קווים 2: קווים שבורים

אנה

לונדון

מישהו פעם אמר שהבית שלך הוא המקום שבו הלב שלך נמצא, אבל הלב שלי חצוי. אני לא בטוחה אם אני אוהבת את לונדון או לא. רחוקה מעיר הולדתי, מהאחים שלי, מהבית שבו נולדתי. הריחות והטעמים של יוון חסרים לי עד כדי כאב עמום שלא מרפה.

טיפות קטנות של גשם נופלות על פניי, אני מכסה את ראשי בצעיף וממשיכה לרוץ בין השלוליות. טוני הבטיח לפגוש אותי בעוד שעתיים בהוואנה, אחד המועדונים הלוהטים בעיר. סוף סוף אזכה להיות איתו ולו לשעות ספורות, לכבוד יום הולדתי העשרים וארבע. אני צריכה להספיק להתארגן ולבדוק שאיליי חזר בזמן מהעבודה כדי להצטרף אלינו. לולא הפגישה עם טוני הייתי מסלקת אותו מהבית שלי ומחיי כבר עכשיו.

אני מטפסת במהירות במדרגות לקומה השלישית, פותחת את הדלת ונכנסת לדירה המשותפת שלנו. שקט מקדם את פניי ואני כבר כועסת שהוא עוד לא חזר מהמשרד. אור קטן מחדר השינה שלנו מושך אותי לפסוע לשם.

"כן, בייבי, כן." קולו הנלהב של איליי מגיע לאוזניי וגורם לי לחייך לעצמי. בכל רגע פנוי הוא משחק במחשב ומדבר אליו כאילו היה החברה שלו. אני חולצת נעליים, משאירה אותן במסדרון ומניחה את כף ידי על ידית הדלת. "בואי, כן, זה טוב." אני נעצרת במקומי וממתינה. הקולות שהוא משמיע הפעם מוזרים. אני דוחפת את הדלת קלות ומתבוננת בחבר האידיוט שלי זה שנה שוכב במרכז המיטה שלנו, כשמעליו עולה ויורדת לא אחרת מאשר המזכירה הנחמדה שלו. אליסיה המנומסת שתמיד מציעה לי תה עם חלב כשאני מגיעה למשרד שלו.

"תזיין אותי חזק!" אליסיה שואגת, שוכחת את כללי הנימוס ולא אומרת בבקשה.

מפלס העצבים שלי עולה בכמה רמות מעל המומלץ, ואני חוששת שהפיצוץ קרוב מתמיד. עיניי נחות על מחבט הבייסבול האהוב על איליי שנח לו ליד הדלת ואני אוחזת בו בשקט, חלילה לא להפריע למירוץ הגדול לאורגזמה של הזוג המקסים שמולי. "כן, איליי, תזיין אותה חזק." אני אומרת ונעמדת ליד המיטה כשהמחבט בידי.

שני המנוולים שעל המיטה מזנקים ממקומם בבהלה. "פאק, פאק," איליי ממלמל ומנסה להשתחרר מידיה של המזכירה המנומסת, שמרוב פחד נועלת את זרועותיה סביב עורפו ולא משחררת. "אנה, אני יכול..." הוא לא מסיים את המשפט, כי שאגת כאב בוקעת מגרונו כשאני חובטת ברגלו עם המחבט. אליסיה הלבנבנה צורחת בהיסטריה ומכאיבה לאוזניי. שניהם מתגלגלים מהמיטה לצד השני. אני ממהרת אחריהם וחובטת בכל כוחי, אך איליי מצליח לחמוק מהמחבט ואני מנפצת בטעות את המנורה האהובה עליי.

"בן-זונה!" אני שואגת וממהרת אחריו כשהוא מדדה מחוץ לחדר, משאיר אחריו את הלבנבנה שלא מפסיקה לצרוח. "תשתקי כבר," אני מסתובבת אליה באיום עם אגרופים קמוצים, אבל לצערי הרב היא לא מצליחה להפסיק. אולי זו לא אשמתה, אבל זה לא ממש מעניין אותי.

