פרחי בר – כרך א

1

בגיל שמונה־עשרה, את צריכה שתהיה לך תוכנית לחיים.

אף אחד לא אומר את זה, לפחות לא במפורש, אך זה מרומז בדרך בה אנשים מצפים שכבר תדעי לאיזה קולג׳ את רוצה להירשם, עם תכנון שלם של מסלול הקריירה שלך. תוכנית של מי את רוצה להיות ולאן את שואפת להגיע.

אחותי הגדולה תמיד ידעה שהיא רוצה ללכת לקולג׳ כדי להיות אחות בבית חולים. היא רצתה לעבור לעיר הגדולה, להגיע להישגים משמעותיים ולהיות שם דבר.

עכשיו, היא חזרה אל הבית שלנו הנמצא בעיירה הקטנה הותורן מילס, מסצ׳וסטס.

תוכניות לא תמיד עובדות, אבל אנשים דוחפים אנשים אחרים לתכנן אותן בכל מקרה — כאילו אם יהיה לך מסלול ידוע זה מבטיח שהכול יסתדר.

איזה שקר גמור.

אין לי תוכנית, ואני לא רוצה תוכנית.

לפני כשבועיים, עליתי על הבמה וקיבלתי את תעודת הבגרות שלי, בלי שום תכנון ללכת לקולג׳. החבר שלי הולך, והוא מתקשה להבין למה אני לא רוצה ללכת בעקבותיו.

אני לא כלב שמובילים אותו ברצועה.

ללכת בעקבות החלומות והשאיפות של אדם אחר נשמע כמו כרטיס בכיוון אחד לגיהינום הפרטי שלי — כבר הייתי שם, ואני לא מתכוונת לחזור.

משב רוח קליל פורע את השיער הנח על כתפיי, ואני מסיטה אותו לאחור ואוספת אותו בגומייה. אני מקרבת את הברכיים אל החזה וכורכת את זרועותיי סביב רגליי. יש חבורה סגולה על הברך שלי, ואני לא זוכרת מה גרם לה.

הרכב של אימא שלי נכנס אל הרחוב שלנו, ואני ממהרת בחזרה דרך החלון אל תוך הבית לפני שהיא תספיק להבחין בי יושבת על קצה הגג שמעל חדר השינה שלי. היא שונאת לראות אותי יושבת שם, משוכנעת שאפול, על אף שמעולם אפילו לא החלקתי. הסברתי לה כמה פעמים שהרעפים מחוספסים, אבל היא מסרבת להקשיב. אני מניחה שהיא רק ממלאת את חובתה האימהית לדאוג לי.

אני סוגרת את החלון מאחוריי, פולטת אנחה ומחייכת אל החתול השחור שלי, בעל העיניים הירוקות הזוהרות. הוא מכורבל על מיטתי ומציץ לעברי במבט שאומר, את תסתבכי בצרות אם היא תתפוס אותך.

אני מהנהנת בחזרה. אני יודעת.

מצאתי את בינקס כשהיה גור. הוא ננטש בסמטה שמאחורי חנות העתיקות של אימא שלי, ולא הייתי מסוגלת להשאיר אותו שם. באותה התקופה היה לי רק רישיון נהיגה עם מלווה, ורכבתי על האופניים שלי. עטפתי אותו בעזרת הז׳קט שלי ולקחתי אותו הביתה, והתחננתי בפני אימא שתיתן לו להישאר. לא חשבתי שהיא תשתכנע, אבל היא הסכימה באורח נס. אני חושבת שהוא כבש גם את הלב שלה.

הדלת הקדמית נפתחת ורגע אחר כך אימא קוראת, ״סיילם?״

אני קרויה על שם החתול של סברינה המכשפה הצעירה.

למען האמת, קוראים לי על שם העיר שבה הרו אותי — או לפחות כך נאמר לי. דוחה, אני יודעת.

״כן?״ אני יוצאת מהחדר שלי ונעצרת בקצה גרם המדרגות.

הבית הוויקטוריאני שאימא שלי משפצת בצעדים איטיים מכיל גרם מדרגות מרשים ומעוגל, מהסוג שרואים בסרטים ישנים שבהם השחקנית גולשת במורד המדרגות כשידה נחה באלגנטיות על המעקה.

