צללי לונדון 1: שם הכוכב

רחוב דֶרווֹרד, מזרח לונדון 31 באוגוסט 4:17 לפנות בוקר

העיניים של לונדון צפו בקלייר גֶ'נקינס.

היא לא הבחינה בהן, כמובן. אף אחד לא שם לב למצלמות. זו הייתה עובדה ידועה שבלונדון מותקנת מערכת מצלמות אבטחה מהמקיפות בעולם. ההערכה השמרנית דיברה על מיליוני מצלמות בכל רחבי העיר, אבל המספר האמיתי היה קרוב לוודאי הרבה יותר גבוה, והוא הלך וגדל כל הזמן. הנתונים שהתקבלו הועברו למשטרה, לחברות אבטחה, לאֶם־אַיי־5 ולאלפי אזרחים פרטיים – שיצרו רשת רופפת שמקיפה את הכול. היה בלתי אפשרי לעשות משהו בלונדון בלי שמצלמת אבטחה תתפוס אותך בשלב כלשהו.

המצלמות תיעדו בדממה את התקדמותה של קלייר ואיתרו את דמותה כשפנתה לרחוב דרוורד. השעה הייתה ארבע ושבע־עשרה דקות לפנות בוקר, והיא הייתה אמורה להיות בעבודה בארבע. היא שכחה לכוון את השעון המעורר, ועכשיו היא רצה בניסיון להגיע לבית החולים המלכותי של לונדון. המשמרת שלה נאלצה לרוב להתמודד עם תוצאות השתייה של הלילה שקדם לה – הרעלות אלכוהול, נפילות, קטטות, תאונות דרכים, מדי פעם דקירה. כל הטעויות של הלילה הגיעו אל האחות של משמרת הבוקר המוקדמת.

ניכר שירד קודם גשם חזק. שלוליות היו פזורות בכל מקום. הנחמה היחידה בבוקר הארור הזה הייתה שכרגע היה רק טפטוף קל. לפחות היא לא נאלצת לרוץ בגשם. היא הוציאה את הטלפון שלה כדי לשלוח הודעה שתיידע אותם שהיא קרובה. הטלפון הפיץ הילה קלושה שהקיפה את ידה והעניקה לה מעין זוהר של קדושה. קשה להקליד הודעה וללכת באותו הזמן, לא אם לא רוצים ליפול מהמדרכה או להתנגש בעמוד. אני מאחלת...

קלייר ניסתה להקליד את המילה מאחרת שלוש פעמים, אבל שוב ושוב זה יצא מאחלת. היא לא מאחלת, היא מאחרת. היא סירבה לעצור כדי לתקן את זה. לא היה לה זמן. ההודעה כבר תישלח ככה.

...אגיע בעוד חמש דקות...

ואז היא מעדה. הטלפון הנייד עף מידה, כדור אור קטן וזוהר, חופשי סוף כל סוף, עד שנתקל במדרכה ברעש וכבה.

"לכל הרוחות!" היא אמרה. "לא, לא, לא... אל תתקלקל לי..."

מרוב דאגה לגורל הטלפון שלה, קלייר לא שמה לב בהתחלה לדבר שגרם לה למעוד, מלבד העובדה שקלטה במעורפל שזה משהו גדול וכבד ושהוא זז קצת כשהרגל שלה נתקלה בו. בחשכה הדבר נראה כמו ערמת זבל בעלת צורה משונה. עוד מכשול שמישהו שם בדרכה כדי לעכב את התקדמותה.

היא כרעה על ברכה ומיששה את הקרקע בחיפוש אחר הטלפון, והברך שלה שקעה היישר בתוך שלולית.

"נפלא," היא אמרה לעצמה וגיששה מסביבה. היא מצאה את הטלפון במהירות. הוא נראה חשוך וחסר חיים. היא לחצה על כפתור ההפעלה, בלי לצפות לתוצאה כלשהי. למרבה שמחתה, הטלפון נדלק וחזר להפיץ מעט אור סביב ידה.

באותו הרגע היא הבחינה לראשונה שיש לה משהו דביק על היד. המרקם שלו היה מוכר להפליא, כמו גם הריח המתכתי הקלוש.

