צילום חושפני

גווין אליס הסבה את מבטה מהמסך לעברה של נאדין בילו, מנהלת יחסי הציבור של דונאטלי אינטרנשיונל, ואחר כך חזרה להתמקד במסך.

"זו את, ווי?" שאלה נאדין.

גווין לא הצליחה לדבר. ליבה החל להלום בעוצמה ברגע שהיא זיהתה את עצמה. זיעה קרירה עטפה את עורה. אוויר לא הצליח לעבור מבעד לגרונה החסום, מילים עוד פחות מכך.

זו אכן היא. עירומה. ממש של על גבי צג המחשב, קו המתאר של ישבנה החשוף ברור כשמש, תחום למשעי על ידי החוטיני הוורדרד שלה. לכולם יש אחוריים שנראים כך, פחות או יותר, אך היא הייתה בררנית במיוחד לגבי הצגת האחוריים שלה בפני אחרים. היא בהחלט לא מאלה ששולחים אימיילים כאלה לגברים שהיא בקושי מכירה. או מפרסמת תמונות כאלה ברשת.

היא הרגישה כאילו שכל הגוף שלה מוצף בזרם חשמלי מקפיא המשתק את גופה.

התמונה התחלפה, והגוף המכוסה בקושי בסכין סביב ירכיה היה גם הוא כולו שלה. האופן שבו שדיה הזדקרו בעודה מקמרת את גבה ומעבירה את אצבעותיה בשערה גבל באירוטיות מכוונת, בשילוב עם אותה הבעת פנים מתמוגגת ועליזה. היא נראתה כאילו שהיא עשתה אהבה במשך כל היום – כאילו שהיא בכלל הכירה את ההרגשה הזאת!

ואז הופיעה התמונה האחרונה. היא הסיטה את רצועת תחתוניה הוורדרדים, ונראתה כאילו שהיא מנסה להחליט האם להשאיר או להוריד אותם, עיניה עדיין עצלות ושביעות רצון עדינה צובעת את שפתיה.

התאורה הייתה זהובה ועורה בוהק מעט – מרוב שמן, היא הבינה בזמן שמוחה החל להתגבר על התדהמה. התמונות האלה צולמו בספא שבו היא קיבלה עיסוי, בניסיון לטפל בכאב בין כתפיה אשר ייסר אותה במשך שבועות ארוכים. היא ישבה זקוף והתלבשה לאחר הפגישה שלה, רגועה ונינוחה בסביבה שנתפסה בעיניה כבטוחה לחלוטין.

שולחן העיסוי נמחק מהתמונות, מותיר ברקע קירות ירקרקים ופרחים מטושטשים. זה היה יכול להיות חדר במלון, או חדר שינה – מה שהצופה רצה לדמיין.

בטנה התכווצה בחוזקה. היא רצתה להקיא, להתעלף, למות. בבקשה, אלוהים, תיקח אותי עכשיו.

"מאדמוזל?" הציקה נאדין.

"כן," היא מלמלה. "זו אני." ואז, בזמן שהכבדות של כל הסיפור היכתה בה, היא הוסיפה בקול צורמני, "את יכולה לסגור את זה, בבקשה?"

היא העיפה מבט בסניור פבריציו, המפקח שלה. הוא ישב לצדה עם הבעת פנים מתנשאת.

"למה את מראה את זה ככה? כשהוא נמצא פה?" שאלה גווין. "לא יכולנו לעשות זאת בפרטיות?"

"הן זמינות לכל אדם עם חיבור לאינטרנט. כבר ראיתי אותן," אמר פבריציו. "הבאתי אותן לתשומת ליבה של נאדין."

הוא כבר הספיק לבחון אותן לעומק? איכס.

דמעות הצליפו בעיניה, כמו רוח פראית, ובבטנה היא הרגישה הצלפה נוספת, תחושת בחילה ההולכת וגוברת בגרונה.

"הרי בוודאי ידעת שזה עלול לקרות כאשר צילמת את התמונות הללו ושלחת אותן לאדון ינסן, לא?" שאלה נאדין.

נאדין הרימה את חוטמה אל על מהרגע שגווין הלכה בעקבותיו של פבריציו ונכנסה למשרדה. פבריציו המשיך לשלוח לעברה מבטים זחוחים, כאילו שהוא נועץ מבט ממש מבעד לחצאית המכובדת ומעילה התואם.