לרוע מזלי, אני לא שחקנית, ואין בי שום דבר אלגנטי.

מכנסי הג׳ינס הקצרים הקרועים, הגופייה והסניקרס המלוכלכות שאני נועלת הם כולם הוכחה לכך.

״יש לך תוכניות לאחר הצהריים?״ היא נושפת כדי להסיט את הפוני שלה מעיניה, ידיה עמוסות בשקיות נייר מלאות בקניות. אני יורדת במדרגות ולוקחת חלק מהן מידיה.

״לא כרגע.״

״אחרי שאני אסדר את הכול,״ היא עושה את דרכה לכיוון המטבח ואני הולכת בעקבותיה, ״חשבתי שאולי תרצי לעזור לי לאפות קאפקייקס. תלמה מתכננת לארגן יריד מכירת מאפים ואני רוצה לנסות כמה מתכונים חדשים.״

תלמה פארקינגטון, הידועה גם כרכלנית של העיר. היא בשנות השבעים המאוחרות לחייה, תמיד מרכיבה משקפיים גדולים וצבעוניים ולובשת שמלות עם הדפסים מוזרים. היא אוהבת לחטט ולרכל, ויודעת את כל מה שצריך לדעת על כל אחד מהאנשים בעיירה הקטנה שלנו.

אני מושכת בכתפיי, מוציאה קופסת דגנים מתוך אחת השקיות ומניחה אותה על השיש. ״נשמע נחמד.״

״מצוין.״ היא מחייכת, אוחזת בקופסת קרקרים בידיה. ״אני אוהבת שאת עוזרת לי במטבח.״

אני מחייכת בחזרה. הדברים לא תמיד היו כאלו פשוטים וקלים, במיוחד כשאבא שלי היה בחיים. הוא היה איש אלים ושתלטן מאחורי דלתיים סגורות, וכשהיינו בציבור הוא היה מציג תמונה אחרת לגמרי. החיים איתו היו גיהינום. אימא שלי, אחותי ואני חיינו במצב תמידי של פחד, עוצרות את הנשימה בזמן שאנחנו ממתינות לדבר הבא שירגיז אותו. זה היה יכול להיות דבר קטן כמו אור שנשאר דולק, או כשלא ניקינו את המטבח מהר מספיק לטעמו.

עכשיו, אנחנו יכולות לאפות יחד קאפקייקס ולהשאיר את המטבח מלוכלך במשך כמה ימים אם יתחשק לנו.

אנחנו לא נעשה את זה, אבל העובדה שאנחנו יכולות מספיקה.

אימא ואני מסדרות את כל הקניות, ולאחר מכן היא מוציאה את אחד משפע הסינרים שלה. היא בוחרת באחד צבעוני בעל הדפס של חתיכות פאי ומושיטה לי את אחד מהסינרים האחרים שלה, בעל הדפס פרחוני.

״איזה טעמים את רוצה לנסות?״ אני קושרת את הסינר היטב סביב המותניים כדי שהבגדים שלי לא יתלכלכו. מההיכרות שלי עם עצמי, זה לא יעזור, ואני בטח אתלכלך בקמח או זיגוג בדרך כזו או אחרת.

״חשבתי על מתכון הדבש והלוונדר שלי, שוקולד כדי ללכת על בטוח ואולי לימון ומנטה.״ היא נושכת את השפה התחתונה. ״המנטה הייתה חזקה מדי בפעם האחרונה, אז אני אצטרך לשנות קצת את המתכון.״

״מה לגבי הקאפקייקס בצק העוגיות שלך? הם תמיד חביבי הקהל.״

היא מצחקקת, עוקבת אחריי במבטה כשאני מושיטה את ידי אל מחברת המתכונים שלה למקרה שהיא תעשה שינויים באחד מהם.

