ציידת הטרוריסטים

פרק א' מנוסה

הילדים עולים אל הבמה בזה אחר זה, חמודים כל-כך בבגדי האדום-ירוק-לבן שלהם. נראה לי שההופעה הבאה תהיה מאיימת פחות מאשר שאר אירועי הוועידה. אולי היא אפילו תהיה משעשעת. אני זקוקה לשינוי. אני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד עם עוד דברים רציניים, לא כעת, לא הערב, ואני אסירת-תודה על קלות הראש. זה היה יום ארוך מאוד. אלה היו שלושה ימים ארוכים מאוד, ואני עייפה.

הופעת הילדים היא חלק מטקסי הנעילה של הוועידה. כמנהגם מדי שנה, גם הפעם שבו המארגנים וקיימו את הוועידה בחג-ההודיה. כן, אני צריכה לעבוד, אלא שהפעם סירבתי לוותר על בילוי סוף השבוע של החג במחיצת משפחתי - לפחות בשעות הערב. ולכן כולנו נמצאים כאן יחד, בחדר מלון אחד. לפני ארבעה ימים יצאנו לדרך - בעלי לֶאוֹ, הילדים ואני - מניו יורק לשיקגו, במיני-ואן הישן שלנו. הנסיעה ארכה שלוש-עשרה שעות. בכל מקרה לא רציתי לטוס. אני שונאת לטוס. למרות שהגינקולוג שלי אמר לי שאין בכך שום סיכון בשלב הזה של ההריון שלי, היה לי נוח יותר לנסוע במכונית. ולמרות שלֶאוֹ והילדים לא נמצאים איתי במשך רוב שעות היום, עצם העובדה שהם נמצאים בסביבה משרה עלי תחושה של ביטחון.

מדי בוקר אני משכימה קום בחדר המלון שלנו כדי להתכונן לקראת היום. אני חייבת להתעורר מוקדם, בגלל שדרושה לי כמעט שעה להתלבש. למרות שמזה זמן-מה אני לובשת את הגלימות המוסלמיות - התחפושת שלי - פעמיים בשבוע, המלבושים האלה עדיין לא נוחים לי. הם מגושמים וקשה לי לעטות אותם. אני נאבקת בתשוקה האדירה להישאר במיטה. גופי צורח לישון! בשעה שבתי, שטרם נולדה, גוזלת עוד ועוד מהאנרגיה שלי.

אבל במקום לחזור לישון אני רוחצת פנים ומתחילה להתלבש לקראת היום האחרון הזה. כעת, כשאני עייפה כל-כך, עלי להקפיד כפליים ללבוש את הגלימות כראוי, לשים-לב במיוחד לפרטים שהופכים את התחפושת הזו לאותנטית ומאפשרים לי לא לבלוט בשטח. אני יודעת שאני נראית כמוהם, מדברת כמוהם, ואפילו חושבת כמותם. אבל טעות אחת, מלה אחת לא נכונה, עלולה לסכן הכול.

ויש גם את ציוד ההקלטה, שככל שהוא נעשה מתוחכם וזעיר יותר, כך נעשה מסובך יותר להרכיב אותו, ובמצבי, הדרך היחידה להסתיר אותו מתחת לגלימות היא להצמיד אותו בשיפולי בטני הגדולה. הכבלים לוחצים על הבטן והופכים את כל העניין למכביד עוד יותר, אבל ככה הם צריכים להיות. הם מחזיקים את מכשיר ההקלטה, שאסור לו ליפול או לזוז. אני מעירה את לאו, משלימה את הסידורים האחרונים בתחפושת שלי, ויורדת למטה. לאו מגיע דקות אחדות לאחר מכן ואנו הולכים בנפרד אל המכונית שלנו, החונה בקצה המרוחק של מגרש החנייה, והוא מסיע אותי למלון רמדה פלאזה בפרברי שיקגו, שבו מתקיימים השנה האירועים.

כל החדרים שבהם מתקיימת הוועידה רוחשי פעילות. הדברים הרגילים: ג'יהאד, מות קדושים, "מוות ליהודים", נאומי השׁיטנה המוכרים לי כל-כך. אבל היום קורה משהו יוצא-דופן. בעודי יושבת באולם העמוס לעייפה אני שומעת רעש פתאומי משמאל, שם יושבים הגברים. אנו, הנשים והילדים, דחוסים מצידו הימני של החדר הגדול, מופרדים מן הגברים, כנהוג. מישהו משמאל צורח "אתה לא אח! צא מכאן!" אני כל-כך מבוהלת שאני לא מעיזה להפנות את ראשי. אחר-כך נשמעים עוד כמה רעשים, אחר-כך ויכוח, קולות קטטה, קולות נרגזים רבים, הזזת חפצים - ודממה. עדיין אני לא מעיזה להפנות את ראשי ולהביט. לאשה מוסלמית אסור להיות חצופה עד כדי תחיבת אפה לענייני הגברים. חוץ מזה, לא יכול להיות שזה מישהו מהאנשים שלי. אני נמצאת בוועידה לבדי. אולי זה היה עיתונאי, משום ששמעתי גבר מסנן את המילים "מכשיר הקלטה". יהא המסתנן אשר יהא, אני מקווה שהוא לא נפגע יותר מדי. מתחת לרעלה שלי, אני יודעת, אני חיוורת יותר משלגיה.

שוב אני שומעת קולות רמים. מישהו צועק: "איזה חוצפה! מי הם חושבים שהם? את הבא שנמצא נקרע לגזרים!" ליבי פועם במהירות ואני מתחילה להזיע. אני מתפללת לאלוהים שאגלי הזיעה שלי לא יגרמו לתקלה במצלמה הדיגיטלית ובמכשיר הגיבוי להקלטת קול, ששוויים 5,000 דולר, וששום דבר לא ישתבש. זה עניין אחד לסכן את עצמי, אבל לסכן את התינוקת שלי... יותר מדי עומד כאן על כף המאזניים. אם יגלו אותי, לעולם לא אוכל לעשות שוב מה שאני עושה עכשיו.

שארית היום חולפת ללא אירועים מיוחדים. ההרצאות במושבים האחרונים היו כלליות, מתונות, לכאורה שוחרות טוב; לא משהו שמתקרב להצהרות המפחידות ששמעתי אתמול במהלך הדרשה של יום שישי. ככל שהיום קרב לקיצו, אני חשה הקלה. אני מרשה לעצמי להירגע. בשלב מסוים כמעט התחרטתי על בואי לשיקגו, אולם החומר שהשגתי במהלך שלושת הימים האחרונים הוא מדהים. אפילו הבוס שלי, מקס, שבדרך כלל מקמץ במחמאות, יהיה מרוצה. אני בוהה בבני-הנוער המוסלמים הללו, הלבושים בצבעים הבולטים של הדגל הפלשתיני, מוכנים להמשיך במופע, ותחושה של מתיקות, תחושה מרגיעה, חולפת בי. מאחורי הבמה כמה גברים מקימים תפאורת רקע צהובה וגדולה. אני מתבוננת ברקע, באורות הבמה הצהובים והבוהקים, ועיני מתמלאות בצבע. הילדים הקטנים מזכירים לי את חברי לכיתה בשנות ילדותי המוקדמת... כאילו הם מופיעים על במת בית-הספר שלי... הכול נעשה צהוב...

*

הדיונות הצהובות בפאתי בַּצרה החלו לעטות את רעלת הארגמן שלהן עם שקיעתה האיטית והחיננית של שמש האביב אל האופק. הדמדומים שייכים לגוני האדום והחום. אולם הזריחה היא חיזיון נהדר של הכדור המתקדם במהירות, שבמהרה יכסה על הצינורות המרוחקים של בתי הזיקוק ויצבע אותם בצהוב נוצץ. המדבר שהקיף את העיר שלנו היה צהוב. האוויר, המרצד מרוב חום, היה צהוב. גם השמים למעלה היו בצבע צהוב מסנוור. הבתים, הבנויים בוץ מיובש, היו צהובים-חומים. מעט השיחים אשר צמחו כאן היו צהובים, כמוהם כעצי התמר, המניבים פרי צהוב בהיר. אפילו התרנגולות המתרוצצות בחצרה של סבתי, מאושרות בבורותן, היו יותר צהובות מאשר לבנות.

תהיתי האם גם אחי הגדול רון אהב את הגוונים הצהובים כמוני, אבל מעולם לא שאלתי אותו. אהבתי לחשוב עליהם כעל ידידי הפרטיים, הסודיים: אם הייתי שואלת אותו, סודי היה נחשף. גוני הצהוב היו חלק חשוב מילדותי, והם נמנים עם הזכרונות הברורים ביותר שיש לי מחלקה הראשון. את ילדותי, אתם מבינים, אפשר לחלק לשלוש תקופות. מה שהיה לפני האירוע, מה שהיה אחריו, ומה שהיה אחרי שיצאתי את עירק אל מקום שעליו כלל לא שמעתי במהלך חיי בבצרה.

עם תום היום, בדרך הביתה מבית-הספר לצידו של רון, נהגתי לברך את הצללים המתארכים, את גוני החוּם המזדחלים, ואת גוני השחור המסתוריים של בוא הערב. למרות אהבתי הרבה אל הימים הצהובים של בצרה, הגוונים החומים לחשו לי "לילה". הלילה פירושו אוויר קריר יותר, ארוחת-ערב משפחתית, ולא עוד בית-ספר. ימי הלימודים נמשכו משמונה בבוקר עד שש בערב, ועם בוא הקיץ הם הפכו קשים יותר ויותר. ארבעים ילדים צעירים בחדר חומר קטן הנאפה בחום המדבר ללא מיזוג-אוויר, פירושו של דבר שעות ארוכות ומענות בכיתה, ואוויר ספוג בריח כבד של זיעה.

אחי ואני לא התלוננו מעולם, שכן ידענו שאנחנו בני-המזל. בעירק של שלהי שנות ה60- ילדים רבים בגילנו כבר יצאו לעבודה. המשימות שמילאו היו קשות אפילו לאנשים גדולים מהם פי-שלושה ומבוגרים מהם פי-ארבעה. הם עמלו בחוץ, תחת השמש הקופחת, מזריחה עד שקיעה, תמורת שכר שבועי של פרוטות, ובלילה היו הוריהם מכים אותם וכמעט שלא מאכילים אותם. רון ואני בורכנו, וידענו זאת. אהבתי את בית-הספר שלי, ושמחתי ללכת אליו. למעשה, רציתי ללכת לבית-ספר עוד לפני שהגעתי לגיל המתאים, ומאמא ובאבא נאלצו לשכנע את המנהל שאני יכולה לעמוד בכך. היה זה בית-ספר פרטי, ובו בעיקר ילדים נוצרים ומתי-מעט מאיתנו, הילדים היהודים. המכנה המשותף לכולנו היה שהורינו יכלו לשלם את שכר הלימוד השערורייתי שגבה בית-הספר תמורת החינוך המשובח שניתן בו. שום ילד מוסלמי לא למד בו. המשפחות של מרביתם לא יכלו לעמוד במחיר, ואלה שיכלו לעמוד בו, לא היו שולחים לשם את ילדיהם לעולם, בכל מקרה.

הניתוק הזה מהילדים המוסלמים המקומיים פעל היטב עבור כל הצדדים הנוגעים בדבר, והיה מסורת שנשמרה בבצרה במשך דורות. בבית-הספר שלי הועסקו מוסלמים כשרתים, עוזרים, טבחים ושומרים, אבל אף אחד מהם לא נמנה עם סגל המורים. המורים היו בעיקר נוצרים, שהגיעו ברובם מארצות אירופיות. הם היו טובים מאוד והשתכרו משכורות ברמה אירופית, פי-עשרה ממה שמורים עירקים היו יכולים לחלום. הורינו שילמו בשמחה עבור החינוך הזה, שכלל מדע, תרבות, אמנות ושפות. בגיל שש מרביתנו כבר יכולנו לקרוא קצת אנגלית וצרפתית. שום לימודי קוראן, איסלאם, ג'יהאד, שום תפישות "קדושות" של עולם לא-מוסלמי מרושע ומושחת השורץ מעבר לגבולות מולדתנו. המורים שלנו באו מאותו עולם חיצוני, והם היו אנשי העולם הגדול. בית-הספר היה מקלט אינטלקטואלי קטן בים של בערוּת, עוני ולבלובו של פונדמנטליזם איסלאמי.

