צלו של בלדור

א (9–11 בינואר 1883)

שועלים ערמוניים דומים לאבנים עד להפליא. כשהם רובצים לצידן בחורף אין כל אפשרות להבדילם מהסלעים עצמם. אכן, קשה הרבה יותר לעומת אותם צחורים, שצלליתם תמיד מזדקרת לעין או שדמותם בולטת צהבהבה על רקע השלג הקפוא.

שועלה ערמונית רובצת בבטחה סמוך לאבן שלה ומניחה לשלג להיערם עליה ברוח העזה. היא מפנה את אחוריה כלפי האבן, מתכרבלת וטומנת את אפה תחת רגלה. היא מצמצמת את שמורות עיניה, ואישוניה ניכרים אך בקושי. כך היא עוקבת במבטה אחר האיש שלא זע למן הרגע שבו נשכב תחת קִמרון השלג, כאן במדרונות הגבוהים של אָוֹסְהֵימַר — כבר שמונה־עשרה שעות תמימות. השלג הסתחרר סביבו וניתך עליו, והוא נדמה כעת לגדר אבנים חרבה.

ואל לה לחיה לשכוח שהוא צייד.

הוא פתח במרדף דרומה משם, בבּוֹטְן. השמיים היו חפים מעננים, ואודם השחר השחיר עד מאוד כבחורף. האיש גלש במורד שדות המרעה, שם פעמיו צפונה וחצה את אָוּסָר בכיוון לִיטְלָה־בְּיַרְג. שם טרם נערמו השלגים.

כשהגיע שמה הבחין בתזוזה בקצה הגבעה. הוא הכניס יד לבגדו, שלף את המשקפת, האריך אותה והצמידה לעינו הטובה:

אכן, אין ספק בדבר!

בת שועלים עושה שם את דרכה.

השועלה נדמתה כמי שאינה מבחינה כלל בסכנה. התנהגותה לימדה שהיא מקוששת לעצמה משהו ברעבונה. היא התקדמה ברוגע, וכל מעייניה לא היו נתונים אלא לכך.

האיש בחן אותה ביתר דקדקנות.

הוא ריכז בה את שימת ליבו, ניסה לנחש את כוונותיה, באיזו דרך תבחר ללכת כשתחדל לרחרח בפסגה. לפתע פתחה השועלה בריצה, ולָאיש לא היה כל מושג מדוע. התנהגותה העלתה שהיא מבוהלת מסכנה גדולה. לא יכול היה להיות לה כל חשד באשר לאיש — לא בדרך הטבע.

ההסבר היחיד הוא שהשועלה חזתה את כוונותיו:

הוא גבר שהציד בוער בעצמותיו.

האיש טיפס במעלה ההר. הוא השתדל לשמור את דמות השועלה חדה בדמיונו כדי שיוכל לשוב ולמצאה על נקלה. "היא טסה על פני השלג הקפוא כחץ מקשת."

בראש הגבעה בחן סימן שהותירה השועלה. הוא מדד עקבה בין אגודלו לאצבע; נראה שזהו בעל חיים גדול. על פתית השלג שבקצה אצבעו נחה שערה מבריקה, וצבעה לא הותיר מקום לספק: היא הייתה ערמונית.

עמודי עננים במערב.

ייתכן שסערה קרבה.

השועלה נעלמה מן העין.

השביל היה ריק עד קצה אופק הראייה.

האיש צעד במרץ והרוח בגבו. כעת שוב אין זה משנה אם השועלה תחוש בריחו; היא ידעה שהוא בעקבותיה.

הוא נעצר מדי פעם בפעם והביט סביבו, ובאותה שיטה כמקודם ריכז את כל שימת הלב שלו במטרה: לאתר את נתיב ריצתה של השועלה, ואת המקום שממנו יוכל לצלוף בה.

לפתע נתבשר לאן מועדות פניה של השועלה, היכן תיכנס לטווח הפגיעה:

"השועלה תלך צפונה לאורך המישור. היא תפנה בחדות מזרחה, והלאה, אל מֵלָר, שם אין דבר מלבד סלעים; מקום מחבוא מושלם לשועלה ערמונית קלת רגליים."

האין השועלה להוטה מדי להגן על עצמה? האם אינה שקועה כל כולה בַּסכנה ובכך מאפשרת לאיש גישה למחשבותיה? האם לא חשבה כיצד לחמוק ממנו?

הייתכן שהאיש קיבל שדר מהשועלה?

שם במלר היה רוגע, והכול קפוא עד מאוד; רוח עדינה ליטפה את לחיו של האיש. הוא ראה כתם חום מזדקר במרחק מה, מצד צפון. הוא קפא על עומדו. לאחר זמן מה זז הכתם. ומעט אחר כך התרומם שועל ערמוני מבין הסלעים.