הוא גרם לה לצמרמורת.

ולחשוש לגבי עתיד עבודתה. כפות ידיה הזיעו.

"לא צילמתי את התמונות האלה," היא אמרה בקול רם ככל שגרונה אפשר לה. "ואת חושבת שהייתי שולחת משהו כזה ללקוח? הן – אוי, למען השם." היא שמעה את הדלת נפתחת ומיהרה לסגור את המחשב הנייד של נאדין, בעודה מייחלת לכך שהתמונות ייעלמו בקלות רבה כל כך.

עמוק במעמקי נפשה, היא ידעה שהיא עומדת לפרוץ בבכי. בקרוב. הלחץ הלך ונבנה מאחורי עצם הבריח שלה, מכווץ את ריאותיה, דוחק בעיניה. אך לעת עתה היא הייתה שרויה במעין תדהמה. כאילו שהיא נורתה ועדיין היה לה את הכוח לרוץ, לפני שהמשמעות האמיתית של הפציעה הספיקה להשבית אותה.

"סניור דונאטלי," אמרה נאדין וקמה, "תודה שבאת."

"הודעת לו?" סניור פבריציו זינק אל רגליו בבהלה.

כל מה שנותר משלוותה של גווין התפוגג ונעלם. הבעלים של הבנק נמצא פה? היא ניסתה להיערך לקראת מבט מלעיז נוסף.

"מדובר בנוהל שגרתי כאשר מדובר במשהו המסוכן כל כך למוניטין של הבנק," אמרה נאדין בקשיחות, מוסיפה עוד נטל על ליבה של גווין.

"היא מפוטרת," פבריציו מיהר להרגיע את סניור דונאטלי. "עמדתי לומר לה לאסוף את חפציה."

הזמן עצר מלכת שעה שגווין עיכלה את פיטוריה. טיפשה שכמותה, היא חשבה שקוראים לה כדי לדון בתיק של לקוח, לא כדי להיות מבוישת מול העולם כולו.

מול העולם כולו, פשוטו כמשמעו. זו הייתה בריונות ברשת. רדיפה. ציד מכשפות. סקילה באבנים. היא לא הצליחה לתפוס את אי הצדק שבדבר.

החוויה היחידה שאליה היא הייתה יכולה להשוות זאת הייתה כאשר אמה אובחנה. מילים נאמרו, עובדות שאין להכחישן צוינו, אך לא הייתה לה כל אחיזה אמיתית לגבי האופן שבו הדקה או השבוע הבאים של שארית חייה ייראו החל מאותו רגע.

היא לא רצתה להתמודד עם זה, אך לא הייתה לה ברירה.

והדממה סביבה אמרה לה שהם כולם מחכים שהיא תעשה זאת.

אט אט, היא הסתובבה אל הגבר שזה עתה נכנס, אך לא היה זה פאולו דונאטלי, נשיא וראש המשפחה, אשר החזיק בבעלותו את דונאטלי אינטרנשיונל. לא, זה היה הרבה יותר גרוע.

ויטוריו דונאטלי, בן דודו של פאולו, שני בשרשרת הפיקוד המשמש כסמנכ"ל תפעול. גבר אשר, יש שיטענו, כי ניחן במראה אף מרהיב יותר, לפחות לפי דעתה. תווי פניו היו מעודנים ונאים, כיאה למורשתו האיטלקית. הוא היה מגולח למשעי, לבוש בחליפה מחויטת ואפוף בהילה של שחצנות שנבעה מגזרתו הגבוהה והדקיקה לא פחות מכפי שהיא נבעה מהבעת פניו המרוחקת. יכולתו לחלוש על כל סיטואציה הייתה ניכרת מהאופן שבו כולם עמדו בדממה, מחכים למוצא פיו.

הוא לא הכיר אותה מאדם, זאת היא ידעה. היא חייכה אליו בעליזות זמן קצר לאחר שהיא הגיעה הנה ממילאנו, ושכחה שחתיכים כמוהו לא תמיד שמים לב להיותם מושאי הערצה. הוא הביט מבט דרכה וזה הכאיב לה. כהוגן, ללא כל היגיון.

"נאדין. אוסקר," ויטוריו אמר בעודו סוקר בחטף את שאר הנוכחים בחדר, בטרם חזר להסב אליה את עיני הארד שלו.