דם. היד שלה הייתה מכוסה בדם. הרבה דם, עם מרקם שמזכיר קצת ג'לי, מה שהעיד על קרישה. דם בתהליך קרישה משמעו דם שכבר נמצא כאן כמה דקות, כך שהוא לא יכול להיות הדם שלה. קלייר הסתובבה, הטלפון שבידה משמש מקור אור. עכשיו היא ראתה שהיא מעדה על אדם. היא התקרבה בזחילה ונגעה בידו, יד קרירה, אבל לא קרה.

"סליחה?" היא אמרה. "אתה שומע אותי? אתה יכול לדבר?"

היא קמה ונעמדה ליד הדמות, אדם קטן ממדים, לבוש כולו בבגדי עור של אופנוענים וחובש קסדה. היא הושיטה יד אל הצוואר כדי לבדוק אם יש דופק.

במקום שבו היה אמור להיות הצוואר היה חלל ריק.

נדרש לה רגע לעכל את המידע שהתקבל מאצבעותיה, והיא המשיכה למשש את שולי הקסדה בניסיון נואש למצוא את הצוואר, להתרשם מה גודל הפצע. החלל נמשך עוד ועוד עד שקלייר קלטה שהראש כמעט אינו מחובר כלל, ושהשלולית שהיא כורעת בתוכה כמעט בוודאות איננה שלולית גשם.

העיניים ראו הכול.

החזרה

אז ישוב הרוצח, ובא אל־עירו ואל־ביתו, אל־העיר אשר־נס משם.

– יהושע כ 6

1

אם אתה גר באזור ניו אורלינס וחושבים שסופת הוריקן עומדת להגיע, נהיה בלגן רציני. לא כל כך בקרב התושבים, אלא בחדשות. בחדשות רוצים שנהיה ממש מודאגים מסופות הוריקן. בעיירה שלי, בנוויל, לואיזיאנה (שמבטאים אצלנו בנ־אָ־וויל; מספר תושבים – 1,700), ההכנות לסופות הוריקן כוללות בדרך כלל קניית כמויות נוספות של בירה, וקרח כדי שהבירה תישאר קרה כשהחשמל יתנתק. נכון שיש לנו שכן עם סירת משוטים זוגית שקשורה לו לגג של המרפסת, כולה מוכנה לצאת לדרך אם מפלס המים יעלה – אבל זה בילי מק, והוא ייסד דת חדשה במוסך שלו, אז יש לו עוד הרבה מניעים חוץ מדאגה קיצונית לביטחונו האישי.

בכל אופן, בנוויל היא מקום לא יציב, שנבנה על ביצה. כל מי שגר שם מסכים שזה מקום נורא לבנות בו עיירה, אבל מכיוון שהיא כבר שם, אנחנו פשוט ממשיכים לגור בה. בכל חמישים שנה בערך הכול, חוץ מהמלון הישן, נחרב באיזה שיטפון או סופת הוריקן – ואותה קבוצת מטורפים חוזרת ובונה דברים חדשים. הרבה דורות במשפחת דֵבוֹ גרו במרכז העיר היפה של בנוויל, בעיקר כי אין שום אזור אחר לגור בו. אני אוהבת את המקום שאני באה ממנו, שלא תבינו לא נכון, אבל זאת אחת מהעיירות האלה שגורמות לך להשתגע קצת אם אתה אף פעם לא עוזב את המקום, אפילו לזמן קצר.

ההורים שלי היו היחידים במשפחה שעזבו לקולג' ואחר כך לבית ספר למשפטים. הם הפכו למרצים למשפטים באוניברסיטת טוּליין, בניו אורלינס. הם כבר מזמן החליטו שזה יעשה לשלושתנו טוב לגור כמה זמן מחוץ ללואיזיאנה. לפני ארבע שנים, ממש לפני שהתחלתי תיכון, הם הגישו בקשה ללמד על מערכת המשפט האמריקאית באוניברסיטת בריסטול שבאנגליה בשנת השבתון שלהם. עשינו הסכם שאני אוכל לקחת חלק בהחלטה איפה אני אבלה את שנת השבתון הזאת – זו תהיה השנה האחרונה שלי בתיכון. אמרתי שאני רוצה ללמוד בלונדון.

בריסטול ולונדון רחוקות מאוד זו מזו במושגים של אנגליה. בריסטול ממוקמת במרכז המדינה ולגמרי במערב, ולונדון נמצאת ממש בדרום. אבל להיות ממש רחוק באנגליה זה בסך הכול כמה שעות נסיעה ברכבת. ולונדון היא לונדון. אז החלטתי על בית ספר בשם וֶקספוֹרד, שממוקם באיסט אנד. שלושתנו היינו אמורים לטוס יחד ולבלות כמה ימים בלונדון, ואז אני הייתי אמורה ללכת לבית הספר וההורים שלי היו אמורים לנסוע לבריסטול, ואני הייתי אמורה לנסוע מלונדון לבריסטול ובחזרה אחת לכמה שבועות.