המובלעת היהודית שלנו בבצרה היתה אך שריד למה שהיתה פעם גלות בבל המשגשגת; הקהילה היהודית בעירק היתה מן העתיקות בעולם. על-פי המסורת, אברהם אבינו נולד בדרום עירק, באוּר כשׁדים, לפני כארבעת אלפים שנה. במישור הפורה של מסופוטמיה בין נהרות הפרת והחידקל, בעירק של היום, החלה על-פי התנ"ך התרבות האנושית כולה. באותה עת, על-פי ספר בראשית, דיברו כל תושבי כדור הארץ שפה אחת ורק מילים אחדות. אחר-כך החליטו בני-האדם לבנות עיר ובה מגדל כה גבוה, עד שיגיע לשמים. אלוהים זעם על ראוותנותם, ובלל את שפתם עד שלא הבינו איש את רעהו. העיר בבל ננטשה והאנשים נפוצו לארבע כנפות תבל.

במאה השישית לפני הספירה כבש המלך הבבלי נבוכדנצאר את ממלכת יהודה, הורה להחריב את הבית הראשון, והגלה את מרבית תושבי יהודה לבבל. משך מאות שנים נע מצבה של התפוצה היהודית בבבל, תחת השלטון המוסלמי, בין רדיפות אלימוֹת לתנאי מחייה סבירים. למרות שעל היהודים הושתו כרגיל מיסים מיוחדים אשר נקראו ג'יזיה, ואף שהוטלו עליהם הגבלות מסוימות, רבים מהם שיגשגו והיו בהם שאף החזיקו במשרות בכירות. מצבם הכלכלי השתפר תחת השלטון העות'מאני והשלטון הבריטי, אולם משזכתה עירק בעצמאותה, בשנת 1932, הידרדר מצבם של היהודים במהירות.

רבים מהם החלו לעזוב את המדינה באופן בלתי-חוקי. בשנת 1950 אישר הפרלמנט העירקי בחוק את העלייה לישראל, ומעט לאחר מכן העבירה הסוכנות היהודית, בשיתוף עם ממשלת ישראל, כ130- אלף מיהודי עירק לישראל ברכבת אווירית. המבצע נקרא "עזרא ונחמיה", על שם מנהיגי שיבת-ציון בסביבות שנת 450 לפנה"ס, והוא ציין את קיצה של תפוצת בבל. ב1952- כבר נותרו בעירק פחות מששת אלפים יהודים. כיום נותר שם רק קומץ. כבמרבית גלי ההגירה הגדולים, האמידים היססו לעזוב. כמה מאחיה ואחיותיה של אמי היגרו לאירופה. אולם מרבית משפחתה ומשפחתו של אבי היו עשירים מדי ולא יכלו להביא את עצמם לעזוב, בפרט לנוכח העובדה שממשלת עירק לא רק שללה את אזרחותם של היוצאים, אלא נטלה גם את כל נכסיהם. המשפחות שלנו לא רצו לשלם את המחיר. בסופו של דבר שילמנו מחיר נורא בהרבה.

*

מוזיקה רועשת מעירה אותי מחלומי בהקיץ. אני מתבוננת בילדים על הבמה. כמו צופים בנוסח מוסלמי הם רוקדים באורח ערבי-מסורתי, רוקעים ברגליהם בבמת העץ, ידיהם מונפות אל-על, אולם בתנועותיהם אין שמחה. אחר-כך הם יוצאים במחול חדש. הוא נקרא "כיצד הפכתי לשאהיד".

אנחנו רחוקים רק שבועיים מקץ המילניום השני, עידן שבו ביעֵר המין האנושי אסונות גדולים, רתם את האנרגיה הגרעינית, הפך את המסע בחלל כמעט לשיגרה ומיפּה את הגֵנוֹם האנושי. אולם במלון רמדה פלאזה בפרברי שיקגו, נערים ערבים משחקים במערכונים שבהם הם הורגים יהודים ומתים מות קדושים. הם כל-כך צעירים, אך כה מלאים בשנאה הזו, בת מאות השנים. יש משהו מקפיא דם באופן שבו הם מבטאים את חימתם על הבמה. ואני חשבתי שזה יהיה משעשע! אני מקווה שהמצלמה שלי פועלת, אבל אני גם מותשת מכדי שיהיה לי איכפת, ושוב מתערבב הכאן-ועכשיו עם האז-ושם. מחשבותי נודדות שוב אל עירק. כמה שונים היינו מהילדים האלה שעל הבמה, כמה תמימים. ואיזה מזל היה לנו שהגענו עד הלום.

התחלתי ללמוד בגיל צעיר מאוד. אחי הקטן, יונתן, היה צעיר מכדי ללכת לבית-הספר. ייתכן שהיה מתחיל את לימודיו בשנה שלאחר מכן, אולם באותה עת היה עליו להישאר בבית עם הנאנה שלו, מלה הקרובה הן בצלילה והן במשמעותה למלה האנגלית לאומנת - נַאנִי. רון ואני הותרנו זה כבר את הנאנות שלנו מאחורינו - מאמא אמרה שאנו גדולים מדי עבורן - אולם אני שמרתי על חיבתי לזו שלי. היא היתה אשה מוסלמית חביבה, קשישה ופשוטה, שנהגה לספר לי לפני השינה סיפורים מפחידים על רוחות ושדים. מן הסתם התכוונה לטוב. היא סיפרה לי כיצד היתה משכיבה את ילדיה שלה לישון, לפני שנים רבות, באמצעות אותם סיפורים. נאנה ניסתה תמיד לחפות עלי כאשר תעלולי יצאו מכלל שליטה. כאשר הגענו לגיל בית-ספר הועברנו מן הנאנות שלנו למשרתים משלנו, ולמרות שהם טיפלו בנו היטב, אני לא הסתדרתי עם זה שלי. לא היה לו חוש הומור.

רון ניסה כמיטב יכולתו למנוע ממני מלהסתבך בצרות, בדיוק כמו הנאנה שלי, אבל היה זה ניסיון חסר תוחלת; הוא לא היה יכול להתמודד איתי. בָּאבַּא נהג לומר שאני השטן בתחפושת - אבל ידעתי שהוא לא מתכוון לכך באמת. אני חושבת שהוא אהב אותי יותר מכפי שאהב את רון או את יונתן. חרף היותי מי שאני, ואולי דווקא משום כך. אבי הירבה לנסוע, ותמיד הביא לנו מתנות עם שובו. כאשר שהה באבא במסעותיו היו פוקדים אותי סיוטי לילה בהם הוא היה נוסע ולא שב. מעולם לא סיפרתי לאיש על הסיוטים האלה, בפרט לא לאמי. חששתי שאם היא תשמע על החלומות שלי היא תכעס עלי. היא אהבה מאוד את אבי.

נולדתי בבצרה ובשנות חיי הראשונות לא יצאתי אותה. באותה תקופה היתה בצרה עיר גדולה שאוכלוסייתה מנתה אולי שני מיליון נפש. העיר, נמלה הראשי של עירק ותחנה סופית של צינורות הנפט, תמכה בתעשיית זיקוק נפט אדירה. כרבים מן המקומות האחרים אשר התברכו בנפט, היא היתה עיר משגשגת. מורשתה היתה אדירה, ויש אומרים כי נוסדה על-ידי החאליף האגדי עומאר במאה השביעית, עם שחר האיסלאם. לבצרה יש אפילו מקום של כבוד בסיפורי אלף לילה ולילה: מרבית הסיפורים מתרחשים בבגדד ובבצרה. מבצרה יצא סינבָּד לשבעה ממסעותיו המופלאים. אולם זכרונותי מן השכונה שלנו מעומעמים. אין שום תקלה בזכרוני; להפך, הזיכרון שלי הוא אחד מכלי הנשק החשובים שלי.

אבל נראה לי שחלק גדול מזכרוני אבד לי לאחר שהתרחש האירוע. זכרונותי מחוזקים על-ידי תמונות ישנות וסיפוריה של מאמא. היא מספרת סיפורים נפלאה. אבל אינני יכולה להבחין עוד אלו מן הזכרונות מבצרה הם אכן שלי, ואלו שייכים לאחרים.

בשנות ה80-, זמן רב לאחר שאני ומשפחתי עזבנו את העיר, החל מזלה הטוב של בצרה להתהפך. במהלך מלחמת איראן-עירק נפגעו קשה בתי הזיקוק שלה. אחר-כך באה מלחמת המפרץ, ומה שנותר מן העיר נחרב בהפצצות של בעלות-הברית, מה שעצר כליל את זיקוק הנפט. ממרכז תעשייתי ומסחרי חשוב הפכה בצרה לשכונת עוני מוכת-חולי בדרום עירק, והכול הודות לסדאם חוסיין. אוכלוסייתה של העיר קטְנה בערך בחצי, וילדיה, המורעלים על-ידי אספקת המים הנגועים, מתים מסרטן. מרביתה של עירק היא כיום עיי חורבות, אולם אינני יכולה למצוא רחמים בליבי. מגיע לעירקים. הם פגעו בי כל-כך. עבורי, זהו צדק פואטי.

למרות שבאותן שנים משפחתי החשיבה עצמה כבת-מזל, להיות בני-מזל בעירק הוא עניין שונה לחלוטין מלהיות בני-מזל באמריקה. החיים שם היו פשוטים אך אכזריים. אבל אז לא ידעתי על כך דבר. באותו ערב של שלהי האביב, בדרך חזרה מבית-הספר, הייתי עליזה וחסרת דאגה כאותן תרנגולות של סבתי. מבלי שידעתי מה עתיד להתרחש וכיצד עתיד עולמנו לקרוס תחתיו, צעקתי אל רון "תחרות עד הבית!" רצנו, צוחקים, והגענו מחוסרי נשימה אל השער, שם חיכה לנו משרת. היינו מאושרים.

סביב שולחן ארוחת-הערב ישבו מָאמַא ובאבא, שהיו נשואים אז למעלה מעשור, וחייכו זה אל זו. ליבי עלץ בקירבי, שכן ברור היה כי הם מאוהבים זה בזו עמוקות. מוצאה של מאמא ממשפחה עשירה מאוד, אחת העשירות ביותר בעירק זה דורות. אביה התגורר עם ארבע נשותיו וילדיהם - דודי ודודותי - באחוזה בחלק המפואר ביותר של בצרה, לצד שפע של משרתים. סבתי היתה רעייתו האחרונה, ולדברי אמי, האשה החביבה עליו. למאמא היו עשרה אחים ואחיות מלאים ושלושים אחים-למחצה, והשבט כולו התגורר תחת גג גדול אחד. על-פי האופנה העירקית דאז היו אלה שידם השיגה, ואפילו רבים שידם לא השיגה, להוטים להרבות את זרעם. סבא, על ארבעים צאצאיו, התמחה בכך.

