צבעים נמלטים

פרק 1 פריז 1932

ג'וּליאן ירד מרציף הרכבת בגאר דֶה ליוֹן ופנה אל הרחוב מרוצף האבן. הוא אחז היטב במזוודה שלו, בתיק העבודות ובזהותו החדשה, ונשם נשימה עמוקה ומלאת סיפוק.

סוף-סוף אני פה.

אדי פליטה חריפים של מכוניות חולפות ואשפה מרקיבה - לא לאלה ציפה. כי האוויר של פריז אמור להיות נעים, מתקתק, מדיף ניחוח של מושק או של יין, ולא צחנה שגרתית של עיר גדולה. בעוד ג'וליאן ממתין למונית ניגשה אליו בהילוך קליל אישה צעירה ומסוגננת בעלת תלתלים חומים וארוכים, והוא שכח מיד מאותה צחנה. שמלתה הפרחונית היתה צמודה לגופה. ורדים אדומים ומלבלבים חבקו את קימורי גופה כמו כפפת משי. ג'וליאן חייך אליה. לרגע השתהתה, והוא ידע מה היא רואה: את השיניים הלבנות הישרות ואת גומות החן הנעריות - חיוך שיצליח למכור הכול, נהגה אמו לומר. אבל הצעירה הזו לא נפלה ברשת. היא גלגלה את עיניה, צחקקה והמשיכה ללכת. ג'וליאן גילה שפירור גדול של בגט תלוי לו על שפתו. הוא המשיך לשמוע את צחוקה גם כשחצתה את הרחוב.

"לאן?" נהג המונית נשען אל מחוץ לחלון מכונית הרנו וכלל לא טרח להישיר בו מבט.

ג'וליאן ידע שהוא צריך לנסוע לאוניברסיטה כדי להתמקם. השיעור הראשון מתחיל מחר, אבל היום עדיין צעיר. הוא היסס, אבל רק שנייה או שתיים. למה לא?

"איפה מבלים האמנים?" שאל בצרפתית רצוצה. הוא הבין את השפה הרבה יותר משדיבר אותה.

"בגדה השמאלית," ענה לו הנהג בזעף. "תיכנס."

קפה דֶה פלוֹר, בבולבאר סן ז'רמֵן פינת סן בֶּנוּאָה, המה מאדם. את השולחנות שבחוץ גדשו צעירים ששתו, שוחחו ועישנו כתף אל כתף. נדמה שלאיש לא הפריע להצטופף כמו סרדינים. להפך, הבחין ג'וליאן כשקרב אל המקום, נדמה שכולם נהנו מזה.

הוא נכנס לבית הקפה הדו-קומתי, ונפעם מהעיצוב המפואר שכולו מראות גדולות, רהיטים מעץ מהגוני וכיסאות מרופדים באדום עז כשל תפוח מסוכר. הוא היה רגיל לדיינרים זולים ועלובים, עם עיתונים ישנים שלקוחות השאירו פזורים על מושבים וקירות סדוקים שאיש לא טרח לתקן. המקום הזה היה מצוחצח, ומן הסתם יקר מדי. הוא טפח על כיס מעילו ומישש את עוביו המנחם של צרור הכסף שהחביא בתוך כיס פנימי. במסעו הארוך לפריז הוא בדק את הכיס אלף פעם ויותר. בכסף הזה תלויה מחייתו. הוא ידע שעליו להצטמצם. הוא היה רעב, אבל החליט להסתפק בספל קפה ובפרוסת לחם.

הוא סרק במבטו את החדר. שולחנות קטנים ועגולים וסביבם אנשים צעירים. הוא זיהה עשרות תיקי עבודות גדולים, שהיו שעונים על רגלי הכיסאות. אמנים. לבו של ג'וליאן הלם בפראות בחזהו. זה המקום. פריז - ביתם של פיקאסו ושל בְּראק, של שאגאל ושל מוֹנֶה, של מאנֶה, של רנואר ושל סֵזאן - כל אמן הראוי לשמו. ועכשיו אני. נדמה שרק אתמול עזב את בית הוריו בשיקגו ונסע לניו יורק. עזב? ג'וליאן טלטל את ראשו לנוכח תמימותה של המילה - ליתר דיוק, נס על חייו.

כשעמד בפתח והמתין לשולחן השתדל ג'וליאן שלא להרהר בעבר, אך ככל שניסה לדחוק את המחשבות ממוחו הן שבו ורדפו אותו. אל תיכנס לזה, הזהיר את עצמו. לא עכשיו, לא היום.