אבל אז הייתה התרעת הוריקן וכולם התחרפנו לגמרי וחברות התעופה ביטלו את כל הטיסות. ההוריקן עשה צחוק מכולם ועקף את המפרץ לפני שהפך לסופת גשמים, אבל בשלב הזה הטיסה שלנו כבר בוטלה והיה בלגן שלם שנמשך כמה ימים. בסופו של דבר, חברת התעופה הצליחה למצוא מקום פנוי אחד בטיסה לניו יורק ועוד מקום פנוי בטיסה ללונדון משם. מכיוון שאני הייתי אמורה להגיע לוקספורד לפני שההורים שלי היו צריכים להיות בבריסטול, אני קיבלתי את המקום הפנוי ונסעתי לבד.

וזה דווקא היה בסדר. זה היה מסע ארוך – שלוש שעות לניו יורק, שעתיים של שוטטות בנמל התעופה לפני שעליתי לטיסת לילה של שש שעות ללונדון – אבל בכל זאת נהניתי מזה. הייתי ערה כל הלילה בטיסה וצפיתי בטלוויזיה אנגלית והקשבתי לכל המבטאים האנגליים במטוס.

הלכתי דרך אזור הדיוטי פרי שנמצא מיד אחרי המכס, ששם מנסים לגרום לך לקנות ברגע האחרון כמה גלונים של בושם קרטונים של סיגריות. מעבר לדלתות עמד אדם וחיכה לי. השיער שלו היה לבן לגמרי, והוא לבש חולצת פולו עם השם וקספורד רקום על החזה. שפע שיער לבן בצבץ לו מהצווארון, וכשהתקרבתי אליו קלטתי ריח מובהק וחריף של אפטר שייב. כמויות של אפטר שייב.

"אוֹרוֹרָה?" הוא שאל.

"רוֹרִי," תיקנתי אותו. אני אף פעם לא משתמשת בשם אורורה. זה היה השם של הסבתא רבתא שלי, והפילו אותו עלי מתוך איזו חובה משפחתית. אפילו ההורים שלי לא משתמשים בו.

"אני מר פרנקס. אני אקח אותך לוקספורד. תני לי לעזור לך עם המזוודות."

היו לי שתי מזוודות ממש ענקיות, שתיהן כבדות יותר ממני, שהיו מסומנות בתגיות כתומות גדולות, שהיה כתוב בהן כבד. הייתי צריכה להביא איתי מספיק דברים בשביל להתקיים במשך תשעה חודשים. תשעה חודשים במקום שבו מזג האוויר קר. אז אמנם הרגשתי שהייתה לי סיבה טובה להביא איתי תיקים גדולים וכבדים כל כך, אבל בכל זאת לא רציתי שמישהו שנראה כמו סבא יסחב אותם, אבל הוא התעקש.

"בחרת חתיכת יום להגיע הנה," הוא אמר ונאנק בזמן שגרר את המזוודות שלי. "חדשות גדולות הבוקר. איזה פסיכי אחד הלך ועשה ג'ק המרטש."

תיארתי לעצמי ש"עשה ג'ק המרטש" הוא אחד מאותם ביטויים אנגליים שאצטרך ללמוד. למדתי ביטויים באינטרנט, כדי שלא אתבלבל כשאנשים יתחילו לדבר איתי על "לירה" ועל "ג'מי דוג'רס" ודברים כאלה. בביטוי הזה לא נתקלתי במסגרת שיטוטי האלקטרוניים.

"אה." אמרתי. "כן."

הוא הוביל אותי דרך המוני האנשים שעמדו בתור להיכנס למעליות העולות למגרש החניה. כשיצאנו מהבניין ונכנסנו למגרש החניה, הרגשתי את משב הרוח הקריר הראשון. למרבה הפלא, היה לאוויר של לונדון ריח נקי וצלול, אולי אפילו קצת מתכתי. השמים היו גבוהים ואפורים לגמרי. יחסית לאוגוסט היה קר באופן בלתי ייאמן, אבל בכל מקום ראיתי אנשים לבושים במכנסיים קצרים ובחולצות טריקו. אני רעדתי בג'ינס ובסווטשרט וקיללתי את כפכפי האצבע שלי – שאיזה אתר מטופש אמר שכדאי לי לנעול מסיבות ביטחוניות. אף אחד לא ציין שאם תנעל אותם, הרגליים שלך יקפאו במטוס ובאנגליה, שבה למילה "קיץ" יש משמעות שונה מאוד.