"הצילו, הצילו," היא מקרקרת בקול צרוד ואני חובטת בה באגרופי ישר באף, בטוחה שזה לפחות ישתיק אותה. דם פורץ מאפה ולהפתעתי היא לא מפסיקה לשאוג, כמו במופע אימים. אני לא מהססת וחובטת בה שוב והיא מתמוטטת על הרצפה, מכתימה את השטיח היפה שלי בדם שלא מפסיק לנזול מאפה.

"אנה, חכי רגע," קולו של איליי מעצבן אותי, ואני תוהה אם הוא רוצה שאחכה עד שהמזכירה תתעורר לרשום פרוטוקול, או שפשוט הוא מחפש דרך לברוח לפני שאגיע אליו. בדרכי למטבח אני לוקחת מטרייה גדולה שעומדת שעונה על הקיר.

"עכשיו אתה רוצה שאני אחכה? עכשיו אתה רוצה לדבר?" אני נעה במהירות לכיוון שלו, "מה קרה ל'מותק, זה לא את, זה אני', 'חמודה, בואי ניפרד כידידים'? אתה מביא אותה לבית שלי!" אני חובטת עם המטרייה בלפטופ שלו שמונח על שולחן העבודה והוא מתרסק על הרצפה. "אתה מזיין אותה במיטה שלי, על המצעים שלי." אני מגלה אותו מתלבש בחדר הכביסה שצמוד למטבח וחובטת בו בכזאת עוצמה שהידיים שלי רועדות מכאב. הוא נופל וראשו נחבט במכונת הכביסה.

השקט שמשתרר בבית מאפשר לי לשמוע את הלמות ליבי. החזה שלי עולה ויורד ואני מתבוננת באיליי ששוכב מעולף על הרצפה. גם מחדר השינה אין בדיוק סימני חיים, המזכירה החיוורת השתתקה סוף סוף. אפשרתי לזעם להשתלט עליי ועכשיו אצטרך לטפל בכאוס שיצרתי. אני מוציאה את הטלפון הנייד שלי מהתיק ומחייגת את המספר של האיש היחיד שיכול להוציא אותי מהבלגן שעשיתי במו ידיי.

"היי, אחותי, קבענו לעוד שעתיים. אני לא מתבלבל, נכון?" קולו העליז של טוני נשמע מהצד השני.

"אני זקוקה לעזרה." אני אומרת.

"קרה משהו. את בסדר?" הוא נשמע מודאג.

"אני בסדר, האקס שלי לא ממש." למעט זעם על הפלישה לבית הפרטי שלי, אין בי שום צער על סיום צורם של יחסים אינטימיים של שנה עם אידיוט שלא מסוגל להגן על עצמו מול בחורה.

"אני בדרך." הוא מנתק ואני מוזגת לעצמי כוס יין ומתיישבת בסלון. רוב הדברים בבית הם שלי. איליי הצטרף אליי לפני חודשיים בסך הכול, אחרי מסע שכנועים מצידו שאנחנו צריכים לגור יחד. השבוע גיליתי שהוא פשוט הסתבך ולא הצליח לשלם שכר דירה, ולכן היה נחוש לעבור לדירתי. פרט פעוט שהוא שכח לציין בפניי.

נשמעות דפיקות בדלת ואני קמה לפתוח אותה. טוני עומד בכניסה ומביט בי. פניו מרצינות כשהוא מבחין בהופעתי הפרועה ובמטרייה שאני עדיין אוחזת בידי. "פריז עושה לך טוב, אתה נראה נפלא." אני מזנקת עליו ומחבקת אותו. הוא מאמץ אותי אליו ונושק לראשי.

"הרגת מישהו?" הוא שואל כשהוא מרחיק אותי ממנו מעט ובוחן את הדירה בעיניו.

"לא, אם הייתי הורגת אותו זה היה מלוכלך מדי ולא הייתי מספיקה להגיע למועדון לפגוש אותך." אני מושכת קלות בכתפיי.

קולות עמומים נשמעים מחדר השינה בדיוק כשאיליי מגיח מהמטבח, מדדה בקושי על רגל אחת ואוחז בראשו. "כמה אקסים יש לך?" טוני שולח מבט רצחני לכיוון של איליי וזה נעצר במקומו ולא מעז לזוז.

