צלקתו של אודיסאוס

גלות ופרשנות – חייו ויצירתו של אריך אוארבך

הפילולוגיה עצמה, תחום מחקר ספרותי המקפיד יותר מכול על מרחק מאידאולוגיה ודן בפרטים השמורים ליודעי ח"ן בלבד, מהווה למעשה – וצריך לחזור על כך שוב ושוב בקול רם – פעילות פוליטית אמִתית.

 

María Rosa Menocal, Shards of Love: Exile and the Origins of Lyric, 1994.

 

מניסיון חייו של אוארבך עולה שהאינדיווידואליות, במובן של גורל, צצה ועולה בהכרח מהעולם הטרגי של חיי היומיום.

 

 Hans Ullrich Gumbrecht, "'Pathos of the Earthly Progress': Erich Auerbach's Everydays", in Literary History and the Challenge of Philology, 1996).

 

פרשה זו בחייו באה להראות שהוא [סטנדאל] הגיע לחשבון-נפש ולידי כתיבה ריאליסטית שעה שחיפש מקלט "בספינה רדופת סערות", אך גילה שאין בנמצא כל נמל מתאים ובטוח לספינתו.

 

אוארבך, מימזיס, "בארמונו של די-לא-מול".

 

 

 

אריך אוארבך נולד בברלין ב-9 בנובמבר 1892. הוא היה הבן היחיד במשפחת סוחרים יהודית-פרוסית אמידה ומכובדת. "אני פרוסי ובן הדת היהודית", כתב בשנת 1921. אוארבך "נמנה עם הבורגנות היהודית-פרוסית האמידה, הליברלית וההומנית. אביו נשא את תואר הכבוד 'יועץ מסחרי' (Kommerzienrat), אשר העניקה גרמניה בתקופת הקיסר וילהלם לבעלי הון, לתעשיינים ולאנשי עסקים מצטיינים". את השכלתו היסודית קיבל בבית הספר התיכון הצרפתי (Französisches Gymnasium) היוקרתי שבבירה, שנודע בהוראת המקצועות הקלאסיים ובלימוד קריאה וכתיבה בצרפתית. הוא הפיק תועלת מ"תוכנית הלימודים המעמיקה בתחומים הקלאסיים ולמד לדבר צרפתית שוטפת ולכתוב בה היטב". בשנים 1910-1913, עם תום חוק לימודיו התיכוניים, למד אוארבך משפטים בברלין, בפרַייבּוּרג, במינכן ובהַיידלבֶּרג, ואף מצא פנאי ומרץ לטייל ברחבי אירופה. בשנת 1913, כשהיה בן עשרים ואחת, קיבל תואר דוקטור למשפטים (doctor juris) מאוניברסיטת היידלברג. עבודתו לתואר דוקטור דנה בחוק הפלילי ו"עָסקה בתוכנית לרפורמה בחוק העונשין של גרמניה". לאחר מכן, כפי שכתב אוארבך, הוא עשה "עוד כמה מסעות בחוץ-לארץ, ובראשית 1914 התחלתי ללמוד פילולוגיה של השפות הרומניות בברלין". לאמִתו של דבר, "בשנה האחרונה שלפני המלחמה [מלחמת העולם הראשונה], עברתי למדעי הרוח והתחלתי את לימודי בברלין". קודם שפרצה מלחמת העולם הראשונה, כבר נטש אוארבך את לימודי המשפטים לטובת לימודי הספרות ואף השלים את רוב דרישות החובה לתואר דוקטור בפילולוגיה של השפות הרומניות באוניברסיטת ברלין. אחת הסיבות לכך, ללא ספק, הייתה ש"אוארבך סבר שבפילולוגיה של השפות הרומניות טמונה הבטחה גדולה מאין כמוה", בזכות "הפוטנציאל שיש בה להראות את האחדות היסודית של תרבות אירופה".