סבא היה השוחט היחיד בקהילה שלנו. במילים אחרות, הוא היה קצב. זה היה עיסוק צדדי שהניב הכנסה נוספת מסוימת, אולם לא היה זה בשום פנים המקור היחיד לעושרו. הוא נהג לשחוט תרנגולות בחצרו האחורית, לעיני כולנו, הילדים. אנחנו נגעלנו, אבל אני חושבת שהוא נהנה מרתיעתנו. הוא נהג לכנות אותנו חלשי-אופי ולהתלוצץ על חשבוננו. אני חושבת שהוא אהב את עצם ההריגה. אני זוכרת בבירור את התמונות האלימות, התרנגולות הצהובות המתרוצצות בחצר, מבועתות, ואת סבא רודף אחריהן. איך חייך כאשר לכד אחת מהן, איך ערף את ראשו של העוף הנאבק, ואיך היה גופהּ של התרנגולת ממשיך לרוץ עוד דקות מספר ללא ראש, מתיז דם לכל עבר. התמונה היתה סוריאליסטית, מפחידה אך כמעט מצחיקה, אולם מגע הדם החם לא היה מצחיק, וגם לא ריחו. הוא העלה בי תחושה עזה של מוות, של נקודת אל-חזור, של אפלה מחליאה. התרנגולות הצהובות האדימו.

כולם ידעו את מקומם בהייררכיה של ההרמון של סבי, ומריבות היו אירוע נדיר. למרות שסבתא היתה הרעיה האהובה, מעמדה של מאמא, שהיתה צעירה יותר מאשר מרבית אחיותיה-למחצה, לא היה גבוה במיוחד בסולם הדרגות הביתי. סבא היה קמצן, ומאמא נאלצה להשתתף בחלק ממטלות הבית שהיו מתאימות יותר למשרתים. היא גם היתה מעורבת באופן פעיל בגידול אחיה ואחיותיה הצעירים. אולם היתה שמחה בחלקה, ועבורה, כעבור מרבית בני הבית, החיים התנהלו על מי-מנוחות. כאשר מלאו למאמא שמונה-עשרה היא בחרה להינשא לאחד השכנים, איש עסקים צעיר, נאה, אמיד ורב-השפעה. הם הכירו זה את זו מאז ומעולם, והיו מאוהבים מאוד. כמובן שאת ההחלטה היה צריך לשמור בסוד בעת שאבי פנה אל סבי, שכן על-פי המנהג באותה עת, ההחלטה לא היתה נתונה בידיה של אמי. על נישואין הוחלט בין החתן-לעתיד לבין אבי הכלה. דעתה של הכלה בעניין לא נחשבה כלל. וכמו בכל עסקת-חילופין אחרת, על החתן היה להוכיח במשא-ומתן כי ביכולתו לפרנס את כלתו, ועל כך הגיב אבי הכלה במתן נדוניה ראויה. על-פי המסורת, כישוריו ואופיו של החתן נשפטו על-פי המוניטין שיצאו למשפחתו. מכיוון שמעמדה של משפחתו של אבי בקהילה היה שווה לזה של משפחת אמי, הזיווג זכה לאישור במהרה.

לאחר נישואיהם עברו מאמא ובאבא אל בית סמוך למקום שבו גדלו. הבית לא היה גדול כמו זה של סבי, אך היה חדש ממנו ומהודר בהרבה. היה בו אפילו מיזוג-אוויר - מתקן מותרות מודרני שהיה נדיר בעירק באותם ימים; אפילו באחוזתו של סבא לא היה מכשיר שכזה. מאמא ניהלה את הבית, והמשרתים עשו כל מלאכה. שוב לא הוטלו עליה מטלות, שוב לא ניתנו לה פקודות - ולא היה שום סיכוי שבאבא ייקח לו נשים נוספות. אבי היה שונה מסבי. היתה לו נשמה עדינה, אדיבה; תמיד היה רגוע, תמיד מחייך.

הם היו נשואים זמן קצר בלבד כשנולד רון - זמן קצר פירושו קצת יותר משנה. באותם ימים בעירק, לידה שהתרחשה פחות מתשעה חודשים לאחר החתונה היתה בלתי-נסבלת והשלכותיה היו חמורות. פחות משנתיים לאחר שנולד רון באתי אני, ואחרי שנתיים נוספות הצטרף אלינו יונתן. רון ויונתן הלכו בעקבות אבי. הם היו שקטים, מנומסים, ילדים מקסימים. אני, לעומת זאת, הייתי דומה יותר לסבי. הייתי מה שאנשים מכנים "נמרצת" ועוד כל מיני כינויים, בהם רבים הרומזים על יותר מן הנאמר במפורש: עול מיוחד, שובבה, נועזת, עסוקה, סוררת, בעלת דמיון, חסרת-מורא, חצופה. אף לא אחת מן התכונות שלהן ציפתה החברה העירקית בשנות ה60- מילדה קטנה וחמודה בעלת שתי צמות שחורות.

במהרה הפכתי לאורחת קבועה בחדר המיון, ורק הגורל הציל אותי מנזק חמור. שתיתי בקבוק בושם שמחירו היה 60 דולר לאונקיה. ניסיתי להציל גזעים בוערים מן האח. הגזעים ניצלו, אולם ידי נכוו קשות. למרבה המזל משך אותי אחד המשרתים מן האח לפני שטוגנתי באופן יסודי יותר. זמן רב נדרש לכוויות להחלים, אולם בסופו של דבר הן לא הותירו צלקות. אחר-כך נהגתי לבלוע מסמרים. מלוא החופן. כן, מסמרי ברזל. פעם התחבאתי במשך שעות בארון, והתפקעתי מצחוק כשהורי המבועתים קראו לשוטרים כדי לבוא ולחקור את חטיפתי. בהזדמנות אחרת התחבאתי בארון הבגדים ולעסתי כמה חפיסות של כדורי נפטלין. עניין זה, במחשבה לאחור, היה דרך מצוינת לברר האם אני סובלת ממחסור ב-G6PD. תסמונת זו היא הפרעה גנטית הנפוצה במזרח התיכון, העלולה לגרום לשבירת תאי-דם לאחר עיכול מזון כמו פוּל או חומרים כמו נפטלין. התברר שלמרות שאני נושאת את הגן הזה, אותו העברתי לשניים מבני, אינני סובלת מן ההפרעה בעצמי. שאם לא כן - זה היה התעלול האחרון שלי. במקום זאת, באו בעקבותיו עוד רבים רבים.

באבא המסכן. הוא פיתח תגובה דרמטית משלו לתקריות האלה. כאשר היה תופס אותי ברגע מסוכן, הוא היה מתעלף. ומאמא - זה בדיוק הדבר האחרון שהיתה צריכה. ידיה כבר היו מלאות בטיפול בבכורת-השטן שלה.

מה היה התו הזה באופיי? האם הייתי פשוט סקרנית, או שמא חיפשתי תשומת-לב? לא שחסרה לי תשומת-לב. מאמא ובאבא אהבו אותי מאוד, וידעתי זאת. מעולם לא התקנאתי ביונתן, שכן היתה לו נאנה שטיפלה בו, ולמאמא היה זמן די והותר לבלות עימי. אולי היה זה חוסר היכולת שלי לרסן את ה"צד הרע" שבי? או שמא היתה זו תשוקה לטעום מן הפרי האסור? במידה מסוימת היה זה ניצול לרעה של הסלחנות שהפגינו הורי כלפי, בהיותם אסירי-תודה על ששוב שרדתי. כשרוני לבצע את המסוכנים והבלתי-צפויים שבתעלולים, לעיתים קרובות מתחת לאפם של הורי ושל המשרתים שהשגיחו עלי בקפידה, שוכלל ולוטש היטב עד שמלאו לי ארבע. זו היתה גם בערך התקופה שבה התחלתי סוף סוף לדבר. לא שלא תיקשרתי עד אז, אבל עד אותה עת כנראה שלא חשבתי שיש לי משהו חשוב להגיד. או אולי פשוט לא היה לי על מה להתלונן. מאמא לקחה אותי לשורה של רופאים, שאיש מהם לא הצליח למצוא משהו שלא כשורה בי. הם אמרו שאדבר כאשר אמצא לנכון לעשות זאת, והם צדקו. מרגע שהתחלתי, אי-אפשר היה להפסיק אותי. עד היום, אם יש משהו שאני רוצה להגיד, אף אחד לא יכול לעצור אותי.

לא חשוב איפה, למה או מתי, דרושות לי דקות ספורות בלבד כדי להפוך למרכז תשומת-הלב, מרכז העניין, לב השיחה. בהתחלה לא שמתי לב לכך. אולם פעם, בתקופת החיזור של לֶאוֹ ושלי, הוא ציין כיצד התרכזו סביבי כל הנוכחים במסיבה שממנה חזרנו, והאזינו לי במעגל גדול. התחלתי לשים-לב, ונוכחתי שהוא צודק - אכן כך היה הדבר. זמן קצר אחרי תחילתו של כל מפגש מרבית המשתתפים היו מתרכזים סביבי. אהבתי את תשומת-הלב ואת אור הזרקורים. וזה בא לי בטבעיות. למרבה הצער, תכונה זו עלולה להיות קטלנית בתחום עיסוקי. נדרשו לי שנים ללמוד כיצד להתמזג, כיצד לא למשוך תשומת-לב, להיטמע ברקע, לבלום את פי.

אולם בילדותי המוקדמת, לדעת מתי לסתום את הפה היתה מיומנות שטרם רכשתי. לילה אחד, בשלהי הקיץ, ישנוּ כולנו, כולל מאמא ובאבא, בבית סבי, כפי שעשינו לעיתים קרובות. אהבנו ללכת לשם בגלל סבתא; היא היתה אחד האנשים היותר לבביים שהכרתי מימי. מכיוון שבבית של סבא לא היה מיזוג-אוויר, כאשר לילות הקיץ היו גורמים לאוויר שבתוך הבית להיות סמיך כמו חמאה, נהגנו לישון על הגג. הבית היה ישן, אולם הוא נבנה מאבן אמיתית, בניגוד לבקתות הבוץ בהן התגוררו רוב האנשים. הבית הזה היה בעינינו מעין מבצר; הוא יעמוד לנצח. אולם כמו מרבית הדברים בחיינו, לא כך היה.

באותו לילה ישנו כולנו - משפחתי המצומצמת, משפחת סבי, כמה דודנים, דודות, דודים וכמה משרתים - על הגג. בחלומי שמעתי קול רעם, בעקבותיו באה סערת חול, ואז ראיתי את חזון העצמות היבשות של יחזקאל. ממש כפי שלימדו אותנו בבית-הספר, חשבתי בחלומי... ואז התעוררתי והבנתי כי לא היה זה רק חלום. גם לא היתה זו סערת חול. הגג פשוט התמוטט!

היה קשה לנשום, ולא יכולתי לראות את מאמא או את באבא - לא יכולתי לראות כלום מבעד לאבק ולשברים. כולם צרחו. פחד משתק אחז בי: איפה יונתן? הוא היה אז רק תינוק! בין צעקות קרובי והמשרתים, שמעתי אותו בוכה. כשלתי מהר ככל שיכולתי מבעד להריסות ומצאתי אותו. ככל שהצלחתי להבחין, הוא לא נפגע. תודה לאל! כולם שרדו את הנפילה וסבלו רק מחתכים קלים וחבורות. חייכתי אל יונתן והרמתי אותו, והוא החזיר לי חיוך. הבנתי מה קרה, וכשאחי הקטן בחיקי המצב כולו נראה לי מצחיק להפליא. התחלתי לצחוק. יונתן, שנרגע בין זרועותי הצעירות, צחק אף הוא. דבר זה גרם למצב להיות מצחיק אף יותר, וכעת צחקתי צחוק פרוע.

אלא שסבי רתח מזעם. בשעה שהמבנה קרס וכולם נפלו הוא חשב יותר על מחיר התיקונים מאשר על שלומנו. הצחוק ההיסטרי שלי העביר אותו על דעתו. הוא התחיל לרדוף אחרי כאילו הייתי אחד העופות. באבא ניסה לרסן אותו, ואז לא הצליח לעצור את עצמו והתחיל לצחוק אף הוא. במהרה יללו כולם מצחוק. סבי, שזעם, היה משוכנע שהיה לי קשר כלשהו להתמוטטות. המחשבה שיכולתי לפגוע במבנה בדרך כלשהי ולגרום לגג העתיק לקרוס תחת משקלם של כמה עשרות אנשים היתה פשוט מגוחכת. רק כאשר באבא הבטיח להשתתף בהוצאות התיקון, שבה אל סבי שלוותו.