״את רק רוצה אותו כי הוא האהוב עלייך.״

אני מסתובבת אליה ומניחה את המחברת על האי שבמטבח. ״מודה באשמה.״

היא מנידה בראש ושפתיה מתעקלות לחיוך, אבל היא לא מסרבת ואני מחייכת בשביעות רצון. אנחנו עובדות בנחת ובשיתוף פעולה, מוציאות מרכיבים, קערות וכל דבר אחר שנצטרך.

אני אומנם לא יודעת לאפות כמו אימא שלי, אבל אני טובה מספיק, וזו פעילות שאני נהנית לעשות יחד איתה.

נעשה מעט חם בתוך הבית — ה״תענוג״ בלגור בבית ישן בלי מיזוג מרכזי — אז אני מפעילה את מאווררי התקרה והרצפה כדי לשמור על המטבח קריר. ברגע שהתנור יתחיל להתחמם, אנחנו נתענה כאן.

אימא מפעילה מוזיקה בזמן שאנחנו אופות, שתינו מזמזמות ורוקדות לפי קצב המנגינה. הצחוק שלנו ממלא את החלל, ואני נזכרת בימים בהם הצליל הזה לא היה קיים ברחבי הבית הישן שלנו.

אני מנסה לא לחשוב לעיתים קרובות על העבר — על החיים שלנו כשאבא היה עדיין חי — אבל בחלק מהימים קשה לי להתעלם מהמחשבות האלו.

אני מרימה את הבלילה ומוזגת כמות זהה מהתערובת אל תוך כל אחת מהתבניות העגולות בזמן שאימא מכינה שלושה סוגים שונים של זיגוג. המטבח הוא החלק הכי משופץ של הבית, ואימא התעקשה שיהיו לנו שני תנורים כיוון שהיא מאוד אוהבת לאפות. בזמנים כאלו, עם כמויות גדולות של קאפקייקס, זה באמת יעיל.

אני מכניסה אותן לתנור ומפעילה את הטיימר, על אף שאין טעם בכך.

זהו החוש השישי של אימא — באופן משונה, היא יודעת בדיוק מתי הכול מוכן. אני לא יודעת איך היא עושה זאת, אבל התחושות שלה מעולם לא הטעו אותה.

היא מביטה במסך הטלפון שלה ומקמטת את אפה. ״מה קרה?״ אני שוטפת את ידיי כדי לנקות אותן מהבלילה שניתזה עליי.

״אחותך.״

אני מגלגלת עיניים. מערכת היחסים שלי ושל אחותי היא לא רעה, אבל זה לא אומר שאני עיוורת לחסרונות שלה — ויש הרבה.

״מה היא עשתה עכשיו?״ אני מייבשת את ידיי במגבת המטבח ומתחילה לאסוף את הקעריות והמריות המלוכלכות.

״היא לא תגיע לארוחת הערב. היא יוצאת לבלות עם מייקל.״

אני מנסה להסתיר את התגובה שלי. ג׳ורג׳יה ומייקל נפרדים וחוזרים לסירוגין כבר שנים. הוא לא אדם נוראי, אבל השילוב ביניהם קטלני — פרוע, ספונטני, לגמרי אסון שעומד לקרות.

כשהם נפרדו בפעם האחרונה, ג׳ורג׳יה נשבעה שהיא לא תראה אותו שוב לעולם.

איזו שקרנית קטנה.

למען הסר ספק, אלו החיים שלה, והיא יכולה לעשות איתם מה שתרצה — אבל אני רוצה לראות אותה עם גבר שיתייחס אליה כמו מלכה ולא ייקח אותה כמובן מאליו. לא מישהו שבורח בכל פעם שמזכירים את המילה חתונה, למרות שהיו יחד במשך שנים. אני אולי רק בת שמונה־עשרה, אבל אני לא טיפשה. במערכת יחסים, בני הזוג צריכים להיות באותה הדעה לגבי הדברים שהם רוצים, ושניהם הולכים בכיוונים שונים לחלוטין.

״חשבתי שהם נפרדו?״ אני משפשפת את קערת הנירוסטה חזק יותר ממה שנחוץ.

״את מכירה את ג׳ורג׳יה. היא אוהבת אותו, וחושבת שהדברים יהיו שונים בכל פעם מחדש.״

״אולי הם באמת יהיו שונים הפעם.״ אני מנסה להחדיר מעט תקוות שווא לקולי, אך שתינו פורצות בצחוק, יודעות שזה לא הולך לקרות.

