם בית המשפט לא יעניש אותו כראוי הוא כבר ימצא דרך להעניש אותו. הוא טען שאילו הרוצח לא היה חייל בזמן הרצח, דברים היו נראים אחרת. אני לא משוכנעת עד כמה הוא צדק.

"תזכרי טוב את השם של הרוצח. הוא זה שלקח את החיים של התינוקת שלי," אבא היה חוזר על שמו שוב ושוב. "קוראים לו אלמוג והוא זה שגזל את חייה של אחותך." אלמוג. אלמוג. אלמוג. אני חולמת על שמו של הרוצח המתועב, אני חיה בחלומותיי את הנקמה על כך שלקח ממני את אחותי הגדולה.

רק בשנה החמישית למותה של טני הוגש כתב אישום נגד אלמוג הרוצח, כתב האישום היה על הריגה. תחילה היה אמור להיות כתב אישום על גרימת מוות ברשלנות, אך לאחר שאבי הפעיל את כל אמצעי התקשורת, הוגש כתב אישום על הריגה. אבא רצה כתב אישום על רצח אך הובהר לו שלא בכך מדובר, הנהג לא היה שיכור והתאונה נגרמה מחוסר תשומת לב ולא בכוונה תחילה.

אבי ניהל קמפיין מוזר באינטרנט. תחילה לא הבנתי את מעשיו אך בשלב פסק הדין בבית המשפט הבנתי שהוא ניסה לרכוש את אהדת הקהל. הוא התייחס לתאונות דרכים ככלל, ולאלמוג כנהג שעלה על הכביש בידיעה שאינו כשיר כפרט. אלמוג הודה במהלך המשפט שהיה עייף עוד לפני שעלה על ההגה, אך סירב להודות בכך שלא היה כשיר לנהיגה.

לא הורשיתי להגיע לבית המשפט, אבי טען שאיני צריכה לראות מפלצת במציאות. למרות שמאוד רציתי להגיע כאשר ניתן גזר הדין, אבי סירב בכל תוקף. הוא טען שהרוצח עלול לשים עליי את עיניו ובכך הוא לא מעוניין. צייתּי לאבי בכל מה שאמר.

"חמש שנים. החיים של טניה שווים רק חמש שנים בעיני בית המשפט," הכאב בקולו של אבי היה עמוק. "חמש שנים הוא הסתובב חופשי בעוד התינוקת שלי נרקבה בקברה, ועכשיו הוא ירצה מאסר של רק חמש שנים. בגיל שלושים הוא יהיה חופשי ויוכל להתחיל את חייו בעוד התינוקת שלי איננה." אני זוכרת את הדמעות של אבא. אבות לא אמורים לבכות. הם הקיר התומך, החוסן המשפחתי. אבא שלי הפך לפגיע, כזה שגונן עליי בכל מאודו וניסה לשמר את זכרה של טני, דאג שהזמן לא יטשטש את הזיכרונות.

כל דיון לשחרור מוקדם נגמר בדחייה. לא הבנו מדוע עונשו לא מקוצר וראינו זאת כאות משמיים שהרוצח אמור להישאר בכלא. הוא לקח את חייה של האוצר שלנו ומגיע לו למות באותה צורה. במשך שנים ראיתי את אבי מתפלל למותו של אלמוג, מאחל לו דברים נוראיים שלא הייתי מאחלת לשום אדם פרט לרוצחה של טני האהובה. למדתי לשנוא אותו באותה מידה שאבי שונא אותו. הוא הרוצח הנתעב שאסור שיחזור להסתובב ברחובות. הוא הפך למכת מדינה ברגע שנטל את חייה של אחותי בסוג הרצח הנפוץ ביותר. מוות בכביש הוא לא עניין של מה בכך ואין להקל בו ראש, חייבים להבין שזהו רצח לכל דבר. אלמוג רצח את טניה ולא מגיעה לו חירותו בחזרה.

