ציפור המזל שלי

אם ישאלו מי הילדה הכי מאושרת בעולם, אני חושבת שאענה תמיד, "אני!"

ולמה אני מאושרת? כי החיים שלי נפלאים בעיניי. יש לי אמא שיודעת לעשות הכל: לקנות בתים, למכור בחנות שלה, להכין מלפפונים חמוצים בבריכה שבחצר, להגיד לכולם מה לעשות, ולפעמים, כשיש לה זמן פנוי, גם להיות אמא. טוב, לבשל היא לא כל כך יודעת, אבל זה לא נורא.

סיבה שנייה לאושר - אבא שלי. לדעתי הוא האיש הכי נחמד בעולם. כשהוא חוזר הביתה מהעבודה, לבוש בחליפה היפה שלו ומחייך אלי, אני מרגישה כמה הוא אוהב אותי, כי אצל אבא רואים הכל על הפנים, ככה גם אמא אומרת. אפשר מיד לראות אם הוא שמח או עצוב, אם העסקים בסדר ואם מישהו הרגיז אותו, או גרם לו נחת, כמוני למשל. כי אבא אומר לי שאני הנחת שלו ומביט בי בעיניו הבהירות כשהוא אומר את זה. ואז אני מיד מצטערת על המחשבות הרעות שיש לי לפעמים בראש ועל כל הכעסים הקטנים על אבא, שעובד כמעט כל השבוע ובקושי רואים אותו, ועל הפעמים שאמא ואבא אומרים שאני הילדה הכי שובבה בעיר, ואני נשבעת לעצמי שאהיה כזאת שמביאה רק נחת להורים.

ויש גם את אחותי הקטנה. היא צעירה ממני בשלוש שנים, וכולם אומרים כמה היא יפה עם השיער הצהוב שלה והעיניים הכחולות, אבל גם היא רוצה להיות אני, לעשות כל מה שאני עושה, לשחק איתי ועם החברות שלי, ללכת איתנו לטייל, לסרט, או סתם להזדנב לכל מקום. וזה מעצבן שתינוקת קטנה נגררת אחרייך כל היום. אבל אמא אומרת, "אֶווּנְיָה, זאת אחותך, תיקחי אותה." אני מסכימה אבל הפרצוף שלי נשאר חמוץ. והיא, רֶנִייָה, מביטה בי במבט הכחול שלה, מבט כמו של אבא, שקוף, טהור, שלא מסתיר דבר, ואני מרגישה אשמה, היא הרי כל כך שקטה ועדינה, ובכל זאת אני לא מצליחה שלא להגיד, "בסדר, אבל בתנאי שלא תציקי." ואני חושבת איזה מזל יש לי שנולדתי ראשונה ואני לא צריכה לרדוף אחריה, כי אחיות קטנות תמיד רודפות אחרי הגדולות, לא ככה?

ויש את החברות שלי, לפחות חמש הכי טובות, שהכי כיף בעולם לשחק איתן, לצחוק, לדבר, להשתולל וגם לשתוק ביחד.

העוזרת שלנו, גֶניה, אומרת שנולדתי עם ציפור מזל על הכתף, וזה קצת מפחיד אותי. מה יקרה אם הציפור תעוף ולא תחזור? אני משתדלת תמיד ללכת זקופה ולרוץ בלי שהכתף תזוז, כדי שציפור המזל שלי לא תיפול או תעוף. למרות שאני יודעת שגניה סתם אמרה את זה ואין באמת ציפור כזאת, אבל בכל זאת. גניה עזבה את המשפחה שלה בכפר כדי לעזור לנו, לבשל עם סבתא, לנקות ולטפל בנו. אני לא יודעת בת כמה היא כי היא נראית בכל הגילים, אבל אני אוהבת אותה. גם אמא אוהבת אותה כי היא תמיד אומרת, "מה היינו עושים בלעדייך, גניה?"

שכחתי להזכיר את סבתא שלי שֹרה, שגרה איתנו ומבשלת הכי טוב בעולם. לא סתם כשאני חוזרת מבית הספר אני רצה מהר כדי להגיע הביתה, להריח את האוכל, לשבת ליד השולחן ולראות את הצלחת המלאה מגיעה אלי. בצלחת יש בדרך כלל קציצות עם תפוחי אדמה ורוטב נהדר שאני מנגבת עם הלחם, ולפעמים יש עוף רך וטעים כמו שרק שסבתא מכינה. ועוד דברים, אבל לא כדאי לי להזכיר הכל, כי אני נהיית רעבה רק מלחשוב על זה.

בסוד אגלה לכם שמה שאני הכי אוהבת, אפילו יותר מהאוכל של סבתא ושל גניה העוזרת שלנו, זה לחם שחור עם סוכר חום עליו, וכזה יש רק אצל הדייר שלנו שגר עם המשפחה שלו בעליית הגג. כשיש לי רגע פנוי אני ממהרת לעלות אליהם, זה מחבוא הלב שלי. הכל אצלם שונה, קטן וכמעט בלי רהיטים, ואין להם עוזרת שמנקה ולא סבתא שמבשלת. אין להם גם אמא שעובדת בחנות כל היום כמו אמא שלי, ואבא איש עסקים עם חליפה שמביא מכל העולם דברים אלינו, לפיוטריקוב. אפילו תפוזים הוא מביא מארצות רחוקות.