בין השנים 1914-1918 הופסקו לימודיו של אוארבך עקב התגייסותו לצבא. הוא התנדב לחיל הרגלים, נלחם בצפון צרפת, ובאפריל 1918 נפצע קשה ברגלו וזכה בעיטור צבאי מדַרגה שנייה. לאחר המלחמה המשיך בלימודי הפילולוגיה בברלין, וכשהיועץ שלו, ארהרד לומאץ' (Lommatzsch) עבר לאוניברסיטת גרַייפסוואלד, "הותר לו להגיש" ל"אותה אוניברסיטה" את התזה שלו, שכותרתה Zur Technik der Frührenaissancenovelle in Italien und Frankreich ("על הטכניקות של הנובלה באיטליה ובצרפת בראשית הרנסנס"). בשנת 1921 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה.

בימי רפובליקת ויימאר (1919-1933) היה המוצא היהודי בגדר מכשול להשגת משרה אקדמית, ואולי זו הייתה הסיבה שאוארבך כלל לא חיפש עבודה כזאת. תחת זאת הוא התקבל, בשנת 1923, למשרת ספרן בדרגה בכירה בשירות האזרחי (Bibliotheksrat), ב"ספריית המדינה הפרוסית" שבברלין, והתמיד בעבודה זו עד שנת 1929. שם הכיר אוארבך מלומדים יהודים אחרים בני דורו, כגון ולטר בנימין (1892-1940). כשהיה בן שלושים ואחת נשא לאשה את מארי מַנקייֶביץ (Mankiewitz), ובנם היחיד, קלֶמֶנס, נולד באותה שנה. שש השנים האלה שבהן שימש כספרן היו פוריות מאוד, ובהן גם חיבר תרגום מקוצר לספרו של ויקו המדע החדש (ב-1924), וכן השתתף בתרגום המחקר של בֶּנֶדֶטוֹ קרוֹצֶ'ה, המהווה הקדמה לתורה של ויקו, הנושא את השם הפילוסופיה של ג'מבטיסטה ויקו משנת 1927. ויקו, הפילוסוף האיטלקי, התאורטיקן, ההיסטוריון והמשפטן, השפיע על אוארבך השפעה עמוקה. אוארבך התרשם במיוחד מטענתו של ויקו כי "כל מהלך ההיסטוריה האנושית הוא פרי מעשיהם של בני-אדם, ולכן כלול בכוח במחשבת האדם, ומכאן שבתהליך של מחקר והיזכרות מסוגל האדם להבינה". ההבחנה הזאת היא המקור לקשר הסגולי והייחודי במחשבת אוארבך בין פילולוגיה לבין הומניזם, ספרות והיסטוריה.

בשנים שעבד בספריית המדינה השלים אוארבך את תזת-המחקר שלו (Habilitationsschrift), ובשנת 1929 הוציא אותה לאור בספר דנטה: משורר העולם החילוני. לדברי אוארבך, "עברו עליי שבע שנים בספריית המדינה, והייתי כמעט בן שלושים ושמונה כשהוצאתי לאור את [מחקרי על] דנטה והגעתי לאוניברסיטה של מַרבּוּרג". המוטו למחקר זה לקוח מהֶרַקליטוֹס מאֶפֶסוֹס, "אופיו של אדם הוא גורלו", והוא מלמד שבעיני אוארבך, "דנטה היה המשורר האירופי הראשון שצייר דמויות בָאינדיווידואליוּת שלהן". ואולם, מוטו זה, המרמז, בין השאר, שהאופי שלנו הוא המקור לאומללותנו, בוודאי לא התאים לאוארבך עצמו, שהרי זמן לא רב לאחר מכן נבלעו חייו והתרסקו בתוך התמורות האדירות בחברה ובפוליטיקה של גרמניה ואירופה, ובראשן – עלייתם וניצחונם של הפשיזם, הנאציזם, ההיטלריזם והרודנות. וכמו שלמד אוארבך לדעת עד מהרה, גורלו שלו לא נבע מאופיו בלבד; אדרבה, חייו והקריירה שלו נקבעו במידה רבה מאוד בידי גורמים אתניים, גזעניים ואנטישמיים. כך, בניגוד למוטו לעיל, מניסיונו של אוארבך עולה כי "האינדיווידואליות, במובן של גורל, צצה ועולה בהכרח מן העולם הטרגי של חיי היומיום".