הגענו למכונית המסחרית של בית הספר, ומר פרנקס העמיס לתוכה את התיקים. ניסיתי לעזור, באמת שניסיתי, אבל הוא כל הזמן אמר לי לא. הייתי כמעט בטוחה שהוא יחטוף התקף לב, אבל הוא שרד.

"תיכנסי לך," הוא אמר. "הדלת פתוחה."

זכרתי להיכנס מצד שמאל, ובזכות זה הרגשתי חכמה מאוד יחסית למישהי שלא ישנה כבר עשרים וארבע שעות. מר פרנקס התיישב מאחורי ההגה והתנשם לרגע. פתחתי קצת את החלון כדי לשלח לחופשי חלק מאדי האפטר שייב שלו.

"לא מפסיקים לדבר על זה בחדשות." התנשמות כבדה. "זה קרה ליד בית החולים המלכותי, ממש לא רחוק מדרך וַייטצַ'אפְּל. ג'ק המרטש, מכל הדברים שבעולם. מה שכן, התיירים אוהבים את ג'ק הזקן. זה הולך לעורר הרבה התרגשות, הסיפור הזה. וקספורד נמצאת בתוך הטריטוריה של ג'ק המרטש."

הוא הדליק את הרדיו, שהיה מכוון לתחנת החדשות, ואני הקשבתי בזמן שהוא הסיע אותנו לאורך שיפוע היציאה הלולייני.

"...רייצ'ל בֵּלֶנגֶ'ר בת השלושים ואחת, יוצרת סרטים מסחריים ובעלת אולפן בדרך וייטצ'אפל. הרשויות אומרות שהיא נרצחה באופן שמחקה את הרצח הראשון של ג'ק המרטש ב־1888..."

טוב, לפחות זה מבהיר למה הכוונה ב"עשה ג'ק המרטש".

"... הגופה נמצאה ברחוב דרוורד, קצת אחרי ארבע לפנות בבוקר. בשנת 1888 נקרא רחוב דרוורד סמטת באק. גופת הקורבן של אתמול בלילה נמצאה באותו המקום ובאותה התנוחה שבהם נמצאה מרי אן ניקולס, הקורבן הראשון של ג'ק המרטש, והיו לה פציעות דומות מאוד. פקד סיימון קוֹל מהסקוטלנד יארד הוציא הודעה, שלפיה אף שקיימות כמה נקודות דמיון בין הרצח הזה לרצח של מרי אן ניקולס ב־31 באוגוסט 1888, עדיין מוקדם מדי לקבוע שמדובר במשהו מעבר לצירוף מקרים. לפרטים נוספים על הרצח, אנו עוברים לכתבת הבכירה שלנו, לוֹיס קרלייל..."

מר פרנקס כמעט פגע בקירות כשניווט את המכונית במורד הכביש הלולייני.

"... ג'ק המרטש תקף ב־1888 בארבעה תאריכים שקיימת הסכמה רחבה לגביהם: 31 באוגוסט, 8 בספטמבר, 'האירוע הכפול' ב־30 בספטמבר – שנקרא כך מכיוון שהתרחשו שתי רציחות בפרק זמן של פחות משעה – ו־9 בנובמבר. איש אינו יודע מה קרה למרטש או מדוע הפסיק בתאריך הזה."

"לא נעים," אמר מר פרנקס כשהגענו ליציאה. "וקספורד נמצאת בדיוק בתוך אזור הציד הישן של ג'ק. אנחנו בסך הכול במרחק של חמש דקות מדרך וייטצ'אפל. הסיורים של ג'ק המרטש עוברים לידנו כל הזמן. אני מתאר לעצמי שיהיו עכשיו פי שניים סיורים."

נסענו כמה זמן בכביש מהיר, ופתאום היינו באזור מיושב – שורות ארוכות של בתים. מסעדות הודיות, דוכני פיש אנד צ'יפס. ואז הכבישים נהיו צרים יותר ועמוסים יותר, והיה ברור שנכנסנו לעיר בלי ששמתי לב. נסענו לאורך הצד הדרומי של נהר התמזה, ואז חצינו אותו וכל לונדון התפרשה מסביבנו.