בהחלט, זאת היא שם!

יצור מרהיב מאוד היה זה. כהה כעין האדמה, שעיר, בעל זנב עצום, תזזיתי למראה. בניתורים חדים וגמישים התרחק משם.

האיש זינק ממקומו.

ואז, כפי שחשד, פנתה השועלה היישר אל תוך השלג המסתחרר, ורגע לפני שנבלעה בסופה נעצרה באחת והביטה בכיוונו של האיש.

ואז פרצה שוב בריצה מהירה.

שריקה נשמעה באוויר.

שׂכווי הופיע לפתע, קרוב מאוד לאיש, נאבק ברוח העזה. בז עקב אחריו, ריחף ברום, במשק כנפיים מדוד ובוטח.

האיש הפנה גבו לרוח העזה, הידק את צעיפו וכרך שלוש פעמים את רצועת הכתף לזרועו הימנית כדי שהצקלון ינוח צמוד למותניו.

לא אצה לו הדרך להיכנס לסופה.

האיש התקדם אל תוך הסופה הסמיכה.

בתחילה פסע על אבנים וההליכה לא הייתה קשה מדי, אולם במהרה התחזק השלג והקושי לנוע גבר.

עליו לסמוך על הלך מחשבתו:

"אפשר שהשועלה נרתעה ממזג האוויר. היא תקבור את עצמה בשלג או תתחפר עמוק בין הסלעים, מתחת לכפור, ושם תמתין עד שהסערה תחלוף."

עכשיו יעלה בידו לצמצם את המרחק בינו לבינה.

האיש התקדם עקב בצד אגודל.

אך דווקא כאשר חש שהוא הולך וקרב לשועלה, נעשה פתאום השלג עמוק יותר. כעת הגיע השלג עד חלציו — וכעבור צעד נוסף נתקע על עומדו.

הוא לא יכול היה לזוז, לא לפנים ולא לאחור. אפילו במתאר כף ידו לא הבחין; הסופה השתוללה מכל עבריו, מלמעלה ומלמטה.

כאשר ירד הערב החריפה הסופה, הכפור חדר מבעד לבגדיו אף שחמים היו, וקר כל כך היה לו, שהוא טלטל את עצמו כדי להתחמם.

האיש גמר בדעתו לתת לשלג לסגור עליו.

הוא זע מעט כה וכה, והשלג יצר סביבו מעטה חסין רוח.

הוא היה איש ממוצע קומה, מוצק, וחזהו רחב. תווי פניו גסים, ומצחו, שהיה בינוני בגובהו אך רחב, שיווה לפרצופו מראה מיוחד. עיניו היו קטנות, כחולות כפלדה ומשוקעות תחת גבינים עבותים, מחוברים. אפו היה גבוה ועבה. בצורת לחייו וסנטרו היה קשה להבחין בגלל זקן אדמוני שזור נימים כסופים שכיסה את צידי פניו ואת הלסת וירד עד חזהו. בשערו החום זרקה מעט שיבה. גבוה על הנחיר השמאלי היה לו כתם לידה מקושת.

כזה היה האיש המכוסה בשלג.

היה זה לילה מהקרים והארוכים.

האיש שיבר מעליו את מעטה הקרח.

הוא הודה לאיתני הטבע על המפלט שהעניקו לו בחלקת ארץ יפהפייה זו; מהמקום שישב בו ניתן היה לראות למרחוק על פני ישימון הכפור.

כעת החל לצבוט ולעסות את עצמו, וכשגמר לחמם כך את שרירי הזרועות עטה את הכפפות, השעין את כפות ידיו על מסעדי הקרח שלצידו והתרומם מן הכס.

כן, ברנש בר מזל הוא.

האיש כיתף את רובהו ואת צקלונו ולא האט את צעדיו עד אשר הגיע אל המסלע החלק של לוֹוַקְלוֹפּ, מקום גבוה בהרים שבו נחים שרידים מעידן הקרח, והשלג לעולם אינו נערם עליהם.

שם הוריד מעליו את מטענו, הסיר את הכפפות, את אנפילאות העור ואת גרבי הצמר, והניח אותם שיתייבשו על הסלע שלצידו.

ולמה לא לעזאזל? הוא התערטל לגמרי וכך ישב, עירום כביום היוולדו.

רק עורו לגופו.

כמו ילד על פיסת אדמה שטופת שמש.

בטנו של האיש קרקרה והוא גילה שהוא רעב; דבר לא בא אל פיו מאז זלל דגים מבושלים לפני צאתו לדרך. זה היה יותר מעשרים שעות קודם לכן.

