את המסע בעקבות הצמחונות היהודית אפשר להתחיל במקומות רבים: ב׳חזון הצמחונות והשלום׳ של הרב קוק, שנכתב לפני כמאה ועשרים שנה, בגינויים של אכילת בשר בכתבי חכמי ספרד בימי הביניים, או בתופעה הלא כל כך מוכרת של תנועות צמחוניות בשלהי תקופת בית שני. אבל נדמה כי נכון יהיה להתחיל אותו בהתחלה, בימים הראשונים של העולם, המתועדים בפרקים הראשונים של התורה, שמתוכם מופיעה אכילת הבשר כתופעה שאין לה אח ורע בהלכה היהודית.
את עולם ההלכה היהודית אפשר לתאר כאילן ההולך וצומח, כנהר ההולך ומתרחב. הוא מתחיל בציווי היחיד שניתן לאדם הראשון על מצוות פרו ורבו, ממשיך עם שבע מצוות בני נח, לאחר מכן מצוות המילה וגיד הנשה שניתנו לאבות, תרי״ג מצוות שניתנו לישראל במדבר, ולבסוף המצוות שתיקנו חכמים ושלל הגזרות והתקנות שנוצרו במשך אלפי שנים עד עצם היום הזה. דור אחר דור נוספות שכבות-שכבות של סייגים והגבלות.
חריג יוצא דופן בתמונה זו הוא דין אכילת הבשר. זהו המקרה היחיד שבו סיפרה לנו התורה לא את השתלשלותו של האיסור, אלא את השתלשלותו של ההיתר. והיא עושה זאת לא פעם אחת אלא פעמיים: בפעם הראשונה עם תום המבול, ובפעם השנייה ערב הכניסה לארץ. נראה כאילו נקודת המוצא שלה היא כי דווקא האיסור לאכול בשר הוא המובן מאליו, בעוד שאת ההיתר צריך לתאר, לנמק ולבסס. תופעה חריגה זו מזמינה אותנו לצלול אל תולדותיו של ההיתר, ולפענח מתוכן את משמעותו, טעמיו ואולי גם את מגבלותיו.
״כירק עשב נתתי לכם את כל״
בימיו של נח הובא מבול לעולם, שכילה את כל בעלי החיים ואת האנושות. בשוך המבול התרחשה בעולם מעין בריאה חדשה. פעם נוספת הבדיל א-לוהים בין מים למים, פעם נוספת נראו ראשי ההרים ופעם נוספת הובטח ש״קַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ״. כמו אדם הראשון שקיבל ציווי וברכה א־לוהית, ״פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ״, גם לנח ובניו נאמרו אותן מילים. וכמו לאדם הראשון, גם לנח ובניו כללה הברכה גם התייחסות לסוגיית המזון. אלא שבנקודה הזאת אפשר לראות הבדל דרמטי בין שתי הפרשיות:
ההיעדר הבולט של הבשר מן התפריט המתואר בפרשת בראשית עשוי ללמד כי התזונה של אדם הראשון (וכן של בעלי החיים) הייתה צמחונית. בפרשת נח, לעומת זאת, הותרה בפירוש אכילת בעלי חיים, תוך ציון הגבלות מסוימות הכרוכות בה, כגון איסור אבר מן החי. מכאן מתבקשת המסקנה שהסיקו חז״ל: ״אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה... וכשבאו בני נח, התיר להם״.
פרשנות זו איננה מוסכמת על הכול. רבי לוי בן גרשום, רלב״ג (פרובנס, 1288–1344), דחה אותה בחריפות, וסבר כי לא ייתכן שהציווי הא־לוהי ישתנה. לדעתו, מאז ומעולם מותר היה לאכול בשר, והפסוק בפרשת בראשית התייחס לצומח על מנת להדגיש את החידוש שהטמיע הקב״ה בבריאה כאשר הטמיע באדם את היכולת לאכול צמחים. אכילת בשר לא נזכרה רק משום שהיא דבר מובן מאליו, ואין צורך בברכה מיוחדת על כך. פרשנים נוספים, בעיקר מן העת החדשה, הלכו בדרכים קרובות לזו של רלב״ג, אולם הפרשנות המסורתית הרווחת היא כדברי חז״ל.