במקום זאת התמקד בברונטית היפה שישבה לבדה ליד שולחן במרכז החדר. הם החליפו מבטים והיא חייכה. הוא ניחש שהיא בת גילו, כבת עשרים, אולי מבוגרת בכמה שנים. הוא השיב לה חיוך. הבחורה צחקה והציתה סיגריה. נשיפתה היתה ארוכה ומפתה; פס סמיך וחלק של עשן התאבך מול פניה. כשהעשן התפוגג היא נשענה לאחור ונעצה בו מבט נועז. האם זו הזמנה? ג'וליאן תהה אם להצטרף אליה כשלפתע פתאום חלפו על פניו שני גברים וניגשו אל השולחן שלה.

לעזאזל. הבחורה קמה ונשקה לשניהם בחמימות. מעניין מי הם. בזמן ששוחחה עמם ניצל ג'וליאן את ההזדמנות והעיף בה מבט ארוך יותר. גובהה היה ממוצע וגופה צנום ודל בקימורים, כמו של נערה מתבגרת. הוא בחן את תנועות ידיה, שהיו מלאות חיים כשל מנצח בתזמורת, ואת זנב הסוס הארוך והכהה שהתנופף מאחוריה כשצחקה מדבריו של אחד הגברים שעמה. שפתיה החושניות היו מעט בולטות, ושיניה הצחורות האירו את כל פניה. ג'וליאן הכיר בניו יורק נשים - רובן דוגמניות של אמנים - שאמנם ניחנו ביופי בוטה, אבל לא באותה חיוניות גורפת שאפיינה את הצעירה הזאת. נדמה כי הנוכחות שלה מילאה את החדר.

לו רק היתה יושבת ללא ניע, הרהר ג'וליאן, כי אז היה מצייר אותה - תחילה בראשו ולאחר מכן גם על הבד.

"מסיֶיה, השולחן שלך מוכן." המלצר תופף על זרועו וקטע את חוט מחשבותיו. הוא הוביל את ג'וליאן לשולחן, סמוך לבחורה. הוא חש מבוכה כשמזוודתו המרופטת פגעה תוך כדי כך בכמה מהלקוחות. נדמה היה שכולם עוקבים אחריו במבטיהם. בזווית עינו ראה שגם עיניה נעוצות בו.

"היי - רק עכשיו ירדת מספינה?" שאל אותו אחד משני הגברים שישבו בחברתה, בצרפתית נוקשה. ג'וליאן הסתובב.

"תניח לו, פֵלִיקְס," גערה הבחורה, וג'וליאן שמע אותה לוחשת, "חוץ מזה, הוא די נאה."

"אני בסך הכול משתעשע, אדריאן," השיב לה הבחור שנקרא פליקס. "ורק בשביל הפרוטוקול, הוא לא נאה כמוני."

קוראים לה אדריאן. השם מתאים לה.

"התכוונת לומר, הוא לא נאה כמו שאתה חושב שאתה." היא לחצה בחיבה את זרועו של פליקס. לחיצה ידידותית בלבד, קבע ג'וליאן. האיש הזה ודאי לא החבר שלה. אולי זה השני. ג'וליאן נשען לאחור בכיסאו, מתח את רגליו ועקב אחר השלושה מזווית עינו. חוץ מזה, היא חושבת שאני נאה.

"בואי ניישב את המחלוקת, אדריאן." פליקס פנה אל חברו. "רֵנֶה, מי לדעתך נאה יותר? אני, או הבחור עם המזוודה?"

רנה צחק. "פוֹן בְּרֵדוֹב, לעולם לא תשתנה. אתה תמיד בתחרות. לא נעים לומר, אבל נער המזוודה זוכה בגדול."

"מנוול."

"האמת כואבת."

"גם השקר כואב."

אדריאן צחקה בקול, אבל מהר מאוד השתנה נושא השיחה מיפי מראהו של ג'וליאן לפוליטיקה. ג'וליאן שינה את זווית כיסאו כדי להיטיב לראות. הוא התקשה להתיק את מבטו מרנה ומשערו הגלי השחור כפחם שגלש עד כתפיו גלים-גלים. עיניו השחורות היו עמוקות, ואפו החזק והישר התרחב מעט בקצהו כמו אף של חייל רומאי. הוא היה יפה כמו נסיך מהאגדות. תוך כדי דיבור ליטף רנה קלות את זרועה של אדריאן. החבר, בלי שום ספק. ג'וליאן ידע שלא יוכל להתחרות בו.

"אז מאיפה אתה?" קרא לעברו פליקס, כשהבחין בג'וליאן הבוהה בהם. "אמריקה, נכון?"

ג'וליאן חש שלחייו בוערות. נדמה שכל השיחות פסקו.