ליבה עצר מלכת, מגיב אליו אפילו בעודה על סף היסטריה. פיה היה כל כך יבש, שהיא לא הצליחה לחייך. היא התקשתה להאמין שאי פעם היא תחייך שוב. התסיסה המוזרה בבטנה הלכה והתעצמה.

"העלמה אליס," הוא אמר והנהן לעברה בעוינות.

הוא זיהה את שמה מהדו"ח של נאדין, היא שיערה לעצמה. ההאשמה הזועמת בעיניו אמרה לה שהוא ראה את התמונות. ודאי שהוא ראה אותן. לכן הוא ירד ממרומי הקומה העליונה אל קומת הביניים של מגדל דונאטלי.

נשימותיה השטחיות של גווין נעצרו וברכיה רעדו. היא הייתה שרויה בהלם עקב העובדה שהוא ראה אותה עירומה, אך ההשפעה של הזר המושלם הזה עליה, עוד למן ההתחלה, הייתה חסרת תקדים. פעם היא ראתה אותו מהלך משרדים בצ'רלסטון, ואותו מבט חטוף שהעיפה בגבר הנאה להפליא הזה גרם לה לחשוב על המעבר למשרד הראשי במילאנו בצורה הרבה יותר חיובית. היא רצתה להתקדם, והיא הייתה קופצת על כל הזדמנות לקידום, אבל זה היה המיקום החלומי מבחינתה.

מפני שהוא אפשר לה לראותו.

תיזהרי ממה שאת מבקשת. היא כיווצה את שפתיה בחוזקה והסבה ממנו את פניה, בניסיון להתאושש.

הוא היה, בצורה מובהקת למדי, שונה לגמרי מהגבר שהיא דמיינה במחשבותיה. גברים איטלקיים הם חמימים וחברותיים ומעריצים נשים, היא חשבה לעצמה, בציפייה שהוא יפלרטט איתה אם ייצא להם לדבר. היא ציפתה שהוא ייתן לה הזדמנות לסקרן אותו, חרף העובדה שהיא עובדת עבורו.

אך לא בלבד שהגבר שכלפיו היא פיתחה אובססיה ראה את גופה העירום, הוא כלל לא התרגש ממה שראה. הוא הזדעק. הוא האשים אותה. הוא כינה אותה בחשאי פרוצה, וגרוע מכך –

היא הצליחה לעצור את עצמה. הפיסות של עולמה השבור כבר התערבבו מספיק. היה עליה לתפוס את עצמה בידיים.

אך היא לא הייתה רגילה לדחייה, לכך שגבר לא מביע בה שום עניין. בדרך כלל התגובה הייתה הפוכה. גופה תמיד משך מידה מסוימת של תשומת לב גברית. היא לא עודדה זאת, והייתה די משעממת מבחינת אישיות. היא עובדת בבנק, למען השם. שערה היה בגוון החום הנפוץ ביותר, והיא לא הייתה יפה בצורה יוצאת דופן. מראה פניה התעלה מהפשוט לנעים רק בזכות עורה הטוב להפליא של אמה ומזג עליז שבדרך כלל העלה חיוך על שפתיה. לכן היא לא הייתה אמורה להיות מופתעת כאשר גבר, אשר יכול לבחור לעצמו נשים כרצונו, לא הביע בה שום עניין.

אך המצב עדיין הכאיב לה.

תחשבי, היא ציוותה על עצמה, אך היא התקשתה לעשות זאת בעודה חווה בוז מהגבר שהלהיב אותה.

"אני רוצה עורך דין," היא הצליחה לומר.

"למה שתרצי עורך דין?" שאל ויטוריו וזקף גבה.

"מדובר בפיטורים לא מוצדקים. אתם מתייחסים אליי כאל פושעת, בעוד שהתמונות האלה אינן חוקיות. הן צולמו בספא ללא ידיעתי. לא מדובר בתמונות סלפי, אז איך ייתכן שהייתי יכולה לשלוח אותן לקווין ינסן? או לכל אדם אחר? אשתו היא זו שהמליצה שאלך לשם כדי לטפל בכתף שלי!"