אני מסיימת לשטוף את הכלים ועוזרת לה בשלבים האחרונים של הזילוף.

״הקאפקייקס מוכנים.״ היא מרימה את ראשה בתנועה חדה וממהרת אל התנור, מחליקה את ידה אל תוך כפפת המטבח, מוציאה את המגשים ונותנת לקאפקייקס להתקרר. ״את יכולה לבדוק אם הדואר הגיע?״

״אין בעיה.״

אני פותחת את הדלת הצדדית, יורדת במדרגות, ולאחר כמה צעדים אני מגיעה אל שביל הגישה לחניה. הוא רוצף לאחרונה — סבא וסבתא שלי מימנו זאת עבורנו — ואני מתגעגעת לימים שבהם יכולתי לבעוט בחצץ.

אני מעיפה מבט לעבר הבית השכן. הוא נמכר לפני זמן מה, ועדיין איש לא עבר לגור בו. אני מבחינה בטנדר חונה בחוץ ומצמצמת את עיניי כשאני מתקדמת לכיוון הרחוב, מנסה לראות את הכיתוב שעל הטנדר.

הולמס אדריכלות נוף.

מעניין. אולי מי שקנה את הבית שכר אדריכל נוף כדי שיעקור את כל הצמחים השוטים. החצר והבית באמת זקוקים לקצת יחס, אך כמו הבית שלנו, הנכס יפהפה ובעל פוטנציאל גדול. כשאימא רכשה את הבית הזה, בהתחלה חשבתי שהיא משוגעת כי לא בחרה במבנה חדש יותר, והצלחתי להבין מדוע עשתה זאת רק מאוחר יותר. יש הרבה יותר ייחוד בבתים ישנים, וכל מה שצריך לעשות זה להראות להם קצת אהבה.

אני פותחת את תיבת הדואר ומוציאה מתוכה את המכתבים. בדיוק כשאני מסתובבת כדי לחזור אל תוך הבית, אני שומעת אנקת ייאוש שמגיעה מהעבר השני של הגדר המפרידה בין החצר שלנו לזו של הבית הסמוך.

״מי שם?״ אני קוראת.

אין תגובה, אבל זה נשמע שמישהו נאבק וזקוק לעזרה.

בהיסוס, אני נכנסת אל החצר הקדמית ורואה שהשער המוביל אל החצר האחורית פתוח. אני מביטה לאחור, לעבר הטנדר שחונה ברחוב.

סיילם, ככה אנשים נרצחים.

אבל המחשבה הזו לא עוצרת אותי מללכת אל החצר האחורית.

״יש כאן מישהו?״ קולי מהדהד בחום של אחר הצהריים.

נשיפה אחרי נשיפה, כאילו מישהו מנסה למוטט את הבית, היא התגובה היחידה שאני מקבלת.

אני פוסעת מסביב לצידו של הבית ונתקלת בגבר שעוקר בזעם עשבים שוטים. כשהוא על הידיים והברכיים, אי אפשר לא להבחין כמה זרועותיו ורגליו שריריות. שלא לדבר על התחת שלו.

תפסיקי לבהות בתחת של איש זר!

הוא שזוף מאוד, שיזוף שמקבלים רק אחרי שעות של חשיפה לאור השמש.

טוב, אני מניחה שזה הגיוני, אם הטנדר אכן שייך לו. שערו בצבע חום שוקולד, עם פסים זהובים המפוזרים באקראיות.

הוא משליך את כל העשבים שעקר לאחור, ורובם נופלים אל תוך הבריכה המלוכלכת שנמצאת מאחוריו, ונראה שלא נעשה בה שימוש כבר הרבה זמן.

״היי. אני יכולה לעזור?״

הוא קופא לשמע קולי ומסתובב לאחור. עיניים בצבע חום ערמוני נוחתות עליי ומצטמצמות בחשד, בוחנות אותי מכף רגל ועד ראש — את הנעליים המלוכלכות שלי, המעטפות שבידיי, למעלה אל פניי ובחזרה למטה.