היו ימים שברחתי לחלומות שלי רק כדי להיות קרובה אליה עוד רגע אחד. אמא ואבא לא יכלו למלא אצלי את החלל שנוצר כי להם היה חלל עמוק ושחור יותר. אמא לא התגברה על אובדנה של טני ואבא לא הצליח לסלוח לעצמו שהרוצח שלה קיבל עונש מתוק כפי שקיבל. מבחינת אבא, אפילו עונש מוות היה מתוק מדי לאלמוג הרוצח.

היום שעליתי לחטיבת הביניים היה היום שהעזתי לראשונה לפרוץ לחייה של טני שלי. הוריי לא היו בבית ונכנסתי לחדרה. ארון הבגדים שלה נותר בדיוק כפי שהשאירה אותו לפני שיצאה לדייט המקולל. היא תמיד דיברה איתי על כך שכשאגדל אוכל לקחת ממנה מה שארצה, נהיה שותפות לכול. אבי לא הרשה לי להיכנס לחדרה היות שפחד שאחלל את זכרה. לא הסכמתי איתו אך כילדה בת עשר לא יכולתי להתווכח. בגיל שלוש־עשרה כמעט, הרשיתי לעצמי להמרות את פיו ונכנסתי לחדרה של אחותי האהובה. הזיכרונות מיהרו להגיע. לילות שלמים שישנתי במיטתה, חבוקה בזרועותיה הרזות ומאושרת במידה שאיש לא יהיה מסוגל להבין לעולם. הבטתי בבגדיה ורציתי להיות בדיוק כמותה, שאפתי להיות טניה.

"מה את עושה?!" קול צעקתו של אבי העיר אותי משרעפיי וגרם לליבי לפעום בעוצמה. ידעתי שנתפסתי מחללת את כל מה שהוא מאמין בו. חיללתי את זכר האוצר שלו. "קומי מהמיטה," הרוגז בקולו הבהיל אותי ויצאתי במהירות מחדרה של טני.

אבא נסגר בחדרה ורק בשעת לילה מאוחרת שמעתי אותו יוצא בצעדים כבדים והולך לכיוון המטבח.

"זה לא ישנה דבר אם תיתן לה להיזכר באחותה. החפצים ששמורים בחדר לא יחזירו אותה."

"איך משחררים אוצר? איך מרפים מאהבה עזה כל כך?"

"לא משחררים ולא מרפים, אך מאפשרים לאוצרית הנוספת שלנו לחוות את אחותה. אתה זוכר עד כמה הן היו קרובות? אתה זוכר את כמות האהבה שהייתה ביניהן?"

"אני מפחד שיכאב לה, מפחד שתרגיש כמוני וכמוך."

"היא מרגישה, בין שנרשה לה לגעת בחפציה של אחותה ובין שנשמור על החדר כאנדרטת זיכרון."

הפעם הבאה שנכנסתי לחדרה של טני הייתה רק בגיל שמונה־עשרה. אבא הלך לעוד דיון על שחרור מוקדם וכשחזר הביתה מצא אותי יושבת ליד דלת חדרה, ראשי שעון על הדלת וליבי מרוסק מהמחשבה שהרוצח עלול לצאת עוד היום לחופשי.

"הוא לא ישתחרר בתקופה הקרובה," הבשורה של אבי שימחה אותי והצלחתי להיעמד על רגליי ולחבק אותו בחוזקה. "את כבר במידותיה, את נראית בדיוק כפי שהיא נראתה," המילים שלו הכאיבו לי, המחשבה שאני נראית כמותה גרמה לי לרצות להימחק מעל פני האדמה.

"אני לא היא," הבהרתי לו. "אני שונה."

"אני יודע, יפתי. לא טענתי שאת היא, רק אמרתי שאת דומה לה כמו אחות קטנה." באמת דמיתי לה, שערי כשערה, עיניי כעיניה ותווי פניי כאילו נגזרו משלה. "חשבנו לתרום את חפציה אלא אם כן את מעוניינת בהם. רוב בגדיה כמו חדשים על אף השנים שעברו." הופתעתי מדבריו, הרגשתי בחילה מהמחשבה על כך שיתרמו את חפציה.

"אבא," קולי היה מרוסק כי הבנתי את משמעות הדברים עבורו. "למה? מה השתנה?"

