צל חיוך

1.

ינואר 80

תעסוקה מבצעית בכפר פַחמֶה שבגזרת ג'נין.

אחת אחר חצות, אוהל המחלקה.

(דף פוליו בודד. כתב קשה לקריאה.

רו"ח אליעזר בוכהלטר).

נכון, הבטחתי לקְרָקוֹ, שעל האירוע ההוא מחורף 78 לא אכתוב מילה ועד היום באמת לא העזתי, למרות שרצף התמונות ושלל הדמיונות משם לא מפסיקים להתגלגל לי בראש. אני לא תופס איך העזתי ליטול על עצמי התחייבות שלאורך זמן אין סיכוי שאקיים. במפורש הבטחתי, אפילו נשבעתי, אבל כבר באותו מעמד זיהיתי בעיניו סימני הבנה וניצני ייאוש מדעת. גם אחרי שנשבעתי ברור היה לו, כמו גם ליונה ולסמואל שבעמדת התצפית עמדו מימינו ומשמאלו, שהאפשרות שדווקא על היום המשונה ההוא לא אכתוב, אין לה במה להיאחז. על האירוע הזה יום אחד אני אכתוב, רַאס בֶּן עַנָאק אני אכתוב! וכשזה יקרה, שום כוח שבעולם לא יעצור את זרם הדיו שיִשפך לי מהעט, גם לא אני עצמי. מה עוד שבמילואים, פעולת הכתיבה שלי לא תמיד היא רצונית, לפעמים היא כמו רפלקס מותנה מקום וזמן. המקום הוא אוהל מחלקתי, מדרון אחורי כזה או אחר, צל נגמ"ש, או סתם תחת כיפת השמיים, הזמן הוא זמן מילואים. שם — כלומר כאן — הכתיבה שלי עוקפת מחשבות ולעיתים היא זאת שמולידה אותן. כשאני ככה נשטף ביצר הכתיבה, אצבעותיי רק תומכות בעט התורַן, וזה, באנרגיות שעצורות בו, הוא מתרוצץ ומקפץ כילד שתנועתו השיכורה אינה יודעת שובע. וכשהוא מאריך בתיאורי טבע או משרטט דמויות צבעוניות מעולם המילואים, הוא רוקד ומסתחרר במורדות הדפים עד תחתיותיהם, חופשי מכל השפעה או מרות.

ולפעמים, תנועת העט שבידי מתהפכת מן הקצה אל הקצה. אלוהים יודע מה הסיבה לכך, אבל כשזה קורה, אז מצע הכתיבה גם אם הוא הנוח ביותר, הופך לעיסה סבוכה וטובענית, שבה כדורית העט מתבוססת ונתקעת. והלוואי שלא זה מה שיקרה לו לעטי, בשעה שיעז להפר את ההבטחה שנתתי וינסה לשחזר את היום ואת הרגע שכבר ימים, חודשים ואפילו שנים, איש מאנשי צוות קרקו אינו מעז לדבר בו, לא בינינו לבין עצמנו ולא עם אחרים.