ציורים מספרים

הַכֶּלֶב — כּוּלוֹ לֵב

"ניקי, בֶּאמת אין כּמוֹךָ, גם אני חוֹשב שאתה גיבּוֹר. הִצלתָ אֶת חיֶיה של בִּתי", קָרא בְּהתרגשוּת רוֹבֶּרְטוֹ סְטְרוֹצִי, סוֹחר עשיר וּמפוּרסם מִוֶונֶצְיָה שבּאיטַליה.

עד שֶהִצטרף ניקי לְמִשפּחת סטרוֹצי הייתה קְלָרִיסָה, בִּתוֹ של הסוֹחר, בּוֹדדה ואוּמללה. היא הייתה יתומה מֵאֵם, לא היו לה אחים וַאחיות, וּבַטירה הגדולה של אביה לא היו לה חברים לְמִשׂחק. הצעצועים הרבּים לא יכלוּ לְמלֵא אֶת מְקומָם של ילדים בְּגילה וּקְְלָריסָה הייתה עצוּבה. כְּשראה האב אֶת העֶצב של בִּתוֹ היה גם הוּא עצוּב. שִטחֵי האדמה הנרְחבים שהיוּ לוֹ, נִכבְּדֵי הָעיר שהיוּ נאספים בְּארמוֹנוֹ, ההצלחה והכּבוֹד שזכה להם — כּל אלֶה לא גרמו לוֹ אוֹשר אמיתי. שִׂמחת חייו של סְטְרוֹצי הייתה בִּתוֹ היחידה, קְלָריסָה הקטנה. הוּא אהב אוֹתה וּפינק אוֹתה מאוֹד.

יוֹם אחד שאל רוֹבּרטוֹ אֶת בּתוֹ:

"מדוּע אַת עצוּבה, ילדתי היקרה? הרי אני אוֹהב אוֹתָך כּל כּך."

"אני יוֹדעת, אבּא, וגם אני אוֹהבת אוֹתך, אבָל אני בּוֹדדה."

"הצעצועים הרבּים שֶיש לך אינם מספּיקים? הרי הם יכוֹלים להעסיק אוֹתך מן הבּוֹקר עד הערב", הִתפּלא האב.

"כּן, יש לי הרבֵּה מאוֹד צעצועים, אבָל הייתי מוותרת עליהם אִילוּ רק היה לי חָבר. בַּבּית שלנו אין ילדים. לִפעמים, כּשאנחנוּ נוסעים בַּכּרְכּרה, אני רואה ילדים מְשׂחקים בּשׂדֶה, וַאני מְקנאָה בּהם כּל כּך."

דְבריה של קְלָריסָה הֶעציבוּ מאוֹד אֶת רוֹבּרטוֹ. הוּא חשב בּליבּוֹ: "הילדה צוֹדקת. הרי לי יש ידידים רבּים וִידידוּתם חשוּבה לי. גם קְלָריסָה זקוּקה לַחברים. לכן אֶפתח אֶת בֵּיתי גם לַילדים של יְדידַיי, והם יבוֹאוּ וִישׂחקוּ איתה."

"מֵעכשָיו יהיוּ לָך חברים. הבּית יהיה פּתוּחַ בּשבילם כּמוֹ שֶהוּא פּתוּחַ בִּשביל הידידים שלי", הִבטיחַ רוֹבּרטוֹ לְבתוֹ וקיים את הבטחתו.

הילדים אהבוּ מאוֹד לבוֹא לַטירה וּלשׂחק עִם קלריסה. היא הייתה ילדה נעימה וטוֹבת לב, וּברצוֹן חָלקה אֶת הצעצוּעים שלה עם חבריהָ החדשים, וַאפילוּ נתנה להם צעצוּעים במתנָה. אוֹמנם החברים שׂימחוּ אוֹתה, אבָל הם לא בּאוּ לבקר אצלה בּכל יוֹם, וּכְשנשארה לבדה הייתה הבּדידוּת חוֹזרת וּמעציבה אוֹתה.