בעקבות הצלחת ספרו על דנטה וההכרה הרחבה שזכה בעקבותיה, מונה אוארבך לפרופסור מן המניין (ordinarius) ולראש החוג לפילולוגיה של הלשונות הרומניות באוניברסיטת מרבורג. הוא החליף בתפקיד זה את ליאו שפיצר, שעבר לאוניברסיטת קֶלן. הוא היה אז בן שלושים ושבע. אך רק שש שנים עתיד היה אוארבך לשמש פרופסור בגרמניה. לאחר שנבחר היטלר לקנצלר בשנת 1933, נחקק חוק שמנע מיהודים למלא תפקידים רשמיים. חוק זה, "החוק לתיקון השירות האזרחי המקצועי", היה חלק מ"מדיניות משפטית נרחבת שנועדה לצמצם את נוכחותם של היהודים בציבוריות הגרמנית, בייחוד 'במקצועות שמעצבים את הגרמניוּת ומבטאים את מהותה ואופייה הארי', כגון משרות בבתי-ספר ובמוסדות להשכלה גבוהה, וכן בתחומי המשפט, הרפואה והאמנות". אוארבך פוטר ממשרתו בשנת 1935, ובשנה לאחר מכן יצא לגלות בטורקיה והחל ללמד באוניברסיטת המדינה באיסטנבול. כאן פתח אוארבך במפעלו הגדול להוקעת הפילולוגיה הארית וההיסטוריוגרפיה הנאצית, תחילה במאמרו "פיגורה" בשנת 1938 ואחר-כך בספרו המהולל מימזיס, שראה אור בשנת 1946. בסופו של דבר נחלץ אוארבך מן החוויה הגלותית המייסרת הזו תוך שהוא הופך לאחד ממייסדי תחום הספרות השוואתית.

אוארבך בא לאיסטנבול בסתיו 1936. טורקיה הייתה המקום היחיד שבו הוצעה לו משרה אקדמית, שבאמצעותה יכול היה להימלט מגרמניה הנאצית עם אשתו ובנו הצעיר. גם באיסטנבול תפס אוארבך את מקומו של ליאו שפיצר, אשר נסע ללמד באוניברסיטת ג'וֹנס הוֹפּקינס בבולטימור. באחת-עשרה השנים שלאחר מכן שימש ראש "הפקולטה הטובה ביותר ללשונות המערב וספרותו" בטורקיה. במכתב משנת 1938 אל חוקר הלשונות הרומניות קרל פוֹסלֶר כתב אוארבך ש"לֶחם הגלות... טעמו מלוח", כדברי דנטה. אין כל ספק שהוא "הרגיש את הבדידות העמוקה של הגלות". ואכן, לדברי אדוארד סעיד, שגם הוא הכיר על בשרו את צער העקירה, הגלות היא, בראש ובראשונה, "חיים שמתנהלים מחוץ לסדר הרגיל". היא "דומה למוות, אבל בלי החמלה שבסופיות המוות, והיא קרעה מיליוני בני-אדם מן המקור המזין של המסורת, המשפחה והגאוגרפיה". "לנו, שנעקרנו מן הרייך הגרמני", כתב ז'אן אָמֶרי (Améry, 1912-1978), אשר נולד בשם האנס חיים מאייר, המסאי האוסטרי אשר נטל חלק בהתנגדות לנאצים בבלגיה, נתפס, עונה על-ידי הגסטפו ונשלח לשנים למחנות ריכוז, הייתה הגלות סבל נורא. "איזה אומללות. מי שלא ידע, לימדוהו זאת אחר-כך חיי היום-יום של הגלות, לאמור, שבאטימולוגיה של המילה הגרמנית 'אומללות', שבמובנה הקדום היה משמעה גם 'גירוש', 'הגליה', עדיין טמונה ההגדרה הנאמנה ביותר של הגלות". לגולים, ממשיך אמרי, "אין 'בית חדש'. הבית הוא ארץ הילדות והנעורים, ומי שאיבד אותה אבוד בעצמו". מכאן ש"צרת הגלות היא הדבר הקרוב ביותר לטרגדיה בעת החדשה". שנים רבות לאחר מכן, באוניברסיטת ייל של שנות החמישים של המאה ה-20, סיפר אוארבך לג'פרי הַרטמן סיפור עצוב על כַּנר אחד, "פליט כמוהו, אשר התלונן כי באמריקה הכינור שלו משמיע צלילים אחרים".

