קדחת הזכוכית

1

הצבע התקלף מהשלט אבל עדיין היה אפשר לקרוא, גם אם בקושי: "רהיטים ועתיקות". רגלי ירדה מדוושת הגז מתוך רפלקס. לעולם אין לדעת, במיוחד במקומות קטנים, מטונפים ואפלוליים כאלה. הערים הגדולות ואתרי התיירות פשוט מייאשים. אין בהם כלום, ועל מה שכן יש דורשים מחירי ספסרות, גבוהים בהרבה מהתעריפים של סוחרים הגונים בלונדון. אבל זאת הייתה עיירה תעשייתית סוג ג', והחנות הייתה סתם חנות גרוטאות נידחת.

החניתי את המכונית מעבר לפינה משמאל, ברחוב צדדי מרוצף לבנים ומכוער עד אין קץ. יצאתי ולבשתי את מעיל הגשם הישן. לא היה סיכוי להסוות את המבטא הלונדוני, אבל לפחות לא נראיתי כמו תייר. יכולתי להיות איש עסקים מכל תחום שהוא.

חזרתי לחנות וחלפתי על פני חלון ראווה עמוס בחפצים קטנים מכל סוג ומין. הייתה לי קצת בחילה והייתי מודע לווריד הפועם ברקתי הימנית. עניין מוזר — תשוקה של אספנים. לא קראתי מה כותבים על זה הפסיכולוגים, אבל אין לי ספק שזה תחליף לאיזה רגש בסיסי יותר. לא מיניות, לדעתי. סביר יותר שזה אינסטינקט הציד או שריד לליקוט המזוליתי. זו הרי מחלה של בני תרבות, ורוב התרבויות מכניסות את המיניות לתבניות במקום להסתירה מתחת לתחליפים.

מלבד זאת, אף שאני יודע כמה קל לאספן אחד ללעוג לאספנים אחרים, עדיין יש חשיבות לדבר שאתה אוסף. אני אולי מתנהג בטיפשות פה ושם, אבל מי שמוכן לרצוח בשביל כרטיס פרס מחפיסת סיגריות ישנה הוא ללא ספק בלתי שפוי. פניתי לאחור, פתחתי את הדלת ונכנסתי.

הדלת הפעילה פעמון חשמלי — לא לחינם המידלנדס הוא חבל ארץ תעשייתי — אבל לא היה שם איש. הערבוביה התרוממה כמעט עד התקרה. התעלמתי מהרהיטים ומחפצי המתכת, מגלילי השטיחים ומשמיכות מקופלות של אנשים מתים. הצצתי בין כל אלה, אבל לא היה דבר מאחוריהם. פניתי אל המדפים בחלק האחורי של החנות. היו שם מעט כלי חרסינה, בהם אחד ששווה להעיף בו מבט אם אתה מתעניין בחרסינה, ומאחוריהם שלוש שורות של כלי זכוכית מאובקים.

גבר הופיע פתאום מאחורי ארון בגדים מעץ מהגוני. מן הסתם הייתה דלת בקיר הצדדי. הוא היה כמוש מעט, אבל לא מרופט. ודאי יש לו איזו פנסיה והגרוטאות הן עיסוק צדדי. על פניו הייתה הבעה אופיינית לאנשי המידלנדס: טרום־זעם. אמרתי, "בוקר טוב, סליחה על ההפרעה," כי הרגשתי שציפה להתנצלות על שנכנסתי בכלל. הוא רטן וחשדו לא התפוגג.

אמרתי, "רציתי לדעת אם יש כאן משהו שאפשר לשים בו פרחים. משהו קטן. יש לי אחיינית שאוהבת דברים ישנים."

באי־רצון בולט הוא ניתק את מבטו משלי, כאילו אין לדעת על מה אני עלול להסתכל אם יסיר ממני את עיניו. הוא הסתכל בחנות בהבעת זלזול.

"אני לא יודע," הוא אמר. "סוג של אגרטל?"

"כן, או קנקן ישן, או ספל או משהו כזה. אפילו כוס ישנה. אני לא רוצה משהו גדול."

הוא אמר, "ראית משהו בחלון?" הוא עדיין רצה לדעת למה בכלל נכנסתי.