רוֹבּרטוֹ הֵבין שהוּא צריך למצוֹא פּתְרוֹן אחֵר לַבְּעיה, וּכְשיוֹם אחד סיפּר לוֹ אחד מִידידיו שהכּלבּה שלוֹ הִמליטה שישה גוּרים חמוּדים, ושהוּא מחפּשׂ להם בּתים מתאימים, התלהב רוֹבּרטוֹ וידע שֶמצא אֶת התשוּבה.

"מצוּין!" קָרא, "הינה, בְּרגע זה מצאתָ בּית בִּשביל אחד מֵהגוּרים. בְּחר אֶת הגוּר היפה והבּריא בּיוֹתר והָבֵא אוֹתוֹ אלַיי."

הוּא הֶחליט להפתיע אֶת בִּתוֹ וּלהביא לה חבר שלא יבוֹא לשׂחק ואחַר כּך יחזור לבֵיתו, אלא חבר שיהיה איתה תמיד.

כַּעבוֹר ימים אחדים בּא היָדיד אֶל בּיתו של רובּרְטו והֵביא כּלבלב לבן מוּכְתם בִּכְתמים זהוּבּים כְּצֶבע שְׂערה של קְלָריסָה. האב הֶחבּיא אֶת הכּלבלב בְּכיס מְעילו, קָרא לִקְלָרִיסָה ואמר לה:

"הפּעם יש לי בִּשבילֵך מתנה שכּמוֹה לא קיבּלת מֵעוֹלם."

החיוּך על פּניו של רוֹבּרטוֹ סִקרן אֶת הילדה.

"איזוֹ מתנה, אבּא?" היא שָאלה.

"נַחשי."

"בּוּבּה בּגוֹדל של ילדה שֶיוֹדעת לדבֵּר", אמרה הַילדה.

"כּבר יש לך."

"בֵּית בּוּבּוֹת גדול וּמרוֹהט", ניסתה קְלָריסָה שוּב.

"כּבר יש לָך."

"אוֹפַניים."

"אוֹפַניים — רעיון טוֹב. אקנה לך אוֹפַניים, אבָל זה לא מה שתקבּלי הפּעם."

"ואיפֹה המתנה המיוחדת הזאת?"

"בַּכּיס שלי."

קְלָריסָה הייתה מאוּכזבת מעט. "אֵיזוֹ מתנה מְיוּחדת יכוֹלה להיכּנס לְכיס?" חשבה בְּליבָּה.

פּתאוֹם שָמעה קוֹל בּכי דק. זה לא היה בּכי של ילד. קְלָריסָה פּקחה אֶת עיניה לִרְווחה, ואז הוֹציא אביה מכּיסוֹ אֶת הגוּר הֶחמוּד והִגיש אוֹתוֹ לבִתוֹ.

אֶת שׂמחתה של היַלדה קשה לתאר בּמילים. מֵעולם לא ראה האב אֶת בִּתו מאוּשרת כּל כּך.

"אבּא, תוֹדה רבּה!" קראה קְלָריסָה בְּהתרגשוּת, "זה הֶחבר הטוֹב בּיוֹתר שיכוֹלְת להביא לי. הוּא יפה וחמוּד כּל כּך, וַאני כּבר אוֹהבת אוֹתוֹ מאוֹד! כְּשיבוֹאוּ הַחברים שלי אַראה להם אוֹתוֹ. מֵעכשיו לא אהיה עצוּבה!"

וּבאמת מֵאוֹתוֹ היוֹם לא הייתה קְלָריסָה בּוֹדדה. היא קראה לֶחבר הֶחדש שלה ניקי ולא נפרדה ממנו אף לְרגע. קְלָריסָה התעקשה לטפּל בַּכּלב בְּעצמה: היא רחצה אוֹתוֹ, סֵירקה והִברישה אֶת שַׂערוֹ היפה, הֶאכילה אוֹתוֹ, וּבַלילה הִשכּיבה אוֹתוֹ לישון בְּמיטה נקייה ורכּה על יד מיטתה.

