פרחי בר – כרך ב

האביב בהותורן מילס הוא העונה האהובה עליי. לא ביליתי כאן בכלל מאז שעזבתי לפני שש שנים. חזרתי כמה פעמים במהלך הקיץ הראשון, בתקווה שהגבר שאהבתי וגר בבית הסמוך יתעשת ויראה אותי, יחזור אליי. אבל זה מעולם לא קרה.

איבדתי את תאייר הולמס, אז המשכתי הלאה עם הזנב בין הרגליים.

מצאתי עבודה בתור מלצרית בדיינר שנמצא קרוב לדירה של לורן. חסכתי כל סנט שיכולתי. קיילב ואני חזרנו לדבר, ואז התחלנו לצאת שוב. כמעט שנה אחרי החתונה של ג׳ורג׳יה, הוא הציע לי נישואים, ואני אמרתי כן. התחתנו חודשיים אחר כך. הוא סיים את הלימודים בקולג׳ ועברנו לגור בקליפורניה. אהבתי לגור שם, כמעט כמו כאן, אבל אז הוא קיבל הצעת עבודה לפני כשנה בבוסטון ונאלצנו לחזור.

ועדיין, כף רגלי לא דרכה כאן, בבית שבו גדלתי.

קיילב ידע בדיוק למה, וזה פגע בו.

כל מה שעשיתי זה לפגוע בו.

אז נתתי לו ללכת.

הגירושים שלנו היו קלים, כמו כל דבר ביחסים שלנו. אני יודעת שהוא תמיד יהיה בחיים שלי, אבל עכשיו הוא חופשי למצוא את האהבה שפעם הייתה לי. ברגע שמרגישים אותה, שום דבר לא משתווה אליה — לא משנה כמה אנחנו מנסים או כמה מאמץ נשקיע.

זה כמו לנסות לחבר חתיכת פאזל למקום שהיא לא שייכת אליו.

למרות שנשבעתי שאני לעולם לא אחזור לכאן, למקום הזה, אליו — יש רק דבר אחד שיכול להחזיר אותי. אני נכנסת אל הבית ומוצאת את אימא שלי במיטת בית החולים שמוקמה בסלון.

״היי, אימא.״ אני משתמשת בכל הכוחות שלי כדי לעצור את הדמעות. אני לא רוצה שהיא תראה אותי בוכה.

״הנה הילדה שלי,״ היא מחייכת, מסמנת לי להתקרב בנפנוף של יד חיוורת ורזה.

אימא שלי גוססת.

הסרטן מצא את דרכו חזרה, ושום טיפול לא הצליח הפעם. לא משנה כמה היא נלחמת, הוא חזק יותר ממנה, ועכשיו נותרו לה חודשיים בלבד לחיות — אולי אפילו פחות.

צעדיי נשמעים רועשים מדי באוזניים שלי כשאני נכנסת אל הסלון ורוכנת כדי לחבק אותה.

״הרגע פספסת את ג׳ורג׳יה,״ היא אומרת לי, החיבוק שלה חלש. נשארו לה מעט מאוד שומן ורקמת שריר בגוף. היא נובלת מול העיניים שלנו. ״אני בטוחה שאני אראה אותה מאוחר יותר.״

״הילדים שאלו עליכם.״

אני מחייכת, מלטפת באצבעותיי את העור הדק של הלחי שלה. ״הם יראו אותנו בקרוב.״ לג׳ורג׳יה ומייקל יש עכשיו שני ילדים, והשלישי בדרך. הם עסוקים מאוד — בלשון המעטה — אבל מאושרים. ״את צריכה משהו?״

״אני בסדר כרגע. אולי נוכל לצפות בסרט או משהו אחרי שתכניסי את כל הדברים שלך?״

״נשמע לי טוב, אימא.״

קיילב ואני המשכנו לגור יחד אחרי הגירושים. זה פשוט נראה לנו הגיוני עד שאחליט מה הצעד הבא שלי. אבל עכשיו, כשהמצב של אימא שלי מתדרדר, ידעתי שהגיע הזמן לחזור הביתה. רציתי לטפל בה בימים האחרונים שלה ולקחת קצת מהעומס שעל ג׳ורג׳יה, וכשהבלתי נמנע יקרה — אני אצטרך לפנות את הבית ולחשוב מה יקרה הלאה.

זה קשה, הידיעה שהעתיד שלי הוא סימן שאלה גדול כרגע. אני אהיה בת עשרים ושש השנה, ובדיוק כמו בגיל שמונה־עשרה, עדיין אין לי תוכנית. אולי זו האמת שאף אחד לא רוצה לגלות לך לגבי החיים הבוגרים — כולנו רק מאלתרים כל הזמן.

כשאני יוצאת החוצה, אני מתעלמת בנחישות מהבית הסמוך. אני יודעת שהוא עדיין גר בו, אימא שלי מזכירה אותו מדי פעם. לפעמים אני תוהה אם היא עושה את זה כדי לבחון את התגובה שלי. מעולם לא סיפרתי לה מה קרה עם תאייר. אחרי שהלב שלי נשבר והשלמתי עם העובדה שהוא ואני נפרדנו באופן סופי, לא ראיתי סיבה לספר.

אני מצליחה להכניס את כל החפצים שלי פנימה בלי להגניב הצצה לעבר הבית שלו.

טוב, זה שקר.

אני מעיפה מבט מהיר, אבל ממושך מספיק כדי לראות את בית העץ הגמור בחצר האחורית ורמז קטן לגג של החממה.

״הבאת הכול?״ קולה השברירי נשמע כל כך חלש מהסלון.

״כן, אני אקח חלק מהדברים למעלה.״

״בסדר. אני חושבת שאני רק... אנמנם קצת... לאיזה זמן.״

היא לא יכולה לראות אותי עומדת במטבח, אבל דמעות ממלאות את עיניי.

היא נעלמת לנו. החיים שיכלו להיות ארוכים כעת נמדדים בשבועות, שעות, דקות ושניות, וכל אחד מהם הוא יקר ערך.