למרות תקרית הגג, ולמרות ביקורי התכופים בחדר המיון, נראה היה כי החיים זרמו עבור משפחתי בשלווה ובנועם. באבא היה מה שנהוג לכנות תאג'ר, סוחר. היתה לו חברת סחר משגשגת. הוא החל לנסוע לרגל עסקיו לעיתים תכופות יותר ויותר, וכתוצאה מכך משפחתי היתה אמידה יותר מאשר אי-פעם.

אולם נהר חיינו השוקט היסווה תחתיו אסון ממשמש ובא. או שאולי היינו עיוורים מכדי לראות את העתיד לבוא. לא קראנו את הכתובת על הקיר, למרות שהיא התנוססה שם, על הקיר ממש. יהודים ומוסלמים שרדו מאז ומעולם זה לצד זה בארצות ערב ובארצות מוסלמיות אחרות, על אפו ועל חמתו של הרוב הבלתי-סובלני. אולם ממש כשם שסופות הטורנדו מאיימות על קנזס והרעב מאיים על אפריקה, כך נחה תמיד אימתם של פרעות, פוגרומים ומעשי רצח על הלא-מוסלמים בעירק ובשאר ארצות ערב. הלא-מוסלמים הואשמו בכל פגע שאונה למדינה. היינו בעיני עצמנו עירקים, אך בה-בעת, לא היינו עירקים. כאשר הזמנים היו טובים, כאשר היה האזור שקט, קל היה לשכוח שהאדמה שעליה עמדנו עלולה לבגוד בנו. מובן שבמבט לאחור קל לומר "היינו צריכים", "יכולנו" או "איך לא ראינו". אולם לאורך ההיסטוריה כולה שגו אנשים בפירוש אותות ברורים לזוועות שעמדו בפתח: נפילת האימפריה הרומית. השואה. פרל הארבור. חורבן מגדלי התאומים. בניתוח שלאחר מעשה, ניתן היה לחזות מראש את כל אותם אסונות ואף למנוע אותם. כמו רבים מן האנשים גם אבי ניסה לשמור על אופטימיות, לפרש את הסימנים בהם הבחין על-פי המבנה המוסרי שלו - ולסמוך על שיטת בת-היענה. כלומר, לטמון את ראשו בחול עד חלוף הסכנה. הוא בוודאי חשב, זה בלתי-נתפש, זה לא יקרה לעולם.

אבל זה תמיד קורה.

אירועי יוני 1967 היו הפתיל שהצית את הטרגדיה המשפחתית שלי. באותה עת הייתי צעירה, ולא ידעתי כלום על הפוליטיקה האזורית: מדינת ישראל מעולם לא הוזכרה בביתי לפני 1967. חשנו שעירק היא מולדתנו. רק לימים, שנים רבות לאחר מכן, למדתי מה קרה אז ועד כמה עמוקים שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי: החל בהתקפת שבעה צבאות ערביים על מדינת ישראל עם הקמתה; עבוֹר בנצחונה של ישראל, בהיווצרות בעיית הפליטים, בשוני המהותי שבין ישראל למדינות ערב במישור התרבותי, ובנטייה הישראלית אל מדינות המערב, במלחמת קדש, בנחישות מנהיגי ערב להשמיד את ישראל; וכלה במלחמת ששת-הימים ובכיבוש סיני, הגולן, הגדה המערבית וירושלים.

המערבולת לא פסחה על עירק: היא איבדה לא רק עשרה מטוסי קרב שהופלו, אלא גם שני גדודים של חיילים עירקים שנשלחו לסייע לאחיהם הערבים, יורטו בדרכם לחזית וחוסלו. אלה אשר שרדו נסו על נפשם ונטשו מאחוריהם את נשקם ואפילו את נעליהם.

אחרי המלחמה התפוצצה האנטישמיות, שביעבעה מתחת לפני השטח מאז ומעולם, במזרח התיכון כולו. מכיוון שלא הצליחו להביס את מדינת ישראל, הערבים נקמו בשכניהם היהודים חסרי המגן, בנוסח הטליבאן. מאות יהודים שחיו בארצות ערביות הותקפו באכזריות, נאנסו ונרצחו במעשי לינץ'. עירק הפכה בעניין זה למשל ודוגמה לעולם הערבי כולו. באותה תקופה סדאם חוסיין היה ראש שירותי הביטחון של מפלגת הבעת', שזמן קצר לאחר מכן נטלה את השלטון בעירק. אפילו אז יצאו לו מוניטין על שאפתנותו וחוסר מצפונו. תוך שלוש שנים עתיד סדאם ליטול את השלטון מידי דודנו, המזכיר הכללי של מפלגת הבעת', ולהפוך לשליט עירק. אולם בצומת דרכים זו בקריירה שלו היה עליו להתמודד עם משבר - היה עליו להציל את הכבוד. חיסול הכוחות העירקיים היה עבורו השפלה מיוחדת - מכה אנושה ליוקרתו של אדם המטורף לכבודו. אולי יכול היה להתגבר על אובדן חיי החיילים, אלא שהמבוכה על הכישלון היא שהעלתה את חמתו. הוא פשוט יצא מדעתו. הוא הכריז שמישהו בגד בכוח שנשלח ושהוא נחוש למצוא את הבוגדים. בין-רגע הצטרפו רבים בעירק למקהלה, ופירושה של נימת הדברים היה אחד: יש לשפוך דם יהודי רב כדי להשיב את הגאווה הלאומית.

באבא היה שעיר לעזאזל מושלם. אפילו ללא המלחמה, לסדאם ולכנופייתו היו סיבות רבות לשנוא אדם כמוהו. הוא היה צעיר, עשיר, מכובד. עסקיו שיגשגו. היתה לו משפחה נהדרת. היו לו ידידים רבים בחוגי הממשל, בצבא, בכל מקום. בחלק מן המקרים, שורשי החברויות האלה היו עוד מימי בית-הספר היסודי. לעיתים הגיעו הקשרים כדי שני דורות אחורה, בין משפחות. אולם חברים אלה היו בעלי עמדות בכירות - בממשל המקומי, בממשלה, במערכת המשפט. אפילו מפקד המשטרה בבצרה היה חבר טוב של אבי. לאישים אלה היתה גישה לסודות חשובים רבים. לפיכך, ניתן היה בקלות לעוות את ידידותו של אבי עימם ולהציגה כניסיון לריגול. כמה נוח. באבא שימש בשר-נא להשבעת תיאבונו השחור של סדאם.

ב17- ביולי 1968 חוללו קצינים ממפלגת הבעת' הפיכה ותפסו את השלטון בעירק. סדאם חוסיין ואחיינו אחמד חסן אל-באקר הפכו למנהיגי עירק. למרות שההפיכה עצמה התחוללה תוך שפיכות דמים מעטה יחסית, קם בעקבותיה משטר אימים שנועד לחסל כל התנגדות. התנקשויות, הוצאות להורג, עינויים ומשפטי סרק היו לשיגרה יומיומית. לשם הסחת דעתו של העם מזוועות המשטר החדש ומאלימותו, "חשפה" החונטה השלטת רשת ריגול. מרבית ה"מרגלים" שנלכדו היו יהודים.

אחר-צהריים אחד נפרצו דלתות ביתנו. קצינים הסתערו ממכונית פולקסוואגן מסחרית בצבע כחול-כהה, פרצו פנימה ואסרו את אבי. הם תלשו את השנאים מהמזגן ואמרו שהם משדרי רדיו. אני זוכרת - אני זוכרת בבירור - כל פרט מאותו מחזה נורא, ביום שבו נקישה בדלת גזלה ממני את תמימותי. אותו יום הקִיץ הקץ על החלק הראשון של ילדותי; היה זה הקץ של ראשית חיי.

לאחר שלקחו את באבא החלו חלומות להטריד את שנתי; חלומות במקרה הטוב, ולעיתים קרובות יותר סיוטי לילה. אפילו כיום, בלילה ובשעות ערנותי, רודפים אותי החזיונות האלה. מתת יוסף, אני קוראת לזה. למרות שייתכן שהדבר הזה היה בי עוד קודם לכן, אני יודעת בוודאות ששמתי-לב לכך רק כאשר נלקח באבא.

בספר בראשית מתואר יוסף כבעל חלומות, היודע גם לפרשם ולחזות את העתיד, ואשר התחבב על אביו יעקב עד שקמו עליו אחיו ומכרו אותו לעבד, והוא נלקח למצרים. שם, במעין היפוך גורל, הוציאה אותו מתת האל שלו מבור האסורים ועשתה אותו לאיש החזק במצרים. חלומותיו הפכו למציאות.

*

היום בו נלקח אבי היה אף הוא בגדר סתירה, פרדוקס, כמו מתת יוסף. הוא הרס את חיי, אך הוא הפך אותי למי שאני כיום. כיום אני יודעת שיחד עם כמאה יהודים עירקים אחרים, אבי נאסר והואשם בריגול עבור ישראל. אולם באותה עת הדבר היחיד שהבנתי הוא שקרה דבר נורא, מפני שאבא נלקח, ומפני שמאמא מעולם לא דיברה איתנו על כך. ומכיוון שיונתן, בחושי העולל החדים שלו, חש באסון המתקרב וניסה להדוף את הקצינים. הוא ניסה להגן על באבא. אני זוכרת כיצד הושלך על מעקה הברזל, כיצד נפל אל הקרקע, ובעוד ראשו הפתוח מדמם על רצפת השיש ניסה הילד הזה, עוד לא בן ארבע, להיצמד אל אבא, וסירב לעזוב או לוותר. איך, מכוסה דם, הוא ניסה להילחם בשוטרים באגרופיו הזעירים. בזכרונותי אני יכולה עדיין לשמוע את צליל הפיצוח המחליא של ראשו מכה במעקה. הלוואי שהייתי יכולה לשכוח את המחזה, אבל אני יודעת שלא אשכח אותו עד יומי האחרון. יונתן נושא את הצלקות בקרקפתו בגאווה, ממש מתחת לתספורת המלחים הקצרצרה שלו. אותו יום הותיר צלקות בכולנו, אולם פצעי שלי אינם חיצוניים; אני נושאת אותם בנשמתי. המשימה שלי, נחישותי, מה שאני עושה כיום בחיי, הנושא שעליו נכתב הספר הזה, כולם צמחו מתוך אותן צלקות. המקצוע שלי הוא מורשתו של אבי.

*

באבא לא היה עוד, ואחי ואני לא ידענו לאן הוא נלקח. בכל פעם ששאלנו את מאמא היא היתה פורצת בבכי ומעולם לא ענתה לנו ישירות, ועל כן במהרה הפסקנו לשאול. מרבית המשרתים עזבו את הבית אחרי אותו יום, ומאמא, שבדרך כלל לא יצאה מהבית, היתה כעת מרבית הזמן מחוץ לבית למרות שהיתה בחודש הרביעי להריונה עם אחותי הקטנה. היא נהגה לצאת השכם בבוקר ולשוב עם לילה, שבורה, ואת שעות הלילה הנותרות בילתה בבכי. למרות מחאותיו של סבי, עברה סבתא לגור איתנו, וניסתה לעזור כמיטב יכולתה. זכרונותי החיוביים ביותר מתקופה מקוללת זו קשורים עימה, מסרקת את שׁערי ברוגע, קולעת אותו לצמות, מחבקת אותי. היא היתה תמיד מלאת חמלה, תמיד תומכת. אפילו כעת, כאשר היא פוקדת אותי בחלומותי, היא מוסיפה לחייך.