וְאוֹמנם ניקי היה כּלבלב נבוֹן מאוֹד. הוּא שמע בּקוֹלה של הילדה והֵבין כּל מילה שאמרה לוֹ: "בּוֹא לאכוֹל" — והכּלב היה מְכַשְכּש בִּזנבוֹ ורץ אֶל צלחת האוֹכל שלוֹ; "עכשיו צריך ללכת לישוֹן" — והכּלב היה רץ אֶל מיטתוֹ, נשכּב בּה וּמַבּיט בּילדה בְּמבּט אוֹהב. הוּא ליווה אוֹתה לְכל מקוֹם שהלכה ושמר היטב שלא יִקרה לה כּל רַע. כְּשהייתה קְלָריסָה מִתקרבת לְמקוֹם מסוּכּן, היה ניקי רץ לְפניה, נוֹבחַ, קוֹפץ, מוֹשך בּשׂמלתה וּמוֹדיע לה על הסכּנה בּקוֹלֵי־קוֹלוֹת: "היזהרי!" עד שגם הילדה הייתה שׂמה לב לַסכּנה. רַע וָמר היה גוֹרָלָם של יתוּש, זבוּב או תוֹלעת שהעֵזו להתקרב אֶל קְלָריסָה: קפיצת פֶּתע אַחת, נקישת שיניים חדוֹת, וּכבר האוֹיב נעלם.

כְּשראה רוֹבּרטוֹ עד כּמה הכּלב נאמן לְבתוֹ ואיך הוּא שוֹמר עליהָ, הִרשה להם לשׂחק מִדֵי פּעם בְּפעם בְּלא השְגחה של מבוּגר.

יוֹם אחד שׂיחקוּ השְניים והשתוֹבבוּ על הדשא הרך בַּגן עד אשר עָייפוּ, שכבוּ בְּצֵל עץ ונרדמוּ. פּתאוֹם קלטה אוֹזנוֹ הַחדה של ניקי רשרוּש קל. הוּא התעוֹרר, זקף אֶת אוֹזניו, הסתכּל לְכיווּן הרשרוּש וראה נחש זוֹחל על הדשא וּמתקרב אֶל קְלָריסָה. לִיבּוֹ הקטן של ניקי הָלם בְּחוֹזקה, אך מֵרוֹב פַּחד לא הִצליח לזוז ממקוֹמוֹ. הנחש הִתקדם בּשקט, קיצֵר וּמָתח אֶת גוּפוֹ הַחלַקְלק והמבְריק, והמרחק בּינוֹ וּבין הילדה הלך וּפָחת מֵרגע לְרגע. ניקי הֵבין שהנחש עוֹמד להכּיש אֶת קְלָריסָה וכמעט הִתעלף, אך כּשראה שחַייהָ נְתוּנים בְּסכּנה, הִתאוֹשש פּתאוֹם וכל הפּחד נעלם. הוּא קפץ על גבּוֹ של הנחש ותקע אֶת שִיניו בְּעוֹרפּוֹ. הנחש אימץ אֶת כּל כּוֹחוֹתיו כּדי להציל אֶת עצמו, גוּפוֹ הִתמתח וּזְנבו הארוֹך הִתפּתל, אך הכּלב לא הִרפָּה ממנוּ עד שהנחש מת. נביחות עליזוֹת פּרצוּ מִגרוֹנוֹ של ניקי, כְּאִילוּ אמר: "הִצלחתי, הִצלחתי, הִצלתי אֶת קְלָריסָה שלי מִן הנחש הרַע!" הַנביחות הֵעירוּ אֶת קְלָריסָה משנתה. הילדה ראתה אֶת הנחש המת, נבהֲלה וּפרצה בִּבְכי. ניקי הֵחל ללקק אֶת ידיה, אֶת צַווארה, אֶת פָּניה. הוּא השתדל לְפַייס אוֹתה בּכל הַדרכים שהִכּיר, הוּא ניסה לְהסבּיר לה שהסכּנה חלפה וּכאִילוּ אמר: "אַל תִדאגי, קְלָריסָה יקירתי, הרגתי אוֹתוֹ. הוּא כּבר לא יכוֹל להזיק לך. אַת בּטוּחה עכשיו."