"אקס אחד ומזכירה אחת." אני לוגמת מהיין. התכוונתי להיפרד מאיליי אחרי שטוני יעזוב את העיר. הוא פשוט הפתיע אותי, אז זה ייגמר עכשיו. האמת שאני קצת כועסת על עצמי שלא הבחנתי במה שקורה מתחת לאף שלי.

"מה המצב של המזכירה?" טוני עדיין עומד באמצע הבית ולא זז.

"אף שבור, היסטריה מוחלטת, אולי שן או שתיים נפגעו." אני ממהרת לענות כששוב בוקעים מחדר השינה קולות מעצבנים.

"אנה, זה קרה רק פעם אחת, אני נשבע לך. אני..." איליי מגמגם.

"עוד מילה אחת ואני מסיים את העבודה של אנה בשמחה." הקול של טוני מקפיא ואיליי משתתק במהירות. איליי יודע מאיזו משפחה אני מגיעה. בלילה אחד של חוסר זהירות וכמה בקבוקי יין סיפרתי לו.

"אנה..." הוא מגלה אומץ יוצא מגדר הרגיל ומתקרב אלינו, רק כדי לפגוש את האגרוף של טוני באף השבור שלו. הוא מתקפל מכאב וצונח על הרצפה.

"אני מדבר, אתה מקשיב." טוני נכנס למטבח ואיליי כמעט מתכווץ לכדור קטן, טוני אוחז בצווארו בידו הגדולה ומרים אותו עד שרק בהונות רגליו מגרדות את הרצפה. "אנה, הוא פגע בך?" הוא לוחץ עוד עד שפניו של איליי אדומות ומחכה לתשובה שלי.

"לא ממש, עמדתי לגמור את זה בימים הקרובים."

"אנה!" איליי קורא בזעזוע, כאילו לא תפסתי אותו רק לפני כמה דקות במיטה שלי עם הזין שלו בכוּס של המזכירה החיוורת.

"טוב." טוני משחרר מעט את אחיזתו בצווארו של איליי, מאפשר לו לקחת אוויר, וחושב כמה דקות. "הוא זיין את המזכירה שלו במיטה שלך?" הוא מטלטל את ראשו באי אמון, והפעם שתי ידיו מונחות על צווארו של איליי ומתהדקות עד שרק קולות חרחור נשמעות מגרונו. "את רוצה שאני אחסל אותו?" הוא שואל ברצינות. איליי נראה כעומד להקיא מרוב פחד.

"לא יודעת. תן לי לחשוב על זה כמה דקות." אני מושכת בכתפיי ומתיישבת שוב בסלון.

"אנה, בבקשה..." איליי מתחנן. הוא לא מצליח להשתחרר מאחיזת הפלדה של טוני.

"לא בא לי משטרה ועניינים." אני עונה לבסוף באי רצון מופגן.

בבת אחת טוני משחרר את ידיו ואיליי נופל על הרצפה כמו שק תפוחי אדמה. "זה מה שהולך לקרות," טוני מניח את ידו על כתפו של איליי ומקים אותו בכוח לעמידה. רק חסר לי שהוא ישתין מרוב פחד. "מה שקרה פה היום נשאר בינינו. אתה לוקח את הבגדים שלך ואת המזכירה שלך ונעלם מהחיים של אנה לתמיד." איליי מהנהן בראשו. "אתה משלם על הטיפול הרפואי שהמזכירה שלך בטח זקוקה לו, ואם אני אשמע שהגשת תלונה, או שפנית שוב לאחותי, אני אחזור." הוא מאלץ את איליי להביט בעיניו. "זה ברור?"

"כן, אבל מה עם החפצים שלי..." איליי מגמגם וטוני לא עומד בפיתוי וחובט בפניו במהירות. איליי שוב נופל על הרצפה ואוחז באפו השבור.

"החפצים שלך הוחרמו." אני אומרת בחיוך ניצחון, לא שהיו לו כל כך הרבה חפצים, אבל זה עונש פעוט לעומת מה שבאמת מגיע לו.

"בבקשה, אנה." איליי מתחנן.