מאמא ניסתה לעשות כל שביכולתה כדי לשחרר את באבא. כאדם טובע הנאחז בקש, היא ניסתה כל דרך להוכיח את חפותו. חבריו הבכירים, שחששו מגורל דומה, מיהרו להתנער ממנו. אפשר שמקצתם אף האמינו כי באמת היה אשם בפשעים בהם הואשם. מאמא ניסתה ליצור קשר עם אלה שהכירה היטב. מקצתם סירבו לאלתָר, אחרים מצאו תירוצים להתחמק ממנה. פלוני, שאחיו היה חבר ממשלה, מי שהצהיר על עצמו כחבר קרוב של אבי, הסכים להיפגש עימה. הוא ניסה, ללא בושה, לנצל את המצב והציע לאשה, שהריונה היה ניכר לעין כול, לסייע לה תמורת "חסדים" מסוימים. מאמא, שהיתה מוכנה לעשות הכול כדי להציל את באבא, הבינה שאדם שפל כל-כך עתיד רק לנצל אותה, ואחר-כך לא יעשה דבר. היא יצאה רותחת מזעם מביתו של החזיר וקיללה אותו ואת זרעו. נראה שגם היא חוננה במידה מסוימת במתת יוסף, שכן זמן קצר לאחר מכן לקה האיש, הבריא-לכאורה, בשבץ קשה ומת בייסורים. הוא הוריש את רכושו לחמשת בניו, שהחלו להתקוטט על הירושה. אחד האחים נהרג ושניים נשלחו לכלא. במפנה מוזר של הגורל, הם נשלחו אל אותו כלא שבו היה באבא כלוא בתחילה. לימים הפך אח רביעי לאחד מיועציו של סדאם חוסיין, נכשל בשגגה, וסופו שהוצא להורג על-ידי סדאם באופן אישי. כבוד גדול. האח האחרון, שחשש פן שמו ייקשר ל"קשר" של אחיו, התאבד זמן קצר לאחר מכן.

באבא הועבר לבית-כלא בבגדד, וכמוהו גם אנו. מאמא, אחי, סבתא - שלא היתה חייבת ללכת, אך לא הסכימה לעזוב אותנו - ואני הושמנו כולנו במעצר-בית בבקתה קטנה בבגדד. ממשלת עירק לא הסתפקה במאסרו של אבי. כל רכושנו נלקח מאיתנו, החל בכספנו וכלה בחפצינו האישיים. בבית הזעיר בו הושמנו היה חדר שינה אחד ומרפסת קטנה. מאחוריו, במקום חצר, צמחו שיחים קוצניים. בחזית הבית עברה דרך סואנת, בה היינו מתבוננים מבעד לחלון מעוטר בסורגי פלדה. הבית היה בנוי אבן ומרוצף אריחי בטון: מרתף כלא מכוער ואפור. הבקתה ניצבה בשכונה מוסלמית ענייה לא הרחק ממרכז העיר, ומרחק רחובות ספורים ממשרד ההגנה של עירק, שם הוחזקו אסירים פוליטיים. שלושה סוכנים במדים של המשטרה החשאית שמרו על הבית משך כל שעות היממה, בשלוש משמרות. איש בשכונה לא אמור היה לדעת מי אנחנו, למרות שהשכנים הבינו בוודאי שהופעתנו הפתאומית והפעילות המשטרתית הרוחשת סביב הבית אינם עניין של מה-בכך. הם היו זהירים מאוד; אף-אחד מהם לא דיבר איתנו מעולם.

מאמא עדיין נהגה לצאת את הבית כמעט מדי יום. היא היתה יוצאת, ואחד הקצינים היה עוקב אחריה. לא ידענו לאן היא הולכת והיינו טרודים בהתאקלמות בכלאנו החדש וכן, מה שחשוב יותר, בבית-הספר הציבורי בו נאלצנו ללמוד, שאליו ליווה אותנו מדי יום אחד השומרים. המעבר מחירות מוחלטת, בית גדול עם משרתים ומשפחה מאושרת, לכלוב הקטן הזה היה מזעזע עבורנו, הילדים. אולם במהרה למדתי כי זהו כאין וכאפס לעומת הגיהינום המצפה לנו בבית-הספר. בפעם הראשונה בחיי חטפתי מכות ברצינות. אפילו בהתחשב בגישתו של סבי ובתעלולי הרבים, מעולם לא הוכיתי קודם לכן. בבית היכו אותי פה ושם על ישבני, אך קלות בלבד, באופן סמלי, ובבית-הספר הנאור שלנו בבצרה אסור היה באיסור חמור להטיל עונשים גופניים. לא היה לי שמץ של מושג שבבית-הספר החדש בבגדד היה נהוג להעמיד בשורה את כל ילדי הכיתה ולהצליף בסרגל על אצבעותיהם, בזה אחר זה, כשמישהו מהם עולל דבר-מה שלא מצא-חן בעיני המורה.

ימים ספורים לאחר שהתחלנו ללמוד בבית-הספר החדש העזתי לשאול את המורה שאלה בנוגע לנושא כלשהו שלא הבנתי. התוצאה היתה זריזה ואכזרית. כאילו חיכתה עד כה להזדמנות הנאותה, היא זינקה עלי עם הסרגל שלה והמטירה מהלומות על ראשי, פני ואצבעותי, תוך שהיא צווחת "המקום הזה אינו מיועד לבנות של מרגלים, מוות לכל הבוגדים!" הילדים בכיתה צחקו, הריעו והלמו באגרופיהם על שולחנותיהם. אחד מהם ירק עלי.

הרגשתי מושפלת. הבנתי שכיוון שעלי לשוב לכיתה מדי יום אני חייבת לשמור על פרופיל נמוך מאוד מכאן ואילך, כדי לא לתת לאף אחד תירוצים לתקוף אותי. כשמאמא שבה באותו ערב הביתה היו גם פניה נפוחים וכחולים, וזרועותיה מנומרות בחבורות. היא הביטה בי, משכה אותי אליה, ושתינו בכינו. לא הכאב, ההשפלה או הפחד הם שפגעו בי - הייתי חזקה, ובמעמקי ליבי ידעתי שאשרוד את הסיוט הזה. מה שפגע בי היה מה שאמרה המורה על באבא - שהוא מרגל ובוגד. לראשונה הבנתי שבאמת נשקפת סכנה לחייו.

מכיוון שהייתי צעירה מדי והמומה מהכול, נדרש לי זמן רב להבחין כי מאמא הוסיפה לשוב הביתה עם אותן חבורות על-ידיה, פניה, ומי יודע איפה עוד. בסופו של דבר, כששאלתי אותה על כך, ענתה לי בתירוצים שלא היו מספקים אפילו תלמידה בכיתה ב'. שנים אחר-כך הבנתי מה עבר עליה באותם ימים. בזמן שאנחנו היינו בבית-הספר, היא ניסתה להציל את אבי. ואיך שהיא ניסתה! בכלא באבא נחקר ואף הופעל עליו תהליך "שכנועים", השיטה העירקית הישנה והבדוקה לגרום לאסירים להתוודות על פשעיהם. כיוון שידע כי הודאה פירושה גזר-דין מוות, נמנע באבא מלהצהיר הצהרה כזו. הוא עוּנה באופן ברברי. הם עקרו את ציפורני ידיו ואת שיניו, עינו אותו בהלם חשמלי לאיבר המין, היכו אותו והרעיבו אותו, וכן מנעו ממנו שינה. נאמר לו כי אחד האסירים בגד בו זה עתה וגילה "הכול" לשלטונות - אך באבא גילה כי האיש מת למעשה שבועות אחדים קודם לכן, במהלך ימי חקירתו הראשונים.

מועד משפטו של באבא הלך וקרב, והאינקוויזיטורים טרם הוציאו ממנו הודאה, ועל כן ניסו שיטה חדשה. זו היתה אחת הסיבות לכך שכולנו נצטווינו לעבור לבגדד. אמי, ההרה, זומנה אל בית-הכלא, ובכמה הזדמנויות הוכתה שם, עונתה וחוללה. הם אמרו לה שאם תכתוב לבעלה מכתב המשכנע אותו להתוודות על הפשעים בהם הואשם, הם ישימו קץ לעינויים וישקלו להפחית את עונשו. אולם מאמא לא היתה שוטה. היא ידעה שבאבא לא יתוודה לעולם. היא סירבה להיענות לדרישת החוקרים, ועל כן נמשכו העינויים. הדבר היחיד שבנוגע אליו לא שיקרו הסוהרים לאמי היה שאבי המעונה היה נוכח, מאחורי קיר דק, בכל פעם שהוענק לה "טיפול מיוחד". הם וידאו שהיא יודעת שהוא שם, ולו הם אמרו שהיא נמצאת שם. לעיתים שמעה אותו נאנח מאחורי הפרגוד. לעיתים, כך אמרה, יכלה כמעט לחוש בו. חוץ מסיפוק מאווייהם הסדיסטיים של שומרי הכלא ושל נציגי הממשל המנוולים, נועד מעגל הכאב והדם האינסופי הזה להפעיל לחץ על אבי עד שיודה לבסוף בפשעיו.

אולם אפילו היותו עד לעינוייה לא שבר אותו. הוא לא התוודה. ומאמא, למרות שידעה מה מצפה לה, למרות הסבל שבידיעה שחייו של בעלה נסחטים ממנו אט-אט, שבה וחזרה אל הכלא, מתוך תקווה, כנגד כל הסיכויים, להציל אותו.

משפט הראווה נערך ב1969-, במשרד ההגנה, שם היה באבא כלוא. כדרכם של משפטים שכאלה במשטר מעין זה, הוא נמשך שלושה ימים. מובן כי לא הותרה הגנה כלשהי. היתה רק תביעה. השופט התייחס אל אבי כאל "המרגל", ולא "הנאשם". התביעה טענה כי היו ראיות מוצקות המוכיחות את בגידתו של אבי, כי משדרי רדיו מתוחכמים התגלו בביתנו ובמשרדו, וכי עמיתיו לקשר כבר חתמו על הודאות.

המשפט התקיים מאחורי דלתיים סגורות וללא גישה לציבור, אולם קטעים ממנו הוקרנו מדי יום בטלוויזיה הממלכתית העירקית. ביומו הראשון של המשפט הם שידרו כיצד מכחיש אבי את הטענות וה"ראיות" הבדויות והכוזבות בעליל. באותו ערב קיבלה אמי מכתב שהגיע על-ידי שליח מיוחד, ובו נאמר לה שאם תשוב למחרת לכלא, יתאפשר לה אולי לראות סוף סוף את בעלה. מובן שמאמא הלכה לשם למחרת, השכם בבוקר. היא נלקחה לחדר שאותו לא ראתה מעולם. הוא היה גדול בהרבה מכל החדרים שבהם הוכתה קודם לכן, וגם מואר יותר, אף כי כמו החדרים הקטנים היה גם חדר זה מעוטר בכרזות של סדאם ושל דודנו, הנשיא. בחדר ניצבו שלושה שולחנות גדולים ונכחו בו עשרה גברים, כולם משופמים לתפארת וכולם לבושים במדים הכהים של השירות החשאי העירקי. לאחר שהיכו את מאמא באגרופים ובעטו בה כמה פעמים, אף כי בעוצמה פחותה מבעבר, התיישבו סוכני השירות החשאי. התובע הראשי - אדם בשם מג'די אמין - נכנס לחדר, הצית סיגריה וישב דומם משך דקות מספר, כשהוא מביט במאמא. לבסוף אמר, "יש עדיין אפשרות שתוכלי לראות אותו לפני שיסתיים המשפט."

הוא נשם נשימה עמוקה, כיחכח בגרונו והמשיך, "אנחנו איננו מפלצות גמורות, את יודעת. ייתכן שטעינו. אני מציע שתכתבי מכתב לשופט, תסבירי הכול ותבקשי להיפגש עם בעלך. לא אופתע אם השופט יתיר זאת." הוא חייך אליה.