בּנֵי הבּית שמעוּ אֶת הנביחוֹת של הכּלב ואֶת קוֹל הבּכי של הילדה וּמיהרוּ אֶל הגן. רוֹבּרטוֹ וִידידוֹ, הצייר טִִיצְִיָאן, ניגשו אֶל קְלָריסָה, הסתכּלוּ בּה, בּנחש וּבכּלבלב והֵבינוּ מייד מה קרה. הם הִבּיטוּ זה בָּזה ונדוּ בּרָאשיהם. רוֹבּרטוֹ סיפּר לְבתוֹ איך הִציל אוֹתה הכּלב מן הנחש. מתוֹך הדמעוֹת נישקה קְלָריסָה אֶת חֲברה הָאהוּב ואמרה לוֹ:

"אין כּמוֹךָ, ניקי שלי, אני בּטוּחה שגם אתה פּחדת מאוֹד, אבָל התגבּרת על הפּחד לְמַעני. אני מוֹדה לךָ. אתה הגיבּוֹר שלי."

וניקי הֵבין כּל מילה וכִשכֵּש בִּזנבוֹ.

רוֹבּרטוֹ וטִיצְיָאן דיבּרו על עיניו החדוֹת, על אוֹזניו העֵרוֹת ועל אוֹמץ ליבּוֹ של ניקי, אך בְּעיקר על ניקי היָדיד המסוּר, על הרֵעַ הנאמן מכּוּלם, נאמן אפילוּ מן המְשרתים וּמן הַמְחנכים שבָּאחוזה.

כּדי להוֹדוֹת לַכּלב נתנה לוֹ קְלָריסָה מַטְעמים שאהב. ניקי ישב על שוּלחן שַיִש בְּמרפּסת הבּית והִשעין אֶת רֹאשוֹ בְּחיבּה על זְרוֹעה של חֲברתוֹ. היא ליטפה אוֹתוֹ בְּידה האַחת וּבַשנייה הִגישה לוֹ נקניק טעים ורֵיחני. ניקי לא התנפּל על הנקניק. הוּא ישב וחיכּה בְּסבלנוּת עד אשר קיבּל רְשוּת מקְלָריסָה ואז נגס בַּנקניק בַּעדינות. הוּא היה כּלב מחוּנך וּמנוּמס. טיציאן הסתכּל בּשני הידידים הקטנים וקרא:

"איזה מראֶה נפלא! תלתַלי המשי של קְלָריסָה נראים כּמוֹ קרנֵי השמש; עיניה הן שנֵי כּוֹכבים, וּפיהָ הוּא פֶּרח אדוֹם וּמקסים."

לפתע הוּא רץ וציווה על עוֹזְרוֹ להביא לוֹ בּד, צבעים וּמִכחוֹלים.

"אני מוּכרח לציֵיר אֶת המראֶה הנפלא הזה", אמר והֵחל בַּעבוֹדה.

קְלָריסָה שָׂמחה מאוֹד ואמרה:

"כּבר מִזְמן רציתי לבקש מִמך שתצייר אוֹתי, אדוֹני האוֹמן, ועכשָיו גם המִשאלה הזאת מתגשמת. הכּוֹל בִּזְכוּתוֹ של ניקי, הכּלב שֶכּוּלוֹ לב."