ראיתי תמונה של וקספורד מאה פעם אם לא יותר. הכרתי את ההיסטוריה של המקום. באמצע המאה התשע־עשרה היה האיסט אנד אזור עני מאוד. דיקנס, כייסים, מכירת ילדים תמורת לחם, דברים כאלה. וקספורד נבנתה על ידי ארגון צדקה. הם קנו את האדמה שהקיפה כיכר קטנה, ובנו עליה מתחם שלם. הם בנו מעון לנשים, מעון לגברים וכנסיית תחייה קטנה בסגנון גותי – כל מה שצריך כדי לספק אוכל, מחסה והנחיה רוחנית. כל הבניינים היו יפים, והם שמו כמה ספסלי אבן ועצים בכיכר הקטנה כדי שתהיה אווירה נעימה. ואז הם מילאו את הבניינים בגברים, בנשים ובילדים עניים והכריחו אותם לעבוד חמש־עשרה שעות ביום במפעלים ובבתי המלאכה שנבנו גם הם מסביב לכיכר.

מתישהו בסביבות 1920 מישהו קלט שכל העסק הזה ממש נורא, והבניינים נמכרו. למישהו עלה בראש הרעיון הגאוני שהבניינים הגותיים והג'ורג'יאניים האלה, שמסודרים מסביב לכיכר, די מזכירים בית ספר והוא קנה אותם. בתי המלאכה הפכו לבנייני כיתות. הכנסייה הפכה בסופו של דבר לחדר אוכל. הבניינים נבנו כולם מאבנים חומות או מלבנים בתקופה שבה היה הרבה שטח פנוי באיסט אנד, אז הם היו גדולים, עם חלונות עץ ענקיים וארובות שיצרו קו מתאר בולט על רקע השמים.

"הבניין הזה כאן, זה הבניין שלך," אמר מר פרנקס כשהמכונית קיפצה לאורך שביל צר מרוצף באבנים עגלגלות. זה היה בניין הוֹתוֹרן, המעונות של הבנות. המילה נשים הייתה חקוקה בתבליט מעל דלת הכניסה. ממש מתחת לכתובת, כאילו בתור הוכחה, עמדה אישה. היא הייתה נמוכה, אולי מטר חמישים, אבל רחבה. לפנים שלה היה גוון אדום עמוק והיו לה ידיים גדולות, ידיים שאפשר לדמיין אותן מכינות כדורי בשר ממש גדולים או לוחצות על צמיגים כדי להוציא מהם את האוויר. הייתה לה תספורת קצרה, שהייתה כמעט מרובעת לגמרי, והיא לבשה שמלה משובצת מצמר עבה. משהו בה רמז על כך שפעילויות הפנאי שלה כוללות היאבקות בחיות יער גדולות והטחת לבנים זו בזו.

כשיצאתי מהמסחרית היא קראה, "אורורה!" בקול נוקב שהיה מסוגל לגרום לציפור קטנה למות בעודה עפה.

"תקראי לי קלודיה," היא אמרה בקול רועם. "אני אם הבית של הותורן. ברוכה הבאה לוקספורד."

"תודה," אמרתי, עדיין שומעת צלצולים באוזניים. "אבל זה רורי."

"רורי. כמובן. הכול בסדר? כן? הטיסה הייתה בסדר?"

"בסדר גמור, תודה." מיהרתי לתא המטען של המסחרית וניסיתי להגיע אל התיקים לפני שמר פרנקס יוציא אותם וישבור את עמוד השדרה בשלושה מקומות. אבל כפכפי אצבע ואבני ריצוף עגולות הם לא שילוב מוצלח כל כך, בעיקר אחרי גשם, כשכל שקע הכי קטן מלא במים קרים. הרגליים שלי היו ספוגות לגמרי, ואני החלקתי ומעדתי על האבנים. מר פרנקס הקדים אותי אל תא המטען של המכונית ונאנק בזמן שהוציא את התיקים במשיכה.

"מר פרנקס יכניס פנימה את התיקים שלך," אמרה קלודיה. "קח אותם לחדר עשרים ושבע, בבקשה, פרנקס."

"אין בעיה," הוא התנשם בכבדות.

בחוץ התחיל לטפטף כשקלודיה פתחה את הדלת, ואני נכנסתי אל הבית החדש שלי בפעם הראשונה.