"מניו יורק," ענה לו ג'וליאן חרישית.

"אתה רחוק מאוד מהבית," הכריז פליקס בקולי קולות לטובת הקהל הקשוב. "הלכת לאיבוד?"

הוא היה בדיוק מסוג הגברים שג'וליאן תיעב - הטיפוס הקולני שתבע לעצמו תשומת לב תמידית.

"אני אמן," מלמל ג'וליאן, אף שהתקשה להבין מדוע טרח לענות.

הצופים מן הצד בשולחנות שמסביב פרצו יחדיו בצחוק. ג'וליאן התכווץ והשתוקק להיעלם, אך המלצר כבר הביא את הקפה שלו והוא היה לכוד.

"אמן?" פליקס הרים גבה שחורה. "אמן אמיתי שותה יין אחר הצהריים וקפה אחרי חצות. אתה קורא לעצמך אמן?"

ג'וליאן אגרף את ידיו בכוח. תתעלם ממנו. הוא לגם מהקפה והתמקד בחלון הפונה אל הרחוב, אבל עדיין שמע את פליקס מקשקש מאחוריו, מתבדח על חשבונו.

"תעזוב אותו בשקט, פליקס. אתה אף פעם לא יודע מתי להפסיק." אדריאן היא זו שנחלצה להגנתו.

פליקס כנראה לא אהב שמתעלמים ממנו, ובתגובה התרומם וניגש אל שולחנו של ג'וליאן. "לא התכוונתי להעליב אותך," אמר האיש, והבל נשימתו הצחין מיין. "רק רציתי להשתעשע קצת. תראה, אנחנו לא נושכים. גם אנחנו אמנים." הוא הושיט את ידו, אך ג'וליאן ניסה להעמיד פנים שלא הבחין בה. "פֵלִיקְס פוֹן בְּרֵדוֹב."

"ג'וליאן קליין." הוא התרומם ממקומו ואמד את פליקס, שהיה גבוה ממנו אך שרירי פחות. שערו השחור היה משוך לאחור וחשף מצח רחב ועיניים גדולות בגוון מבהיל של כחול עמוק. אלמלא החטטים על לחייו היו פניו מושלמות.

"שב לשתות איתנו." פליקס החווה בידו אל שולחנו.

ג'וליאן הישיר מבט בעיני השקד הנוצצות של אדריאן. היא חייכה בחום, והוא חש בסומק העולה בלחייו.

"אני מבטיח לך שנעליב אותך," הוסיף פליקס בעוקצנות, "אבל לא נשעמם אותך."

ג'וליאן רצה לומר לו שילך לעזאזל, אבל פליקס לא המתין לתשובה וכבר אחז במזוודה של ג'וליאן.

"גַרְסוֹן, עוד סיבוב," צעק פליקס בצרפתית והרים מעל לראשו את בקבוק הבוז'ולה שזה עתה רוקנו. לאחר מכן הרים את הכוס המלאה שמולו ואמר בגרמנית, "נרים כוסית לזכרו המיוסר של אבי. שהברון וילהלם פון בְּרֵדוֹב ינוח בשלום על משכבו ויעזוב אותי בשקט."

"אבל אבא שלך בריא ושלם," מחתה אדריאן באנגלית, לטובת ג'וליאן.

"שוב את מתחילה." פליקס נשק לה בשובבות על לחיה. "את מנסה להרוס לי את היום."

ג'וליאן הציץ בשעונו בתדהמה. נדמה שרק לפני דקות הצטרף אליהם, אבל הנה הוא שותה לשוכרה כמעט שלוש שעות. התנועה בחוץ דעכה, ואחר הצהריים הסואן פינה את מקומו לשעת בין ערביים עצלה. הוא היה עייף מהנסיעה, וראשו הסתחרר מהקשבה לחבריו החדשים שדילגו בין שפות וחיסלו משקאות באותה הקלילות.

"מאיפה הבקיאות הזו בצרפתית ובגרמנית?" שאל אותו פליקס, שרוקן את כוס היין שלו ומיהר לפתוח בקבוק נוסף. "האירופים בקיאים בשלוש שפות, אם לא יותר, אבל רוב האמריקאים שאני פוגש מדברים בקושי שפה אחת."

"מצחיק מאוד." פליקס הזה אידיוט אמיתי, חשב ג'וליאן בינו לבינו, אבל שיער שהיום תהיה זו פגישתם הראשונה והאחרונה. "היתה לי שכנה צרפתייה," הסביר. "ודודנית מנישואים שהיגרה מגרמניה. אבל אני במקומך לא הייתי מתפאר כל כך באנגלית שלי."