הוא אכל מעט קרח מאז, האמת חייבת להיאמר, אבל זה היה מזון דל ולא משביע. הוא פתח את צקלונו:

נתחי כבש עבים ככף יד. לחם שיפון דקיק מרוח בחמאת כבשים חמוצה מאוד ומעליה נקניק כבש. ראש בָּקָלָה מיובש. נקניק דם חמוץ. דגים מיובשים. דייסת שיבולת שועל שבושלה בחובצה. גביש סוכר חום.

כן, כל אלה היו הצֵידה לדרך.

השמש מחממת את גופו הלבן של האיש, וקול הטפטוף ההססני של השלג הנמס נדמה לציוץ ציפורים.

בחצי היום עדיין היו ההרים מוארים, ובשמיים עוד נראו פיסות כחולות. האיש נזכר באינספור השעות המופלאות שבילה בהרים מאז היה ילד. דבר לא ישווה ליפי אותם ימים, פרט לנברשת החדשה בכנסייה בדָאלְבּוֹטְן.

לא! האיש משתטח ארצה; מהו הדבר המטושטש שם? האם זה סלע?

הוא לפת את המשקפת אך לא ראה דבר. אדים על העדשה. הוא ניגב אותם בשרוולו. מה? הייתכן שזה מה שהוא רואה? הדבר נעלם שם, לא, שב והופיע:

ראש של שועל! אכן, קצה ראש מבצבץ. זאת הייתה הערמונית. ודאי עמדה שם על המשמר שעות רבות. האיש קיפל את המשקפת.

השועלה פלטה צווחה מקפיאת דם.

הקרקע שם שטוחה למדי, משופעת מזרחה, התלוליות נמוכות והנקיקים רדודים. לא הייתה לו לאיש כל דרך לקרוב אל השועלה בלי שתראה אותו. לכן שכב ללא ניע במקום שבו הטיל את עצמו כשהבחין בה. השועלה זינקה אל סלע והחלה ליילל. היא ישבה שם וזקרה את זרבוביתה בכל פעם שהשמיעה קול.

כך ניסתה השועלה לגרות את האיש לנוע. שכן ככל הנראה איבדה אותו כשהשתטח ארצה.

האיש שכב על בטנו. עלה בידו להסתובב כלפי צפון ולהפנות את רובהו לפנים, אך הוא לא העז להתנועע, שכן לא הייתה כל תלולית בינו ובין השועלה, שום דבר שיסתיר אותו מעיניה. יתר על כן, הנשק לא היה טעון. הוא לא יכול להכינו לירי מבלי שהשועלה תבחין בו.

עליו לחשוב מהר אם אינו רוצה לאבד את השועלה כמו ביום הקודם. כזאת אסור שיארע לו.

מה יעשה?

השועלה נדרכה על האבן ונראה שהיא עומדת לחמוק. האיש התהפך על גבו ובטש באוויר בידיו וברגליו.

הוא התהפך ונעמד על ארבע, הרים את רגלו הימנית, כמו כלב המשתין על תלולית.

הוא יילל בעוז.

בתעלולים שכאלה הצליח האיש לעכב את השועלה מלכת. הוא שב להסתתר לאיטו ותכנן את צעדיו. ואילו השועלה חיכתה שתופענה עוד נפלאות לנגד עיניה.

האיש טען את הרובה, דחס לתוכו חצי שקיק אבקת שרפה; די בזה אם ברצונו לפגוע בשועלה בירייה הראשונה. הוא שלח יד לצקלונו וגישש אחר ספרון המזמורים המרוט ששמר שם, תלש דף אחד, קימט אותו בין אצבעותיו ותחב אותו לקנה. כך לא ישרקו בו משבי הרוח גם אם יכוון את הנשק למולם.

בידיים זריזות הרטיב את הכוונת הקדמית של הרובה ברוק והניח בה פיסת עור יבש שגירד מעורפו. הפיסה קפאה דבוקה למתכת, והאיש קיצץ את שוליה להתאימה לחריר, ואז כיוון את הרובה לבדיקה; הוא יצליח להבחין בכוונת, חשוך ככל שיהיה.

האיש הזדקף וכיוון את הרובה, נשען לפנים על רגלו השמאלית והפנה את כל שימת ליבו אל הסלע. לא, השועלה לא נראתה בשום מקום.

הוא המתין זמן ממושך בטרם נתן לנשק להישמט. השועלה כבר לא תחמוק ממנו. השלג הסתיר את הקרקע עד למרגלות הקרחון, לא נותרה פיסה חשופה, והשועלה רשמה את קורות מסעה במישור המושלג בעת התרחשותם.

האיש אחז בנשק בשתי ידיו ויצא לדרך.

כל אותו היום אצה השועלה על פני הר וגבע — והאיש קרוב בעקבותיה.

השועלה הייתה כתב המינוי שקבע לאיש את שליחותו עלי אדמות.

כאשר הגיח האיש מתחת לצוק שבקצה אוֹסְהֵימַר, כמעט שאיבד את השועלה.