אך את החוויה הקיומית הקשה הזו ניתן היה לעצב ולחשל לצורך מטרות חדשות ושליחות חדשה. דנטה ומקיאוולי כתבו בגלות את יצירותיהם החשובות ביותר, הקומדיה האלוהית (1321-1308), מאת דנטה, ועיונים בעשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס (1517) משל מקיאוולי. בשנת 1938 כתב אוארבך כי האתגר שלו בגלות הוא "למצוא נקודת-מוצא (Ausgangspunkt) לכוחות ההיסטוריים שאפשר לגייס נגד הרשע, או בעצם גרמניה הנאצית. מאמרו "פיגורה", שראה אור בשנת 1938, המציין את גילוי הפרשנות הפיגורלית הנוצרית של ההיסטוריה, ראוי להיחשב כאותה נקודת-מוצא; לאחר מכן כתב את מימזיס, שאף בו "כל חלק במחקר" או כל פרק בו "מעלה סוגיות משלו ומצריך נקודות מוצא משלו" (LLP, 20).

בראשית עבודתו בטורקיה, בשנת 1937, התלונן אוארבך על "כל ערֵמת הקשיים המפלצתיים" שהוא נתקל בהם, וכן על "צרות צרורות, מטרות סותרות וסידורים לקויים של הרשויות המקומיות שדוחפים כמה מעמיתיי לעבר הייאוש". הוא קָבל על כך ש"בכל מה שנוגע למחקר, עבודתי ממש פרימיטיבית", והָעיר עצמה, אף על פי שהיא "ממוקמת להפליא", "אינה נעימה... וגסה". כמו גולים רבים אחרים, הוא חי "חיים בתרגום", משמע הגולים עוברים ממשמעות אחת של Übersetzung (תרגום) למשמעותו האחרת (העתקה, העברה), כלומר מ-Übersetzung אחד ל-Übersetzung אחר. כפי שכתב מבקר הספרות, ג'ורג' סטַיינר (Steiner), "דומה שראוי הוא הדבר שאלה היוצרים אמנות בתרבות ברברית למחצה, אשר בעטיהּ נעשו רבים כל-כך לחסרי בית, יהיו הם בעצמם משוררים החסרים קורת-גג, נעים ונדים בין לשונות".