ויטו הסב את מבטו אל המחשב הנייד, סוקר במחשבותיו את התמונות שהיו מאוד מגרות, אם היו חלק מתקשורת פרטית בין שני אוהבים. במשך שניות ארוכות, בעודו סוקר את התמונות, הוא נשבה כנגד רצונו ונאלץ להכריח את עצמו להתעלם מגזרתה החושנית ולהתמקד בעובדה שמדובר בפצצת מימן המכוונת היישר אל הבנק המפרנס אותו ואת כל משפחתו המורחבת.

אך לא היא זו שצילמה את התמונות. הוא חשב שינסן בוודאי צילם את התמונות.

נדמה שנאדין חשבה שמבטו המוסט נועד לרמוז לה להציג את התמונות לבחינה נוספת. היא החלה לפתוח את המחשב הנייד שלה.

"את מוכנה להפסיק להראות אותן לאנשים, חתיכת יצורה שכמותך?" זעקה גווין.

"הבה נשמור על מקצועיות," השיבה נאדין.

"איך היית מגיבה אם היית במקומי?" הטיחה בה גווין.

גווין אליס לא תאמה את הציפיות שלו. הייתה בה מעין ביתיות אמריקאית אשר נטרלה חלק מהפאם-פאטאל שהוצגה על המסך. הוא ציפה להיתקל במחזה של מיניות נשים בעודו נכנס לחדר, וזה מה שקרה. הוא הרגיש את אותו הדבר ביום ההוא, שהיא חייכה אליו בלובי.

היא כבר הייתה חשודה, לכן הוא העמיד פנים שלא הבחין בה, אך דבר לא היה יכול למנוע ממנו להבחין בגופה המושך, בשדיה העגלגלים והנוקשים העטופים במעיל הנאה שלה, וקו מותניים שהתחנן למגע ידיו של גבר , וישבנה השופע והמלבב שהוא חלם ללטף. הוא בדרך כלל לא הקדיש תשומת לב מיוחדת לברכיים, אך היו לה ברכיים חמודות.

תמונה שלו אוחז בברכיה, בעודו פוסק את רגליה, הציפה את תודעתו.

דמותה הנשית הייתה רבת עוצמה. כתפיה היו נוקשות, גופה מתוח ומתגונן, אך קומתה הנמוכה וחמוקיה הכריזו בפני ממלכת החי שללא ספק מדובר בנקבה בשלה להפליא.

היא קראה אל הזכר שבקרבו, התסיסה את הדם של החיה שהוא דיכא בכל מחיר.

הוא התמסר לתגובות חייתיות כגון תשוקה בכמויות מתונות מאוד. זה לא היה הזמן, ולפי תגובתו אליה, גווין לא הייתה האישה. נטילת סיכונים גבוהים הייתה תחום התמחותו של בן דודו. ויטו שלט בתאוות הדם שלו באכזריות – למרות שהיה חלק ממנו אשר התרגש נוכח האפשרות להשליך את עצמו לתוך סערת הכימיה המושלמת הזאת, כדי לבחון האם בכוחו לצלוח אותה.

מה שהם יוכלו לעשות זה לזה...

הוא קטע את שצף הרהוריו לאחר ששמע את נאדין נועצת סכין חדה בגווין. "לא הייתי מסוגלת לשכב עם גבר נשוי. זה לא יכול לקרות לי."

"מי אמר ששכבתי עם קווין ינסן?" גווין הזעקה. "מי? אני רוצה שם."

איזה מרמור. לא הייתה זו תגובה של אישה אשר הצטלמה עבור מאהב, תוך כדי סיכון בהיחשפות. היא צריכה לזעום על ינסן או על אשתו. במקום זאת, היא הייתה אישה על סף אובדן שליטה, המגיבה לאסון בהיסטריה.

"אשתו אמרה ששכבת איתו. או שאת רוצה לעשות זאת. מן הסתם," התערב פבריציו, "מפני שהיא פרסמה את התמונות המלוכלכות האלה לאחר שמצאה אותן בטלפון שלו. את יצאת איתו לארוחות צהריים וערב."

בעיני ויטו, המתקפה הזאת הייתה מעניינת. לפני מספר שבועות הוא הביא חשדות מסוימים אודות מנהל החשבונות שלהם לתשומת ליבו של פאולו. ההנחה הייתה שהבחורה החדשה הייתה חלק מן ההסדר.

"קווין רצה לעשות דברים – כלומר, לקיים את הפגישות שלנו," גווין מיהרה לתקן, "הרחק מהמשרד." ניכר היה עליה שהיא במצוקה, והיא הביטה בוויטו כמפצירה. "הוא לקוח. לא הייתה לי ברירה אלא להתלוות אליו, אם זה מה שהוא ביקש."

