קהילת האבודים

יולי 1990 [1] אלי אורקין

צעדיו הגדולים גמאו מרחק. כפות רגליו נשלחו קדימה. זרועותיו חתכו את האוויר. גופו היה מתוח ודרוך, סנטרו מחודד וממוקד ונשימתו קצרה וקצבית. כל דקה היתה חשובה, לא מבוזבזת, וגם בהליכה אילץ את עצמו למאמץ מחשבתי. בהירות מחשבתית והתמקדות במטרה, כפי שתמיד אמר למאומנים שלו בסדנאות, היו סוד ההצלחה. ההבדל בין מצליחנים למפסידנים תלוי ועומד בעקביות הליכתם בקו ישר אל המטרה. וחזון, כמובן. חזון שקוף כבדולח, אמר לעצמו בקריצת עין דמיונית.

המדרכה זעקה מחום תחת צעדיו הבטוחים והחזירה הקשה קצבית. קרני השמש זינקו מן האבן הירושלמית הלבנה וצרבו את אישוניו, אך לבו של אלי שר לירושלים. גופו התמלא אנרגיה מחשמלת, דמו רתח וחזהו פרפר בהתרגשות.

הוא הגיע לירושלים לפני כמעט עשרים שנה, איש צעיר בן עשרים ואחת. עשה את כל הדרך מאודסה ברכבת עד פולין, חלק ספסל עם יושי ועם שמונה חברי בית"ר נוספים. הם היטלטלו בה יחד במשך ימים, חלקו ביניהם אוכל וסיפורים, דמיינו את עתידם וישנו לסירוגין על המושבים ועל הרצפה. היתה זו שנת 1969 והם עזבו את אודסה. הניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים עדיין הלם בנשמתם, ועד היום, כעבור עשרים שנה, עוד חש את רעד ההתרגשות שעבר בו אז, כששמע את קולו של הטייס מדבר עברית. התרגשות שפרפרה בחזהו כמשק כנפיה של ציפור אדירת ממדים. הוא היה שיכור מאושר, מחא כפיים עד כאב, והוא ויושי חייכו זה אל זה בהכרה שניצחו את העולם כולו. יושי, כהרגלו, נשא נאומים נלהבים כל הדרך, ויושבי הקרון הקשיבו לו בדריכות: "הזמנים שבהם היהודים סבלו מידם של הגויים האנטישמים הסתיימו, רבותי! אנחנו חיים בזמנים היסטוריים, והתמזל מזלנו לקחת חלק בהתהוותה של מדינת היהודים. אנו אמנם מאחרים במעט, אך לא בהרבה. עוד יש ביכולתנו להשתתף, ליטול נשק בידינו ולהילחם כמו גברים על ארצנו!" החבורה השמיעה קריאות הידד. אלי הביט ביושי בהערצה ולבו הלם בהתרגשות עם כל מילה של חברו.

"יום יבוא, לוליק," אמר לו יושי בלהט, "וגם אנחנו נהיה חיילים עטורי תהילה ונעמוד בבגדי צה"ל מאובקים ליד חומות ירושלים." הם לא הפכו לחיילים עטורי תהילה, אך שניהם תרמו את חלקם בחיל השריון, התגייסו לאותה היחידה וגרסו בין שיניהם אותו אבק חולי. אלי סבר שאז החל מסעו של יושי אל האמונה. איפה יושי? "רק אלוהים יודע," אמר אלי בשקט לעצמו וחייך בעצב. הוא לא ראה את חברו מילדות מאז הצטרף לחסידי ברסלב. הפעם האחרונה שהתראו היתה כאן, בעיר הזאת, לפני שלוש־עשרה שנים בדיוק. יושי התייצב בדירתו של אלי, לבוש מכנסיים שחורים, חולצה לבנה וגרביים צחורים, והכריז שהגיע לסוף הדרך.