אצל הדייר בדירה הקטנטנה גרים רק הוא, אשתו ושני הבנים שלהם, שהם בגיל שלי ושל אחותי. הדירה שלהם נראית לי כמו מערה קסומה, כזאת שיש בה אוצרות נסתרים וכיף להיות בה. כשאני באה אליהם הם תמיד יושבים צפופים ליד שולחן האוכל הישן, האבא האמא ושני הבנים, ומכינים שקיות למכולת מנייר חום. ככה הם מתפרנסים, הסבירה לי אמא. הם מרשים לי לעזור להם ולא מפחדים שאקלקל או אלכלך. אני מקפלת את הנייר ואחר כך גוזרת ומדביקה, וכל הזמן הזה הם מביטים בי בחיוך. "זה נהדר," אמר לי האבא בפעם הראשונה שניסיתי, למרות שהשקית יצאה עקומה, וכשחייך ראיתי שחסרות לו כמה שיניים, אבל החיוך היה מלא. אחר כך הם מגישים לשולחן פרוסות לחם עבות ושופכים עליהן סוכר. "תאכלי תאכלי, אווניה," הם אומרים, כאילו שצריך לבקש. הרי זה האוכל הכי טעים בעולם וכמה כיף להם שזה מה שהם אוכלים כל יום.

"שוב היית שם?" שאלה אמא כשחזרתי בפעם ההיא. הנהנתי. "ואכלת?" היא שאלה, "שוב?" הנהנתי. "אל תאכלי הרבה בפעם הבאה," הוסיפה אמא. "אין להם כלום, ולך יש הרבה אוכל. אולי תביאי להם אחר כך כמה תפוזים?" ואני מיהרתי לקחת ארבעה תפוזים ולעלות שוב אל מחבוא הלב. למה אני קוראת לו ככה? כי שם הלב שלי נרגע. שם אני מרגישה הכי טוב בעולם, אני לא יכולה להסביר למה. אולי כי שם חושבים שאני נהדרת? ושלא נורא שבמבחן בחשבון לא הצלחתי? אולי כי אין להם בית גדול וגינה כמו שלנו, אבל תמיד נראה שטוב להם? ואולי כי אני מרגישה שהם אוהבים אותי באמת. אמא לא לוקחת מהם שכר דירה, סיפרה לי סבתא, ואני שמחתי. בטח שלא צריך לקחת מהם שכר דירה, הם הרי חברים שלי.

חלמתי בלילה שציפור המזל שלי עפה ואני מחפשת אחריה. אני רצה במהירות ברחובות של פיוטריקוב, מגיעה לבית הקולנוע נוֹבוֹשֶצִי, נכנסת לאולם ורואה את הציפור שלי עפה על המסך. איך היא הגיעה מהכתף שלי למסך? מה היא עושה שם? אני רצה אליה ואז האנשים בקולנוע, שהם כולם מהרחוב שלנו, צועקים עלי. אני רוצה לברוח והרגליים לא זזות לי.

התעוררתי מזיעה כולי והלב דפק לי. מזל שהיום היה שבת ואני לא הייתי צריכה ללכת לבית הספר. שכבתי במיטה עד שדודה יאג'ה, האחות של אמא שגרה גם היא בבית שלנו, נכנסה לחדר שלי. "מה קרה, אווניה?" היא שאלה. "את חיוורת כל כך." לא ידעתי אם לספר לה על החלום, אבל היא המשיכה לעמוד בפתח החדר והביטה בי. "חלמתי," אמרתי. היא חייכה והמשיכה להביט בי. ידעתי שיאג'ה לא תצחק עלי ותגיד שאני ילדה קטנה, ובסוף סיפרתי לה את כל החלום, אבל לא סיפרתי שזאת ציפור המזל שלי, אלא סתם ציפור יפה. יאג'ה התקרבה אלי וחיבקה אותי. היה לה הריח הכי טוב בעולם, כמו של פרחי היסמין שלפעמים פורחים בגינה שלנו, והלחיים שלה היו ורודות כמו פרחי הלילך. היא ליטפה את שערי, את הצמה שלי, ואני הבטתי בה וחשבתי כמה היא יפה, לא סתם כולם מתאהבים בה. היא זקופה כזאת וגבוהה, וכשהיא לובשת את בגדי הטניס שלה, היא נראית כמו כוכבת מהוליווד. הלוואי שאהיה כמוה כשאגדל. נראה לי שלא אהיה כל כך גבוהה, אבל גם להיות כמוני זה מספיק, אני אומרת לעצמי ומגניבה מבט לראי הגדול. שתינו נראות שם מחובקות ויפות, וכבר הלב שלי נעשה קל יותר וגם נהייתי רעבה. "אל תאמיני לחלומות," אמרה יאג'ה. "באמת?" התפלאתי. "גניה אומרת שהחלומות הם מאלוהים והם יכולים ל..." יאג'ה צחקה. "שלא יכניסו לך שטויות לראש, ילדה. תשאלי את דודה חנקה שלך הקומוניסטית על חלומות," היא אמרה. "בואי עכשיו לאכול משהו." "לאכול אני תמיד מוכנה," אמרתי. יאג'ה ואני צחקנו והלכנו חבוקות למטבח.