אחרי שנתיים בגלות באיסטנבול החל אוארבך בחיפוש מיוסר ונוקב אחר ייעוד, שליחות גדולה שתקל על תלאותיו, תמלא את חייו הרוחניים בתור גולה, ומעל לכול תעניק להם טעם, פשר ומשמעות. בכתיבה שלו בשנת 1938 ניכרו בפעם הראשונה דחף עמוק ותשוקה גדולה להתייצב פנים אל פנים מול "הרשע שמתרחש" סביבו ולהתמודד עם העולם כפי שהוא הכירו. במכתב לטרָאוּגוֹט פוּקס (1906-1997 Fuchs,), תלמיד הדוקטורט ועוזרו של שפיצר, שגם הוא חי באיסטנבול, טען אוארבך: "האתגר איננו לתפוש ולעכל את כל הרשע המתרחש סביבנו – זה לא קשה – אלא בעיקר למצוא נקודת-מוצא לכוחות ההיסטוריים שאפשר לגייס כנגדו". הפילולוג נעשה אט-אט לאידאולוג, אדם שמוכן ומזומן לגייס את כישוריו ואת למדנותו למערכה נגד כוחות הרשע המקיפים אותו. והוא מוסיף: "מי שרוצים לשרת את מה שצודק ונכון, מאוחדים היום רק על הדרך השלילה – בנושאים של פעילות חיובית הם חלשים ומפוצלים". אוארבך אפוא איננו מלומד הספון במגדל השן, אלא אדם שמוכן להשתמש בעטו ככלי-נשק נגד זוועות התקופה.

לא קשה להסביר את הסיבות ההיסטוריות למהפך חשוב כל-כך זה. במרס 1938 נכבשה אוסטריה וסופחה (Anschluss) לגרמניה הנאצית, באחד באוקטובר פלש צבא גרמניה לצ'כוסלובקיה וכבש את חבל הסוּדֶטים. הברבריוּת הנאצית שוב לא הצטמצמה לתחומי גרמניה בלבד, אלא התפשטה באמצעים צבאיים ותוקפניים אל מדינות אחרות באירופה. ב-9-10 בנובמבר, התרחש "ליל הבדולח" (Kristallnacht), שבו התגלתה אכזריותם של הנאצים ללא כחל ושרק בשורה של פרעות והתקפות מאורגנות על היהודים ברחבי גרמניה ובכמה אזורים באוסטריה. לפחות 91 יהודים נהרגו ו-30,000 נעצרו ונכלאו במחנות ריכוז. מעונות, בתי חולים ובתי-ספר יהודיים נבזזו; מבנים הוחרבו בפטישים; למעלה מאלף בתי-כנסת עלו באש, 95 מהם בווינה לבדה, ויותר מ-7,000 בתי עסק בבעלות יהודית נהרסו או ניזוקו. שום מאורע בתולדות יהודי גרמניה בשנים 1933-1945 לא זכה לפרסום רחב כל-כך בשעת התרחשותו, ודיווחיהם של העיתונאים הזרים שפעלו בגרמניה היכו גלי הלם ברחבי העולם.

במסך האפלה ובייאוש הקודר של שלהי 1938 חיפש אוארבך אחר "כוחות היסטוריים" שייאבקו בברבריות הגרמנית: "החיפוש אחריהם בתוכי והניסיון לאתרם בעולם... השתלטו עליי לחלוטין", כתב, ועם זאת הוא האמין ש"כוחות ההתנגדות הישנים", כגון "הכנסיות, המשטרים הדמוקרטיים, החינוך, חוקי הכלכלה – כל אלה יהיו מועילים ותכליתיים רק אם יחודשו ויופעלו באמצעות כוח חדש הנסתר עדיין מעיניי" (ההדגשה שלי). דרכי התנגדות מסורתיות, מוסדיות, שוב אינן הולמות. אירופה זקוקה באופן נואש להתחדשות הומניסטית. אוארבך הודה שהוא יודע "היטב מה צריכים להיות הכללים והכיוון של ההתחדשות הצפויה", אבל הוא היה מוטרד בעיקר מחוסר ידיעתו מה לעשות בדיוק, "בפועל", כדי להתמודד עם התפשטות הברבריות הגרמנית באירופה. הכיוון הזה, כתב, "נסתר עכשיו לא רק מעיניי, אלא מפני מי שחירות האדם וכבודו חשובים לו". מבולבל היה ותוהה. מצד אחד, הוא טען שאינו יכול "לפנות עורף למאורעות העולם" כמו שעשו רבים כל-כך ממכריו. "איני יכול לעשות זאת. אני משוכנע שכנוע עמוק מדי בַסדר ההיסטורי". אך, מצד שני, הוא כבר למד "הרבה (מספרים ומן החיים) מכדי להניח לתקוות-שווא להוליך אותי שולל".