אדריאן צחקה והלמה באגרופה בזרועו של פליקס. "לא פלא שרנה ואני החברים היחידים שעוד נותרו לך."

"זה לא נכון," השיב לה פליקס ונעץ מרפק בג'וליאן. "עכשיו יש לי גם אותו."

אדריאן פלבלה בעיניה ורכנה קדימה. חולצתה נפתחה קמעה, וג'וליאן הכריח את עצמו להסיט את מבטו. "אנחנו מדברים בלי הפסקה. ספר לנו על עצמך, ג'וליאן."

פליקס השתתק והעניק לג'וליאן את הבמה, בפעם הראשונה מאז הזמין אותו להצטרף אל שולחנם. השלושה ישבו בדממה וחיכו. ג'וליאן לא התכוון לדבר על עצמו, אבל ידע שהוא חייב לספק את רצונם. הוא דילג על פרק שיקגו, וסיפר להם על תקופת מגוריו הקצרה אצל דודנו סמי בברוקלין ועל שיעורי האמנות בלילות. במהלך היום היה סמי מנהל את עסקי הברחת האלכוהול שלו, ואילו ג'וליאן בילה בחברתה של גרטרוד, אשתו של סמי שנולדה בגרמניה. היא דגמנה עבורו, בישלה לו ואף לימדה אותו את השפה. ג'וליאן לא סיפר להם שגרטרוד ניסתה לפתות אותו, ועל כן אסף מיד את חפציו ועזב את ביתו של סמי עוד באותו לילה. במקום זאת סיפר לידידיו החדשים שהוא חש צורך בשינוי ועבר להתגורר בדירה מוזנחת במנהטן עם עוד חמישה אמנים צעירים שפגש בכיתה. ביום נהג לצבוע בתים בשביל הפרנסה, וכשלא היו לו שיעורי אמנות היה יוצא בלילות עם חבריו החדשים אל רחובות העיר ומצייר בעיקר דיוקנאות ונופים של אתרי תיירות מקומיים, במיוחד גרסאות דביקות של אצטדיון היאנקיז ושל פסל החירות.

לא חלף זמן רב עד שהבין כי נושאי הציור שלו אינם מעוררים בו השראה, אבל יצירותיו נמכרו מהר יותר משל כל אמן אחר ברחוב. הוא שמע שוב ושוב את אותן התגובות. "אתה שווה הרבה יותר מזה, ג'וליאן. אתה אמן מלידה. סע לפריז, שם נמצאים האמנים האמיתיים."

צרפתייה זקנה שהתגוררה בבית הדירות שלו עודדה את ג'וליאן לשלוח כמה מרישומיו אל אחיה, מורה באֵקוֹל דֶה בּוֹזאר, בית הספר הגבוה לאמנויות יפות, כדי לקבל את חוות דעתו. רק כשקיבל בתגובה הזמנה לאקדמיה המפורסמת בפריז הבין ג'וליאן שהם צדקו בכל מה שאמרו עליו ברחוב. הוא צייר בשמחה את דיוקנה של הצרפתייה הזקנה בתמורה לשיעורי צרפתית.

כעבור שישה חודשים, ולאחר שחסך די הצורך למימון המסע, חזר ג'וליאן לביתו של דודנו וביקש מסמי להלוות לו כסף כדי שיוכל לעבור לפריז וללמוד אמנות. הוא הראה לסמי את המכתב שקיבל מאֵקוֹל דֶה בּוֹזאר, והבטיח להחזיר לו את כספו, כולל ריבית.

סמי הוביל את ג'וליאן אל משרדו ופתח את הכספת, שהיתה גדושה מזומנים. ג'וליאן לא ראה מימיו כל כך הרבה כסף. הוא מסר לג'וליאן כמה ערימות של שטרות וגם בקבוק ויסקי, וחיבק אותו בחום. לבסוף הישיר מבט בדודנו ואמר, "אני סומך עליך, ג'וליאן. אם זה מה שאתה רוצה לעשות, סע לפריז וצייר, אבל כשתהפוך לפיקאסו הבא, אל תשכח את דודנך סמי."

פליקס האזין בקשב לסיפורו של ג'וליאן, ותוך כדי כך חיסל את שארית היין. "מבריח משקאות, אה? בחור כלבבי. לגבי אֵקוֹל דֶה בּוֹזאר - זה לא מרשים אותי." הוא הציץ באדריאן וברנה ונופף בבקבוק הבוז'ולה הריק כמעט לחלוטין כדי להסב את תשומת לבו של המלצר. ג'וליאן מעולם לא ראה אדם שותה כל כך הרבה ובמהירות שכזו.

