צבים

1.

ההתחלה היתה מבטיחה. מורים ותלמידים עבדו יום שלם בחצר, שכם אל שכם. צמיגים מולאו בבקבוקים מהמִחזורית, והתעטפו ברשת תיל, כשֹלמה. בטון עורבב ונמשח, כשמן יצוק. צורת הצבים עוצבה, כָּעולם הזה, בידיו של הריבון. וליטל, המורה של ו׳2, מיקמה בחדווה אבני פרצוף. רק מעט, בשביל ההרגשה, לא שריון רקוע, לא צוואר משויש, רק זוג עיניים לכל צב. וחיוך, כמובן. חיוך גדול, צוהל, ספוג בהכרת תודה על היכולת להתגשם בחצר הזאת.

"יום החינוך הסביבתי" חולק למספר תחנות. הילדים נדדו בין צביעת ציורי קיר, הכנת תיקים מחומרים ממוחזרים, וכמובן, גולת הכותרת, בריאת צבים מן האַין. רוב התלמידים, במרבית הזמן, חגו כזבובים משועממים, מחפשים לחלוחית לשאוב ממנה תענוג.

רונית, סגנית המנהל, היתה הראשונה לזהות שמשהו בתוכנית לא עובד כשורה. מורות כילו את גרונן בכל פינה בחצר. ילדים נעו אנה ואנה, חסרי מעש, הלומי שמש. היא מראש אמרה שארבע תחנות זה לא מספיק, והילדים ישתעממו. אבל מישהו מקשיב לה? לא. יעקב המנהל התלהב מינאי, המדריך דמיקולו הזה, שיש לו תמיד ריח מסריח ושפמפם בר דוחה, והלך שבי אחרי התוכנית שהציג. היא זו שמכירה את התלמידים, היא, ולא איזה ליצן מהחברה להגנת הטבע שבא למכור ליעקב מניות שיוכל למכור להורים, וגם לא יעקב עצמו, שמסתובב בחצר כמו איזה חתן, מצלם תמונות, ושב למזגן במשרדו. היא מראש אמרה שיהיה בלגן, והנה, ילדים מטפסים על הקירות.

רונית כָּרזה במגפון וקראה לכל הילדים שמחפשים מה לעשות להתקרב אליה. כשהגיעו אליה ארבעה וחצי ילדים (חצי זה יותם הגמד. לא גמד־גמד, אבל נמוך להתמיה) הגדילה את ההימור והכריזה על תחרות. מעוּדדת ונמרצת, קינחה בהבטחה לפרסים, הבטחה ששינתה את מאזן הכוחות בחצר באופן דרמטי. נהרות זבובונים התקרבו אליה, משאירים את התחנות קירחות. ינאי המדריך סימן מקצה החצר, בעודו עָמֵל, מיוזע כולו, על ערבוב המלט, שאין ילדים, לא נשארו ילדים בתחנה. ידיו נעו זו מעל זו במהירות, מסמנות "אין", ופרצופו עקום, כעור, נבגד. רונית הסבירה לקהל המתרבה שבשלב הראשון רק חמישה־עשר ילדים ישתתפו בתחרות, והשאר צריכים לחזור לתחנות שלהם.

ההצלחה המוגזמת של איסוף הילדים הצמיחה בה חשש, שהתברר כמוצדק עד מהרה, כי התחרות שלה אינה אטרקטיבית דייה. למעשה, אכזבה בוטה כל כך ניכרה מעיניהם, כשהכריזה, "אנחנו נפתח תחרות של איסוף זבל במגרש הצמוד לבית הספר! נתחלק לקבוצות של ארבעה ומי שיביא את השקית הגדולה ביותר ינצח," שנדמה היה לה שאת הזבל שיאספו הם מתעתדים לזרוק עליה בשריקות בוז. על מנת לאזן את הסיטואציה לטובתה, היא חזרה והדגישה שהמנצחים יקבלו פרס גדול, ממש שווה, וכדאי להם להתחיל לזוז.

הם התחילו לזוז, חופרים בעלוות הצמחייה הצחיחה שהסתירה שקיות במבה, בקבוקים, שברי אוכל, קרעי חוויות. דולים טינופות ואוספים לשקיות זבל גדולות. מתחרים בהרקת החוץ המסואב לתוך קברים שחורים ואטומים. רונית עלצה למראה חריצותם, שלחה חיוך קטן לינאי המזיע ולחבריו מהחברה להגנת הטבע שהפעילו את התחנות, ועוד חיוך אחד קטן לעצמה. היא אפילו שקלה לקרוא ליעקב, שיראה איזה יופי אוספים הילדים את הזבל מהמגרש ויצלם כמה תמונות, עד שאחד הילדים מצא קונדום משומש ונופף בו בהתרגשות עילאית כמו פגש בפֵיית המזל. שיעקב יישאר במזגן.

בסך הכול היה יום נהדר. מורים ותלמידים אספו זבל, הכינו תיקים, צבעו קירות, ויצרו ספסלי צבים בצלמם ודמותם. כלומר, כאלו שמגחכים, יום וליל, גם אחרי שהבטון הרך נקרע ונופץ בידי בני עוולה. נעים לעבוד ביחד, לשתף פעולה, לדאוג לסביבה, ומחריד להגיע בבוקר היום שלמחרת ולגלות צבים מרוטשים, מגחכים, פה דולף, צמיג מגיח, תיל קרוע.

הוריהם של החשודים המיידיים כעסו ביותר.

נכון, גיא ויהלי נוטים להסתובב בחצר בית הספר אחרי הלימודים. נכון, לא פעם מצאו הוריהם ההמומים בכיס מכנסיהם מצית וריח מבעית של סיגריות. בסדר, בגלל זה ישר נאשים אותם? איך הם יוכלו לצאת מהתווית של "הילדים המופרעים", אם דפנה הפסיכולוגית ויעקב המנהל ינתבו אותם לשם שוב ושוב?

בחדר הפסיכולוגית, בזמן תשאול החשודים לאחר האירוע, חרדה טיפסה בבטנו של גיא. קרה ורעה כעקרב. אסור לו לעוף מבית הספר. אבא שלו יהרוג אותו.

"לא עשיתי כלום. מה, חסר לי מה לעשות שאני ארביץ לצבים מאבן? מה אני נראה לך?"

הצער של קברניטי בית הספר ואדריכלי "יום החינוך הסביבתי" היה מובן. רוצים לעשות משהו נחמד לתלמידים, רוצים לארגן את החצר, ובאמת, יום כל כך יפה. המורים והתלמידים, מכל הכיתות, עובדים ביחד. והנה. תמיד יימצא מי שיחפוץ להרוס.

הצער מובן במיוחד לאור המצב הגרוטסקי שנלכדו בו הצבים. מילא שגבם שוסף. שהתוֹך העדין נשפך. שעין אחת ירוקה, שהודבקה מאבני פסיפס על ידי המורה של ו׳2 בהשקעה מרובה, נופצה והפכה למנהרה באורך אצבעו של גיא, בה דרים נמלים ואבק. אבל הגיחוך, הגיחוך, אלוהים! הפיות המגחכים, העלובים האלה, שנאלצים להמשיך לגחך, כמו בתסמונת אכזרית. יצורי שאול, צווארם מחוּרר וחיוכם נשמר.