"מצאתי את אשר חיפשתי, אלי. מצאתי!" אמר ובעיניו המבט שאלי הכיר היטב. היה זה אותו המבט שהיה בהן כאשר מצא יושי את חבורת הפעילים האנטי־סובייטים במוסקבה, כשהיו בני שש־עשרה, ואחר כך את הציונות כשמלאו לשניהם שמונה־עשרה.

"כבר שמעתי הכול בעבר," אמר אז אלי בחיוך. "אתה תחזור אלינו."

"לא, לוליק. אני לא אחזור. זה מרגיש אחרת."

"איך זה מרגיש?"

"זה השקיט את נפשי. אני רגוע." אלי התבונן בו אז בתשומת לב יתרה. עיניו של יושי התרוצצו בחוריהן, נשימתו היתה כבדה והוא נראה רחוק משקט נפשי כמרחק אודסה מירושלים. לשווא ניסה אלי למצוא בו את הנער שהכיר בביתה של אסתר פרומקין, הנער שהאזין עמו בחמדנות לקול ישראל ולרדיו של הבי־בי־סי.

"אז אתה לא ציוני יותר?" שאל ושמע את העצב בקולו, כי ידע שאם כך, הרי שהוא עומד לאבד את חברו הטוב ביותר.

"לא, לוליק. אני לא," אמר והישיר אליו מבט בעיניו הכחולות.

"איך לא? איך אתה יכול שלא?" שאל אלי וניסה להשקיט את הרעד הבלתי־נמנע בקולו.

"זו לא הדרך הנכונה. זה מנוגד ליהדות, כל שפיכות הדמים הזאת. זה לא נכון," אמר. אלי חיכה שיפתח באחד מנאומיו חוצבי הלהבות, אך יושי לא הוסיף דבר ורק הביט בעיניו של אלי בדממה.

"וזה הכול? זה כל מה שיש לך לומר?" שאל.

"אין הרבה מה לומר. יהודים לא צריכים להחזיק נשק."

"הם צריכים ללכת כצאן לטבח," אמר אלי.

"לא מתאים לך לדקלם תעמולה ציונית. אף אחד לא הלך כצאן לטבח. אנשים לא ידעו לאן הם הולכים."

"בגטו ורשה ידעו."

"כן, והם באו לפה ובנו גם לנו גטו ורשה."

"על מה אתה מדבר, איזה שטויות אלה? המוח שלך שטוף בתעמולה של הרבי שלך."

"אוי, לוליק, בחייך. הם ידרשו ממך להקריב הכול, כל הזמן, משום שהם רוצים להרגיש כל החיים כמו בגטו ורשה או במצדה."

"מי זה הם, יושי, מי זה?"

"הציונים. הציונים שאתה חושב שאתה שייך להם."

"אני לא חושב. אני ציוני. אתה — לא ברור מה אתה. למה אתה חי בירושלים? תיסע לחיות באיזו עיירה נידחת בפולין. אז נראה כמה תוכל להיות יהודי."

"ליהודים אסור להרוג, לוליק. זה פשוט. אנחנו יכולים ליפול קורבן עבור אלוהים, אבל אנחנו לא לוקחים חיים."

"רק כסף," התריס כנגדו אלי. הם הביטו זה בזה בדממה כמו שני נצים בדו־קרב, אך במקום לירות סובב יושי את גבו והסתלק. תמונת גבו המתרחק של חברו נחרתה לנצח בזיכרונו. הוא נשאר לעמוד, עטוף תחושה נוראה של בגידה שאין עליה כפרה ובדידות שמעולם לא הצליח להתגבר עליה. חברות של כמעט עשרים שנה באה אל קצה. זיכרונות שחשב שימלאו את חייו ברגעי אהבה ואושר, מילאו אותו עתה בצער. יושי בגד בכול. הוא הפנה עורף לילדותם ולחלומם המשותף. הוא החליף את מדי צה"ל בבגדי אברכים והחזיר את נשמתו אל הגלות. אלי קמץ את אגרופיו, הידק את לסתותיו עד כאב והחיש את צעדיו. "לעזאזל עם יושי," סינן מבין שיניים הדוקות ונכנס למבואה של בניין מחלקת הקהילות היהודיות.