בקושי הספיק לראות כיצד היא מסתחררת שלוש פעמים סביב עצמה, נשכבת למרגלות סלע, מתכדרת שם ומניחה את זנבה על חוטמה.

האיש עשה אותו הדבר.

אור היום הלך ונגוז.

באולמות השמימיים כבר שררה אפלולית, ואחיות הזוהר הצפוני יכלו לצאת במחול הצעיפים המרהיב שלהן.

בגוונים מכשפים הן ריחפו בקלילות ובחיוניות על פני רחבת הרקיע, עוטות שמלות זהובות מרפרפות ועדויות מחרוזות פנינים משתלשלות, שהתנודדו אנה ואנה לקצב תנועותיהן העולצות. מופע מפעים זה בהיר ביותר מיד לאחר שקיעת החמה.

אז יורד המסך; הליל נוטל את השלטון.

כעת נעשה הרצון לישון כה תובעני; בכוח עליון שכזה מעולם לא פגש. חלפה במוחו המחשבה שהוא עומד למות — חד וחלק. הוא היה תשוש, ראשו דאב ונשימתו כבדה. באוזניו רחש זמזום, אך עדיין היה יכול לשמוע נקישות כלשהן, חבטות כלשהן. זה היה ליבו.

מה מבשר הדבר?

ממש אז פלטה השועלה שלוש צווחות אזהרה ארוכות, ממזרח לאיש, והן נישאו אליו עם הרוח, ניתכו עליו כסופה.

הוא ניתר. העיף מבט שמאלה, זיהה שם ערמונית אחת — נראתה כמו שד שחור.

ואז היא נעלמה.

דממת מוות. אף לא פעימת לב.

אם כך, האם האיש מת?

לאחר זמן ממושך הבחין בְשועלה באותו מקום כמקודם. היא נראתה קטנה יותר וכל תנועותיה העידו על שימת לב, זהירות ופיקחות יוצאות מן הכלל. התנהגותה כעת הייתה אחרת — והיא לא השמיעה קול.

לאחר שנתגלתה לאיש ממושכות, נעלמה ממבטו. הוא נאבק בפיהוקים שפילסו לעצמם דרך אל פיו. אז שם לב לתנועה היישר לפניו. צורה שועלית שלישית הופיעה לנגד עיניו באפלת הליל. היא רקדה על רגליה האחוריות וממש נדמה היה שהיא מרחפת מעל הקרקע; היא התפתלה כצלופח בזרם.

הרביעית צווחה אי שם באפלת הלילה, בלתי נראית בחשכה:

אגגא־גאאג.

האיש התעשת. בחבל ארץ זה היו שועלים ערמוניים כה נדירים, עד כי אפילו אחד ויחיד כזה נחשב חדשות מרעישות. אותה שחורה, אותה חיישנית, זאת שרקדה וזאת שצווחה; כולן אותה השועלה הן. לא ייתכן אחרת.

— הן כולן אותה השועלה, כולן אותה השועלה. הן כולן אותה השועלה, כולן אותה השועלה. הן כולן אותה השועלה, כולן אותה השועלה...

הוא חזר על המילים שוב ושוב כמי שמתעורר לאיטו מחלום בלהות, זועק ללא קול. לבסוף התעשת, ולאחר שזלגו מעיניו הדמעות ראה האיש שהשועלה עדיין במקומה.

וגם האיש לא מש.

החל לרדת שלג.

ירד שלג.

שועלים ערמוניים דומים לאבנים עד להפליא. כשהם רובצים לצידן בחורף אין כל אפשרות להבדילם מהסלעים עצמם. אכן, קשה הרבה יותר לעומת אותם צחורים, שצלליתם תמיד מזדקרת לעין או שדמותם נראית צהבהבה ובולטת על רקע השלג הקפוא.

שועלה ערמונית רובצת בבטחה סמוך לאבן שלה ומניחה לשלג להיערם עליה ברוח העזה. היא מפנה את אחוריה כלפי האבן, מתכרבלת וטומנת את אפה תחת רגלה. היא מצמצמת את שמורות עיניה, ואישוניה ניכרים אך בקושי. כך היא עוקבת במבטה אחר האיש שלא זע למן הרגע שבו נשכב תחת קִמרון השלג, כאן במדרונות הגבוהים של אָוֹסְהֵימַר — כבר שמונה־עשרה שעות תמימות. השלג הסתחרר סביבו וניתך עליו, והוא נדמה כעת לגדר אבנים חרבה.

ואל לה לחיה לשכוח שהוא צייד.

השועלה עוצמת שוב את עיניה האפורות. וכשהיא פוקחת אותן שנית, האיש כבר איננו.

היא זוקפת את ראשה.

אז לוחץ האב בַּלְדוּר סְקֻגָּסוֹן על ההדק.