"הגיע הזמן שאשחרר, חיי בשנים האחרונות עסקו רק בה ועכשיו הגיע הזמן שאתן את כולי לאוצר שעומד מולי." חיבקתי אותו והרגשתי את חומה של טני בחיבוקו. הרגשתי שוב כמו ילדה קטנה.

כמה ימים לאחר שהורשיתי ללבוש את בגדיה של טני קבעתי דייט ראשון עם בחור חמוד שהכרתי מהתיכון. במשך שנים ניסיתי לגרום לו להסתכל עליי ודווקא עכשיו כשסיימנו את הלימודים וקצת לפני שהוא עתיד להתגייס, קרה הדבר שייחלתי לו יותר מכול. הוא הזמין אותי למסיבת גיוס של אחד מחבריו ולא סתם כנלווית, אחת מהחבר'ה, אלא כדייט.

"לקח לי שנתיים להגיע לרגע הזה," הוא הודה בפניי. "לא היה לי את האומץ לפני כן." הוא רציני? שנים שחיכיתי ולו לא היה האומץ.

באותו הערב החלטתי לפלוש לארונה הענק של טניה, שם מצאתי שמלה שחורה שלמיטב זיכרוני הייתה אחת האהובות עליה. הבטתי באלבום התמונות שלה וראיתי אותה לבושה בשמלה הזאת כמה פעמים. היא הייתה יפה, אפילו יפה מדי. לא פלא שאלוהים רצה אותה לעצמו בגיל מוקדם כל כך.

"את יוצאת?" אמא נעמדה מחוץ לחדר והביטה בי לבושה בשמלתה של טניה. "את נראית בדיוק כמוה." ידעתי את זה כי כולם כל הזמן אמרו לי.

"יש לי דייט," אמרתי בהתלהבות. "עם עידן מהכיתה." טרחתי לציין את שמו למרות שאמא לא מכירה את חבריי לכיתה.

"תיהני, יפתי," קולה היה מוזר והחיבוק שנלווה לו היה מוזר אף יותר. המשכתי להתארגן ואז אבי הגיע הביתה ומיד נכנס לחדרי. הייתי עסוקה במריחת מסקרה ובבחינת פניי במראה כאשר הוא הבהיל אותי בכניסתו.

"אמא סיפרה לי על הדייט שלך," טון דבריו נשמע מעט חשוד. "מיהו הבחור? אפשר קצת פרטים עליו?" הוא החל בחקירה כפי שצפיתי. קיוויתי שלא נגיע לרגע הזה ובכל זאת זה קרה. הטלפון שלי החל לצלצל ועידן היה על הקו. הוא המתין לי מחוץ לבית ברכבו.

"אבא, ננהל את השיחה הזאת בהזדמנות אחרת כי הוא כבר כאן."

"אני רוצה לראות אותו לפני שהוא לוקח את האוצר שלי."

"אנחנו יוצאים לדייט, אף אחד לא לוקח אותי ממך." במשך שנים אבא סבל מסיוטים עקב הדייט הגורלי של טני ועכשיו אני צופה את ההשלכות עליי. אין רע בכך שהוא יראה את עידן לפני שניסע אם זה מה שיעזור לו להתמודד.

אבא ליווה אותי לרכבו של עידן. כאשר עידן הבחין בו הוא מיד יצא מהרכב ובא לקראתו. "נעים מאוד," ידו של עידן הושטה לכיוונו של אבי. "אני עידן." אבי הביט בו במבט תמוה ורק כעבור זמן שנדמה היה כמו נצח לחץ את ידו.

"תדאג להחזיר אותה בזמן," מילותיו של אבי הביכו אותי עד מאוד. לא ידעתי היכן לקבור את עצמי ברגעים ההם.

"אבא," נזפתי בו ואחזתי בידו של עידן, הובלתי אותו לכיוון הרכב. נסענו משם רק לאחר שעידן הבהיר לי שהוא מבין את מצוקתו של אבי. כולם בסביבה מכירים את הסיפור של טני, ממבוגרים עד צעירים. אבי דאג להנציח אותה בצורה מופתית.