קרירות נעימה בקעה מקירות השיש ואלי עצר, נשם את האוויר הצונן ופלט את מחשבותיו על יושי מגופו בנשיפה ארוכה. זה שלוש־עשרה שנה, מאז נכנס לעולם המודעות העצמית, שהוא נלחם בזיכרונות העבר שפלשו אל תודעתו ועדיין חיפש דרך להישאר ב"כאן ועכשיו". וה"כאן ועכשיו" היה אמור לשמח אותו. הוא זכה במכרז לסדנאות למנהיגות הרוסית החדשה. הרוסים החדשים זרמו למדינה כמו שהביוב הלאומי זרם לים התיכון. הוא הכיר היטב את הטיפוס. אותו הטיפוס שנשאר בגרמניה ליד סיר הבשר. רק שסיר הבשר של רוסיה התרוקן, וכמו חולדות הם באו לחפש אוכל כאן. חלקם הגדול אפילו לא היה יהודי. אבל הוא ידע שניתן לאמן כל אחד, וגם ידע שהאדם המתאים ביותר לנצח על חינוכם מחדש היה אלי אורקין. איש לא יעשה זאת טוב ממנו. והוא עמד לעשות זאת יחד עם אלכס שטיין, הכוכב העולה בעל עיני החלום הכחולות, שהוא דוגמה ומופת של רוסי שהצליח להגיע למעמד של כוכב במה.

הוא דילג בקלילות נערית מעל כל שתי מדרגות ולחץ לחיצה קצרה וחצופה על הזמזם. לקולה השואל של בתיה ענה בעליזות: "אלי לאברהם," והדלת השמיעה קליק.

בתיה, מזכירתו של אברהם ליפוף, דמתה לשזיף מיובש. עורה היה שחום ומקומט ועל אף שלא היתה עדיין בת שלושים, פניה החמוצות היו פני בתולה זקנה. באופן חסר ייחוד שירתה את ליפוף מיומו הראשון במשרד, החזיקה את ידו, סידרה את יומנו ודאגה לקנות מתנות יום הולדת לבני משפחתו. היא היתה כנועה, ואלי הכיר כניעה של נשים מקרוב. כל ילדותו ונעוריו צפה באמו שהתמלאה כניעה עד שהפכה לכניעה עצמה. הוא היה מביט בה ממרחק, מנקה וממרקת, מכבסת את חולצותיהם הלבנות של בעלה ושלושת בניה הגדולים, מגהצת את מכנסיהם לקפל ישר ומזיעה במטבח מעל סירים ענקיים וכבדים. הוא ראה את עיניה שנעשו כבויות ואת חיוכה החשוך כאשר הופיעו ארבעת הגברים בדלת, מלוכלכים ומקומטים, כיסיהם מנופחים משטרות כסף, שטרות שללא אומר ודברים, לניד ראש קצר מאביו, היו מניחים על השולחן לפניה. היא היתה גורפת את הכסף, דוחפת אותו עמוק לכיס סינרה ומיד, במהירות בלתי־רגילה, מניחה לפניהם צלחות של אוכל חם. בלי שמילה הוחלפה ביניהם היו טורפים את האוכל בשקיקה כאילו היו חיות בר מורעבות. בזמן שהיו עסוקים בזלילה, היתה מתרחקת על קצות אצבעותיה, יוצאת מהחדר וממהרת להחביא את השטרות תחת קורות הרצפה, במגהץ ישן ובתוך כיסים שתפרה בכיסויי הכיסאות. היא פיזרה את הכסף בכל פינות הבית כמו משקיע חכם שמעולם לא שם את כספו בתוכנית חיסכון אחת, ונפטרה מבלי שפדתה אגורה.

אלי דחף את הדלת הכבדה בשתי כפות ידיו דחיפה דרמטית ונכנס בצעד גדול לחדר ההמתנה. ראשה של בתיה היה מורכן מעבר לדלפק, ואלי שמע את הרשרוש הבלתי־מכובד של הניירות בין אצבעותיה.