מאמא התיישבה בתדהמה מוחלטת. זה היה טוב מכדי להיות נכון. זה בוודאי תרגיל. אבל מה אם לא? התובע עצמו הוא שאמר לה את הדברים! בדמעות, ותוך חשש שמא ישנו את דעתם, היא כתבה מייד מכתב ביד רועדת. היא כתבה שהיא רעייתו של הנאשם, שיש להם שלושה ילדים ורביעי בדרך, שבעלה חף מפשע, שתמיד תרם כסף לעניים, שאיננו מסוגל לפגוע בזבוב.

אולם אז היא כתבה לשופט עוד, כי בעלה אינו יכול להתוודות. לא על משהו שלא עשה. לימים אמרה לי שתחושה של אזהרה פנימית היא שגרמה לה לעשות כן: היא שבה וציינה במכתבה שלוש פעמים, למקרה שבאבא יראה אותו אי-פעם, שְאל לו להתוודות. לבסוף התחננה בפני השופט שיתיר לה לבלות רגעים אחדים עם בעלה, אליו התגעגעה מאוד. היא מסרה את המכתב למג'די אמין והמתינה. לאחר פחות משעה הגיע שומר ואמר לה ללכת הביתה. כך עשתה, ובליבה שבריר תקווה ראשון זה זמן רב.

אך מסרה מאמא את המכתב לסוכני השירות החשאי, מסרו אותו הם לאבי. הם אמרו לו שאמי נמצאת מעבר לקיר. הנה ההוכחה, אמרו: מכתב בכתב-ידה. הם אמרו לו שהפעם עליו לשקול ברצינות להתוודות. שאם לא כן, הוסיפו, היא עלולה לשוב ולקבל את אותו טיפול שהוענק באותו חדר לפני שבוע. אבי ידע מייד למה הם מתכוונים. כולם בכלא ידעו. רעייתו של אסיר אחר הגיעה לכלא שבוע לפני כן, והטיפול הנוקשה יצא מכלל שליטה. היא היתה קורבן לאונס קבוצתי מידי השומרים, ואז הוכתה עוד הרבה אחרי שאיבדה את הכרתה. האשה אושפזה במצב אנוש. בעלה כמעט יצא מדעתו.

"היא נמצאת ממש כאן, מעבר לקיר," אמר אחד הסוכנים, "אתה מזהה את כתב-ידה, לא?"

אבי אכן זיהה אותו.

"אם תסרב להתוודות," אמר הסוכן, "נלך בעוד כמה דקות, נחתוך את כרסה ונביא לך את ילדך. על מגש."

האיום השיג את מטרתו.

בחזרה בבקתה, מאמא המתינה בקוצר-רוח לדיווח הטלוויזיוני על המשפט. סבתא אמרה לה שהקרינו קטע ממנו בבוקר, בעת שיצאה, וכי באבא הצהיר שהוא חף מפשע. אבל אז, סיפרה לה סבתא, הם יצאו להפסקה. ככל הנראה היה זה בערך כאשר נפגשה אמי עם התובע.

ואז, בעוד היא צופה בטלוויזיה, גילתה אמי כיצד עלה בעלה אל דוכן העדים ובקול צלול וברור הודה בפשעיו כמרגל ישראלי וכבוגד באומה העירקית. זהו זה, ידעה אמי מייד. הכול נגמר.

אחי ואני לא הורשינו כלל לצפות בדיווחים במהלך שלושת ימי המשפט, ולא היה לנו מושג לגבי המתרחש. מאמא עצמה לא צפתה ביום האחרון, בו הורשע אבי ונידון למוות. לאחר שראתה את הודאתו, היא לא ידעה - היא לא רצתה לדעת - מהו גזר-הדין, למרות שבטנה אמרה לה מהי התוצאה האפשרית היחידה.

חששותיה של מאמא בנוגע לגזר-הדין זכו לאישור כשהדליקה את הטלוויזיה והיתה עדה לחגיגות סביב ההוצאה להורג. אבי נתלה, לצד שמונה יהודים אחרים, בכיכר המרכזית של בגדד. ההוצאה להורג התקיימה באמצע היום, באווירה של ששון לאומי, ונכחו בה חצי מיליון צופים מריעים. חג אמיתי. הנסיעה באוטובוסים וברכבות היתה באותו יום חינם בכל רחבי המדינה, כדי שאנשים רבים יותר יוכלו להגיע לבגדד ולהיות נוכחים בתלייה. והם אכן באו. "המרגלים הישראלים נתלו!" קרא האספסוף הפרוע. דגלי עירק נתלו בכל מקום, הרמקולים השמיעו מוזיקה עליזה, ורקדניות בטן הובאו מקרוב ומרחוק לרקוד תחת הגופות. ברברים. האספסוף צמא הדם, מריע וצווח במלוא גרונו, לא היה אלא להקת צבועים ענקית. התמונה של תשעה הגברים היהודים התלויים, לבושים בפיז'מות אדומות, הוקרנה שוב ושוב. הרשויות הודיעו ברמקולים בבגדד כי בשעה ארבע אחר-הצהריים יורדו הגוויות ויימסרו לציבור, כדי שהעם העירקי יוכל לבצע בהם את זממו.

שנים ארוכות חלפו לפני שלמדתי את פרטי האירוע. בגיל שבע-עשרה, במקום אחר, בחיים אחרים, בתקופה שבה חיפשתי מידע על אבי, מצאתי תמונה של ההוצאה להורג בעיתון ישן. רק אז השלמתי עם כך שההוצאה להורג אכן התקיימה. באמצעות תמונה זו הצלחתי לבסוף לסגור מעגל.

אולם אז, כילדה קטנה בבקתת בטון בבגדד, לא ידעתי שבאבא מת. מעולם לא נאמר בינינו כי הוא לא ישוב. היתה לי רק תחושה עמומה שמשהו נורא קרה, משום שראיתי שמאמא אינה אלא צל של עצמה, ועצב ויגון מילאו את ימינו. אף כי כבר אז חשתי, כדרך שילדים יודעים דברים, כי הוא הלך לנצח, עבורי באבא מת רק כשמלאו לי שבע-עשרה.

*

חיינו בבקתה במשך למעלה משנה לאחר שאבי נתלה. זה היה הפרק האפור של ילדותי. קירות אפורים, ריצפה אפורה, קיום אפור. אחרי ההוצאה להורג לא הורשינו עוד לעזוב את הבקתה ללא אישור מיוחד. לא הורשינו ללכת לבית-הספר. אחי ואני למדנו מעט על מלחמת ששת-הימים מן התעמולה ששודרה בטלוויזיה, ולמדנו על תבוסת צבאות ערב. נהגנו לשבת בחלון המרפסת הזעירה שבבקתה ולבהות בכביש ובשומרים, בתקווה שבאבא יופיע פתאום, מחייך, ושהסיוט ייגמר. התחלנו לשחק במשחקי דמיון. יום גשום אחד, כאשר אפילו העולם מחוץ לכלאנו נעשה אפור, ישבנו בחדר השינה והיבטנו בעד החלון הקטן. לפתע עלתה בי מחשבה, ואמרתי, "אין מה לדאוג. החיילים הישראלים, החיילים שלנו, יבואו מישראל עם המטוסים שלהם, והם יחטפו את באבא מהחיילים הרעים. ואז הם יבואו ויחטפו אותנו וייקחו אותנו מכאן."

"אבל איך הם יידעו איפה אנחנו?" שאל יונתן, "אפילו באבא לא יודע איפה אנחנו. אם הוא היה יודע, הוא כבר היה מציל אותנו מזמן."

מעודדת מכל מה שראיתי בטלוויזיה, אמרתי לו, "אל תהיה טיפש. ברור שהם יודעים. הישראלים יודעים הכול."

רון לא אמר מלה, אולם דמעות זלגו במורד לחייו.

הוספנו לחכות לבאבא ולחיילים הישראלים, אבל הם לא הגיעו. אחי ואני הפכנו קרובים יותר מתמיד. ניחמה אותי העובדה שכולנו ישנו באותו החדר. הדבר הישרה עלי ביטחון ועזר לי להירדם. אולם לעיתים, בלילה, יכולתי לשמוע את יללת הזאבים. היא הפחידה אותי. בעירק נהוג היה לומר שיללת זאבים מבשרת על מוות קרוב. ניסיתי לדמיין כיצד נראה גן-העדן. ומה אם לא אגיע לגן-עדן? נזכרתי כיצד שיקרתי למאמא בעניין צחצוח השיניים באחד הלילות. לפתע נבעתתי. מדוע יללו הזאבים? מי עתיד למות?

באותה תקופה נולדה בטי, אחותי הקטנה. מאמא בכתה ללא הרף. מייד אחרי שהתינוקת נולדה, בשעה שהמיילדת רחצה אותה, התחילה אמי לבכות. רון ואני שאלנו אותה למה היא בוכה; האם אין בוא התינוקת אירוע משמח? אלא שדבר זה גרם לה לבכות עוד יותר. היא בכתה כל הלילה, מדי לילה. וחמור מכול, היא בכתה בכל פעם שהיניקה את אחותי התינוקת.

יום אחד הגיע מכתב. הוא הובא על-ידי ידיד ותיק של אבי. זה היה המכתב האחרון שכתב באבא. אחד האסירים שהיה כלוא עימו, אדם קשיש שהעינויים שברו אותו, שוחרר מן הכלא. לפני שיצא את הכלא נתן לו באבא את המכתב. האיש הזקן פרם את רצועת הגומי במכנסיו, קיפל בקפידה את גיליון הנייר ואת החפץ הקטן שהיה עטוף בתוכו, והבריח אותם אל מחוץ לכלא. במכתבו לאמי כתב באבא:

"אני עומד למות. עליך לחיות את חייך. עליך לדאוג לילדים. אל תבכי עלי. קחי את הילדים ולכו לישראל. שם יטפלו בכם. רק שם תהיו בטוחים". אחר-כך, בכתב-יד יציב פחות, הוא הוסיף: "אני גם שולח לך, במכתב זה, את הטבעת שלי ואת אהבתי הנצחית". טבעת הנישואין שלו היתה גלולה בנייר.

לאחר שקראה את המכתב הבינה מאמא, אלמנה צעירה מטופלת בארבעה ילדים, שהיא חייבת להתעשת. המכתב היה צוואתו של נידון למוות; בקשתו האחרונה היתה כי תציל את עצמה ואת ילדיה, וכי תצא מעירק. המכתב פקח את עיניה. הוא הבהיר את סדר העדיפויות שלה. ראשית, להילחם על חירותה, ורק אז להתאבל. מבעד לדמעותיה היא החלה גם להבחין בכך שהעירקים אינם עתידים לסבול את נוכחותנו עוד זמן רב. היא הבינה שעלינו להימלט לפני שיתרחש אסון נוסף. ואז אמי, שהוכשרה רק לחיי מותרות ופנאי, אשר חונכה לדעת כי לעולם יטפלו בה, מצאה בעצמה תכונות שמעולם לא ידעה על קיומן. היא החלה לפנות בסתר לידידיה הרבים. ועשתה זאת בזהירות רבה ביותר, שכן השלטונות לא היו זקוקים לתירוץ נכבד כדי לחסל את כולנו. מאמא מצאה כמה נפשות אמיצות שהסכימו לסייע, מתוך ידידות לאבי או תחושת-חובה כלפיו, או מתוך התנגדות למשטר האכזרי. ידיד אחד הציע הצעה מבריקה. האנשים היחידים שהיו יכולים להוציא אותנו מבגדד היו שליחי הסוכנות היהודית. הם כבר עשו דברים כאלה בעבר, אמר הידיד לאמי. הם מוכנים לכל סיכון כדי להציל יהודים ממשטרים עוינים.