טוני שולף אקדח ומצמיד אותו לראשו של איליי. הפחד ניכר היטב בפניו של איליי, ואני יודעת שבמצב כזה מוטב לו לשתוק, אחרת טוני ילחץ על ההדק. נראה שגם איליי מבין את זה. "יש לך חמש דקות להרגיע את הבחורה ולצאת מפה." טוני מקרב את פניו לפרצופו של איליי ודורך את הנשק. "ויש לך מזל שאני במצב רוח טוב היום." הוא מוסיף בקול נמוך שאני בקושי שומעת. זה נשמע כמו השריקה המאיימת רגע לפני שפצצה נוחתת על האדמה. הוא דוחף את איליי לכיוון חדר השינה ואיליי מדדה במהירות ופולט אנקת כאב.

* * *

כעבור שעתיים אנחנו יושבים בהוואנה יחד עם שון, החבר של טוני שהגיע איתו מפריז. "איזה נשים יפות ומעניינות יש פה," שון אומר כשהוא קורץ לבחורה שעוברת ליד השולחן שלנו.

"המועדון הזה חדש, נפתח לפני כמה חודשים ונחשב הכי מצליח בעיר. כל הבנות מהמשרד מבלות פה הרבה," אני אומרת ולוגמת מהיין שלי.

"מתייחסים אלייך יפה במשרד?" טוני שואל.

"הם מתחילים להכיר ביכולות שלי. השבוע קיבלתי לנהל את התיק של לקוח גדול מאוד." משרד רואי החשבון ווקר ובניו קיבל אותי לעבודה כבר לפני שנה, אבל רק עכשיו הם באמת מבינים כמה אני טובה במקצוע שלי.

"שמעת משהו מהבית?" טוני שואל ואני בוחנת אותו בקפידה. יש לנו זיכרונות טובים מיוון, וכל אחד מאיתנו בחר לחיות הרחק משם מסיבות שונות לגמרי. טוני לא אוהב לדבר על אבא ועל הבית. משהו פצע אותו והוא לא משתף אותי בזה.

"אני מדברת עם מיקיס מדי פעם. אבא בדרך כלל מתעלם ממני," אני אומרת וחשה בגל עצב מתפשט בתוכי.

"יותר טוב לך פה, רחוק ממנו." הוא אוחז בכף ידי וקולו רך. "הוא אוהב רק את עצמו, הוא חי בשביל השם והיוקרה. אנחנו כלי משחק בידיו, מתי תביני את זה?" אני יודעת שטוני אוהב אותי ויעשה הכול בשבילי, אבל אני לא רוצה להאמין למה שהוא אומר. הוא אבא שלנו, הוא גידל אותנו אחרי המוות הנורא של אימא.

"אני מבינה שאתה כועס. הוא פגע בך. אולי איזה חלק בך האמין שהוא יהפוך אותך ליד ימינו, אבל מיקיס הוא הבכור." אני רוצה לשבת שוב עם שני האחים שלי באותו חדר בלי ששניהם יכעסו זה על זה.

"את יודעת טוב יותר מזה, אנה. את חכמה. הוא שלח אותך הרחק מהבית. הוא שילם למטפלות שיגדלו אותך, הוא לא היה שם בשבילך." הוא מתעצבן.

"עשיתי לו צרות, ניסיתי בכל הכוח למשוך את תשומת הלב שלו ובחרתי בדרכים מאוד מוזרות, אתה יודע את זה." אני נלחמת על האבא שאני חולמת עליו בלילות. "הוא הבטיח לי שאחרי שארכוש ניסיון במקצוע ואוכיח את עצמי, אוכל לחזור ולטפל בספרים של העסקים שלו. הוא הבטיח לי." האם אני חיה באשליות?

"צר לי שיגיע הרגע ואת תיפגעי. אני לא רוצה את זה בשבילך." הוא עונה בעצב.

חבורה של נשים מצחקקות ניגשת לשולחן שלנו. "אנה, לא תכירי לנו את החברים שלך?" הן שולחות מבטי זימה אל טוני ושון.

אני עורכת היכרות מהירה בין טוני ושון לחברות שלי מהמשרד והן מתיישבות לידינו. כל אחת מנסה למשוך את תשומת ליבם של שני הגברים בכל דרך אפשרית. מזווית עיני, אני רואה את הקשיש שמגיע למועדון לפחות פעמיים בשבוע. שמתי לב שהוא תמיד מתיישב באותו שולחן באזור השמור לאורחים מיוחדים, ואליו צמוד תמיד הגבר שמטריף את החלומות שלי.