"תירגע קצת, פליקס," הזהיר אותו רנה, ואותת למלצר הקרב שהגיע הזמן להפסיק. הוא פנה אל ג'וליאן. "אל תעודד את פליקס להתחיל לדבר על בּוֹזאר, אחרת נשב פה כל הלילה."

"אתה חושב שאני שיכור, רנה? אין לך שום אמון בייעוד האמיתי שלי." הוא חטף את כוס היין המלאה למחצה של רנה, רוקן גם אותה והטיח את הכוס בחזרה על השולחן. "אבל אתה צודק. בואו נעוף מפה. אני מציע שנצייר. יש בי פרץ של יצירתיות. בואו נלך עכשיו, לפני שתישפך כולה החוצה." הוא כרך את זרועו סביב כתפיו של רנה. "אבל הפעם אצלי. למה שלא תצטרף אלינו, ג'וליאן? גם ככה אין לך משהו טוב יותר לעשות."

ג'וליאן ידע שעליו להתמקם בבית הספר לאמנות. "אני חייב ללכת," אמר באי-רצון. "הקורסים מתחילים מחר, ואני בקושי רואה מימיני ומשמאלי."

"המטרה היא לא לראות מימינך ומשמאלך." פליקס מחה בשרוולו את פיו נוטף היין. "כמעט שכחתי. הסטודנטים בבּוֹזאר זקוקים לכל רסיס של אנרגיה כדי לעכל את כל הזבל האקדמי שמאכילים אותם בכמויות."

רנה ואדריאן החליפו מבטים יודעי דבר. "התחלנו." רנה פלבל בעיניו.

ג'וליאן פנה אל אדריאן. "מה הבעיה שלו עם הבּוֹזאר?"

"אתה חייב להבין, כולנו למדנו שם פעם," הסבירה. "נשרנו בדרך."

"המקום הזה הוא גזר דין מוות לאמנים." פליקס רכן קרוב אל ג'וליאן. נשימתו היתה חמוצה. "חבורה של מורים משוכפלים שמטרתם היחידה היא להרוס כל חשיבה יצירתית עצמאית."

רנה הנהן במרץ, וג'וליאן שם לב ששערו השחור נוצץ בגוון כחול עמוק תחת זוהרה של המנורה מעל לראשיהם. "לפני שנתיים-שלוש עזבנו ביחד ועברנו לסטודיו של ליאון דוּבּוּאָה," הסביר רנה. "לפני שנים, דוּבּוּאָה עצמו לימד בבּוֹזאר. הוא נחשב אחד הכוכבים שלהם, עד שהחליט להתנתק מהממסד."

ג'וליאן האזין לרנה, שסיפר כי המורה הרוחני שלהם מאס בכללים הנוקשים של בית הספר והחליט להשתחרר. רנה המשיך לדבר וג'וליאן בהה בידיו של הבחור, באצבעותיו הדקיקות והמפוסלות. הן לא הלמו את שאר גופו של רנה, שהיה בנוי לתלפיות כשל אתלט.

אדריאן הדליקה סיגריה נוספת, הפריחה עשן מעבר לכתפו של ג'וליאן וקטעה את חוט מחשבותיו. "דוּבּוּאָה קרא תיגר על בעלי הכוח, הצטרף לאקספרסיוניסטים הגרמנים והתהדר בזה," אמרה. הבל נשימתה החמים התאבך סמוך לפיו של ג'וליאן והוא שאף אותו לקרבו בתחושת אשם.

"זו היתה סטירה מצלצלת לבית הספר," הוסיפה ואמרה. "הצרפתים שונאים את האקספרסיוניסטים, הטכניקה שלהם נחשבת חסרת צורה, מוגזמת, פרועה - לגמרי לא מתוחכמת."

"אבל מדהימה," הוסיף רנה ושב ללטף קלות את כתפה. היא נשאה אליו את מבטה ושניהם חייכו חיוך אינטימי, כאילו היו מעדיפים להיות במיטה ולא בבית הקפה הזה. ג'וליאן חש דקירת קנאה בלתי-צפויה.

"כן, האקספרסיוניסטים האלה גאונים, גרמנים וברברים - בדיוק כמוני." פליקס פרץ בצחוק בריא וחבריו הצטרפו אליו. הוא קם ממקומו. הוא סיים לדבר וסיים לשתות. הוא השליך שטרות על השולחן ומשך אליו את ג'וליאן. "ממחר אתה תקוע בכיתה, ידידי. אבל הלילה אתה בא איתנו, ואנחנו נראה לך את מה שלעולם לא תקבל בבּוֹזאר."