הדייט התקדם מצוין. עידן העניק לי את מלוא תשומת הלב ונשאר צמוד אליי במהלך הערב כולו היות שאת רוב הנוכחים לא באמת הכרתי. הרגשתי רצויה ובעלת עניין. היה שלב שבו התיישבנו ליד אחד השולחנות ועידן נשק בעדינות לשפתיי. הנשיקה נעמה לי, רציתי עוד מטעמו של עידן. כאשר נכנסנו חזרה לרכב שוב שפתיו נגעו בשפתיי וידעתי שטוב לי איתו.

הוא החנה את רכבו בחזית ביתי ושוחחנו ארוכות. בלי ששמנו לב השעות עברו והשיחה גלשה להיכרות מעמיקה עד שדלת הנהג נפתחה מבחוץ בעוצמה. ידיו של אבי אחזו בחולצתו של עידן ומשכו אותו באלימות מהרכב. אגרופיו של אבי חבטו בכוח בפניו של עידן שהחל לדמם.

"רוצח!" אבי זעק לעברו והבהיל אותי ואותו כאחד.

"אבא," אמרתי בבכי, מנסה למנוע ממנו להכות את עידן. אימי רצה לכיווננו ואחזה בידיו של אבי.

"אורי, תסתכל עליי," התחינה בקולה הבהילה אותי. ידעתי שאין ביכולתה לשלוט בו ובמעשיו. כעבור כמה דקות ניידת משטרה נעצרה מחוץ לביתי ואבי נלקח אזוק לניידת. עידן טופל על ידי חובש במקום ונסע בלי לומר לי מילה נוספת.

כבר ביום המחרת אבי שוחרר להסתכלות ובשלב מאוחר יותר לטיפול אשר יעזור לו להתמודד עם אובדנה של טני. תמיד ידענו שהוא לא השלים עם מה שקרה אך לא חשבתי שינסה לתקן את הדברים דרכי, שהוא ינסה למנוע את אותו הלילה על ידי כך שיראה בי את אחותי ובבן זוגי את הרוצח הנלוז שלקח את חייה.

מיותר לציין שמעידן לא שמעתי שנית. הוא לא ענה לשיחת הטלפון שלי שבה התכוונתי להשתפך ולהתנצל על התנהגותו של אבי. לא שיכולתי להסביר את הזוועה אך ידעתי שעליי לומר דבר מה. הוא כנראה לא נזקק להתנצלות אלא למרחק מ"המשפחה המשוגעת". כך קוטלגנו בהמשך.

אלמוג הרוצח הרס את חיי במיליון דרכים ועליו לשלם על מעשיו. בעוד שנתיים הוא ישתחרר מהכלא ואני לא אשקוט עד אשר חייו ייהרסו לחלוטין. לא מגיע לו חופש, לא מגיעה לו הזדמנות לחיים חדשים כל עוד טני שלנו נרקבת בקברה.

במשך שנתיים רקמתי בראשי מזימות הזויות אשר ידעתי שלעולם לא אוכל לבצע. רציתי שאלמוג ימות, רציתי שהוריו יבכו על קברו כפי שהוריי בכו על קברה של טני. רציתי שאביו ישתגע ויכה את חבריו, רציתי שאמו תאבד את שפיותה עקב אובדן בנה. רציתי צדק. רציתי שגם המשפחה שלו תיהרס.

בגיל עשרים כאשר אני טעונה בשנאה וברצון לנקמה החלטתי לעזוב את בית הוריי ולנסות לשקם את חיי. עברתי לעיר חדשה. ניהלתי מחקר מעמיק על אודות אלמוג והבנתי שהוא ייאלץ להיעזר בתמיכת משפחתו. ידעתי היכן יגור ושם החלטתי להתמקם כדי שאוכל לבצע את נקמתי. הבנתי שרק כאשר אהרוס את חייו כפי שהרס את שלי, אוכל להיות שלמה. יש לי חיים מלאים לחיות ואני חייבת להוריד מעליי את עול הרוצח כדי שאתחיל לחיותם.