״את מסיגה גבול,״ הוא אומר בזעף, נשען לאחור על עקביו. אני מבחינה בנמשים המפוזרים על אפו. ניתן לראות שהוא בשנות השלושים המוקדמות לחייו, אבל הם גורמים לו להיראות צעיר יותר, נערי, אם כי הזיפים שעל עצמות הלחיים החדות שלו מנטרלים את הנעריות הזו.

״אתה צריך משקפי שמש.״ אני לא יודעת למה זה הדבר הראשון שנפלט לי מהפה.

״הא?״ הוא מסיט את שערו הפרוע מהמצח, מרים את מבטו ומצמצם את עיניו מול אור השמש. נראה שהוא מסכים, זה אכן היה דבר מטופש לומר. גם אם הוא באמת צריך להרכיב אותם.

״מצטערת,״ אני מנערת את הראש. ״אני גרה בבית הצמוד.״ אני מחווה בעזרת האגודל אל מעבר לכתפי, לכיוון הבית שלי. ״שמעתי אותך משם והיה נראה שאתה זקוק לעזרה, אז חשבתי שאולי כדאי שאני אבדוק.״

״אני מסתדר.״ קולו עמוק, עשיר, עם נימה שמעבירה רעד במורד גבי. ״את יכולה ללכת.״

אני מביטה בו בחשד. ״מותר לך להיות כאן?״

רמז קטן מאוד לחיוך מופיע על שפתיו. ״זה הבית שלי, אז כן. מותר לך להיות כאן?״

שנינו יודעים את התשובה לשאלה הזו.

״אה.״ אני לוקחת צעד לאחור. ״אני... לא... אני מניחה שלא.״ אני ממלמלת במבוכה לנוכח טיפשותי. ״אני מצטערת.״

הוא מתעלם ממני, וחוזר אל המשימה המפרכת והמייגעת שלו. בהתחשב במצבה של החצר, ייקח לו הרבה זמן לעקור את הכול לבדו, אבל אולי הוא מתכנן לקרוא לעזרה מאוחר יותר, ועכשיו הוא רק רוצה לפרוק את העצבים שלו לבדו.

״לא התכוונתי להפריע,״ אני מוסיפה, וממשיכה ללכת לאחור לכיוון השער הפתוח שבפינה. ״רק הייתי מודאגת.״ הוא מתעלם ממני, משליך עשבים נוספים לאחור. ״בכל מקרה, אם תצטרך משהו, תרגיש חופשי לדפוק על הדלת שלנו.״

אני מבינה שהוא לא מתכוון לומר דבר, אז אני ממהרת לעבור את השער ורצה אל שביל הגישה שלנו.

הדלת הצדדית נפתחת, וראשה של אימא מבצבץ ממנה. ״בדיוק באתי לבדוק מה קורה איתך. דאגתי.״

אני מנערת את הראש ועולה במהירות במדרגות המובילות אל תוך הבית. ״סליחה, נתקלתי בשכן החדש שלנו.״

״אה.״ היא אומרת בהפתעה ומביטה סביבה, מנסה להבחין במישהו. ״לא ידעתי שכבר עברו לגור בבית ההוא.״

״הוא לא נראה מאוד נחמד.״

אימא מזעיפה פנים ונועלת את הדלת. היא כבר הספיקה להוציא את הקאפקייקס מתוך התבניות ולסדר אותם בשורות על השיש. ״זה מצער לשמוע.״

״אהה,״ אני ממלמלת.

״אולי הוא היה במצב רוח רע. מעבר דירה יכול להיות מתיש.״

אני מושכת בכתפיי באדישות, אך עיניי נודדות אל החלון שנמצא מעל לשולחן במטבח שלנו ומשקיף אל החצר שלו. אני לא מצליחה לראות אותו, אבל אני מדמיינת אותו שם, כורע על הקרקע.

״אולי.״

משום מה אני בספק, ולמרות ההתנהגות גסת הרוח שלו, אני לא יכולה להשתלט על הסקרנות שלי לגבי השכן החדש שלנו.