פתוח כדי סדק

כָּל רֶגַע שֶׁחוֹלֵף מְקָרֵב אוֹתִי אֶל הַיּוֹם בּוֹ תְּדַבֵּר אִתִּי.

אחַ יֲֵ ר הכַּ ֹ ל

דַּי לִי בְּמִלִּים מוּעָטוֹת מְדֻיָּקוֹת כְּמוֹ:

נהָָר.

סִירָה.

וְאוֹתִי שָׁטָה אֵלֶיךָ.

כרסיסי-שלכת מתאספים זה בצד זה שיריה של המשוררת דניאלה ברפמן על לוח הלב. בעין, שכמו הוכשרה לקלוט בנימיה הפנימיים ביותר את המית־לבו של הטבע, יוצרת המשוררת מקבץ עדין ומיוחד של רשמים והתבוננויות, תמונות־מחשבה ותמונות־עולם באות והולכות ומתנועעות. כהיאסף שלג אל שלג חוברים בספר ניד־הכמעט, הרף־העין, צללית־המילה, ריצודים שקופים כמים המופיעים־נעלמים חליפות, מבהיקים לרגע ונספגים בחזרה אל תוך השתיקה שהנביטה אותם חרש, רק כדי לעלות מחדש, עתירים יותר, מתוך הדברים והצלילים.