ויטו נאלץ להסכים עמה. שירות לקוחות איכותי הוא חלק בלתי נפרד מדונאטלי אינטרנשיונל. אם לקוח בסדר גודל של ינסן רצה ביקור בית, מצופה מהעובדים למלא את דרישתו.

"לא צילמת את התמונות האלה?" הוא לחץ עליה.

"לא!"

"אז הן לא נמצאות בטלפון הזה?" הוא החווה בראשו לידה שאחזה בחוזקה בטלפון שלה.

גווין שכחה שהיא מחזיקה את הטלפון, אך היא תמיד עשתה זאת מתוך הרגל כאשר היא התרחקה משולחנה. עכשיו היא נעצה בו מבט, מופתעת לראותו שם. לפחות היא תוכל לומר בביטחון, "לא. הן לא שם."

"את תאפשרי לי לאשר זאת?" הוא הושיט את ידו.

על פניו הייתה זו בקשה הגיונית מאוד, אבל אלוהים ישמור, היה לה שם משהו מביך ברמות אחרות. משהו שיהפוך את המצב להרבה יותר גרוע... הרבה יותר.

היא ידעה שהלחץ ניכר בפניה, אך לא הייתה יכולה לעשות דבר בנדון.

נחיריה התרחבו ולסתה התהדקה. קרני המוות הנפלטות מעיניו אמרו לה שיתמזל מזלה אם היא בסך הכול תאבד את משרתה.

"הטלפון הזה שייך לי," היא גמגמה, מנסה לא להניח לו להפחידה. אם כבודה לא היה כבר מחולל, ייתכן שהיא לא הייתה תקיפה כל כך, אך אם הוא רוצה את הטלפון שלה, היה עליו לחטוף אותו מידיה באלימות. "אני מקבלת החזר על שימוש למטרות עבודה, אבל הוא שייך לי. אין לך שום זכות לבדוק אותו."

"האם הוא יכול לנקות אותך מאשמה או לא?" הוא הביט לתוך עיניה האשמות.

היא לא הייתה יכולה להסתיר את הסערה המהדהדת בקרבה. "הפרטיות שלי הופרה די והותר."

היא הוצגה עירומה. ברשת האינטרנט. היא הניחה שכל הנוכחים בבניין בוהים בתמונותיה ברגעים אלה ממש. גברים מטנפים את פיהם. נשים שופטות את המראה החיצוני שלה, טוענות שהיא רזה מדי או גבוהה מדי או כל דבר אחר שישפר את הרגשתן לגבי גופן.

גווין רצתה להרכין את ראשה ולפרוץ בבכי.

כעת, כל מה שהעסיק אותה הייתה ההשקעה שהיא השקיעה על מנת שהחיים לא ידחפו אותה אנה ואנה כפי שקרה לאמה. בכל שלב ושלב היא ניסתה להיות עצמית ולשלוט בעתידה.

תנשמי, היא ציוותה על עצמה. אל תחשבי על זה. היא תתפרק. היא באמת תתפרק.

"אני חושב שקיבלנו תשובה," אמר פבריציו בחוסר רחמים.

היא התחילה לשנוא את הגבר הזה. וגווין איננה מהשונאים. היא עשתה כמיטב יכולתה להסתדר עם כולם. היא אדם שמח, ותמיד היא האמינה שהחיים קצרים מדי עבור דרמות וסכסוכים. היא תמיד חשבה שהאדם הראשון שמתנצל מפגין את גדולתו, אך היא הטילה ספק בכך שהיא אי פעם תסלח לאנשים האלה על הדרך שבהם הם מתנהגים כלפיה.

זמזום עמום נשמע ונאדין הביטה בטלפון שלה. "התקשורת מפעילה לחץ. אנחנו צריכים לצאת בהצהרה."

התקשורת? גווין ניגשה אל החלון והביטה למטה.

משרדה של נאדין נמצא באמצע הבניין, אך הקהל בכניסה והמצלמות שבידיו נראו כנמלים קטנטנות במנוסה. זה היה לא פחות גרוע מלידה מלכותית.

היא בלעה רוק בכבדות.