בדרך אל השוק סיפרה מאמא על העניין לידיד. ידיד שלו נפגש איתה יומיים לאחר מכן, בחנות מכולת. "אני זקוק לפרטים," הוא אמר לה חרש, "שלחי את אמך אל שוק הדגים בשבוע הבא, אסור לנו להיפגש שוב."

מאמא סירבה בתוקף להשתמש בסבתי כבבלדרית. "היא אינה יודעת על תוכניתי," היא אמרה לאיש, "איש אינו יודע עליה, ואיש גם לא יידע. אם אתפס, אהיה היחידה שתשלם על כך."

עשרה ימים לאחר מכן פגשה אמי עוד ידיד של ידיד. הוא ניצב מעבר לדלפק במאפייה. לא היה זמן לשוחח, שכן עקבו אחריה. היא קנתה כיכר לחם ושילמה לָאיש. זמן רב לאחר שיצאה, הוא העז להציץ בפתקה שהגניבה בין השטרות. בפתקה היו שני מספרי טלפון והודעה קצרה, כתובה אותיות ערביות, אף שהמילים היו בעיניו חסרות משמעות. אולם הוא התקשר לשני המספרים, העביר את ההודעה וניתק, רועד כעלה נידף. ההודעה, שהיתה בעברית, הגיעה ליעדה - השליחים. גלגלי מנוסתנו החלו לנוע.

ואז הם הרגו את סבתא. באותו בוקר התירו לנו לבקר את משפחתו של אחד האנשים שנתלו לצד אבי. היתה זו זכות מוזרה, אך אמא לא שאלה יותר מדי שאלות. הלכנו, וסבתא אמרה שהיא תישאר בבית, או אולי תלך אל השוק. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. בדרכנו חזרה ראינו התקהלות גדולה על הכביש הראשי שהוליך אל הבקתה שלנו. ניידות משטרה, אמבולנסים, צופים רבים, שכנים צווחים. בדרכה חזרה מהשוק נדרסה סבתא על-ידי לימוזינה גדולה ושחורה, ממש מול מקום מגורינו. ברגע שהבנו מה אירע, רצנו אחי ואני פנימה, משכנו את השמיכות מעל לראשינו וניסינו להתחבא. קיווינו כי הדבר יגרום למציאות האיומה להיעלם. מכיוון שבאותה עת לא ידעתי מה עלה בגורל אבי, הרצח של סבתי היה הפעם הראשונה שחשתי יתמות. ישבתי במקום מחבואי, מתחת לשמיכות, במשך שעות מספר, והתחלתי לדמיין מעגלים. המעגלים רטטו, סבבו מהר יותר ויותר, ונשאו אותי הרחק משם.

מאמא היתה צריכה לצאת לבית-החולים כדי לזהות את גופתה של סבתא. על-פי המסורת היהודית צריך היה לרחוץ את הגופה, אולם צוות בית-החולים סירב לעשות זאת, ועל כן היה על מאמא לרחוץ לבדה את גופת אמהּ. היא רחצה ובכתה, בכתה ורחצה...

באותה תקופה בעירק, לימוזינות שחורות היו נחלתם הבלעדית של חברי הממשלה; לאף אחד אחר לא הותר להחזיק בהן. החקירה בנוגע לתאונה-לכאורה היתה שטחית, ואת הפרשה פטרו כתאונת פגע-וברח שיגרתית. מאמא ידעה בדיוק מה פירושה. סבתא לא עניינה את העירקים; הם רדפו אחר אמי. כיוון שאולצו על-ידי השלטונות ללבוש בּוֹרקה, הגלימות המכסות נשים מוסלמיות מכף רגל עד ראש, אי-אפשר היה להבדיל בינה לבין סבתא. מאמא ניחשה שמי שדרס את סבתא התבלבל בינה לבין אלמנתו של המרגל הבוגד. ימים ספורים אחר-כך זכו חשדותיה לאישור. אחד הקצינים ששמרו על הבקתה שלנו ניגש אליה. אדם זה ראה פעם את אבי בבצרה בביתו של מפקד המשטרה, כשאבי התקבל שם כאורח מכובד. נראה שהשומר התרשם, שכן הוא הפגין הזדהות מסוימת עם אמי. הוא היה היחידי מבין סוהרינו שדיבר איתנו אי-פעם. הוא לחש באוזנה של מאמא: "אותך הם חיפשו. את נמצאת בסכנה חמורה."

כעת באמת אי-אפשר היה לאבד עוד זמן. הם עָייפו מאיתנו; ימינו היו ספורים. אולם חל סיבוך. נוכח מותה של סבתי, אמי חשה כעת כי היא חייבת לדאוג גם לאחיה ואחיותיה הקטנים, חמישה בסך-הכול, שחיו עדיין בבצרה עם סבי. מוטב לסכן את חייהם למען העתיד, כך חשבה, מאשר לחיות בסיוט הזה.

תוכניתה כמעט הושלמה. היא בחרה בליל שישי, אז יהיו השומרים יגעים מדרשת יום שישי ומאחר-צהריים ארוך של תפילה. אולם כיצד להיפטר מהם? כיוון שהיו מוסלמים טובים, הם לא שתו אלכוהול. מאמא בישלה קפה חזק ובו בחשה ואליום ככל שהצליחה להשיג, והתפללה. היה זה עכשיו או לעולם לא. על הקפה היה לפעול את פעולתו עוד לפני שהמשמרת תתחלף. וכך היה: השומרים נפלו, כמו זבובים, אל קהות חושים מסוממת.

מאמא נטלה שתי תרנגולות שבישלה לארוחת-השבת המסורתית ותיק קטן עם מעט בגדים, והאיצה בנו לצאת את הבקתה. לא היה לנו שמץ של מושג לאן אנו הולכים או מה מתרחש, אבל הבנו שחשוב שנלך בשקט, מבלי לשאול שאלות. אני זוכרת איזו תחושה מוזרה היתה זו לשוב ולראות את הכוכבים ואת חרמש הירח, וכמה מרוֹממת-רוח היתה הרוח החמה. הבנתי כי זהו הקץ של הפרק האפור של ילדותי. אם נשרוד, נדרתי, לעולם לא אשכח, ולעולם לא אתיר עוד לאפור לחדור אל חיי.

במרחק רחובות ספורים המתין לנו רכב מסחרי. בתוכו היו אחיה הצעירים של אמי, דודינו ודודותינו. באמצעות קשריה, סידרה מאמא כי יוברחו מבצרה. אפילו סבא לא ידע כי אנו נמלטים איתם, עובדה אשר הצילה בסופו של דבר את חייו. הנהג העירקי נחרד מהופעתנו; שילמו לו ביד יפה כדי שימתין, אך מעולם לא נאמר לו כי הוא עתיד להסיע קבוצה המונה תשעה ילדים ואשה צעירה אחת. לאחר ששילמה לו אמי סכום נוסף, הסכים לקחת אותנו עד תחנת הרכבת בבגדד. אנו הילדים לא הבנו כי נותרו לנו שעות ספורות בלבד בטרם תגלה המשטרה החשאית את המנוסה וייפתח המצוד.

עלינו על רכבת הנוסעת אל צפון עירק, כמעט עד הגבול האיראני. בעודנו יושבים ברכבת החל יונתן לבכות. מאמא שאלה אותו מה הבעיה. "את חסרת לב," הוא האשים אותה מבעד לדמעותיו, "איך את יכולה להגיד לנו להשאיר את באבא מאחור? לא נפרדנו כמו שצריך מבאבא!"

מאמא הושיבה אותנו והסבירה לנו בחיפזון את מצב הדברים. היא אמרה לנו שעלינו להיות גיבורים, שאנו נוסעים מכאן, ושאם נצליח, בתום הנסיעה הארוכה נהיה חופשיים. היא נתנה לנו הוראות ואמרה לנו מה לומר במקרה שנישאל.

למרות שמאמא אסרה עלינו לשוטט ברכבת, זכרוני מן הנסיעה הוא של תענוג. היתה בה תנועה - בשונה לחלוטין מן המעצר בו היינו נתונים שנתיים, מאז נלקח אבי. מאמא אירגנה כמה שמיכות על הריצפה, ובמשך שעות מספר שכבנו עליהן כולנו, אוחזים ידיים. לפתע הקיש מישהו על דלת התא שלנו. מאמא הטילה את השמיכות עלינו, אמרה לנו לא לזוז ופתחה את הדלת. קצין צעיר ביקש ממנה תעודה מזהה.

"למה, מה הבעיה?" היא שאלה אותו.

"הו, איזה מרגלת יהודייה נמלטה עם ארבעת ילדיה," הוא הסביר.

מאמא אמרה לו כי היא מורה, הנוסעת עם תינוקה ושמונה תלמידים לטיול בהרים. היא אמרה שכולנו ישנים שנת ישרים, כי תיקה - ובו המסמכים - נמצא מתחתינו, ושאלה האם יוכל לשוב תוך זמן-מה, לאחר שנתעורר. היא נאנחה קלות והוסיפה, "היהודים האלה, אני מקווה שכולם יעזבו אותנו כבר, ויניחו לנו לחיות את חיינו בשלווה."

מייד לאחר שיצא הקצין היא אמרה לנו להתפצל לזוגות ולרדת מן הרכבת ברגע שתגיע לתחנה הבאה. "לכו ישר לשירותים וחכו לי שם," היא אמרה בנימת דחיפות, "אל תשתינו, אל תזוזו, אל תדברו. רק המתינו."

בחוץ, בתחנה, צעדו חיילים בטורים. רון ואני ירדנו. חייל ניגש אלינו ושאל למעשינו ומי אבינו. רון אמר לו בביטחון, "אבא שלנו חי באנגליה. אנחנו בדרך לבקר אותו. ירדנו רק כדי לקנות בקבוק מים."

בדרך נס נפגשנו, כל העשרה, בשירותים, ומיהרנו לצאת את התחנה. מחוץ לה מצאנו מונית מרצדס-בנץ גדולה ובה שלוש שורות מושבים, כלי רכב שהשימוש בו כבמונית נפוץ מאוד במזרח התיכון. הנהג חייך אל מאמא ושאל, "מה שלומכם לאחרונה, גברת פאלאן? כבר הרבה זמן לא ראיתי אותך!"

פאלאן היה גנרל מפורסם בצבא העירקי. רעייתו ואמי היו דומות זו לזו, והנהג בילבל ביניהן. מאמא שיחקה את התפקיד באופן מבריק והורתה לו להסיע אותנו אל הגבול הצפוני.

"אבל זו נסיעה של שש-עשרה שעות, גברת פאלאן. זה רחוק מאוד!"

"סע לשם, ובעלי יגמול לך כראוי," אמרה מאמא.

בדרך, סיפרה לנהג כי אנו יוצאים לחופשה, וכי בעלה, הגנרל, אינו יכול לנסוע בשל כל המהומה סביב המרגלים שנמלטו. איש מאיתנו לא דיבר; מאמא הורתה לנו לשמור על דממה מוחלטת. רק לרון הותר לדבר, כאשר פנו אליו, כיוון שהיה היחיד בינינו שהיה בוגר ומנוסה דיו כדי לחקות את המבטא המוסלמי.

נסענו משך יומיים. היו בנו שחשו בחילה והקיאו בשל הדרכים הקשות והמענות. נהג המונית רצה לעצור, ודחק באמי לקנות לנו מעט מזון. "המשך, פשוט המשך לנסוע," היא התעקשה, "אם הם יאכלו, הם שוב יקיאו."

לא הרחק מיעדנו, ממש לפני שערי העיר שאליה מועדות פנינו, ראינו מחסום דרכים. "מה העניין?" שאלה מאמא את הנהג.

"הו, שום דבר. אני חושב שזה קשור למה שאמרו קודם ברדיו, על היהודים שנמלטו לפני כמה ימים."