״בכל אוות נפשך תאכל בשר״
התורה לא הסתפקה בהיתר אכילת הבשר שניתן בפרשת נח, אלא התירה אותו פעם נוספת ערב הכניסה לארץ. בספר דברים מתארת התורה את המציאות החדשה שעתידה להתקיים בארץ ישראל, כאשר עבודת הקרבנות תתקיים כולה במקום אשר יבחר ה׳, ואסור יהיה להקריב על במות פרטיות. כחלק מן התיאור מופיעה התייחסות גם לאכילת ׳בשר תאווה׳, כלומר בשר שאיננו קרבן:
כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר.
כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ.
מן הפסוקים נראה בבירור כי המציאות שבה אדם שמתאווה לאכול בשר רשאי לשחוט ולאכול אותו, היא מציאות חדשה שנוצרה רק אחרי ההתנחלות בארץ, והיא קשורה להתרחבות גבול ישראל ולריחוק ממקום המקדש. עם זאת, בדברי חז״ל מופיעה מחלוקת בנוגע למצב הדברים ששרר קודם לכן במדבר:
לדעת רבי עקיבא, אכילת בשר הייתה מותרת גם בזמן ההליכה במדבר. הציווי שניתן עם כניסתם לארץ אינו מחדש את ההיתר לאכול בשר אלא את החובה לשחוט את הבשר לפני האכילה (לדעתו, במדבר לא התקיימו דיני שחיטה).
אולם לדעת רבי ישמעאל, על בני ישראל במדבר נאסרה לחלוטין אכילת ׳בשר תאווה׳, דהיינו בשר שאיננו קרבן, והיא הותרה רק עם הכניסה לארץ.
שיטת רבי ישמעאל עשויה להפתיע במבט ראשון, אולם בהתבוננות נוספת אפשר למצוא לה בסיס בפסוקים בספר ויקרא:
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה, אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ.
מפשט הכתובים נראה כי פסוקים אלה אוסרים כל שחיטה של בהמה מחוץ למסגרת עבודת הקרבנות של המשכן, וככל הנראה זהו מקור האיסור לדעת רבי ישמעאל.
מדוע אפוא נאסרה שחיטת בהמת חולין (=שאינה קרבן) במדבר? ומדוע היא הותרה עם הכניסה לארץ?
מוקד אחד של האיסור על שחיטה מחוץ למשכן נעוץ בחששות הנוגעים לעבודה זרה. כך משתמע מן הפסוק בהמשך הפרשייה: ״וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם״. חז״ל מסבירים שבצאתם ממצרים היו בני ישראל להוטים אחר עבודה זרה, ולכן נאסרה עליהם כל שחיטה מחוץ למשכן שמא תיעשה לשם פולחן אלילי.
יחד עם זאת, האופן שבו בחרה התורה לנסח את האיסור – ״דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ״ – מלמד על מוקד נוסף שקיים בו: שפיכות דמים. משתמע מן הפסוק כי הריגת הבהמה לשם אכילתה נחשבת כרצח.
מתוך כך כתב רבי עובדיה ספורנו (איטליה, 1468–1550) שבציווי זה מצב העניינים בין האנושות לבעלי החיים חוזר להיות כפי שהיה קודם המבול, ״שלא הותר להם להרוג בעלי חיים לאכלם״. ההיתר שניתן לנח ובניו היה היתר זמני בלבד, ואין מניעה להפקיע אותו ולהחזיר את האיסור לקדמותו. את הטעם להחזרת האיסור דווקא בזמן זה ביאר הרב דוד צבי הופמן (גרמניה, 1843–1921) בכך שלאחר שכבר ניתנה התורה, הציפייה הייתה שבני ישראל יעלו לרמת קדושה גבוהה יותר, ולכן הם חוזרים לנורמות המוסריות שהתקיימו אצל אדם הראשון. לפי פרשנות זו, התורה משחזרת עם הכניסה לארץ את שאירע לאחר המבול, כאשר היא שבה ומתירה פעם נוספת את אכילת הבשר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.