קווין ינסן הוא אייקון, גיבור-על בינלאומי מודרני שטס למקומות מוכי אסון על מנת להציע את עזרתו. כל אדם עם חצי מוח ידע שהוא ניצל סיטואציות סוחטות דמעות מול המצלמה בניסיון להגדיל תרומות ולפאר את שמו, אך בשורה התחתונה הוא סיפק עזרה. הוא עשה עבודה אמיתית ונחוצה עבור הנזקקים.

אך לאחרונה גווין החלה להטיל ספק לגבי הדרכים שבהן הוא בזבז חלק מאותן תרומות נכבדות.

האם זו הייתה התשובה שלו? קמפיין להכפשת שמה שיביא לפיטוריה?

היא חיבקה את עצמה. דברים כאלה לא קורים לאנשים אמיתיים. נכון?

היא חיפשה במבטה אחר נתיב הימלטות. היא אפילו לא הייתה יכולה לצאת מהבניין על מנת להגיע אל דירתה השכורה במילאן. כיצד היא תחזור לאמריקה? אפילו אם היא תצליח, מה יקרה אז? היא תחפש את הגנתו של אביה החורג? מי ייקח אותה לעבודה לאחר ביזיון כזה?

היא תהיה בדיוק מה שהיא ניסתה לא להיות: מעמסה. עלוקה.

אוי, אלוהים... אוי, אלוהים. הקירות סביב שלוותה החלו להיסדק ולכרוע תחת העומס. הלחץ מאחורי עצמות לחייה נבנה יחד עם הנטל על כתפיה וזרועותיה.

נאדין דיברה בעודה מקלידה, "... נאמר שהבנק לא היה מודע ליחסים האישיים האלה ושהעובדת פוטרה – "

"הלקוח שלנו ציין שהתמונות לא צולמו בהזמנה," התערב פבריציו.

גווין הסתובבה לעברו. "והעובדה שלך מציינת שהיא נפלה בפח של מציצן ושל מפיץ פורנו ברשת ושל אישה נקמנית."

נאדין שלחה בה מבט קשוח. "אני מייעצת לך לא לשוחח עם התקשורת."

"אני מייעצת לך להבין שבכוונתי לשוחח עם עורך דין". היה זה איום ריק מתוכן. חסכונותיה היו צנועים מאוד. מאוד. עד כמה שהיא הייתה רוצה להאמין שאחיה החורג יעזור לה, היא לא הייתה יכולה לסמוך על זה. יש לו דימוי מקצועי משלו שעליו לשמר.

האופן שבו ויטוריו דונאטלי המשיך להקרין עוינות גרם לה לרצות להזדחל לתוך חור ולמות.

"כמה זמן את עובדת בחברה?" שאלה נאדין.

"שנתיים בצ'רלסטון וארבעה חודשים כאן," אמרה גווין, מנסה להיזכר כמה מרווח אשראי יש לה עבור כרטיס הטיסה ובית בצ'רלסטון. לא מספיק.

"שנתיים," נחרה נאדין בזלזול והוסיפה בחשדנות. "איך השגת קידום כזה לאחר זמן קצר כל כך?" עיניה סקרו את גזרתה של גווין, רומזות על כך שגווין נאלצה להשיג את קידומה בדרכים לא דרכים. נראה שאין כל חשיבות ללימודי שפות, לימודים ליליים והשקעת שעות נוספות.

פבריציו לא הגן עליה, למרות שהוא אישר את העברתה והעניק לה ביקורת חיובית לאחר שלושת חודשיה הראשונים.

הבעת פניו של ויטוריו הייתה חתומה. האם גם הוא חשב כמו נאדין?

יבבת תדהמה בקעה מבין שפתיה והיא חיבקה את עצמה, מנסה לשמור על שפיות.

ויטוריו שלף את הטלפון שלו מכיסו ולחץ על כמה מקשים. "ברונו? ויטו. אני צריך אותך במשרד של נאדין בילו. תביא אתך כמה מהחבר'ה שלך."

"כדי ללוות אותי בעודי יוצאת מכאן בבושת פנים?" הניחה גווין. והנה הגיעו הדמעות, הולכות ומתעצמות כמו צונאמי אימתני. קולה נסדק. "אל דאגה. אני מתכננת להסתלק במהירות ובשקט. אני כבר לא יכולה לחכות עד שאסיים לעבוד פה."