"לא הסתכלתי כמו שצריך. אולי יש משהו." הרמתי קנקן חלב מימי אדוארד השביעי, תחילת המאה העשרים, והפכתי אותו בידי מצד לצד, כאילו הזמנתי אותו לגשת לחלון ולהשאיר אותי בלי השגחה. הוא היסס ואז הלך. הוא הזיז שולחן, ושתי מסגרות תמונה מתקפלות התמוטטו בעננה קטנה של אבק. הוא הפטיר משהו והתכופף להרים אותן. אני כבר הייתי ליד מדף הזכוכית והבטתי מעבר לקנקנים הסדוקים וכוסות הוויסקי הגסות שנוצקו בתבניות. פי התייבש.

אי־אפשר לטעות בנצנוצה של זכוכית מהמאה השמונה־עשרה. אני עדיין חושב שאין מה להתבייש בתשוקה אליה, אלא אם כן מניחים לה לצאת משליטה. הזכוכית הזאת היא תוצר אופייני לתרבות שלנו בשיא פריחתה, לפני העושר והמיכון שהביא אתו התיעוש, כשהתחילו ללטש גם זכוכית מאיכות טובה עד שנראתה כמו יהלום מזויף זול. רק כמאה שנה עברו בין הרגע שבו למדו לשנות את תרכובת הזכוכית של ג'ורג' רייבֶנסקרוֹפט כדי שלא תהיה מחוספסת לבין הרגע שבו ננטש הקסם הטבעי של יציקת הצנטריפוגה לטובת הבוהק המלאכותי של שוליים חדים. באותה תקופה כל דבר הצליח להם, בין שהיה מדובר בכוס שיכר לפונדק ובין שבגביע גבוה ויפהפה שיכיל את עליצותה התוססת של שמפניה פראית בראשית ימיה. אלפים רבים של כוסות, כולן שבורות וקבורות כעת, מלבד אחדות שנותרו פה ושם כדי לביישנו ולענותנו בתקוות שווא. כולן מה שקוראים לו "פריט אספנים", וניתן למצוא פחות ופחות מהן מחוץ לאוספים.

שמעתי אותו חוזר מהחלון והסתובבתי לקראתו בהבעה של עניין לא רב מדי. הוא הביא ספל בירה עשוי פּיוּטֶר — סגסוגת בדיל ונחושת — וחפץ פליז מתוצרת ברמינגהאם. "יש את אלה," הוא אמר.

לקחתי את ספל הבירה והבטתי בו בעניין. אמרתי, "אולי זה יתאים. קצת גדול, האמת, יחסית למה שרציתי." הנחתי אותו על משטח פנוי קטן על שולחן מאובק. לצדו הנחתי את קנקן החרסינה הפרחוני. ואז פניתי למדף הזכוכית והסטתי את כוס הוויסקי האיומה שעמדה בשורה הקדמית. כעת ראיתי בבירור את הכוס שמאחוריה. נחרתי בשעשוע, הרמתי אותה והתאמצתי לשוות לתנועותי מראה פזיז. "זה נראה מוזר," אמרתי. הקול שלי נשמע מלאכותי במיוחד. כוס יין קלה תוצרת ניוּקאסֶל, על עשרים וחמישה הסנטימטרים שלה, מטונפת לגמרי וכמעט נטולת פגמים, גביע מעוגל ומושלם ישוב על סדרת ניצני זכוכית עוצרי נשימה. אמרתי, "מעניין מאיפה זה הגיע."

הוא שלח אלי מבט חד למדי. הוא לא הבין בזה כלום, אבל ככל בני מינו היה לו חוש טבעי לעסקים ומשהו בהתלהבותי הסתנן אליו. הוא אמר, "זאת כוס עתיקה. לא רואים הרבה כאלה."

הוא לקח אותה מידי וניגב ממנה את האבק בנוקשות בחתיכת סמרטוט שמנוני. היד שלי נמשכה אחר הכוס, אבל השתלטתי עליה. התבוננתי בה כשהיא בידיו וליקקתי שפתיים. לבסוף הוא הניח אותה בחזרה על השולחן לצד שני הפריטים האחרים. כעת היא הייתה נקייה יותר. ללא ספק, היה קשה להחמיץ את איכותה.