ביוני 1939, חודשיים קודם שפלשו הגרמנים לפולין ופרצה מלחמת העולם השנייה, כתב אוארבך כי למרות "חוסר ביטחון וחוסר מנוחה המצויים בשפע [בטורקיה] אפילו עכשיו... החיים כאן, לפי שעה, מלאי קסם – רק ספרים חסרים לי, כלומר ס[פרייה] א[וניברסיטאית] ראויה לשמה, והנסיעות אינן אפשריות". שבועות אחדים לאחר מכן כבר שקעה הציוויליזציה התרבותית של אירופה במלחמה עזה, נחרבה ונרמסה, תחת מגפי הגייסות של הברבריות הגרמנית. נאציזם ופשיזם גברו על המחשבה והאמונה ההומניסטית. בימי אופל אלה נקט אוארבך "עמדה לוחמנית" כשכתב את מימזיס. עד לשנת 1942 הוא כבר מצא את קולו הייחודי, וזאת על סמך התגלות שאירעה לו באיסטנבול, אשר לפיה הוא עתיד לחבר כתב-הגנה הומניסטי חובק-כול על הציוויליזציה ההומניסטית המערבית, בדמות ספר רחב יריעה שבו ינתח את הריאליזם הספרותי של תרבות המערב מול פולחן המיתוסים, הגיבורים והאגדות של הנאצים.

בשנת 1947, לאחר המלחמה, היגר אוארבך לארצות-הברית. תחילה לימד באוניברסיטת המדינה של פנסילווניה, ולאחר מכן היה עמית ב"מכון למחקרים מתקדמים" בפרינסטון. בשנת 1950 הוא מונה לפרופסור לפילולוגיה של השפות הרומניות באוניברסיטת ייל, ובתפקיד זה כיהן עד למותו בשנת 1957.

 

בהגותו של אוארבך, אם כן, גלות הייתה קשורה הדוקות לפרשנות, ופרשנות הייתה חלק בלתי נפרד מגלות. בשהותו בגלות שקל כיצד מצב זה יביא מבחינתו לגילוי, יצירה, עימות ופרשנות, ובדרך זאת להעניק פשר ומשמעות למצב הגלות הקיומי שלו. אחת הדוגמאות הטובות ביותר, והקרובה ביותר ללבו, בנושא זה היא פרשת חייו ויצירתו של דנטה. דנטה כתב את הקומדיה האלוהית בעת גלותו מפירנצה, וכפי שהיה אצל אוארבך ביחס ל"פיגורה" ומימזיס, גם יצירתו של דנטה טבועה בחותם חווייתו המעציבה ורבת הסבל בגלות, אך גם בחותם התגלות אמִתית של שליחות חדשה ומטרה בחיים. בדרך זו הפך דנטה את חוויית הגלות למקור בלתי נדלה ליצירה ולעימות. בקומדיה האלוהית נאבק דנטה במי שגירשו אותו מפירנצה האהובה שלו ודן כמה מהם לאבדון נצח בגיהנום. הוא הדין ביחס לאוארבך: ב"פיגורה" ומימזיס הוא תקף את העיקרים הברבריים, הגזעניים, האנטי-הומניסטיים של הפילולוגיה הארית והברבריות הנאצית, אשר הביאו לרציחתם של מיליוני אזרחים וחוללו מלחמת עולם. כך, בתוך הצער וייסורי הגלות זכו דנטה ואוארבך להתגלות אישית נכספת, מצאו את שליחותם והתנחמו בה לנוכח זוועות תקופתם.