"את תישארי כאן עד שאורה לך ללכת." קולו היה נוקשה, גורם לליבה לשקוע בחזה, בזמן שחלק אחר ממנה התקומם בהתרסה, רוצה להילחם ולפלס את דרכה החוצה במו ידיה. היא הייתה כמו בעל חיים פצוע שמנסה בכל כוחו לברוח מהסכנה.

הוא פנה אל נאדין. "תאשרי שהתמונות שייכות לאחת העובדות בחברה שלנו. מטעמי פרטיות ומסיבות משפטיות' אנחנו לא מוסיפים הערה נוספת. תבקשי מהכתבים להסתלק ותיעזרי בשומרים בלובי. תפרסמי הצהרה דומה בקרב כל העובדים. תוסיפי אזהרה שדיבור עם התקשורת או צפייה בתמונות בעזרת ציוד של החברה או בשטחה יובילו לפיטורין. אוסקר, אני זקוק לדו"ח מלא לגבי הדרך שבה התמונות האלה הובאו לתשומת ליבך."

"סניור ינסן יצר עמי קשר הבוקר – "

"לא כאן." ויטוריו ניגש לדלת בזמן שנשמעה דפיקה. "במשרד שלך. חכי פה," הוא אמר לגווין, כאילו שהיא כלבה שאותה הוא משאיר בבית בזמן שהוא הולך לעבודה. הוא דחק בשניים האחרים לצאת מהחדר וסגר את הדלת מאחורי שלושתם.

"כן, בטח," מלמלה גווין לתוך משרדה הריק והדומם של נאדין, בעודה מחבקת את עצמה עד שהיא כמעט נחנקה.

כאב עז התפתל בקרבה כנחש, נרכך סביב איבריה ומכווץ את ליבה וריאותיה, מתהדק סביב בטנה וחונק את גרונה. היא כיסתה את פניה, מנסה להסתתר מהמציאות האיומה שבה לא בלבד שכולם בחנו את גופה העירום, אך גם האמינו שהיא שכבה עם גבר נשוי.

היא הייתה יכולה לחיות עם העובדה שאנשים נעצו מבטים בגופה. כמעט. אך היא אדם טוב. היא לא שיקרה או גנבה או התחילה עם גברים, בייחוד לא עם גברים נשואים! היא חיה את חייה בצורה שמרנית ושמרה את דחפיה המטורפים ביותר לדברים כמו הקריירה שלה, שבמסגרתה היא עשתה דברים שאפתניים להפליא כמו להירשם לסדנת רכישת מיומנות בגיליונות אלקטרוניים, על מנת לטפס במעלה סולם הדרגות.

הלחץ בעצמות לחייה, באפה ותחת עיניה הפך בלתי נסבל. היא ניסתה לשכך אותו באמצעות כפות ידיה, אך נאקת יגון הלכה ונבנתה במרכז החזה שלה. יבבה קיפצה כמו כדור מסתחרר, מתנגשת בקירותיה הפנימיים, מטפסת במעלה גרונה.

אסור לה להישבר, היא חזרה והזכירה לעצמה. לא כאן. עדיין לא. עליה לצאת מהמקום הזה כמה שיותר מהר. זה יהיה נורא, סיוט, אבל היא תעשה זאת בראש מורם.

בשיניים חורקות, היא הושיטה ידה אל הדלת ופתחה אותה.

גבר חסון עם שיער קצוץ ולבוש חליפה עמד עם גבו אל הדלת. הוא שומר עליה? הוא אחז בידית ומנע את פתיחת הדלת. היא הצליחה לראות שיש באוזנו אוזניה. המבט ששלח בה היה אדיש ועקשן גם יחד.

"אטנדרי קווי, פר פאבור." חכי כאן, בבקשה.

היא חוותה כזאת תדהמה, שהיא הניחה לו לטרוק את הדלת ולהשאירה בתוך משרדה של נאדין.

היא החלה להרגיש קלאוסטרופוביה. היא שוב ניגשה אל החלון והבחינה בקהל העיתונאים שהלך וגדל. היא לא הצליחה לראות אם נאדין משוחחת עמם. שדה ראייתה הלך והיטשטש. היא הרגישה את מעמסת האירועים בכזאת עוצמה, שהיה עליה לשקוע בכיסא הקרוב ביותר.

הדלת נפתחה בשנית, גורמת לליבה ולראשה להתעורר לחיים.

הוא חזר.