אמרתי, "קצת משונה, לא?" עדיין נשמעתי משועשע מעט. הוא לא אמר כלום. הוא לא הפסיק להסתכל עלי.

הבטתי בשלושת הפריטים יושבים להם, הספל המוצק והבלתי מזיק, הקנקן הזוועתי והכוס המושלמת. לקחתי את הקנקן, הבטתי בו מכל צדדיו והחזרתי למדף. אמרתי, "נגיד שאקח את שני אלה?"

הוא הביט בי ובכוס והביט בנו שוב. השכל הישר שלו נאבק באינסטינקט העסקי האיום שלו, שאמר לו שיש פה איזה עניין. הוא אמר, "חצי פאונד על הספל."

אמרתי, "אז — " גרוני היה יבש לחלוטין וקולי נתקע בו. כחכחתי ואמרתי, "אז מה לגבי הכוס?"

הוא אמר שוב, "זאת כוס עתיקה." הוא הביט בי ולקח סיכון. "אני אבקש עליה — " הוא השתתק וראיתי גלגל סובב בראשו, מתקתק ומחבר מספר למספר, תוך שהוא מנסה להחליט היכן לעצור אותו. הוא אמר, " — שלושה פאונד על הכוס."

זה היה הרגע. שרקתי והבטתי בו בפליאה. אמרתי, "קצת גבוה, לא? היא לא עד כדי כך מיוחדת." הקלה הציפה את עיניו. הוא חשש שאקפוץ על המציאה. הוא אמר שוב, "היא עתיקה, הכוס הזאת."

אמרתי, "היא מוצאת חן בעיני, אבל שלושה פאונד זה לא הרבה?" הוא לא אמר כלום, והעמדתי פנים שאני שוקל את העניין. אמרתי, "בוא נראה — " שלפתי את ארנקי והסתכלתי בו כאילו אני לא בטוח כמה יש לי וכמה אוכל להוציא. הוא עדיין לא אמר כלום.

שלפתי ארבעה שטרות פאונד והושטתי לו אותם. הוא שוב נתקף חוסר החלטיות, אבל הרצון להחזיק אותם בידו היה חזק ממנו. לקחתי את הספל ביד שמאל ואת הגביע, בזהירות רבה, ביד ימין. עמדנו והבטנו זה בזה. אמרתי, "אם תוכל לתת לי עודף." קולי היה צרוד, ובעיניו ניצתו תרעומת וטינה. הוא עמד לו שם, מחזיק את השטרות בידו. ואז שלח את ידו השנייה ואמר, "אתה לא רוצה לעטוף אותם?"

נענעתי בראשי לשלילה, הושטתי את ידי לפנַי ועברתי על פניו לכיוון דלת החנות. הוא אמר, "קח את ה — " ואז בא אחרי. "שיניתי את דעתי," הוא אמר. "אני לא מוכר."

אמרתי, "כבר מכרת."

הוא הושיט את שתי ידיו, האחת החזירה את השטרות והאחרת נשלחה אל הגביע.

אמרתי שוב, "מכרת. נקבת במחיר. אני קיבלתי את ההצעה ושילמתי לך. הכסף אצלך. הגביע אצלי. העסקה הושלמה. אתה לא יכול לחזור בך בשלב הזה."

הוא אמר, "מאיפה לי לדעת כמה הוא שווה? דברים עתיקים שווים המון כסף."

"הגביע הזה שווה שלושה פאונד," אמרתי. "זה מחיר השוק שלו. כרגע קניתי אותו במחיר הזה. מה נראה לך שאני הולך לעשות? למכור אותו למישהו אחר ולהרוויח?"

הוא שלח פתאום את ידו לאחוז בי — אני, שעמדתי מולו ובידי הדבר היפהפה והשביר הזה, חסר הגנה. זעם חנק את גרוני, זעם על הבורות ועל תאוות הבצע העיוורת שלו, ובידי השמאלית הנפתי את ספל הבדיל למעלה ולאחור בין ראשו לראשי. כנראה הוא עדיין עקב אחר מבטי, כי מה שראה גרם לו לסגת והוא מיהר למשוך את ידו בחזרה.