"מצאו אותם?"

"כן, מצאו, וירו בהם במקום. כך צריך לעשות לכל היהודים."

כשהתקרבנו אל המחסום ביקשה מאמא מן הנהג לעצור, כדי שנוכל כולנו להתרחץ ולהתרענן.

"למה שלא תמשיך לנסוע," היא אמרה, "נגמור להתרחץ בשירותים ותוכל לפגוש אותנו שם."

בנקודת הביקורת אמר הנהג לחיילים כי רעייתו של פאלאן וילדיה נוסעים איתו. לאחר שנבדקה המונית שלו הוא המשיך אל השירותים, שם המתנו לו, אסף אותנו ועבר את המחסום ללא בדיקה נוספת. כשהתקרבנו אל העיר בה היה אמור השליח להמתין לנו, נתנה אמי לנהג את הכתובת: אבו אחמד, בית-קפה קטן ליד הגבול.

"למה אתם רוצים להגיע לשם?" שאל אותה נהג המונית, "זה מקום שבו מבלים מבריחים." היא המציאה משהו, שילמה לו, והוא עזב אותנו שם. כאשר צעדנו כולנו אל בית-הקפה, הביטו בנו המבריחים שישבו שם בתימהון. הם ראו כבר דברים מוזרים, אבל מעולם לא נחו עיניהם על חבורה כמונו.

השליח לא היה שם, אך הוא מסר הודעה למבריח בבית-הקפה להמתין לאשה וילדיה. אולם לא נאמר למבריח כי מספרנו יהיה רב כל-כך. הוא אמר כי יהיה עלינו להתפצל לשתי קבוצות.

"בשום פנים ואופן," אמרה אמי, "הגענו לכאן כקבוצה, ולא נתפצל כעת."

"אם ככה, את לבדך, גברת," הוא אמר. ובקול חרישי יותר, "זה מסוכן מדי עבורי. הביני בבקשה. עוד רבים אחרים עלולים לסבול אם יתפסו אותנו. אבל תני לי למצוא מונית גדולה מספיק עבור הקבוצה שלך."

הוא סידר מונית נוספת, ורק אז גילה לאמי מה יעדנו הבא. כך זה פעל. בנתיב זה ישתמשו אחר-כך נמלטים אחרים; לוּ היינו נתפסים, לוּ היו מוציאים מאיתנו בעינויים את הנתיב, היה הדבר הורס את תוכנית המילוט לכל מי שהיה מנסה אחרינו.

במקום המיועד, על גבעה מרוחקת כשלושים קילומטרים מן העיר הקרובה, הוריד אותנו הנהג והותיר מאחוריו ענן אבק גדול. לעולם לא אדע מדוע לא שאל אותנו שאלות נוספות. המבריח אמר ששליח נוסף יפגוש אותנו כאן.

היתה שעת צהריים, והיה חם מאוד בחוץ. עמדנו וחיכינו. חלפה שעה, חלפו שעתיים, ועדיין לא היה סימן לאיש. מאמא החלה לתהות האם זהו אכן המקום בו היינו אמורים להימצא. היה זה מקום שכוח-אל. על הגבעות הנידחות נראו רק רועים מעטים וצאנם. ככל שחלפו השעות, כן הלכה חרדתה וגברה. האם טעתה ולא הבינה את ההוראות? האם אונה משהו לשליח? האם בגדו בו? אם כך, היה זה רק עניין של זמן עד שימצאו אותנו. לא היה לי מושג על המחשבות החולפות בראש אמי, כמוני כשאר הילדים. אבל ידעתי שמשהו אינו כשורה, שכן היא נראתה מודאגת. עד נקודה זו, היה עבורי המסע כמעט כיף. היה זה הדבר המרגש ביותר שעשינו זה חודשים. אולם כעת נעשה המצב מפחיד מעט. אחר-הצהריים היה לערב ואחר-כך ללילה. האוויר התקרר, ואני הייתי רעבה וצמאה. שהינו כבר על הגבעה תשע שעות ומאמא, בייאושה, חששה שנטשו אותנו. ללא סיוע, כך ידעה, בוודאי נמות כאן. כאשר שמעה את הצליל הכבד של משאית מתקרבת, היא חשבה, זהו זה, החיילים מצאו אותנו.

"ילדים, בואו מהר, עלינו להתחבא," היא הורתה לנו. השלכנו את עצמנו אל השיחים. זה לא מגיע לנו, חשבתי. לא מגיע לנו למות כך.

משנעצרה המשאית, יכולתי אפילו אני לראות כי לא היתה זו משאית צבאית עירקית. המשאית, עתיקה, מלוכלכת, רועשת, מיועדת להובלת תרנגולות, נראתה לי כמלאך מגן-עדן. ואיתה הגיע לא השליח, אלא חבורת מבריחים כורדים. אותם כורדים, הלוחמים כנגד ממשלת עירק, כבר עשו דברים כאלה בעבר. בינם לבין ממשלת ישראל היה הסדר. ישראל סיפקה להם נשק, ובתמורה סייעו הם במבצעי הצלה כגון זה. הם היו מוכנים לקראתנו. בתוך משאית התרנגולות הגדולה שלהם היה חדרון קטן ונסתר. "השליח לא יכול היה לבוא," הם אמרו, "היכנסו, אין זמן לבזבז. מהר."

נדחקנו אל תוך חדר הסתרים במשאית, ובמשך יומיים נסענו חבויים כך, ללא אור, עם אוויר מועט, מים במשורה וללא מזון. כולנו היינו אומללים, אך אף ילד לא התלונן. לאחר הדברים ששמענו מנהג המונית שלנו, ידענו כי אם ניתפס, נוצא כולנו להורג בו-במקום.

לבסוף הגיעה הדרך אל סופה. כאשר הגחנו מן המשאית, מזוהמים, חולים וקפואים מקור, היינו במעלה ההרים. המתין לנו שם שליח, עם מפות, פנסים ומעט שימורי מזון. הוא התנצל על שלא היה ביכולתו לספק לנו נעלי הליכה או שמיכות. פשוט היינו רבים מדי, כך אמר. זה היה מסוכן מדי; העירקים היו בעקבותינו. השליח הבטיח לנו כי מרגע שנחצה את הגבול אל איראן, נהיה בטוחים. הוא נפרד לשלום מן הכורדים, ששניים מהם עתידים היו ללוות אותנו בפרק הבא של מנוסתנו, ואיחל לנו הצלחה. חיבקנו אותו, ואז הוא נעלם.

השלג היה עמוק כאשר התחלנו ללכת. שני מורי הדרך הכורדים הכירו את ההרים היטב. הם הצליחו להשיג עבורנו עוד מעט מזון מידידים בכפרים שעל פניהם חלפנו. הלכנו שבוע אחד, ואחר-כך שבועיים. כדי להתחמק מהחיילים אשר סיירו בהרים, נענו רק בכפור הלילה. כאשר חלפנו על פני מחנות צבא וכפרים עוינים, הדביקה מאמא נייר-דבק על פינו כדי להבטיח שנשמור על דממה. שום דבר מכל אלה לא שבר את רוחנו. גם לא האוויר הדליל באזור ההררי. התבגרנו מעבר לכפי גילנו במהלך המסע הזה, וצעדנו בדממה, בלא תלונות, בלא דמעות. כאשר היה מי מאיתנו כושל מרוב עייפות, היתה מאמא, כשאחותי בטי בזרועותיה, מרימה את הילד ונושאת אותו זמן-מה. היא היתה נפלאה. עבר עליה כל-כך הרבה, והיא לא נכנעה. היא התמקדה בבאבא, עד כמה רצה שנצליח. היא זכרה את דבריו במכתב, והם העניקו לה כוח.

שמונה-עשר יום לאחר תחילת מסענו כשלנו אל מעבר לגבול האיראני. כולנו היינו מותשים, חבוטים, מורעבים, מלוכלכים - ומרוממי נפש. אולם מורי הדרך הכורדים שלנו עצרו את רגשותיהם; עבורם המסע לא תם. היה עליהם עדיין ללכת חזרה. כעת היינו ידועים לשמצה - עשרת היהודים שנמלטו מתחת לחוטמם של השומרים העירקים - ולוּ היו קושרים אי-פעם בין מורי הדרך שלנו לבינינו, הם היו מתים. מעט מאוד נאמר. כולנו לחצנו ידיים, ואז הם נעלמו אל ההרים.

בגבול המתין לנו שליח אחר. באותה עת, לפני שלטון האייטולות ובטרם כירסם סרטן האיסלאם הקנאי בעצמות איראן, קיימה פָּרס יחסים ידידותיים עם ישראל. ממשלת ישראל למדה על מנוסתנו מן הסוכנות, ונעשה הסדר מהיר עם ממשלת השאח. נלקחנו אל אתר נופש מרהיב בהרים, שם המתינה לקבל את פנינו משלחת בראשות שר החוץ של ישראל בכבודו ובעצמו. אפילו כעת, כאשר אני נזכרת כיצד התייחסו אלינו במלון לאחר הסיוט שעברנו, נראה לי הדבר כחלום. האוכל שהובא אלינו לחדר, המיטות החמימות, השמיכות, כרי הפוך...

כולם, מן הישראלים ועד לצוות המלון, התייחסו אלינו כאילו היינו מין ציפור נדירה אשר זה עתה הגיעה במעופה. וכך אולי היינו, מבחינה מסוימת. היו שריחמו עלינו, היו שנדהמו מאיתנו. מפליטים נרדפים, רעבים וקפואים, נעשינו ידוענים, המתקבלים בברכה על-ידי שרים וזוכים ליחס של גיבורים. לאחר כמה ימי התאוששות, לוּוינו על-ידי שר החוץ אל נמל-התעופה והועלינו על מטוס אשר עתיד לקחת אותנו לישראל, שם כבר היינו בגדר חדשות חמות. במהלך הטיסה, כאשר היינו כבר בטוחים סוף סוף, שבעים ולבושים היטב, גייס יונתן את אומץ ליבו ושאל את אמי, "כבר מותר לנו סוף סוף שוב להגיד שאנחנו יהודים?" למשמע הדברים, פרצו כל הנוכחים במטוס, כולל הצוות, בבכי. כולם חוץ ממני. לא רציתי להיכנע לרגש. רציתי לזכור את הכול, לקלוט כל פרט, כדי שכאשר אתעורר סוף סוף מן הסיוט, לא אשכח אותו. לעולם לא אשאיר את הסיוט הזה מאחורי, ויום אחד אספר עליו למישהו. הוא חלק ממני, ממורשתי, גאוותי. אבי. משאלתו האחרונה היתה שנצא מעירק, וכך עשינו. סוף סוף הצלחנו.

הבטתי מבעד לחלון המטוס, ושם במרחק, מעבר לים התיכון, ראיתי אותה. ראיתי את ישראל מפציעה באופק. מייד ידעתי כי זהו בֵּיתִי.

רק אז זלגו דמעות גדולות ומלוחות על לחיי. מאמא, אשר התבוננה בנו, באה לשבת לידי. היא עטפה אותי בזרועותיה בחוזקה, ואמרה שהיא מבינה; שגם היא שמחה שאנחנו סוף סוף בטוחים. מה שלא הבינה, מה שאיש לא יכול היה להבין, הוא כי לא בכיתי בכי של הקלה. אפילו לא בכיתי על אבי וסבתי שאיבדתי. היתה זו העובדה שכאשר הבטתי מטה אל ביתי לעתיד, מדינת ישראל הזעירה, ידעתי כבר אז, בשמים ממעל, שאני אוהבת אותה. משום שראיתי את חופי החול שלה, את הדיונות והמדבריות, את קרני השמש המתלכסנות ושוטפות את הארץ בצהוב מרהיב. שוב היה הכול צהוב, ואני לא יכולתי לעצור בעד דמעותי.