"שלום, בתיה!" צעק בתיאטרליות אל החלל והניף את ידו באוויר.

בתיה המשיכה לרשרש בניירותיה, ומבלי להרים את ראשה מלמלה: "אברהם מחכה לך..." שארית המשפט נעלמה והתפזרה בחלל החדר בלי להשאיר עקבות. אלי צעד שני צעדים קדימה, אחז בדלפק, משך עצמו מן הרצפה והרכין את חצי גופו מן העבר השני, עד שראשו נגע בקודקודה של בתיה.

"מה אתה עושה?" צעקה בתיה, קפצה אחורנית והפילה את כיסאה בחבטה רועמת על הרצפה.

"או. אני כל כך שמח שאת עדיין בחיים!" חייך אלי וירד בקפיצה אל הרצפה.

"מה אתה רוצה?" שאלה בתיה, עדיין ממרחק, גבה צמוד אל הקיר.

"מה אני רוצה? אני לא רוצה כלום. מה את רוצה, בתיה?"

"למה אתה מתכוון?"

"בת כמה את, בתיה?"

"זה לא עניינך," התריסה. היא הרימה את הכיסא והתיישבה עליו בזהירות.

"אבל את לא מתה. נכון? עדיין לא. נכון?"

"אני נראית לך מתה?" שאלה בתיה. היא הרימה אל אלי זוג עיניים שחורות פקוחות לרווחה תהומית.

אלי צעד לאחור והביט בה כמי שסוקר תמונה ממרחק.

"כן," אמר בשקט ובהחלטיות. "את בהחלט נראית לי מתה." בתיה הפסיקה לרשרש בניירותיה וקפאה במקומה.

"את יושבת פה מאחורי הדלפק הזה כל יום, מחטטת בניירות משעממים וחולמת שיום יבוא ונסיך אבירי יציל אותך מכל זה." בתיה שתקה. עיניה שמרו על קשר עין עם עיניו ופיה נפתח מעט.

"יש לי חדשות בשבילך, בתיה," המשיך אלי. "אף אחד לא יציל אותך מפה חוץ ממך. תעשי משהו לפני שעור פנייך יתקמט וינשור." פיה של בתיה נפער לחלוטין, עיניה התמלאו דמעות ונראה שכל דמותה הצטמקה עוד יותר.

"חבל עלייך," אמר. "בחורה יפה וחכמה כמוך מתבזבזת ככה מאחורי דלפק עלוב."

"תפסיק לבלבל את המוח למזכירה שלי וכנס פנימה לפני שאני מרביץ לך," שמע את קולו הרועם בעל המבטא האמריקני של אברהם ליפוף, שקטע באכזריות את חוט פעולותיו. אלי זינק שוב במהירות על הדלפק והביט מקרוב בפניה של בתיה, שהפעם נשארה לשבת במקומה. הוא ראה את אישוניה שהתרוצצו בבהלה מטורפת. "אני יכול לעזור לך," לחש. "נדבר אחר כך." הוא קפץ בחזרה לרצפה ופנה מבתיה לעבר אברהם.

"נשים יפות עושות לי את זה," צחק אלי והעיף מבט בבתיה שהסמיקה כולה ומבטה המבוהל התרכך בן רגע. הוא ידע שבמשפט אחד הפך את כעסה עליו לחיבה והעניק לעצמו כוכבית. הוא פרש את זרועותיו לצדדים ובצעדים מהירים והחלטיים מיהר אל אברהם, חיבק אותו ותקע את ראשו בין צלעותיו של האיש הגבוה. אברהם נתן מבט מיואש בתקרה וסידר את הכיפה הסרוגה על פדחתו.

"אתה כל כך גדול ורך," אמר אלי ממעמקי בטנו של אברהם.

"ואתה קטן וקשה," אמר אברהם והדף את אלי מעליו בעדינות של אנשים גדולים ושמנים.

"הגודל לא קובע," אמר אלי בחיוך.

"במקרה של נפוליאון, אבל לא במקרה שלך," פסק אברהם. אלי הבחין במבט המודאג שנתן בבתיה.