עדיין הייתי קצר נשימה מרוב זעם, אבל הלחץ הרגעי חלף. השליטה העצמית חזרה אלי. אמרתי, "אתה תקרא לשוטר או אני? הוא יגיד לך אותו הדבר. קניתי אותו, שילמתי עליו, הוא שלי עכשיו."

ספל הבדיל צלצל על ידית הפליז של הדלת כשפתחתי אותה ביד שמאל. הוא יצא בעקבותי, אבל שמר מרחק. "זאת רמאות," אמר. "זה מה שזה, רמאות מחורבנת."

אמרתי, "ספר את זה למשטרה." התרחקתי על המדרכה, את הספל טלטלתי ואת גביע הזכוכית החזקתי קרוב אל גופי. הוא המשיך אחרי קצת, ואז נמלך בדעתו ומיהר לשוב לחנות. עקבתי אחריו עד שנכנס ואז רצתי לפינה. ברחוב הצדדי לא היה איש, ונכנסתי מיד למכונית. עטפתי את הגביע בעמוד אחר עמוד של ה"טיימס" ואת גבעול הרגל הפגיע הקפתי בצרור עבה של נייר. איש עדיין לא הופיע. הכנסתי את החבילה כולה בזהירות לתא המטען, התיישבתי מאחורי ההגה והמתנתי, צופה דרך המראה.

לא חלפו חמש־עשרה שניות והוא כבר חצה את קצה הרחוב. היו איתו שני צעירים מגודלים. הם בקושי העיפו מבט בגב המכונית כשעברו שם. ביצעתי סיבוב על המקום, ממש כמו בספרי לימוד נהיגה, חזרתי לרחוב הראשי ופניתי ימינה. כשחלפתי על פני החנות ראיתי אחת מנשותיהם עומדת בפתח, מחכה לשובם של הלוחמים. מכוערת להפליא. היא לא הסתכלה עלי.

נסעתי כשלושה קילומטרים על הכביש שהגעתי בו ופניתי לדרך צדדית. אזור כפרי ירוק, כבד, שלא מצליח להיפטר לגמרי מריחה של העיר. היה נדמה כאילו הפנייה הבאה תוביל אל אַמבּריג'.1 עצרתי וירדתי דרך השדה אל הנחל, ובידי הגביע העטוף בנייר.

כרעתי ברך ליד המים, הסרתי את עמודי ה"טיימס" בזה אחר זה, הנחתי אותם מאחורי ורחצתי בזריזות את הזכוכית בקצות אצבעותי במים הצלולים כדי להסיר את הלכלוך העתיק ואת זוהמת הסמרטוט השמנוני של המוכר. מדהים איך הדבר הזה התעורר לחיים תחת אצבעותי המלטפות, וכשהגיע הרגע והרמתי אותו למעלה, בהן צדק — נעתקה נשימתי.

האיש אמר, "מה זה שם, משהו שמצאת?"

"קניתי," אמרתי. זיהיתי אותו על המקום. זה היה ג'ק ארצ'ר.

הוא הנהן. "יפהפה," אמר והתכוון לכך. הכפרי המצוי הוא עדיין אדם מנומס מיסודו. "שווה לא מעט, לא?"

אמרתי, "קשה לומר כרגע. המחירים משתנים כל הזמן. שלושים פאונד, אולי."

הוא שרק בהערכה. "כמה שילמת אתה, אם ככה?"

"שלושה פאונד," אמרתי. "לא, שלושה וחצי." כי לא קיבלתי עודף בסופו של דבר.

הוא הנהן בחדווה. "נחמד למצוא משהו כזה. אתה סוחר בהם?"

"לא, לא," אמרתי. "זה בשבילי."

"אה, יפה, יפה. שמח שהשגת כל כך בזול." הוא הנהן והמשיך בדרכו, צעדיו רכים בעשב הלח. אהבתי אותו באותה עוצמה שבה שנאתי את האיש מהחנות. עטפתי מחדש את הגביע, כשהצד הנקי של הנייר כלפי פנים, וחזרתי למכונית. התחשק לי לפצוח בשיר.