מהפעם הראשונה שהעיניים שלי נחו עליו לא הייתה לי מנוחה. עוד סימן שאיליי לא היה בשבילי, כי אם גבר אחר שאני כלל לא מכירה הצליח להסעיר אותי ולטרוף את שנתי, משהו בקשר שלנו היה מעורער. הוא נראה לי ספרדי או מקסיקני, אין לי מושג כי אף פעם לא הצלחתי להתקרב אליו. הם יושבים תמיד זה לצד זה, מוקפים במאבטחים. מדי פעם הם מאפשרים לכמה בחורות להצטרף אליהם לשולחן. הוא מביט אל השולחן שלנו ומבטינו מצטלבים. הוא כנראה באמצע שנות השלושים לחייו, שערו השחור קצר מאוד ומבליט את עיניו הירוקות. הוא מסיט במהירות את מבטו ממני ומתיישב לצד הזקן, שככל שאני מביטה בו יותר, כך אני בטוחה שכבר ראיתי אותו בעבר, אני רק לא מצליחה להיזכר איפה. אבל לא הזקן מעניין אותי. אני ממשיכה לסקור במבטי את הגבר הזר. הוא בנוי לתפארת, גובה לפחות מטר שמונים וחמש, אולי אפילו יותר, שפתיים מלאות, עצמות לחיים גבוהות, אף מושלם וגוון עור לא בהיר ולא כהה. אין ספק שהוא ממוצא לטיני כלשהו, אני מנתחת את מראהו בראשי.

"אנה..." קול קורא בשמי, אבל אני לא מצליחה להוריד את העיניים מהגבר הזר. הכתפיים שלו רחבות, הבטן שטוחה. החליפה השחורה שעל גופו משווה לו מראה סקסי ומסוכן.

"אנה..." טוני מנער אותי קלות.

"מה?" אני מנתקת בצער את מבטי מהגבר המושלם שמתעלם ממני באופן בוטה, וחוזרת להביט בטוני.

"את חולמת. את בטוחה שאת בסדר? בכל זאת, החבר שלך..."

"האקס שלי," אני חותכת אותו במהירות בקול זועם.

"אוקיי. אבל אני רוצה להיות בטוח שאת בסדר לפני שאני נוסע." הוא באמת מודאג.

"אני בסדר גמור." אני נושקת ללחיו באהבה. "תסתכל רגע על השולחן שצמוד לקיר מולנו. אתה מכיר את הזקן שיושב שם?"

טוני מסתובב לאיטו ובוחן את האנשים סביב השולחן המרוחק מאיתנו. משהו קורה בעיניים שלו, הוא נדרך לרגע.

"אתה מכיר אותו." אני קובעת.

"אל תתקרבי אליו." הוא מסתובב אליי וקולו מצווה.

"מי הוא?" סקרנותי גוברת.

"אני יודע מי הוא. את צריכה לשמור ממנו מרחק. תבטיחי לי."

"לא נראה לי שאפשר בכלל להתקרב אליו. תגיד לי מי זה."

"אני חייב ללכת, אחרת אפסיד את הטיסה שלי." הוא קם במהירות. "שון," הוא מאלץ אותו להתנתק מאווה, שלא מפסיקה לפלרטט איתו. "אנחנו צריכים לזוז." הוא אומר ושון קם במהירות.

"לא הספקנו לרקוד אפילו," אני אומרת במחאה.

"בפעם הבאה שניפגש אני מקווה שלא אצטרך לבזבז זמן על ניקיון." הוא קורץ לי. "אם האקס שלך ינסה לעשות משהו או להציק לך, תודיעי לי." הוא מושך אותי אליו לחיבוק חם.

"אל תדאג, לא נראה לי שהוא מספיק אמיץ כדי לנסות לדבר איתי." אני מרגיעה אותו.

הוא נושק לי, ממתין ששון ייפרד ממני גם, והם נעלמים למורת רוחן של חברותיי, לא לפני שהוא לוחש לי, "תשתדלי לא להסתבך בצרות."