כשהגעתי הביתה רחצתי אותו שוב במים חמימים ומעט סבון. אחר כך הנחתי אותו לבדו על שולחן במרכז החדר וישבתי להביט בו. ואז שלפתי את הספרים.

זה אחד הרגעים הגדולים. כל כמה שאתה חושב שאתה יודע ומבין, תמיד יהיו מידע שלא זמין בראשך או דברים שתרצה לוודא. אבל מעל הכול, למעשה אתה מראה אותו בפעם הראשונה למישהו, בוחן אם האמונה שאתה חדור בה תמשיך להתקיים באור הקר של שיפוט מומחה. זה עסק מפחיד וכמעט אף פעם לא החלטי לגמרי, כי אין שני כלי זכוכית זהים לחלוטין. תיאור מסוים עשוי לכלול את הכלי, אבל הוא אף פעם לא יהיה מקיף או מפורש. בתיאור אחר יופיע תצלום של משהו דומה מאוד, אבל הוא יסתור תיארוך או מקור מהתיאור הקודם. יד אומן מסוימת יצרה את הכלי שברשותך, בזמן ובמקום מסוימים, וייתכן שהוא היה אחד מבין כמה עשרות כלים זהים לגמרי. אבל שֵם האומן אבד מאז, והזמן והמקום הם עניין לפרשנות ולדעות של מומחים, וכל הכלים שנוצרו איתו נותצו והושלכו זה מכבר. הוא מושלם בפני עצמו, החפץ שהגיע לידיך אחרי מאתיים שנה של קיום רופף ושברירי, אבל לעולם לא תלמד את כל האמת על אודותיו.

לבסוף עשיתי מה שאני עושה תמיד. מילאתי אותו — רק אלוהים יודע כמה שנים של יובש וריקנות עברו עליו — ביין בורדו טוב, שתיתי בחגיגיות ותהיתי מי האחרון ששתה ממנו ומה שתה. אחר כך שטפתי אותו והנחתי במקום.

דיוויד גנח ברגע ששמע את קולי בטלפון. הוא אמר, "הו, אלוהים, מה עכשיו? אני אעמוד בזה?"

אמרתי, "ניוקאסל. כמעט שלושים סנטימטרים. גביע חרוטי, שתי פקעות מתחתיו, אחר כך סוג של רגל מוקפת דמעות וכרית מעל תחתית כיפּתית. בלי שום פגם."

הייתה השתהות קלה, ואז הוא אמר, "אמור שנית." אמרתי לו שנית.

"איפה לעזאזל מצאת את זה?"

"חנות גרוטאות."

"לכל הרוחות," הוא אמר, "לכל הרוחות. אני אבוא מחר. בסדר?"

"בסדר."

"ראית את מגזין 'זכוכית עתיקה' של יולי?"

"לא. הוא הגיע. עדיין לא הסתכלתי. למה?"

"לוינסון," הוא אמר. "נחש מה."

"גלה לי."

"טאצָה של וֶרזֶליני. עם חריטת הקדשה. לא מהעולם הזה."

אמרתי, "אין כאלה בכלל. אומרים שהוא המציא אותן."

דיוויד אמר, "עכשיו יש. אצל לוינסון. עם הקדשה למלכה."

"אני לא מאמין."

"יש תמונות. ולוינסון מבין בזה. אלא אם כן הוא מרמה."

"לא מתאים לו."

"נכון — טוב, אז זהו זה. כדאי שתעיף מבט."

"בהחלט," אמרתי. ניתקתי, משכתי אלי את המגזין שנח על השולחן וקרעתי את המעטפה. לרוחב כל עמוד השער השתרעה כותרת: "טאצה של ורזליני".

1 כפר אנגלי בדיוני שבו מתרחשת עלילת סדרת התסכיתים "The Archers", דרמת רדיו יומית המשודרת בבי־בי־סי ברציפות מ־1951. בהמשך מתייחס המחבר לאחד מגיבורי הסדרה, ג'ק ארצ'ר, כאילו פגש בו (כל ההערות מאת המתרגם).